אִם רוֹאֶה שֶׁלֹּא יַסְפִּיקוּ לוֹ הַמַּיִם שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר לְהוֹסִיף לְתוֹכָן שְׁאָר מַיִם, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא הָרֹב מִמַּיִם שֶׁלָּנוּ[1], וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִמַּיִם שֶׁלָּנוּ. וְיֵשׁ לְהַדֵּר, אִם אֶפְשָׁר, לִשְׁאֹב אֶת הַמַּיִם שֶׁמּוֹסִיפִין מִתּוֹךְ [מַשְׁאֵבָה] אוֹ שְׁאָר בְּאֵר מְכֻסָּה, שֶׁאֵין הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה עַל הַמַּיִם.
כְּשֶׁאוֹפִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן, צְרִיכִין לִשְׁאוֹב בְּיוֹם חֲמִישִּׁי בָּעֶרֶב, כִּי בְּיוֹם עֶרֶב שַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, אִם לֹא שָׁאַב בְּיוֹם חֲמִישִּׁי, יִשְׁאַב בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְאַחַר מִנְחָה, אוֹ בַּשַׁבָּת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי.
כשאופין ביום ראשון – ואי אפשר כמובן לשאוב מים בבין השמשות של סוף שבת.
אי אפשר לצמצם בין השמשות – כי צריך לפרוש ממלאכה זמן ניכר לפני בין השמשות כמבואר בסימן עה סעיף א, ומאחר וקשה לכוון לזמן בין השמשות צריך לפרוש ממלאכה עוד קודם לכן, כדי שחס ושלום לא יבוא לידי חילול שבת. ומים שנשאבו מבעוד יום אינם כשרים לכתחילה למים שלנו גם אם ילינו בלילה.
או בשבת – כמבואר בסימן צ סעיף יז, שמותר לומר לגוי להעביר חפצים ממקום למקום בשבת, אם מדובר בצורך מצוה.
הערות:
- בדיעבד, ובמקום הצורך גם לכתחילה, מותר לשאב מים מבעוד יום, בתנאי שיעבור עליהם אחר כך לילה, ושלא ישהו בשמש.
- במקום שיש רשות הרבים מן התורה, אסור לבקש מגוי לשאוב מים בשבת ולהעבירו דרך רשות הרבים, אבל מותר לבקש ממנו בין השמשות.
אֵין לִשְׁפֹּךְ אֶת הַמַּיִם מִפְּנֵי הַמֵּת, וְלֹא מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר, שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַתְּקוּפָה תִפּוֹל, יַנִּיחַ בְּתוֹךְ הַמַּיִם חֲתִיכַת בַּרְזֶל קְטַנָּה וּנְקִיָה, כְּמוֹ מַחַט, וּתְהֵא תְלוּיָה בְּחוּט, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְהַכְנִיס אֶת הַיָּד לְתוֹךְ הַמַּיִם לָקַחַת אוֹתָהּ, אֶלָּא יִמְשְׁכֶנָּה עִם הַחוּט.
מפני המת – שהמנהג לשפוך את המים שבשכונת המת, כמבואר בסימן קצד סעיף ט, ואחד הטעמים הוא מפני שמלאך המות מקנח סכינו במים, ומפיל לתוך המים טיפת סם המוות.
התקופה – ארבעת רבעי השנה, כאשר הם מתחלפים.
מפני התקופה – שנהגו שלא לשתות מים בשעה שנופלת התקופה, מחשש שהשותה אז עלול להינזק.
שומר מצוה לא ידע דבר רע – קהלת ח ה.
חתיכת ברזל – שהיא מגינה מהנזק של התקופה.
להכניס את היד – שזה עלול לגרום למים להתחמם.
הקדמה לסימן קי:
התנורים במקום הקיצור שולחן ערוך היו עשויים כמו ארון מחרס או מאבן, והיו מסיקים אותו בעצים על רצפת התנור, ואחרי שהעצים נשרפו והתנור הוסק, היו גורפים את הגחלים החוצה או הצידה, ומניחים את הלחם על רצפת התנור.
תַּנּוּר שֶׁאָפוּ בוֹ חָמֵץ כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱפוֹת בּוֹ מַצּוֹת צָרִיךְ לְהַכְשִׁירוֹ עַל יְדֵי לִבּוּן בָּאוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁיַסִּיקוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת נִתָּזִין מִמֶּנּוּ, כִּי בְּפָחוֹת מִזֶּה לֹא הֲוֵי לִבּוּן גָּמוּר. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיֵּלְכוּ הַגֶּחָלִים עַל פְּנֵי כֻלוֹ[2]. וְטוֹב וְיָשָׁר הוּא, לְגָרְפוֹ וּלְנַקּוֹתוֹ הֵיטֵב אַחַר הַהֶסֵּק, וּלְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּצְטַנֵּן קְצָת, וְאַחַר כָּךְ יַחֲזוֹר וְיַסִּיקֵהוּ לַאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת[3], וְלֹא מִיָּד אַחַר הַלִּבּוּן.
להכשירו – להוציא את טעם החמץ שנבלע בתוך דופני ורצפת התנור.
באור – באש.
שילכו הגחלים על פני כולו – שיפזר גחלים על כל נקודה ברצפת התנור.
לגרפו – להוציא את הגחלים.
ולא מיד אחר הליבון – לא יגרוף את הגחלים של הליבון ויאפה מיד מצות בתנור, מפני שיש לחשוש, שהוא יפחד שמא התנור יהיה חם מדי והמצות יישרפו, ולכן הוא לא יסיק אותו כראוי.
יֵשׁ נוֹהֲגִין לָטוּחַ אֶת הַתַּנּוּר בְּקַרְקַע חָדָש, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְהַכְשִׁירוֹ עַל יְדֵי הֶסֵּק. שֶׁהֶחָמֵץ הַבָּלוּעַ בְּגַגּוֹ וּבְקִירוֹתָיו, הוּא נִפְלָט עַל יְדֵי לִבּוּן מֵהַשַּׁלְהֶבֶת שֶׁמַּסִּיקִין לַאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת, וּמִנְהָג יָפֶה הוּא, וּבִלְבַד שֶׁיָּטוּחוּ אוֹתוֹ בְּקַרְקַע עָבֶה כָּעֳבִי אֶצְבַּע אוֹ יוֹתֵר עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ. אֲבָל טִיחַ מוּעָט אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם[4] (תס"א).
לטוח – למרוח טיט על רצפת התנור.
שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו – כוונתו להסביר למה נהגו לטוח את רצפת התנור, ואת הגג ואת הקירות אין נוהגים לצפות בטיח.
מהשלהבת שמסיקין – הכשר דפנות התנור וגגו מהחמץ הבלוע בהם שונה הוא מהכשר קרקעית, שבדפנות די בשלהבת חזקה כדי להכשיר, וברצפת התנור צריך דוקא גחלים ממש, ובכל נקודה בתנור, כמו שהתבאר בסעיף א, וזה דורש תשומת לב מרובה ומאמץ גדול.
אינו מועיל כלום – כי אז הבליעה יכולה לחדור למצות דרך הטיט.
אֵין לָשִׁין וְאֵין עוֹשִׂין אֶת הַמַּצּוֹת אֶלָּא בְּבַיִת מְקֹרֶה[5], וְלֹא כְּנֶגֶד חַלּוֹן פָּתוּחַ, אֲפִלּוּ אִם אֵין הַחַמָּה זוֹרַחַת שָׁמָּה. אֲבָל אִם הַחַלּוֹנוֹת נְעוּלִים וְיֵשׁ בָּהֶן זְכוּכִית, מֻתָּר אִם אֵין הַחַמָּה זוֹרַחַת שָׁמָּה. אֲבָל אִם הַחַמָּה זוֹרַחַת שָׁמָּה, לֹא מַהֲנֵי חַלּוֹן זְכוּכִית, אֶלָּא צָרִיךְ לִפְרֹס וִילוֹן בִּמְקוֹם זְרִיחַת הַחַמָּה. וְכֵן צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְהֵא הַבַּיִת מֻסָּק וָחָם[6] (תנ"ט).
פתוח – לגמרי, בלי זכוכית.
אין החמה זורחת שמה – כגון שמעונן בחוץ.
לא מהני – אינו מועיל.
הערות:
- מעיקר הדין מותר ללוש בשטח פתוח במקום שיש צל, בתנאי שמיד כשיתכסה שמש בעננים יכסה את הבצק ויכניסנו לבית. אבל הקיצור שולחן ערוך העדיף לאסור לישה בחוץ באופן גורף, מפני שקושי שביישום ההנחיות.
אֵין לָשִׁין עִסָּה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵשִּׁעוּר חַלָּה[7]. וְטוֹב לְמַעֵט, כִּי שִׁעֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאִם הָעִסָּה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִשִּׁעוּר חַלָּה, אִי אֶפְשָׁר לַעֲסֹק בָּהּ בְּפַעַם אַחַת, וְחֵלֶק מִמֶּנָּהּ מֻנָּח בְּלֹא עֵסֶק, וְיֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן יִתְחַמֵּץ[8]. אִם לָשׁ עִסָּה רַכָּה, לֹא יוֹסִיף קֶמַח לְעַבּוֹתָהּ (תנ"ו תנ"ז תנ"ט).
שיעור חלה – כמות הקמח שממנו צריך להפריש חלה כאשר עושים בצק, והוא נפח של 43.2 ביצים, שזה נע בין 2160 סמ"ק לבין 4390 סמ"ק – כפי השיטות השונות. ודיני הפרשת חלה מתבארים בסימן לה.
טוב למעט – וללוש אפילו פחות משיעור חלה, כיון שקשה להיזהר שיהיה שיעור חלה בצמצום.
לא יוסיף קמח לעבותה – כי קמח זה אינו נילוש טוב, ואם יישאר קמח שאינו נילוש בתוך המצה, ואחר כך ישים את המצה לתוך רוטב, הקמח יחמיץ בפסח.
הערות:
- במצות מכונה, מקילים היום לעשות בצקים גדולים מאד, כי למכונה יש כח ללוש ללא הפסקה גם כמויות גדולות.
- אין למדוד שיעור חלה במשקל, אלא אם כן יודע ספציפית בקמח שהוא משתמש בו כיצד מתרגמים את הנפח למשקל, כי יש הבדלים גדולים מאד בין סוגי הקמחים. וביארתי זאת באריכות בסימן לה סעיף ב.
- מי שלש עיסה רכה מדי, ואין לו אפשרות לוותר עליה מפני עניותו, יכול להוסיף עליה קמח, אבל צריך להיזהר מאד שלא להרטיב את המצוה כלל. ואם נרטבה, אסורה באכילה. ויש נזהרים שלא לאכול מצה שנרטבה בכל ימות הפסח, מחשש שמא נשאר קמח שלא נילוש.
לֹא יִדְחוֹק אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַמִּדָּה, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁלֹּא יְהֵא נִלּוֹשׁ יָפֶה וְיִשָּׁאֵר בְּתוֹךְ הַמַּצָּה מַשֶּׁהוּ קֶמַח. וּכְשֶׁיָּבוֹא אַחַר כָּךְ בַּתַּבְשִׁיל, יִתְחַמֵּץ. גַּם יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ אֶת הַקֶּמַח סָמוּךְ לַמַּיִם, שֶׁלֹּא יִפּוֹל מֵאֲבַק הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַמָיִם, וְכֵן הַמּוֹדֵד אֶת הַקֶּמַח, לֹא יִתְקָרֵב אֶל הָעִסָּה אוֹ אֶל הַמָּיִם. וְטוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ אֶת הַיָּד עַל הַקֶּמַח שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כִּי הַיָּד מְחַמֶּמֶת קְצָת (תנ"ו תנ"ט).
וכשיבוא אחר כך בתבשיל יתחמץ – כי מצה אחרי תהליך האפיה כבר אינה יכולה להחמיץ, ולכן מותר לשרות מצה במים, ולעשות תבשילים ממצה או מקמח מצה. אבל קמח, ברגע שבא במגע עם מים, מתחיל תהליך של חימוץ. ולכן חשוב שבמצה האפויה לא יוותרו כיסי קמח. ועיין מה שכתבתי בהערה בסוף הסעיף הקודם.
[1] מלשון השולחן ערוך משמע שצריך ביטול של חד בתרי (שיהיה פי שניים מים ש'לנו' ממים שלא 'לנו'). ומיהו בדיעבד אין צריך חד בתרי, ודי שהמים ש'לנו' יהיו מרובים על מים שלא 'לנו'. (חזון עובדיה, קסד).
[2] ובדיעבד כשלא הלכו הגחלים על פני כולו, או כשיש ספק אם הלכו הגחלים על כולו, למ"ב (תסא,ב) אסורים המצות אם אפה אותם תוך מעת לעת לאפית חמץ, ולדעת השלחן גבוה (תסא, א) יש להתיר בדיעבד, וכתב שכן הוא דעת השולחן ערוך.
[3] החזון עובדיה (פסח קלב) כתב, שתנור יש לנקותו היטב בדפנותיו, ולהסיקו שעה או יותר וימנע מלהשתמש בו חמץ כד' שעות קודם ההסקה.
[4] ויזהרו שלא יטילו מלח בקרקעית התנור, כי על ידי האור הוא מבצבץ ונותן טעם במצות. (כף החיים תסא, יב).
[5] ובדיעבד אם עברה ולשה תחת השמש, המצה מותרת. (שולחן ערוך תנט, ה).
[6] ולא יתקרב ללוש ליד התנור מפני חום התנור. (שולחן ערוך תנט, א).
[7] שהוא 1560 גרם. ובדיעבד אם אפה שיעור יותר גדול מותר. (שולחן ערוך תנו, ב).
[8] ואפילו כשיש הרבה עוזרים ומסייעים, אין להקל בזה אם אין הכרח. ואפשר להקל, כששני בני אדם ילושו כל אחד חצי מהבצק ואחרי זה יחברוה ויתנוה למכונה העורכת, ואחרי העריכה יחלקוה לכמה אנשים שירדדוה, כשלכל אחד יהיה פחות מהשיעור. (חזון עובדיה פסח, קסו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך