וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָעוֹת, וּבַהַגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן אֵין לוֹ מָעוֹת לִרְאוּבֵן, וְהִתְפַּשֵּׁרוּ שֶׁשִּׁמְעוֹן יַמְתִּין לוֹ אֵיזֶה זְמַן, בָּזֶה גַּם כֵּן אֵין תַּקָּנָה בִּשְׁטַר עִסְקָא, אֶלָּא שֶׁרְאוּבֵן יִמְכֹּר לְשִׁמְעוֹן אֵיזֶה סְחוֹרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּאֹפֶן הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וְשִׁמְעוֹן יַחְזִיר לוֹ אֶת שְּׁטַר הַחוֹב שֶׁהָיָה לוֹ עָלָיו מִכְּבָר, וּרְאוּבֵן יִתֵּן לוֹ שְׁטָר עַל הַסְּחוֹרָה אֲשֶׁר קָנָה מֵאִתּוֹ בָּאֹפֶן הַנִּזְכָּר לְעֵיל [קס"ג].
ימתין לו איזה זמן – והוא רוצה על כך פיצוי.
אין תקנה בשטר עסקא – שהרי הכסף ניתן מראש כולו בתורת הלוואה, והוא שייך ללווה, ואי אפשר להפוך אותו לשייך למלווה למחצה על ידי שטר היתר עסקא. אמנם יש דרכים שאפשר להפוך את ההלוואה לעסקא, ויש להתייעץ עם רב הבקי בעניינים אלו.
ראובן ימכור לשמעון – בעד ההלוואה, ואין צריך לעשות קניין, כיון שאם מישהו מהם יחזור בו הוא יקבל 'מי שפרע', כמבואר בסימן סב סעיף טו.
באופן הנזכר לעיל – בסעיף הקודם, זאת אומרת בתנאי שאם הוא לא יספק לו את הסחורה עד זמן מסויים הוא מתחייב לקנות אותה בחזרה במחיר שהוא שווה להלוואה כולל הפיצוי ששמעון רוצה.
יחזיר לו את שטר החוב – שהרי שמעון ניצל את החוב כדי לרכוש בו סחורה, ואף שכרגע לא קיבל לידיו כלום, אבל החוב פקע.
שטר על הסחורה – שטר התחייבות לאספקת הסחורה בתנאים שסוכמו.
יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּתַן לַחֲבֵרוֹ בְּהֵמָה לְגַדְּלָהּ וְשֶׁיְחַלְּקוּ אַחַר כָּךְ בָּרֶוַח, דִּינוֹ כְּמוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת בְּעִסְקָא (עַיֵּן ביורה דעה סִימָן קע"ז).
דינו כמו שנתן לו מעות – ואסור לעשות זאת אלא באופן שהם מתחלקים באחריות אם הבהמות ימותו או יינזקו, וצריך לסכם על שכר על כך שהמקבל מגדל לנותן את החלק שלו, הכל כמו שהתפרש בסימן זה.
עיין ביורה דעה סימן קע"ז – יש שם פרטי דינים נוספים, ונכון לעשות עסקה כזאת אחרי ייעוץ עם רב הבקי בעניינים אלו.
אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים[1]. כָּל הַנּוֹדֵר, כְּאִלּוּ בּוֹנֶה בָּמָה בִּשְׁעַת אִסּוּר הַבָּמוֹת. וְהַמְקַיְמוֹ, כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קָרְבָּן, שֶׁחַיָּב מִשּׁוּם שְׁחוּטֵי חוּץ, כִּי טוֹב יוֹתֵר שֶׁיִּשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ. וַהֲנֵּי מִלֵּי בִּשְׁאָר נְדָרִים. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ, מִצְוָה לְקַיְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם. וְלֹא יִשָּׁאֵל עָלָיו אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק (ר"ג).
נדרים – ישנם שני סוגי נדרים. כאשר אדם אומר שהוא אוסר על עצמו דבר כלשהו, או שהוא אוסר על אחרים שימוש בחפציו, זהו נדר איסור. וכאשר אדם מקבל על עצמו לעשות מצוה כלשהי או שהוא מקדיש רכוש לצדקה או למטרה טובה אחרת, זהו נדר מצוה. ומשניהם צריך להתרחק, אבל יש ביניהם הבדלים בהלכות, כמו שיתבאר בסימן זה.
במה – מזבח פרטי, כדי להקריב עליו קרבן לה' שלא בבית המקדש.
בשעת איסור הבמות – בתקופה של כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה לשבטים, עד שהוקם המשכן בשילה (יהושע יח א), ובתקופה שאחרי חורבן משכן שילה ולקיחת ארון הברית בשבי הפלישתים (שמואל א ד) עד שנבנה בית המקדש בירושלים בימי שלמה המלך, היה מותר לכל יהודי לבנות במה ולהקריב עליה קרבן. אבל בתקופת השופטים, שבהם עמד המשכן בשילה משך 369 שנים, וכן מאז שנבנה בית המקדש הראשון בירושלים ועד היום, אסור להקריב בבמות כמבואר בפרשת ראה (דברים יב יג-יד), והמקריב אז בבמה חייב כרת, כמבואר בפרשת אחרי-מות (ויקרא יז ח-ט). ואמנם נדרים אינם חמורים כמו הקרבה בבמה, אבל הרעיון דומה, שהוא עושה פעולה שהיא כשלעצמה רצוייה, בדרך שהיא מנוגדת לרצון ה'.
שחוטי חוץ – קרבנות שנשחטים מחוץ למקדש, ביטוי שאינו מדוייק בהקשר זה, שאמנם האיסור לשחוט קרבן מחוץ למקדש גם הוא חמור וגם עליו חייבים כרת, כמבואר בפסוקים שם (ויקרא יז א-ז), אבל כאן מדובר על איסור העלאת קרבן על המזבח בחוץ, שהוא איסור נוסף.
ישאל על נדרו – מי שנדר, אסור לו בשום אופן לעבור על נדרו, והוא חייב לקיים את דיבורו, כמו שנאמר (במדבר ל ג) 'איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה'. אבל חכמים קיבלו ששלושה אנשים יכולים להתיר לו את הנדר, כמו שיתבאר בסעיף ח. הפנייה לאחרים שיתירו לו, נקראת 'להישאל על הנדר'.
הני מילי – במה דברים אמורים.
נדרי הקדש – נדרים להקדיש רכוש למטרה קדושה. והוא הדין לכל נדרי מצוה.
בשעת הדחק – כאשר מאד קשה לו לקיימו.
וְכֵן יִתְרַחֵק מִן הַשְּׁבוּעָה[2]. אֲבָל אִם עָבַר וְנִשְׁבַּע עַל אֵיזֶה דָּבָר, לֹא יִשָּׁאֵל עָלָיו אֶלָּא יַעֲמוֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִצְטַעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר. וּכְתִיב אַחֲרָיו, עוֹשֵֹה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם. וְאֵין נִשְׁאָלִין עַל הַשְּׁבוּעָה אֶלָא בִּשְׁעַת הַדְּחַק (ר"ג ר"ל).
שבועה – ההבדל בין נדרי איסור לשבועה הוא, שבנדר אדם אוסר על עצמו או על אחרים חפצים מסויימים, והם הופכים להיות חפצים שאסורים באכילה או בשימוש, ואילו בשבועה האדם מטיל על עצמו חיוב או איסור לעשות או לא לעשות דבר מסויים. למשל כאשר אדם אומר 'מאכל זה אסור עלי', זה נחשב נדר, וכשאומר 'אני נשבע שלא לאכול מאכל זה' זה נחשב שבועה [ולכן אפשר להישבע על העבר 'שאכלתי' או 'שלא אכלתי', מה שכמובן לא שייך בנדרים]. ובמקור שבועה היתה נאמרת עם הזכרת שם ה', 'אני נשבע בה' שאעשה או לא אעשה כך וכך', והכוונה היא שכמו שה' הוא אמת, כך מה שאני אומר עכשיו הוא אמת, ומכאן חומרתה היתירה של השבועה, שנאמר עליה בעשרת הדברות (שמות כ ז, דברים ה יא) 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא'.
עבר – על ההמלצה להתרחק מן השבועה ולא להישבע.
מצטער – קיום השבועה קשה לו.
שנאמר – תהלים טו ד.
וכתיב אחריו – בסוף המזמור (פסוק ה), אחרי שהפסוק מונה שם אחת עשרה תכונות יסודיות של אדם שרוצה להיחשב כצדיק.
אין נשאלין על השבועה – אסור גם לחכמים להתיר שבועה למי שמבקש מהם התרה.
צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִדֹּוֹר שׁוּם דָּבָר. וַאֲפִלּו לִצְדָקָה אֵין טוֹב לִדּוֹר[3], אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִתֵּן, יִתֵּן מִיָּד. וְאִם אֵין לוֹ, יַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ וְיִתֵּן בְּלֹא נֵדֶר. וְאִם פּוֹסְקִים צְדָקָה, וְצָרִיךְ לִפְסוֹק עִמָּהֶם, יֹאמַר בְּפֵרוּשׁ, שֶׁהוּא פּוֹסֵק בְּלִי נֵדֶר. וְכֵן כְּשֶׁמַּזְכִּירִין נְשָׁמוֹת, שֶׁנּוֹדְרִין לִצְדָקָה, יֵשׁ לוֹמַר בְּלִי נֵדֶר (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ד סעיף ט). אִם הוּא בְּעֵת צָרָה, מֻתָּר לוֹ לִנְדּוֹר[4].
אין טוב – אם הוא רואה שהוא נותן צדקה בלי לנדור. אבל אם הוא רואה שהוא מתרשל במצוות צדקה, ואינו נותן כפי שהיה יכול לתת, מותר לו לנדור, כמבואר בסעיף ד.
פוסקים צדקה – עושים מגבית לצדקה, וכל אחד חייב לומר כמה הוא לוקח על עצמו לתרום.
יאמר בפירוש – שאם לא יאמר בפירוש 'בלי נדר', מאחר ומדובר במצוה, ברגע שהוא אמר שיתן, נחשב לו הדבר לנדר, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
כשמזכירין נשמות – בשבתות אחרי קריאת התורה, וביום הכיפורים, וברוב קהילות אשכנז גם בחגים, מזכירים את נשמות המתים, ונודרים בעדם צדקה, כמבואר בסימן קלג סעיף כא, ובסימן קכה סעיף ג.
סימן ל"ד סעיף ט – שם מבואר מה דין מי שנדר לצדקה, מתי צריך לשלם את נדרו.
בעת צרה – במצב שצריך עזרה חריגה, ורוצה לגרום להקדוש ברוך הוא להתערב לטובתו.
מותר לו לנדור – כמו שעשו יעקב אבינו (בראשית כח כ), עם ישראל (במדבר כא ב), יפתח (שופטים יא ל), וחנה (שמואל א א יא). אלא שצריך להיזהר בלשון הנדר לנדור דברים שניתן לקיימים, ולהיזהר אכן לקיים את הנדר במהירות האפשרית ולא לדחותו, כמו שנאמר (דברים כג כב, וכעין זה גם בקהלת ה ג) 'כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, והיה בך חטא'.
אִם דַּעְתוֹ לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה לִמּוּד בַּתּוֹרָה אוֹ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מִצְוָה[5], וְהוּא יָרֵא פֶּן יִתְרַשֵּׁל אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁהוּא מִתְיָרֵא פֶּן יַסִּיתֵהוּ הַיֵּצֶר לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה אִסּוּר אוֹ לְמָנְעוֹ מִלַּעֲשׂוֹת אֵיזֹה מִצְוָה, מֻתָּר לוֹ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁה בְּנֶדֶר אוֹ בִּשְׁבוּעָה, דְאָמַר רַב, מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִצְוָה לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר, נִשְׁבַּעְתִּי וַאֲקַיֵמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא אָמַר בִּלְשׁוֹן נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה, אֶלָּא בְּדִבּוּר בְּעָלְמָא, הֲוֵי נֶדֶר וּמְחֻיָּב לְקַיֵּם. וְלָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁיַעֲשֶׂה אֵיזֶה דְּבַר מִצְוָה, שֶׁיֹּאמַר בְּלִי נֵדֶר. וְטוֹב שֶׁיַרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ כֵּן, אֲפִלּוּ בְּאָמְרוֹ לַעֲשׁוֹת דְּבַר רְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל, חַס וְשָׁלוֹם, בַּעֲוֹן נְדָרִים.
איזה לימוד – זמן מסויים ביום, או כמות מסויימת של חומר מדי יום.
איזה מצוה – שאין חובה שדוקא הוא יעשנה, כגון עזרה לזולת.
פן יתרשל אחר כך – עכשיו הוא התבונן בחשיבות העניין, או התעורר על כך בעקבות דברים ששמע, או מאורע שאירע, ועכשיו הוא יכול להחליט על כך בדעה צלולה, אבל חושש שההחלטה תתרופף עם הזמן, כאשר הרושם יפוג.
איזה מצוה – שמוטלת עליו והוא חייב לעשותה.
לזרוזי נפשיה – לזרז את עצמו.
אף על פי... – ואין שבועה יכולה לחול על שבועה אחרת.
מושבע ועומד מהר סיני – שה' כרת איתם ברית בהר סיני על התורה, כמבואר בפרשת משפטים (שמות כד ח), ובפרשת ואתחנן (דברים ה ב).
שנאמר – תהלים קיט קו.
בעלמא – בלבד.
שיאמר בלי נדר – אלא אם כן הוא זקוק לנדר כדי לזרז את עצמו.
דבר רשות – דבר שאין בעשייתו מצוה, שבזה אין הנדר חל אלא אם אומרו בלשון שבועה.
שלא ייכשל – בפעם אחרת כאשר יהיה מדובר בדבר מצוה, וישכח להוסיף 'בלי נדר'. ובפרט שלא תמיד קל להבחין בין דבר מצוה לדבר רשות, למשל אם אדם מבטיח לחברו מתנה, שהתבאר בסימן סב סעיף יז שאם חברו עשיר, ההבטחה נחשבת כדבר רשות, ואם הוא עני, ההבטחה נחשבת לנדר.
מִי שֶׁנּוֹדֵר נְדָרִים כְּדֵי לְתַקֵּן מִדּוֹתָיו, הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה זוֹלֵל, וְנָדַר שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֵיזֶה זְמָן, אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בְּיַיִן, וְאָסַר עָלָיו אֶת הַיַּיִן וּשְׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִין, וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְקִבֵּל עָלָיו נְזִירוּת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, נְדָרִים כָּאֵלּוּ, הֵמָּה עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְעַל אֵלּוּ אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת. וּמִכָּל מָקוֹם גַּם בִּנְדָרִים כָּאֵלּוּ אֵין לוֹ לָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ לְהִתְגַבֵּר עַל יִצְרוֹ גַּם בְּלֹא נְדָרִים (ר"ג).
מידותיו – תכונותיו השליליות, כמבואר בסימן כט בהרחבה.
זולל – בשר, ואינו מצליח להתאפק שלא לאכול בשר בכמויות.
שוגה ביין – שותה יין עד שמאבד את צלילות דעתו.
נזירות – שצריך לגדל שער במשך שלושים יום, ואחר כך לגלח את כל שערות ראשו, ובזה הוא פוגם ביופיו, ומאחר ומטרתו היא למנוע גאווה, הרי זה לכבוד הבורא.
סייג לפרישות – כאשר אדם רוצה להיות מובדל מתאוות העולם הזה, ומנסה להרגיל את עצמו בכך, הוא צריך להציב לעצמו גדרות לשמירה, והם הנדרים.
[1] ולא יהיה רגיל בנדרים, שכל הנודר אף על פי שמקיים הנדר נקרא רשע. (שולחן ערוך רג, א).
[2] תקיעת כף דינה כשבועה ויש לה התרה. ולכן החתן שמשביעים אותו בתקיעת כף לקיים כל תנאי הכתובה, אף אם ירצו בית דין ויראו לנכון להתיר לו תנאי מתנאי הכתובה, יעשו התרה לשבועתו תחלה ואחר כך יתירו לו את תנאי הכתובה. (הליכות עולם ח, פג).
[3] אפילו נדרי צדקה לכתחילה לא ידור. ואם עושים מגבית לצדקה יפסוק עמהם ויאמר 'בלי נדר'. והנודר לצדקה טוב שיאמר שלש פעמים 'אלהא דמאיר ענני'. (הליכות עולם ח, מב מד).
[4] בעת צרה מותר לידור, והנודר בעת צרה יש אומרים שאין להתיר לו אלא לצורך גדול או לצורך מצוה. (הליכות עולם ח, מב)
[5] הנשבע לבטל מצוה דרבנן כגון שנשבע לא לשמוע מגילה או לא להדליק נרות חנוכה, השבועה חלה. וצריך לעשות התרה כדי לקיים המצוה. אבל הנשבע לבטל מצוה מהתורה, אין שבועה חלה עליו שכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני. והנשבע שלא יעשה איזה ענין וכיון בלבו רק על אותו יום, אם ת"ח הוא, נאמן ולא צריך התרה לשאר ימים, אבל שאר אדם צריכים התרה על שאר ימים. (הליכות עולם ח, סא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך