שַׂק עִם קֶמַח שֶׁנִּתְלַחְלַח מִמַּיִם, אִם הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד, בֵּין שֶׁהוּא עֲדַיִן לַח בֵּין שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ, יֹאחֵז אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה בְּיָדוֹ וְיָרִיק הַשְּׁאָר, וּמֻתָּר. רַק זֶה שֶׁנִּתְלַחְלַח, אָסוּר. וְאִם נִתְלַחְלַח בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן, אֲזַי אִם עֲדַיִן הוּא לַח, יְרַקֵד אֶת הַקֶּמַח. וּמַה שֶׁנִּשְׁאַר עַל הַנָּפָּה פֵּרוּרִין, זֶהוּ לְבַד חָמֵץ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְכֵן אִם אָכְלוּ עַכְבָּרִים מִן הַקֶּמַח, יְרַקְּדֶנוּ. אֲבָל אִם כְּבָר נִתְיַבֵּשׁ, לֹא מַהֲנֵי לֵה הַרְקָדָה וְכָל הַקֶּמַח אָסוּר (תס"ו).
שנתלחלח – נרטב, והחמיץ.
יריק – ישפוך, ירוקן.
ומותר – לאפות בקמח זה מצות לפסח.
ירקד – ינפה.
אכלו עכברים מן הקמח – והקמח נרטב מעט בכל המקומות שהעכברים אכלו ממנו.
אבל אם כבר נתייבש – מתייחס לשני המקרים, שנרטב במים או שאכלו ממנו עכברים.
לא מהני לה – לא עוזר לה (לקמח).
אסור – לאפות בו לפסח, אבל אם ניפה את הקמח מותר להשהותו בבית עד אחרי פסח.
הערות:
הלכות אלו לא נאמרו אלא במקרה שהקמח נרטב לפני פסח, אבל אם קרה מקרה כזה בפסח, הדין חמור בהרבה. ובכל מקרה יש לעשות שאלת רב במקרה שהקמח נרטב בכל צורה שהיא, ולא להכריע לבד על סמך המבואר בסעיף זה.
בַּיּוֹם שֶׁטָּחֲנוּ אֶת הַקֶּמַח, אָסוּר לֶאֱפוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאָז הַקֶּמַח הוּא חַם וּמְמַהֵר לְהַחְמִיץ כְּשֶׁנּוֹתְנִים בּוֹ אֶת הַמַּיִם, עַל כֵּן יִשְׁהֶה אַחַר הַטְּחִינָה לְכָל הַפָּחוֹת מֵעֵת לְעֵת.
מעת לעת – 24 שעות.
הַשַּׂקִּים שֶׁמַּנִּיחִים בָּהֶם אֶת הַקֶּמַח, טוֹב לַעֲשׂוֹתָן חֲדָשִׁים, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת לְהַתִּיר אֶת הַתְּפִירוֹת וּלְכַבֵּס הֵיטֵב הֵיטֵב בְּחַמִּין וּבְאֵפֶר וּבְשִׁפְשׁוּף וַחֲבִיטָה.
השקים – שקי בד לאחסון הקמח.
להתיר את התפירות – לפרום את התפרים, כדי שלא ייתקע בתפרים קמח מוחמץ שעלול אחר כך להתערב בקמח של פסח.
באפר – הסבון כביסה שלהם היה אפר ושומן.
אָסוּר לְהַנִּיחַ שַׂק עִם קֶמַח עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אֶלָּא אִם יֵשׁ עוֹר עָבֶה תַּחְתָּיו, דְּאִם לֹא כֵּן יִתְחַמֵּם וְיִתְלַחְלֵח מִן הַזֵּעָה. וְאִם אֶפְשָׁר, יִזָּהֵר גַּם כֵּן שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה שַׂקִּים זֶה עַל זֶה, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִתְחַמֵּם וְיַחְמִיץ בַּלִּישָׁה.
עור עבה – או יריעת ניילון, או אוכף, כהפרדה בין גוף הבהמה לשק.
יתחמם – ויצטרכו להמתין מללוש בקמח זה כמו שהתבאר בסעיף ה.
ויתלחלח מן הזיעה – אפילו אם ימתין עד שהקמח יתקרר, יתכן שזיעת הבהמה תחדור לתוך השק ותחמיץ את הקמח.
מפני שעל ידי זה מתחמם – ויצטרך להמתין עד שיתקרר, כמו שהתבאר בסעיף ה.
אֵין לָשִׁין אֶת הַמַּצוֹת אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ הַלַּיְלָה[1], דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁאַב אוֹתָם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְיַעַמְדוּ בְּתָלוּשׁ כָּל הַלַּיְלָה, וַאֲפִלּוּ אִם הַלַּיְלָה אָרֹךְ יוֹתֵר מִשְּׁנֵים עָשָׂר שָׁעוֹת, אָסוּר לָלוּשׁ בָּהֶן עַד אוֹר הַיּוֹם. וְאִם הַלַּיְלָה קָצָר וְאֵין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת עַד אוֹר הַיּוֹם, צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שְׁתֵּים עֶשׂרֵה שָׁעוֹת מִשָּׁעָה שֶׁנִּשְׁאָבוּ. וְעַמָּא דְּאַרְעָא נוֹהֲגִין שֶׁמִּיָּד בְּאוֹר הַיּוֹם לָשִׁין בַּמַּיִם שֶׁלָּנוּ, אַף שֶׁעֲדַיִן לֹא עָבְרוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, אֲבָל רֹב הַפּוֹסְקִים מַחְמִירִים בָּזֶה. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּדָּבָר (עפמ"ג ומח"ה סי' תנ"ה).
בין השמשות – זמן שספק אם הוא מן היום או מן הלילה, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, כמו שביארתי בסימן עה סעיף א.
אם הלילה ארוך... ואם הלילה קצר... – אף שפסח תמיד באביב, כשהיום והלילה שוים פחות או יותר, אך לעיתים פסח יוצא בשבוע האחרון של אפריל, כאשר הלילות כבר מתקצרים מאד [יום השוויון האסטרונומי הוא ב21 למרץ], ובפרט באירופה ההפרש כבר משמעותי מאד. אך לילה ארוך יותר משתים עשרה שעות אין מצוי במדינותינו, ולא ברור למה התכוון הקיצור שולחן ערוך, אבל במדינות הדרומיות [אוסטרליה, דרום אפריקה, דרום אמריקה] ישנה אפשרות כזאת.
עמא דארעא – המון העם.
אִם לֹא יוּכַל לְשַׁעֵר אֶת זְּמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יַקְדִּים קְצָת[2], וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁאַב קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה[3]. וְהַמִּנְהָג לְסַנֵּן אֶת הַמַּיִם וּלְכַסּוֹתָן. וּצְרִיכִין לְהַעֲמִידָם בְּמָקוֹם קָר. וּכְשֶׁהוּא נוֹשְׂאָם בַּיּוֹם לַבַּיִת, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבֹא עֲלֵיהֶם הַשָׁמֶשׁ.
לא יוכל לשער את זמן בין השמשות – בזמן הקיצור שולחן ערוך היה נהוג באירופה לחשב את תחילת זמן בין השמשות כרבע שעה לפני צאת הכוכבים, הרבה אחרי שקיעת החמה הנראית. וכבר ביארתי זאת בסימן עה סעיף א. אך קשה מאד לכוון לזמן הזה ללא שעון מכני וחישובים מדוייקים.
יקדים קצת – אבל לא יאחר וישאב אחרי בין השמשות, שאז יש דיעות שאסור ללוש בהם אפילו אחרי כמה לילות.
שלא ישאב קודם שקיעת החמה – לפי שיטתו שבין השמשות מתחיל זמן רב אחרי שקיעת החמה. ולפי מנהגנו היום כדעת הגאונים שבין השמשות מתחיל עם שקיעת החמה, אי אפשר להקדים יותר.
לסנן – שמא יש בתוך המים מעט חמץ, או גרעינים.
לכסותן – אף שמן הדין אין צריך לכסות אלא ביום, כדי שלא יתחממו המים מהשמש, נוהגים לכסותם מיד, כדי שלא יפול לתוכם שום דבר חימוץ. ועיין טעם נוסף בסימן לג סעיף ה.
כשהוא נושאם ביום לבית – שנתן להם להתקרר ליד מקום השאיבה, ולמחרת רוצה להביאם למקום הלישה.
יָכוֹל לִשְׁאוֹב בְּפַעַם אַחַת לְכַמָּה יָמִים, אֲבָל הַמִּצְוָה הִיא לִשְׁאוֹב בִּשְׁבִיל כָּל יוֹם וָיוֹם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִשְׁאֹב בִּכְלִי חֶרֶס יָשָׁן אֲפִלּוּ הוּא שֶׁל פֶּסַח אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מְצֻפֶּה (גלעזירט) דִּכְלִי חֶרֶס יָשָׁן שֶׁאֵינוֹ מְצֻפֶּה, אֵינוֹ הִדּוּר מִצְוָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג.
(גלעזירט) – זיגוג, גלזורה.
הַנְּהָרוֹת בִּימֵי נִיסָן, עַל פִּי הָרֹב הֵן יוֹתֵר קָרִים מִן הַבְּאֵרוֹת, וְעַל כֵּן יִשְׁאַב מִן הַנָּהָר. אַךְ לִפְעָמִים הַנְּהָרוֹת גְּדוֹלִים מֵהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים וְאֵינָם קָרִים כָּל כָּךְ, אָז טוֹב יוֹתֵר לִשְׁאוֹב מִן הַבְּאֵרוֹת.
ישאב – לכתחילה יש להעדיף את המקור הקר ביותר למים, אבל אין זה מעכב, ומה שחשוב הוא שישאב כדין שהתבאר בסעיפים א-ב.
לֹא יִשְׁאָבֵם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, אֶלָּא עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל[4].
לֹא יִתְּנֵם בִּכְלִי שֶׁהָיָה בּוֹ דְּבַשׁ אוֹ שְׁאָר מֵי פֵּרוֹת, אֶלָּא אִם הִגְעִילוֹ קֹדֶם[5], מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִתְּנֵם בִּכְלִי שֶׁהָיָה בּוֹ דָּבָר חָרִיף אֲפִלּוּ לֹא הָיָה חָמֵץ, מִשּׁוּם דְּעַל יְדֵי דָּבָר חָרִיף, מְמַהֵר לְהַחְמִיץ, וַאֲפִלּוּ הַגְעָלָה לָא מַהֲנֵי לָזֶה, גַּם לֹא יִתְּנֵם בִכְלִי נְחֹשֶׁת[6], שֶׁאֵינוֹ מְצַנֵּן כְּמוֹ שְׁאָר כֵּלִים.
לא יתנם... – שאם יתערב בבצק מעט דבש או מי פירות הבצק ממהר להחמיץ.
מי פירות – מיץ פירות.
הגעילו – הוציא את הבלוע בתוך דפנות הכלי, ודיני הגעלה מתבארים בסימן קטז.
דבר חריף – חמוצים, דג מלוח, או אלכהול המופק מחמץ.
לא מהני – אינו מועיל.
הערות:
במי ברז שלנו מערבים היום חומרים כימיים כמו כלור, ויש שחששו שמא אין אנחנו יודעים כיצד הם משפיעים על החמצת הבצק, ויתכן שגם הם מוגדרים כדברים חריפים שאסורים להיות במים שלנו. לכן יש הנזהרים גם היום, לשאוב מים שלנו מתוך מעיינות או מאגרים טבעיים אחרים, ולא להשתמש לאפיית המצות במי ברז. ובכל מקרה, גם המשתמשים במי ברז, צריכים כמובן למלא את המיכלים בערב שלפני האפייה, ולא ללוש בהם עד למחרת, כדין מים שלנו.
[1] אפשר להשתמש במי ברז ל'מים שלנו' ואין צריך דווקא למי מעיין, וילין אותם כדינם. ויש הנמנעים מלהשתמש במי ברז בגלל הכלור המעורב בהם.(אור לציון ג, יא ג)
[2] ואחר בין השמשות אין לשאוב עוד. (חזון עובדיה פסח, קסג).
[3] ואם צריכים למים הרבה, רשאים להתחיל לשאוב בעוד היום גדול, וכדעת מרן השולחן ערוך. ורק כשאינם צריכים להרבה מים, צריכים להחמיר ולשאוב סמוך לזמן בין השמשות. (חזון עובדיה פסח, קסג).
[4] וזהו רק לכתחילה, אבל בדיעבד או בשעת הדחק אפילו נשאבו על ידי גוי, כשרים לאפות בהם מצות. (חזון עובדיה פסח, קסד).
[5] ובדיעבד אין לאסור. (מ"ב תנה, מז).
[6] וטוב לכתחילה לשים המים בכלי של ברזל. (רמ"א תנה, א).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך