כְּבָר יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמִצְוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָתָן. אֲבָל בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לְשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁבְּהַדְלָקָה מְקַבֶּלֶת הָאִשָּׁה שַׁבָּת עַל עַצְמָהּ, וְהַבְּרָכָה הֲרֵי הִיא הַתְחָלָה לַהַדְלָקָה, וְאִם כֵּן אִם תְּבָרֵךְ תְּחִלָּה, לֹא תוּכַל עוֹד לְהַדְלִיק, עַל כֵּן הִיא מַדְלֶקֶת תְּחִלָּה[1]. וּכְדֵי שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, פּוֹרֶשֶׁת יָדֶיהָ כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ שֶׁלֹּא תִרְאֶה הַנֵּרוֹת[2], וּמְבָרֶכֶת וּמְסִירָה אֶת הַיָּדַיִם וְרוֹאָה אֶת הַנֵּרוֹת, וַהֲוֵי כְּאִלּוּ בֵּרְכָה קֹדֶם הַהַדְלָקָה. (וּמִשּׁוּם לֹא פְּלוּג, נוֹהֲגוֹת כָּךְ גַּם בְּיוֹם טוֹב). וְעִקַּר הַנֵּרוֹת שֶׁבָּהֶן הֲוֵי קַבָּלַת שַׁבָּת, הֵן אֵלּוּ שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו, וְעַל כֵּן תַּדְלִיק אוֹתָן בַּאַחֲרוֹנָה. וּבִשְׁעַת הַצֹּרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁהִיא צְרִיכָה לָלֶכֶת לַטְּבִילָה אוֹ לַחֻפָּה, אוֹ לִשְׁאָר דָּבָר נָחוּץ, תּוּכַל לְהַתְנוֹת שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בַּהַדְלָקָה (עַיֵן לְקַמָּן ק"ס סָעִיף ה'), וְאָז תּוּכַל לְבָרֵךְ קֹדֶם הַדְלָקָה. וַאֲפִלּוּ תְּנַאי בַּלֵּב, סַגֵּי.
כבר ידוע – התבאר בסימן ט סעיף ח.
עובר לעשייתן – סמוך לפני עשייתן.
מקבלת האשה שבת – כמבואר בסעיף ו.
שלא תראה הנרות – וכיוון שאינה נהנית מאור הנרות, נחשב הדבר כאילו הם עדיין לא הודלקו, וניתן עדיין לברך על הדלקתם.
לא פלוג – שלא לחלק, כלומר, כדי שלא ייוצר בלבול.
גם ביום טוב – אף שביום טוב מותר להדליק נרות כמבואר בסימן צח סעיף א, וגם אם קיבלה יום טוב בברכה עדיין יכולה להדליק, בכל זאת נהגו לברך רק לאחר ההדלקה.
עיקר הנרות שבהן הוי קבלת שבת – שהרי צריכה לדאוג לתאורה בכל רחבי הבית, והכל בכלל מצוות הדלקת נר שבת.
תדליק אותן באחרונה – כי לאחר שהדליקה אותן שוב אינה יכולה להדליק נרות אחרים, כיון שכבר קיבלה שבת.
לטבילה – וצריכה לנסוע לשם או לחפוף במקום טבילתה, שזה אסור בשבת, ואינה יכולה לחזור לביתה ולהדליק נרות אחרי שמסיימת את כל המלאכות.
לחופה – מנהגם היה בהרבה קהילות לעשות החופה ביום שישי אחה"צ, וסעודת הנישואין בליל שבת, כמו שיתבאר בסימן קמח סעיף ד.
תנאי בלב – החלטה.
סגי – די.
מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת חָלָה בֵּין עַל הָאֲנָשִׁים בֵּין עַל הַנָּשִׁים, אֶלָּא שֶׁהַנָּשִׁים מֻזְהָרוֹת בָּהּ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בַּבָּיִת. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה כִּבְּתָה נֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁהֶחְטִיאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וְהֶחֱשִׁיכָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁקְּרוּיָה נֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, נֵר אֱלֹהִים נִשְׁמַת אָדָם, וְלָכֵן צְרִיכָה הִיא לְתַקֵּן זֹאת בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְלָכֵן אִם הָאִשָּׁה בְּבֵיתָהּ, הִיא קוֹדֶמֶת לְמִצְוָה זֹאת. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהָאִישׁ גַּם כֵּן לְסַיֵּעַ בַּמִּצְוָה וִיתַקֵּן אֶת הַנֵּרוֹת וִיהַבְהֵב אוֹתָן, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּדְלִיקֵן וִיכַבֵּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹחִים אַחַר כָּךְ לְהִדָּלֵק. וְאִשָּׁה יוֹלֶדֶת, בַּשַׁבָּת הָרִאשׁוֹן יַדְלִיק הַבַּעַל וִיבָרֵךְ. אֲבָל אַחַר כָּךְ וְגַם בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא נִדָּה, הִיא מַדְלֶקֶת וּמְבָרֶכֶת.
מצויות בבית – ולכן מתפקידם לדאוג לתאורה בבית כמו שתפקידם לדאוג לבישול ונקיון.
החשיכה נשמתו – שהחטא מחשיך את הנשמה.
כתוב – משלי כ כז.
יולדת – שאינה יכולה לקום ממטתה.
בכל פעם שהיא נדה – אף על פי שיש מקומות שנהגו שנדות לא ייכנסו לבית הכנסת ולא יתפללו, כמבואר בסימן קנג סעיף טז, אבל נרות לכל הדעות יכולה להדליק וגם לברך עליהם.
נוֹהֲגוֹת הַנָּשִׁים שֶׁקֹּדֶם הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, רוֹחֲצוֹת וְלוֹבְשׁוֹת בִּגְדֵי שַׁבָּת, וְאַשְׁרֵי לָהֶן. וּצְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה תְּחִלָּה, כִּי בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת הִיא מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת עַל עַצְמָהּ[3] וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְפַּלֵּל אַחַר כָּךְ מִנְחָה שֶׁל חֹל[4]. וְאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַחֲרָה בַּעֲסָקֶיהָ וּבָאָה לְבֵיתָהּ קָרוֹב לַחֲצִי שָׁעָה קֹדֶם שַׁבָּת, שֶׁאִם תִּרְחַץ וְתִלְבַּשׁ, תּוּכַל לָבֹא לִידֵי סְפֵק חִלּוּל שַׁבָּת, מִצְוָה יוֹתֵר שֶׁתַּדְלִיק כְּמוֹת שֶׁהִיא מִשֶּׁתָּבוֹא חַס וְשָׁלוֹם לִידֵי סְפֵק חִלּוּל שַׁבָּת. וְאִם הַבַּעַל רוֹאֶה שֶׁהִיא מִתְאַחֶרֶת מִלָּבוֹא, מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁיַּדְלִיק הוּא וְאַל יַשְׁגִּיחַ בְּרָגְזָהּ.
נתאחרה בעסקיה – בעבודה שלה.
תדליק כמות שהיא – ולא תתרחץ, ותתלבש אחרי שתדליק.
אל ישגיח – לא יתייחס.
הערות:
- אשה שהדליקה נרות והיה בדעתה להתפלל מנחה אחר כך, יכולה להתפלל, שהרי יכולה להתנות שלא לקבל שבת בהדלקה, כמו שלמדנו בסעיף ד.
אִם הָאִישׁ מַדְלִיק הַנֵּרוֹת, וְהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אַחַר כָּךְ אֵיזֶה מְלָאכָה, טוֹב גַּם כֵּן שֶׁיַּתְנֶה שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ. אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם לֹא הִתְנָה, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אַחַר כָּךְ מְלָאכָה, כִּי בְּהַדְלָקַת הַבַּעַל אֵין מִנְהָג שֶׁהוּא מְקַבֵּל שַׁבָּת.
גם כן – כמו האשה, שאסור לה לעשות מלאכה אחרי הדלקת נרות אם אינה מתנה על כך מראש, כמו שלמדנו בסעיף ד.
צְרִיכִין לְהַדְלִיק בְּמָּקוֹם שֶׁיֹּאכְלוּ, שֶׁיְהֵא נִכָּר שֶׁמַּדְלִיקָן לִכְבוֹד שַׁבָּת, וְלֹא לְהַדְלִיק בְּמָקוֹם אַחֵר וּלְהַנִּיחָם אַחַר כָּךְ בְּמָקוֹם אַחֵר. אַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחַק, כְּגוֹן שֶׁהָאִשָּׁה חוֹלָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן, מַדְלֶקֶת כְּשֶׁהִיא בַּמִּטָּה, וּמַעֲמִידִין אוֹתָם אַחַר כָּךְ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּבַיִת זֶה, כִּי כָּל הַבַּיִת נֶחְשָׁב מְקוֹמָן. וְנָשִׁים שֶׁמַּדְלִיקִין הַנֵּרוֹת בַּסֻּכָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹשְׂאוֹת אוֹתָן לְתוֹךְ הַבַּיִת, לֹא יָפֶה הֵן עוֹשֹוֹת. נֵר שֶׁהוּא דּוֹלֵק מֵעֶרֶב שַׁבָּת, צְרִיכִין לְכַבּוֹתוֹ וְלַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִכָּר שֶׁמַּדְלִיק לִכְבוֹד שַׁבָּת.
בבית זה – באותו בית שהדליקה בו, שהרי גם במקום שהדליקה יש צורך בתאורה.
לא יפה הן עושות – אלא אם הסוכה גדולה יש לה להדליק נרות בסוכה ולהשאירם שם, ואם הסוכה קטנה תדליק מחוץ לסוכה, והדברים יתבארו בעז"ה בסימן קלה סעיף ב.
הערות:
- גם את החשמל צריך לכבות, ולהדליקו לכבוד שבת, כי הוא עיקר נר שבת בזמננו.
צָרִיךְ לְהַדְלִיק הַנֵּרוֹת בְּכָל הַחֲדָרִים שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם. מִי שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִיא מְבָרֶכֶת עַל הַנֵּרוֹת שֶׁבְּחֶדֶר אֶחָד, אֵין צְרִיכִין לְבָרֵךְ עַל הַהַדְלָקָה שֶׁבִּשְׁאָר חֲדָרִים. אֲבָל אִם הוּא בְּמָקוֹם אַחֵר, אִם יֵשׁ לוֹ שָׁם חֶדֶר מְיֻחָד, צָרִיךְ לְהַדְלִיק וּלְבָרֵךְ. וְאִם הֵם רַבִּים שֶׁנִּתְאַכְסְנוּ בְּחֶדֶר אֶחָד, יִשְׁתַּתְּפוּ לִקְנוֹת נֵרוֹת, וְיַדְלִיק אֶחָד וִיבָרֵךְ וִיכַוֵּן לְהוֹצִיא אֶת כֻּלָּם בְּבִרְכָּתוֹ, וְגַם הֵם יְכַוְּנוּ לָצֵאת בְּבִרְכָּתוֹ. וְאִם אֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד, אֶלָּא שֶׁהוּא בְּחֶדֶר אֶחָד עִם בַּעַל הָאֻשְׁפִּיזָא יִשְֹרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק, כֵּיוָן שֶׁאִשְׁתּוֹ מַדְלֶקֶת עָלָיו בְּבֵיתוֹ. וּבַחוּרִים הַלּוֹמְדִים בְּמָקוֹם אַחֵר, אִם יֵשׁ לָהֶם חֶדֶר מְיֻחָד, צְרִיכִין לְהַדְלִיק בִּבְרָכָה[5]. וְיִשְׁתַּתְּפוּ גַּם כֵּן לִקְנוֹת נֵרוֹת וְאֶחָד יְבָרֵךְ וְיוֹצִיא אֶת כֻּלָּם. וּצְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים עַד שֶׁיָּבֹאוּ שָׁמָּה. וְאִם אֵין לָהֶם חֶדֶר מְיֻחָד, כֵּיוָן שֶׁאֵין לָהֶם נָשִׁים שֶׁמַּדְלִיקוֹת, צְרִיכִין לָתֵת פְּרוּטָה לְבַעַל הַבַּיִת, שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם שֻׁתָּפוּת בַּנֵרוֹת. וּמִי שֶׁהוּא סָמוּךְ עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת, הוּא בִּכְלָל בְּנֵי בֵּיתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף.
הנרות – התאורה.
בכל החדרים שמשתמש – זה כולל מטבח, סלון, חדרי השירותים, פרוזדורים וכל שאר המקומות שבהם זקוקים לתאורה. אבל אין צריך להדליק במקומות שרק ישנים בהם.
אם הוא במקום אחר – העקרון הבא לידי ביטוי בסעיף זה הוא, שיש לאדם שני חיובים שונים, א – לדאוג לכך שתהיה תאורה במקומות שבאחריותו, ב – שהוא או אשתו או מישהו מבני הבית יקיימו את מצוות הדלקת הנרות. ורק כאשר שני הדברים מתקיימים, יש פטור מהדלקת נרות.
אם יש לו שם חדר מיוחד – שיש לו חדר שהאחריות לתאורה בו מוטלת עליו.
רבים שנתאכסנו בחדר אחד – כמו בבית חולים, או בצבא.
בעל האושפיזא – המארח.
כיון שאשתו מדלקת עליו – בעבורו, והיא פוטרת אותו מהחיוב האישי שלו להדליק.
הלומדים במקום אחר – בתנאי פנימיה, ומתארחים אצל בעלי בתים לסעודות.
אין להם חדר מיוחד – הם ישנים אצל בעל בית, שמשתמש גם הוא באותו חדר, ואחריות התאורה שם מוטלת עליו.
סמוך על שולחן בעל הבית – שאוכל על שולחנו, כגון ילדיו, או משרתיו המתגוררים איתו.
[1]אולם מנהג הספרדים כדעת הרמב"ם וסייעתו, וכפי שפסק השולחן ערוך, לברך קודם ההדלקה. ואשה שנהגה להדליק ואחר כך לברך, צריכה לשנות מנהגה ולברך קודם ההדלקה. ואשה ששכחה לברך קודם הדלקה, יכולה לברך כל זמן שלא נסתיימה המצוה. (חזון עובדיה א, קעב).
[2] אחר שהנשים ברכו והדליקו נרות, יעצמו עיניהן ויפרשו כפיהן מול הנרות, ויתפללו לאריכות ימים, ולזכות לבנים תלמידי חכמים ויראי ה'. (חזון עובדיה שבת א, קעז).
[3] לדעת השולחן ערוך אשה לא מקבלת שבת בהדלקה, אלא אם כן היא מתכוונת לקבל שבת בהדלקה. ואם לא קיבלה עליה שבת, מקבלת שבת כשאומרים רוב הציבור מזמור שיר ליום השבת,. (חזון עובדיה שבת א, קסח).
אשה שהדליקה נרות והרגישה שהיא צמאה, יכולה לשתות כל עוד לא שקעה החמה. (חזון עובדיה שבת א, רכא).
[4] אשה שרגילה להתפלל מנחה כל יום, צריכה להתפלל קודם הדלקה, בפרט אם היא מקבלת שבת בהדלקה, כי אחר שקבלה שבת לא ראוי שתתפלל מנחה של חול. אך אם שכחה להתפלל מנחה והדליקה, אפילו אם התכוונה לקבל שבת בהדלקה, יכולה להתפלל מנחה אחר כך. (חזון עובדיה שבת א, קצ).
[5] בחורי ישיבה שנמצאים בישיבה ויש להם חדר נפרד, אף שמדליקים בחדר האוכל, חובה על אלו שיש להם חדר מיוחד שאחד ידליק ויכוון לפטור את חבריו. (חזון עובדיה שבת א, רב). (ואם יש בעיה בטיחותית, יכולים לברך ולהדליק את החשמל). ובנות רווקות המתגוררות בבית הוריהן, מעיקר הדין אין חייבים להדליק נרות, ואם רוצות להדליק ידליקו בלי ברכה. (חזון עובדיה שבת א, קצד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך