אֵין הַנֵּדֶר חָל אֶלָּא אִם הָיָה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. אֲבָל אִם נָדַר בְּטָעוּת, שֶׁלֹּא הָיָה דַּעְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, אוֹ שֶׁהִרְהֵר בְּלִבּוֹ נֶדֶר וְלֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו, אֵין זֶה נֵדֶר.
שלא היה דעתו כמו שהוציא בשפתיו – שהתכוון לנדור שלא לאכול לחם חיטה, ובטעות אמר לחם כוסמין.
אין זה נדר – לא מה שהתכוון לומר ולא אמר, ולא מה שאמר ולא התכוון אליו.
הערות:
- במקרה שנדר בליבו ולא הוציא בשפתיו, אין דין זה נאמר אלא אם מדובר בנדר של איסור, אבל בנדר לדבר מצוה התבאר בסימן סב סעיף יז שגם אם רק החליט בליבו צריך לקיים את ההחלטה, ויש לה תוקף של נדר.
מִי שֶׁנָּהַג אֵיזֹה חֻמְרָא בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים מִדִּינָא, מֵחֲמַת סְיָג וּפְרִישׁוּת, כְּגוֹן תַּעֲנִיּוֹת שֶׁבִּימֵי הַסְּלִיחוֹת, אוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וָאֵילַךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲפִלּוּ לֹא נָהַג כֵּן רַק פַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, אֶלָא שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִנְהוֹג כֵּן לְעוֹלָם, אוֹ שֶׁנָּהַג כֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לִנְהוֹג כֵּן לְעוֹלָם, וְלֹא הִתְנָה שֶׁיְהֵא בְּלִי נֵדֶר, וְרוֹצֶה לַחֲזוֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בָרִיא, צָרִיךְ הַתָּרָה, וְיִפְתַּח בַּחֲרָטָה, שֶׁהוּא מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁנָּהַג כֵּן לְשֵׁם נֶדֶר. לָכֵן מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִנְהוֹג בְּאֵיזֶה חֻמְרוֹת לִסְיָג וּפְרִישׁוּת, יֹאמַר בָּתְחִלָּה שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו כֵּן בְּנֶדֶר, וְגַם יֹאמַר שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לִנְהוֹג כֵּן אֶלָּא בַּפַּעַם הַהִיא, אוֹ בִּפְּעָמִים שֶׁיִּרְצֶה וְלֹא לְעוֹלָם[1] (רי"ד).
מדינא – מצד הדין.
תעניות שבימי הסליחות – התבאר בסימן קכח סעיף יב.
שלא לאכול בשר... – התבאר בסימן קכב סעיף א.
פעם הראשונה – פעם אחת בלבד.
ורוצה לחזור – לבטל את מנהגו מכאן ולהבא.
ויפתח בחרטה – אפשר להתיר נדר כמבואר בסעיף הבא, וכשמתירים נדר, צריכים המתירים למצוא סיבה [=פתח], שאם היו לוקחים אותה בחשבון בשעת הנדר לא היו נודרים, ובכך הופכים את הנדר לנדר בטעות, ואז אפשר להתיר. בדרך כלל כאשר אדם רוצה להתיר נדר, הוא מתחרט על שנדר, ואז המתירים שואלים אותו 'אם היית לוקח בחשבון בשעת הנדר שאתה עלול להתחרט על כך – היית נודר?' [=לפתוח בחרטה], ואם הוא אומר שאם היה חושב על זה הוא לא היה נודר, מתירים לו את הנדר.
על מה שנהג כן לשם נדר – במקרה של נדר לדבר מצוה שנהגו בו כבר, צריך להיזהר שלא להתחרט על עצם המעשים הטובים, וצריך לנסח נכון את החרטה, שאינה אלא על העובדה שנהג כן על דעת להמשיך כך לעולם, או על העובדה שנהג כך שלוש פעמים בלי לומר שההנהגה תהיה בלי נדר, באופן שהוא נחשב כנדר.
בתחילה – לפני שנוהג שלוש פעמים.
יאמר – לפני הפעם הראשונה, כדי שהוא עצמו יהיה לו ברור שהוא לא קיבל על עצמו לעשות כן לעולם.
או בפעמים שירצה – ואז אינו צריך לומר כן כל פעם לפני שנוהג בחומרא זאת.
כֵּיצַד מַתִּירִין אֶת הַנֶּדֶר אוֹ הַשְּׁבוּעָה, הוֹלֵךְ אֵצֶל שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים בְּנֵי תּוֹרָה, וְאֶחָד מֵהֶם יִהְיֶה בָקִי בְּהִלְכוֹת נְדָרִים, שֶׁיֵּדַע אֵיזֶה נֵדֶר יְכוֹלִין לְהַתִּיר וְאֵיזֶה מֵהֶן אֵינָן יְכוֹלִין לְהַתִּיר, וְאֵיךְ מַתִּירִין, וְהֵם יַתִּירוּ לוֹ[2]. וּמִי שֶׁנָּדַר בַּחֲלוֹם, טוֹב שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ עֲשָׂרָה בְּנֵי תוֹרָה [ר"י רכ"ח].
בני תורה – ברמה שאם מסבירים להם נושא הלכתי הם מבינים אותו לאשורו.
בהלכות נדרים – בשולחן ערוך סימנים רכח-רלב.
יתירו לו – אם הדבר מתאפשר מבחינה הלכתית.
נדר בחלום – בלשון שאילו היה אומרו בהקיץ הנדר היה תקף.
טוב – ואם אין הדבר מתאפשר בקלות, אפשר להסתפק בעשרה אנשים דתיים שאינם בני תורה ורק יודעים לקרוא חומש או חוק לישראל, או בשלושה בני תורה כמו בנדר רגיל.
הערות:
- כדי להתיר נדר צריך ששלושת המתירים יהיו אחרי גיל בר מצוה, ושיהיו להם גם סימני גדלות, ואין מסתמכים כאן על כך שככל הנראה יש לו סימני גדלות אם הגיע לגיל, כמו שהתבאר בסימן עז סעיף ד, ובסימן טו סעיף ב.
אַף עַל פִּי שֶׁלְּעִנְיַן כָּל הַמִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין הַבֵּן נַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהֵבִיא שְׂעָרוֹת, וְהַבַּת אֵינָהּ גְּדוֹלָה עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהֵבִיאָה סִימָנִים, אֲבָל לְעִנְיַן נֶדֶר וּשְׁבוּעָה, יֵשׁ לָהֶם קְדִימָה שָׁנָה אֶחָת. שֶׁהַקָּטֹן בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְהַקְּטַנָּה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ לֹא הֵבִיאוּ סִימָנִים, אִם מְבִינִים לְשֵׁם מִי נָדְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ, נִדְרָם נֶדֶר וּשְׁבוּעָתָן שְׁבוּעָה. אֲבָל פְּחוּתִים מִזְּמַן זֶה, אֲפִלּוּ מְבִינִים, אֵין דִּבְרֵיהֶם כְּלוּם. וּמִכָּל מָקוֹם גּוֹעֲרִין בָּהֶם וּמַכִּין אוֹתָן שֶׁלֹּא יַרְגִּילוּ לְשׁוֹנָם בִּנְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת. וְאִם הוּא דָּבָר קָטָן וְקַל שֶׁאֵין בּוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, גּוֹזְרִין עֲלֵיהֶם שֶׁיְקַיְמוּהוּ (רל"ג).
שלוש עשרה שנה – ובסימן טו סעיף ב התבאר כיצד סופרים שנים אלו.
שערות – שתי שערות במקום הערוה, כמו שהתבאר בסימן טו סעיף ב.
סימנים – שתי שערות במקום הערוה, או התפתחות השדיים לצורה המוגדרת בהלכה כסימן גדלות, או שנכנסה להריון.
יש להם קדימה – לעניין זה הם מקדימים להיחשב כגדולים.
מכין אותן – כמבואר בסימן קסה סעיף א, ובסימן קפד סעיף ב, ובסימן קמג סעיף יח בהערה.
שלא ירגילו לשונם – שבגיל זה רוכש הילד לעצמו את הרגלי הדיבור, שילוו אותו בכל מהלך חייו, וזה הזמנן לחנכו לדיבור רגוע, עדין ומחושב.
עינוי נפש – יתבאר בסעיף יא.
גוזרין עליהם – דורשים מהם. עושים עסק מהנדר שהם נדרו, ואין מלמדים אותם שאין לנדר תוקף מאחר והם קטנים.
הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ עַד שֶׁתִּתְבַגֵּר, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיוּ לָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְהוּא שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת. וְהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ. כֵּיצַד מְפִירִין. אוֹמֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, מוּפָר אוֹ בָּטֵל אוֹ שְׁאָר לָשׁוֹן הַמּוֹרָה שֶׁהוּא עוֹקֵר אֶת הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ, בֵּין שֶׁאוֹמֵר כֵּן בְּפָנֶיהָ אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. אֲבָל לְשׁוֹן הַתָּרָה, לֹא מַהֲנֵי בְּאָב וּבְבַעַל. וְגַם אֵין יְכוֹלִין לְהָפֵר רַק בְּיוֹם שָׁמְעָם, דְּהַיְנוּ אִם שָׁמְעוּ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, מְפִירִין כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם שֶׁלְאַחֲרָיו. וְאִם שָׁמְעוּ בַּיּוֹם סָמוּךְ לְצֵאת הַכּוֹכָבִים, אֵין מְפִירִין רַק עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְיוֹתֵר אֵינָן יְכוֹלִין לְהָפֵר. בַּשַׁבָּת לֹא יֹאמַר לָהּ מוּפָר לִיכִי כְּמוֹ בַּחֹל, אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, וְאוֹמֵר לָהּ, טְלִי אִכְלִי, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָאָב אוֹ הַבַּעַל אָמְרוּ תְּחִלָּה שֶׁהוּא מְרֻצֶּה מִן הַנֵּדֶר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא שֶׁאָמַר לְשׁוֹן שֶׁהוּא מוֹרֶה שֶׁהוּא מְרֻצֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם רַק בְּלִבּוֹ חִשֵׁב שֶׁהוּא מְרֻצֶּה בְּנִדְרָהּ, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר (וְאִם תָּלְתָה הַנֶּדֶר בְּמַעֲשֵׂה, עַיֵן "שִׂפְתֵי כֹהֵן" סִימָן רלד סָעִיף קָטָן מה).
האב מפר נדרי בתו – כך מפורש בפסוקים (במדבר ל ד-ו) שיש לאב סמכות להפר את נדרי בתו.
שתים עשרה שנה וששה חודשים – למשך מחצית השנה אחרי שהפכה לגדולה על פי ההלכה, היא נקראת 'נערה', והיא עדיין ברשות אביה לעניין הלכות שונות, ולאחר מכן היא הופכת ל'בוגרת' ועומדת לגמרי ברשות עצמה.
שלא נישאת – נערה נשואה, ואפילו קטנה נשואה, יוצאת מרשות אביה, ובעלה אחראי עליה כל עוד הם נשואים, ואם תתגרש או תתאלמן היא תהיה ברשות עצמה, אפילו אם היא עדיין קטנה.
הבעל מפר נדרי אשתו – מפורש בפסוקים (במדבל ל יא-יג).
שהוא עוקר את הנדר מעיקרו – שהוא מבטל את תוקף הנדר לגמרי.
לשון התרה – שבו מתירים חכמים את הנדרים, כמו שלמדנו בסעיף ח, משמעותו פתיחת הקשר, והוא פועל בצורה אחרת, שהחכם על ידי שאלות הבירור שלו הופך את הנדר לכעין נדר שנעשה בטעות, ובכך הוא מתירו, והוא נחשב אז כאילו לא היה מעולם.
לא מהני – אינו מועיל.
רק ביום שמעם – כמפורש בפסוקים (במדבר ל ו, יג, טו). ואין הבדל בין אם מדובר בנדר שהיא נדרה באותו יום או בנדר ישן שרק עכשיו הזדמן לו לשמוע, ובלבד שלא מדובר בנדרים שאשה נדרה עוד לפני הנישואין, שאותם אין הבעל יכול להפר.
צאת הכוכבים – סוף היום ההלכתי, כפי שהיה נהוג ברוב קהילות אירופה, כמו שביארתי בסימן עה סעיף א. ולפי מנהגנו יש להיזהר מאד על כל פנים לכתחילה להפר עד שקיעת החמה, ובדיעבד, או במקרה ששמע על הנדר אחרי שקיעת החמה לפני צאת הכוכבים, יפר מיד עם שמיעתו, ואחר כך ישאל רב.
בשבת – אף שלהתיר נדרים בשבת אסור אלא אם יש בהתרת הנדר צורך שבת, אבל להפר נדרים, מאחר ואם לא יעשה זאת בשבת לא יוכל שוב להפר, מותר.
ליכי – לך.
מבטל בלבו – מחליט שהוא עוקר את תוקף הנדר, בלי לספר לה.
טלי ואכלי – קחי את המאכל שנדרת להימנע ממנו ותאכלי.
בפירוש – 'אני רוצה בקיום הנדר'.
לשון שהוא מורה שהוא מרוצה – 'יפה עשית!', 'אין כמותך!', 'בדיוק חשבתי להציע לך לנדור נדר כזה'.
שוב אינו יכול להפר – אפילו אם עדיין לא עבר היום.
תלתה הנדר במעשה – אמרה אם אלך למקום פלוני אני אוסרת עלי דבר פלוני.
עיין שפתי כהן – שיש מקרים שבהם אי אפשר להפר את הנדר עד שייעשה המעשה שבו היא תלתה את הנדר, כי לפני כן הנדר כלל לא חל, ולכן יש להפר את הנדר מיד ביום שמעו, ולשאול את הרב האם ההפרה תקפה, או שצריך להפר שוב אחרי שתעשה את המעשה שהנדר תלוי בו.
אֵיזֶה נְדָרִים יְכוֹלִין הָאָב אוֹ הַבַּעַל לְהָפֵר. דַּוְקָא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ[3], כְּגוֹן רְחִיצָה, קִשּׁוּט, כִּחוּל וּפִרְכּוּס, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר גַּם דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ[4], אִם הֵן מִן הַדְּבָרִים שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וְגוֹרְמִים אֵיבָה בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אֵלּוּ, אֵינָן מֻתָּרִים אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהִיא יושֶׁבֶת תַּחְתָּיו. וּלְאַחַר שֶׁנִּתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, אֲסוּרָה בָּהֶן [רל"ד].
עינוי נפש – שהאשה הנודרת מצטערת בקיום הנדר.
כגון – שאסרה על עצמה...
כיחול ופירכוס – סוגים שונים של איפור.
הבעל – אבל לא האב.
שבין איש לאשתו וגורמים איבה ביניהם – בין אם מדובר בעניינים אינטימיים, ובין אם מדובר בעבודות בית שהיא חייבת בהם, ובין אם מדובר בדברים שגורמים לו בושות, כגון שנדרה שלא להנות ממאכלים של חמותה.
אלו – דברים שאין בהם עינוי נפש ואינם אלא דברים שבינו לבינה.
יושבת תחתיו – נשואה לו.
אסורה בהן – ואפילו אם יחזור ויישאנה, הנדר נשאר בתקפו, והבעל אינו יכול להפר.
[1] מי שנוהג להחמיר ולהתענות ערב ר"ח ולא אמר בלי נדר, ורוצה לבטל מנהגו, צריך התרת נדרים. ואם אינו רוצה לבטל מנהגו אלא אירע לו חולי שלא יכל מחמתו להתענות ורוצה לחזור ולהתענות, אינו צריך לעשות התרה. ויש שסומכים על ההתרה שעושים בערב ר"ה וערב יו"כ. ויש להם על מה לסמוך. (הליכות עולם ח, נט).
[2] אין להתיר הנדר למי שרוצה להתיר הנדר באמצעות שליח, אבל אפשר להתיר הנדר על ידי מתורגמן. ולהתיר 'מנהג', אפשר גם על ידי שליח. (הליכות עולם ח, עא).
קודם שיתירו לו את הנדר, צריך שיפרט הסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט הנדר והתירו לו, אינה התרה. ואם פירט בפני אחד מהדיינים, די בזה. (הליכות עולם ח, עב).
צריכים ה'מתירים' לומר שלש פעמים 'מותר לך', ומעיקר הדין אפילו פעם אחת שיאמרו מספיק. ונוהגים שיאמרו מותר לך, שרוי לך, מחול לך. וכופלים זאת שלוש פעמים. (הליכות עולם ח, סט).
[3] השולחן ערוך (יו"ד רלד, נח) כתב: יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש, ויש מי שמתיר. ויש אומרים שלפני אירוסין מפר הכל, ואחר אירוסין מפר רק נדרים שיש בהם עינוי נפש.
[4] הבעל מפר לאשתו רק נדרים שיש בהם עינוי נפש. כגון, אם נדרה שלא לאכול מין אחד של פירות. או אם נדרה שלא תתרחץ או שלא תתקשט. והבעל יכול להפר נדרים אלו רק ביום שמעו, ולא כל משך מעת לעת. למשל, אם שמע מאשתו נדר סמוך לחשיכה ושתק ולא הפר, ואחר כך חשכה, שוב לא יכול להפר לה, וצריך ללכת לרב שימצא פתח לחרטה והוא יתיר לה. (הליכות עולם ח, פח).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך