נוֹהֲגִין שֶׁאֲפִלּוּ כַּמָּה נָשִׁים מַדְלִיקִין נֵרוֹת בְּבַיִת אֶחָד וְכָל אַחַת מְבָרֶכֶת עַל נֵרוֹת שֶׁלָּהּ[1], כִּי כַּמָּה שֶׁנִּתּוֹסַף אוֹרָה, יֵשׁ בָּה שִׂמְחָה יְתֵרָה. וְאַךְ יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּדְלִיקֶנָה שְׁתַּיִם בִּמְנוֹרָה אֶחָת. וּבִשְׁעַת הַדְּחַק מְקִלִּין גַּם בָּזֶה.
נוהגין – אף שהרבה פוסקים פקפקו בזה, נהגו לסמוך על המתירים. ויותר נכון במקרה כזה שכולן תעמודנה יחד ואחת תברך ותוציא את כולן ידי חובתן בברכה, והן תענינה אמן.
כמה שניתוסף אורה יש בה שמחה יתירה – כמה שבית יותר מואר האוירה בו שמחה יותר.
שתים במנורה אחת – אפילו אם יש למנורה כמה פיות להדלקה, מפני שאם מברכות כמה נשים יותר נכון שכל אחת מהן תאיר מקום נוסף בבית.
מקילין גם בזה – שגם תאורה מרובה במקום אחד מפיץ אור חזק יותר ברחבי הבית, ומרבה שמחה.
הערות:
- בזמננו כאשר עיקר התאורה היא החשמל, ואף אחד אינו משתמש לאור הנרות, אין לברך על נרות כאשר יש חשמל דלוק, ואין זה דומה להדלקת הרבה נרות בזמנם, שכל נר היה מוסיף תאורה. אבל מותר להדליק במקום שהאור ייכבה עם שעון שבת והוא יהיה זקוק אז לנרות. ומצד הדין ניתן לברך על אור החשמל, אפילו על תאורת לד, ויותר נכון לכבות את אור החשמל, להדליקו לכבוד שבת כמו שכתבנו בסעיף ח, ומיד אחר כך להדליק את הנרות [או להיפך], ולברך על הנרות ועל החשמל ביחד.
אֵין לִתֵּן מַיִם אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם לְתוֹךְ נֶקֶב הַמְּנוֹרָה שֶׁמַּכְנִיסִין שָׁם אֶת הַנֵּר שֶׁל חֵלֶב אוֹ שֶׁל שַׁעֲוָה, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם יִתְכַּבֶּה. וּבִמְקוֹם צֹרֶךְ, יֵשׁ לְהָקֵל אִם נוֹתֵן מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל לְהַעֲמִיד כְּלִי עִם מַיִם תַּחַת מְנוֹרָה הַתְּלוּיָה, כְּדֵי שֶׁאִם יִפְּלוּ נִיצוֹצוֹת יִתְכַּבּוּ, אִסּוּר גָּמוּר הִיא, אֲפִלּוּ לְהַעֲמִידוֹ מִבְּעוֹד יוֹם[2]. וּלְהַעֲמִיד כְּלִי בְּלִי מַיִם לְקַבֵּל הַנִּיצוֹצוֹת מֻתָּר, אֲפִלּוּ מִשֶּׁחָשְׁכָה, כִּי נִיצוֹצוֹת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. וּלְהַעֲמִיד הַכְּלִי בִּשְׁבִיל שֶׁיְטַפְטֵף לְשָם הַשֶׁמֶן אוֹ הַחֵלֶב מִשֶׁחָשְׁכָה, אָסוּר, דְּכֵיוָן שֶׁאִם יְטַפְטֵף יֵאָסֵר הַכְּלִי בְּטִלְטוּל, נִמְצָא שֶׁהוּא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ וְאָסוּר, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ דִּבְּקוֹ שָׁם. אֲבָל לְהַעֲמִידוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְאִם נָטַף לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן, אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת, וְהַכְּלִי אָסוּר בְּטִלְטוּל. וְאִם לֹא נָטַף לְתוֹכוֹ, לֹא נֶאֱסָר הַכְּלִי בְּטִלְטוּל עַל יְדֵי מַחְשָׁבָה בְּעָלְמָא.
מבעוד יום – כיון שחוששים שמא יעשה כן בשבת עצמה, ולא ידע שבשבת יש בכך איסור.
לתוך נקב המנורה... – הכוונה שנר השעוה יעמוד בתוך כלי שיש מים בתחתיתו מסביב לתחתית הנר.
כדי שכשיגיע לשם יתכבה – אבל אם נותן מים מתחת לשמן, שאין כוונתו אלא להגביה את הנר, או שלא יתפוצץ הזכוכית ולא ישחיר, אלא ייכבה בצורה נקייה כאשר ייגמר השמן, מותר.
יש להקל אם נותן מבעוד יום – שהרי מותר מבעוד יום להתחיל מלאכה שתיגמר בשבת, או לגרום לכך שמלאכה תיעשה בשבת. ואין חוששים לדעה זו שיעשה כן בשבת, כי כולם יודעים שאסור לגעת בנר דלוק בשבת.
מנורה התלויה – כך היה דרכם להדליק נרות שמן במנורה שהיתה תלויה על התקרה מעל השולחן.
אפילו להעמידו מבעוד יום – כיון שבציור זה לכל הדעות יש נטיה לחשוב שגם בשבת אין בזה בעיה, לכן אסרו החכמים לעשות כן גם מלפני שבת.
משחשכה – מאחרי כניסת השבת.
כי ניצוצות אין בהם ממש – אינם משהו שניתן למשש אותו, ולכן אינם הופכים את הכלי שהונח מתחתיהם לאסור בטלטול.
ייאסר הכלי בטלטול – כי שמן הנוטף מן הנר בשבת הוא מוקצה ואסור בטלטול כיון שהקצהו מדעתו מלפני שבת, על הדרך שיתבאר בסימן פח סעיף א. ולכן גם הכלי ייאסר בטלטול.
מבטל כלי מהיכנו – גורם לכלי שהיה מוכן לשימוש להפוך ללא שמיש, בצורה שלא ניתן אפילו להזיז אותו, וזה אסור בשבת, כמבואר בסימן פח סעיף ט [ועיין גם שם סעיף יח].
כאילו דבקו שם – הדבר דומה למי שמחבר כלי לקרקע עם טיט, שזה כמובן אסור בשבת.
להסתפק ממנו – לקחת ממנו אספקה.
על ידי מחשבה בעלמא – רק בגלל שהוא תכנן שיטוף שמן לתוכו.
טוֹב לְהַנִּיחַ אֶת הַחַלּוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן קֹדֶם שֶׁמַּדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, כְּדִלְקַמָּן סִימָן פ"ט סָעִיף ב'.
סימן פט סעיף ב – שם מבואר שאם הנרות על השולחן בכניסת השבת והחלות אינם על השולחן, המפה והשולחן עלולים להפוך לאסורים בטלטול למשך כל השבת.
אִשָּׁה סוּמָא אִם יֵשׁ לָהּ בַּעַל, יַדְלִיק הַבַּעַל וִיבָרֵךְ. וְאִם אֵין לָהּ בַּעַל וְהִיא דָּרָה לְבַדָּהּ מַדְלֶקֶת וּמְבָרֶכֶת. וְאִם דָּרָה עִם אֲחֵרִים בְּבַיִת אֶחָד וְהָאֲחֵרִים מַדְלִיקִין, מַדְלֶקֶת הַסּוּמָא בְּלֹא בְּרָכָה. אַךְ אִם הִיא עֲקֶרֶת הַבַּיִת תַּדְלִיק הִיא תְּחִלָּה וּתְבָרֵךְ, וְאַחַר כָּךְ יַדְלִיקוּ הָאֲחֵרִים וִיבָרְכוּ[3].
סומא – עיוורת.
דרה לבדה – ואנשים אחרים יוכלו להגיש לה עזרה, או שהיא דרה עם ילדיה או עם אחרים שאינם מדליקים נרות.
מברכת – שגם היא נהנית מכך שאחרים יוכלו לראות בביתה.
בלא ברכה – או שתשמע את הברכה מנשים אחרות ותענה אמן, שהרי במקרה כזה למדנו בסעיף י שאין הברכה על עצם התאורה, אלא על ריבוי השמחה הנובע מתאורה חזקה יותר, ובזה הסומא אינה נהנית כלל. ומצד הדין אינה צריכה להדליק כלל ויכולה להשתתף בנרות של בעלת הבית או נשים אחרות המדליקות.
עקרת הבית – שאחריות התאורה בבית מוטל עליה.
היא תחילה – שאם היא מדליקה ראשונה תוכל לברך, כי אז היא זאת שיוצרת את התאורה הראשונית.
הערות:
- אשה שגרה לבד ואין מי שיבקר אצלה או יעזור לה, אין לה לברך על הדלקת הנר, כי אין בכך שום תועלת.
- עיין מה שכתבתי בסעיף י על מקומות המוארים לאור החשמל, וכל זה נכון ביתר שאת בסומא.
אִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה פַּעַם אַחַת לְהַדְלִיק, תַּדְלִיק כָּל יָמֶיהָ נֵר אֶחָד יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה רְגִילָה[4]. וְכֵן אִם שָׁכְחָה כַּמָּה פְּעָמִים תַּדְלִיק תָּמִיד נֵר אֶחָד יוֹתֵר, וְהוּא מִשּׁוּם הֶכֵּר, שֶׁתְּהֵא זְהִירָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. וְלָכֵן אִם מֵחֲמַת אֹנֶס לֹא הִדְלִיקָה, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהוֹסִיף.
מחמת אונס – מסיבות שאינן תלויות בה.
- הקנס החמור הזה, להדליק כל חייה נר יותר כל שבת, הוא כדי שתהיה זהירה שלא לשכוח להדליק, ולא יישבו בחושך בליל שבת, וייפגע שלום הבית. אבל אם דאגה לתאורה, ורק את הנרות שכחה להדליק, אין סיבה לקונסה, שהרי מצד הדין אינה חייבת להדליק נרות כלל כשיש תאורה חשמלית, כמו שכתבנו בסעיפים ח וי.
נוֹהֲגִין לְהַקְדִּים תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת יוֹתֵר מִבִּימוֹת הַחֹל, וְנָכוֹן הוּא כְּדֵי לְהַקְדִּים קַבָּלַת שַׁבָּת[5] בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, רַק שֶׁיְהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. וְאַף הַנּוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל כָּל יְמֵי הַחֹל מַעֲרִיב בִּזְמַנָּהּ, דְּהַיְנוּ בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים, יְכוֹלִין לְהַקְדִּים בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ שֶׁלִּפְעָמִים בִּימוֹת הַחֹל מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְפַּלְלִין עַתָּה עַרְבִית, אֵין חוֹשְׁשִׁין בָּזֶה בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ בָּה מִצְוָה, שֶׁמּוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ.
יותר מבימות החול – שבימות החול היו רגילים להקדים את ערבית ולהצמידו לתפילת מנחה, כמו שהתבאר בסימן ע סעיף א. וכבר התבאר שם שבארץ ישראל והמדינות הסמוכות לה, יותר נכון שלא להקדים ערבית לפני צאת הכוכבים על כל פנים ביום חול.
כדי להקדים קבלת שבת – עד לפני כ-400 שנה היו מקבלים שבת עם אמירת ברכו של תחילת תפילת ערבית, וכבר התבאר בסימן עה סעיף א שיש להוסיף מן החול על הקודש. ובזמננו שמקבלים שבת על ידי מזמורי תהלים ואמירת מזמור שיר ליום השבת, אפשר להתפלל ערבית מאוחר יותר, אם אין הדבר מטריח את הציבור יותר מדי.
מפלג המנחה – מחצית מזמן "מנחה קטנה", זאת אומרת כשעה ורבע לפני שקיעת החמה, כאשר כל שעה היא 1/12 של אורך היום [=שעה זמנית], כפי שהסברנו בסימן עב סעיף ט.
הנוהגין – כהמלצת הקיצור שולחן ערוך בסימן ע סעיף א.
ואפילו שלפעמים בימות החול מתפללין מנחה בשעה שמתפללין עתה ערבית – וזה אסור, כי צריך להחליט פעם אחת ולתמיד על זמן זה שבין פלג המנחה לצאת הכוכבים, אם מתפללים בו מנחה או ערבית, אבל לא פעם כך ופעם כך, כמו שהתבאר בסימן סט סעיף ב.
בזה – אבל צריך על כל פנים להיזהר שלא להתפלל מנחה באותו יום אחרי פלג המנחה.
בְּבִרְכַּת הַשְׁכִּיבֵנוּ אֵין חוֹתְמִין כְּמוֹ בְּחֹל שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁבְּרָכָה זוֹ הִיא עַל כְּלָלוּת עַם יִשְֹרָאֵל, וּכְלָלוּת עַם יִשְֹרָאֵל אֵינָם צְרִיכִים שְׁמִירָה בַשַׁבָּת, כִּי הַשַׁבָּת מֵגֵן עָלֵינוּ, אֶלָּא אוֹמְרִים, וּפְרוֹס. וְחוֹתְמִין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַפּוֹרֵס וְכוּ' וְכֵן בְּיוֹם טוֹב. אִם טָעָה וְסִיֵּם כְּמוֹ בְּחֹל, אִם נִזְכַּר מִיָּד לְאַחַר תֵּבַת לָעַד, יֹאמַר מִיָּד, הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם וְכוּ', אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְאָמְרוֹ עוֹד[6].
השכיבנו – הברכה השנייה הנאמרת אחרי קריאת שמע של ערבית.
כיון שברכה זו היא על כללות עם ישראל – בניגוד לפסוקי שמירה שנאמרים עם קריאת שמע שעל המיטה, שאומרים אותם גם בשבת, כי היחידים צריכים שמירה גם בשבת, וכן ברכה מעין שבע (לקמן סעיף ה-ז) אומרים מטעם זה, לתת זמן למאחרים לתפילה להשלים את תפילתם, שלא יצטרכו יחידים ללכת הביתה לבדם.
בשבת - בניגוד לליל ראשון של פסח שבו גם היחידים אינם צריכים שמירה, ולכן אין אומרים את פסוקי השמירה כמבואר בסימן קיט סעיף ט, ולא ברכה מעין שבע כמבואר לקמן סעיף ו.
לאחר כדי דיבור – לאחר שהפסיק בשתיקה למשך זמן של "דיבור" שהוא הזמן שבו ניתן לומר את המשפט: "שלום עליך רבי". דברים הנאמרים תוך זמן זה [כשנייה אחת] נחשבים כחלק בלתי נפרד מהדיבור הקודם.
נוֹהֲגִין לוֹמַר בִּתְפִלַּת עַרְבִית, וְיָנוּחוּ בָּהּ, וּבְשַׁחֲרִית וּמוּסָף, וְיָנוּחוּ בוֹ. וּבְמִנְחָה, שַׁבָּתוֹת קָדְשֶׁךָ וְיָנוּחוּ בָם[7].
נוהגים לומר – סמוך לחתימה של הברכה האמצעית של תפילת העמידה.
אַחַר תְּפִלַּת הַלַּחַשׁ בְּעַרְבִית בַּשַׁבָּת אוֹמְרִים כֻּלָּם בְּיַחַד, וַיְכֻלּוּ. וְיֵשׁ לְאָמְרוֹ מְעֻמָּד, לְפִי שֶׁבָּזֶה אָנוּ מְעִידִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית, וְהָעֵדִים צְרִיכִין לְהָעִיד מְעֻמָּד.
כולם ביחד – אף שכבר אמרוהו בתפילה, מפני שביום טוב שחל בשבת אין אומרים אותו בתפילה, ולכן קבעו לאומרו תמיד אחרי התפילה.
ויכולו – בראשית ב א-ג.
במעשה בראשית – בריאת העולם, הפותח בתורה במילה "בראשית".
[1] שנים או שלשה שאוכלים בבית אחד וישנים שם, אחד מהם מדליק בברכה ויכוון להוציא ידי חובה את השאר, והם יעמדו לידו ויכוונו לצאת. אבל אם אוכלים בחדר אחד, ולכל אחד יש חדר מיוחד לשינה, אחד ידליק בברכה בחדר אוכל והשאר יברכו וידליקו בחדר השינה שלהם. וגם הכלה או הבת הנשואה כשמתארחת אצל אמה או אצל חמותה, תדליק בחדר שבו היא ישנה בברכה, ואמה או חמותה ידליקו במטבח בברכה. (חזון עובדיה שבת א, קצד). וצריך להדליק הנרות במקום האוכל, או במקום שרגילים להשתמש בו, ואם הדליקו במקום שלא משתמשים בו אין ההדלקה מועילה. וחולה יכולה להדליק במיטתה, ואחר כך יקחו את הנר ויעבירוהו לחדר האוכל. (חזון עובדיה שבת א, רג).
[2] ומכל מקום מותר לתת מים מערב שבת בעששית שמדליקין בה, כיון שלא מתכוון לכיבוי אלא להגביהה השמן (שולחן ערוך רסה, ד).
[3] סומא תברך ותדליק נרות שבת, ואם יש לה בעל, טוב שהוא יברך וידליק. (חזון עובדיה שבת א, קצג).
[4] ובזמנינו שיש חשמל המאיר את הבית אין לקנסה. ויש אומרים (מהרי"ל) שאשה ששכחה צריכה להוסיף שמן יותר מהרגיל. והחיד"א כתב, שיותר טוב שתתרום שמן לאשה עניה לצורך הדלקת נרות. ואם שכחה להדליק נר של יום טוב, אינה צריכה להוסיף נר נוסף או שמן. (חזון עובדיה שבת א, קעד).
[5] קודם תפילת ערבית אומרים לכה דודי, שיר השירים, ובמה מדליקין ויש אומרים לכו נרננה קודם לכה דודי.
[6] בין אם טעה בחול וסיים כמו שמסיימים בשבת, ובין להיפך שסיים בשבת כמו שמסיימים בחול, יצא. (חזון עובדיה שבת א, שלט).
הכף החיים (רסז, ט) כתב, שאם טעה ולא אמר בשבת הפורס וכו', יצא. ויאמר ופרוס עלינו סוכת שלום, ברוך הפורס סוכת שלום עלינו, בלי שם ומלכות. (חזון עובדיה שבת א, שמא).
[7] והחזון עובדיה (שבת א שמג) כתב, שבלילה אומרים וינוחו בה וביום אומרים וינוחו בו.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך