אָסוּר לִקְנוֹת תְּבוּאָה אוֹ שְׁאָר דָּבָר בְּהַקְדָּמַת מָעוֹת, וְשֶׁיִּתֵן לוֹ אֶת הַתְּבוּאָה לְאַחַר זְמָן, דְּחַיְשֵׁינָן שֶׁמָּא בֵּינְתַיִם תִּתְיַקֵּר הַתְּבוּאָה אַחַר כָּךְ בִּזְּמַן שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת הַתְּבוּאָה, וְנִמְצָא הַלּוֹקֵחַ נוֹטֵל יוֹתֵר מִשִּׁעוּר מְעוֹתָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהִקְדִים אֶת הַמָּעוֹת. אֲבָל אִם יֵשׁ לְהַמּוֹכֵר[1] גַּם עַתָּה כָּל הַתְּבוּאָה שֶׁהוּא מוֹכֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִתּנֶנָּהּ לַלּוֹקֵחַ עַד לְאַחַר זְמָן מֻתָּר, כִּי מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהָאָדָם יָכוֹל לִמְכּוֹר אֲפִלּוּ בְּזֹל הַרְבֵּה כִּרְצוֹנוֹ, וַאֲפִלּוּ הַתְּבוּאָה לֹא נִגְמְרָה עֲדַיִן לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, אֶלָּא שֶׁצְּרִיכָה עוֹד מְלָאכָה אַחַת אוֹ שְׁתֵּי מְלָאכוֹת, נֶחְשֶׁבֶת כְּאִלּוּ הִיא גְּמוּרָה וּמֻתָּר. אֲבָל אִם מְחֻסֶּרֶת עוֹד שָׁלֹשׁ מְלָאכוֹת, אָסוּר. (וְעַיֵּן בְּסִימָן שֶׁלְאַחַר זֶה הֶתֵר לְהַקְדָמַת מָעוֹת עַל סְחוֹרָה) [קע"ה].
בהקדמת מעות – בתשלום מראש.
לאחר זמן – או בכמויות קטנות לאורך כל השנה.
דחיישינן – כי אנחנו חוששים.
את התבואה – בכמות שסוכמה.
בשביל שהקדים את המעות – וזה נחשב כריבית.
כל התבואה – כאן לא די בכך שיש לו מעט תבואה, כמו בסעיף יא.
מותר – אפילו אם הוא קונה את התבואה במחיר זול מאד, וברור לשניהם שהמחיר הזול נובע מכך שהוא משלם במזומן והאספקה תהיה לאחר זמן, כיון שהדבר נחשב כאילו קנה עכשיו את התבואה, והיא כבר שייכת לקונה, וזה מותר גם אם יעלה מחירה אחר כך, וגם אם כבר עכשיו מחירה גבוה יותר.
מלאכה אחת או שתי מלאכות – כגון שהתבואה עדיין בשיבולים, אך השיבולים כבר מיובשות ורק צריך לדושם ולזרות את המוץ.
בסימן שלאחר זה – סעיף ח.
הערות:
- אם אדם נתן כסף על סחורה קיימת, ועדיין לא קיבל אותה, אסור לו למכור אותה לאדם אחר ולקבל עליה כסף כבר עכשיו לפי המחיר העכשווי [אלא אם כן מדובר בסחורה שיש לה שער קבוע כמו שיתבאר בסעיף יז], ואין זה נחשב שיש לו את הסחורה. אבל אם המוכר אומר לקונה שיש לו את הסחורה שהוא מוכר, אינו חייב להוכיח את דבריו, ומותר לקנות ממנו במחיר קבוע מראש על סמך דבריו.
- דבר שאין לו כלל מחירון ידוע אף פעם [כגון יצירות אמנות, או חפצי אספנות], אין איסור להקדים עליו כסף, שאין זה נראה כריבית, כיון שכל אחד לוקח על חפץ זה מחיר אחר.
וְאִם הֻקְבַּע הַשַּׁעַר לִתְבוּאָה, יָכוֹל לִקְנוֹת בְּהַקְדָּמַת מָעוֹת כְּפִי הַשַּׁעַר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְהַמּוֹכֵר כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ תִּתְיַקֵּר אַחַר כָּךְ הַתְּבוּאָה, אֵין הַלּוֹקֵחַ מַרְוִיחַ בְּמַה שֶּׁהִקְדִּים אֶת הַמָּעוֹת, כֵּיוָן שֶׁהָיָה יָכוֹל לִקְנוֹת אָז תְּבוּאָה בִּמְעוֹתָיו בְּשַׁעַר זֶה. וּמֵאַחַר שֶׁפָּסַק בְּהֶתֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיַקְּרָה אַחַר כָּךְ הַתְּבוּאָה, בִּשְׁעַת הַפֵּרָעוֹן, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָתֵת לוֹ אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁפָּסַק עָלֶיהָ, יָכוֹל לְשׁוּמָהּ עַל סְחוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁיִּתֵּן לוֹ, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ מָעוֹת כַּשׁוּוּי שֶׁל עָתָּה (סִימָן קע"ה) (וְעַיֵּן בְּקוּנְטְרֵס שַׁעַר דֵּעָה בְּסוֹף הַסֵּפֶר שַׁעַר מִשְׁפָּט סִימָן קע"ה סָעִיף קָטָן ב'. וּדְלֹא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֹׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁל הַתַּנְיָא סָעִיף כ"ח).
הוקבע השער – נקבע המחיר בשוק, וניתן להשיג בשוק תבואה במחיר זה כרגע בכמות שהקונה רוצה.
כפי השער – אבל לא ביותר זול ממחיר השוק כמו בסעיף הקודם.
אין הלוקח מרויח... – אין כאן הוזלה של הסחורה בגלל שהוא מקדים את הכסף, שזה היה נחשב כריבית, שהרי הוא משלם את מחיר השוק העכשווי.
פסק – סיכם, סגר את העיסקה.
ואינו רוצה לתת לו... – אם רוצה לתת לו בוודאי אין בעיה, שהרי זה היה הסיכום, שבעד סכום זה הוא מקבל כמות כזאת של תבואה. אבל אם אינו רוצה לתת לו, אלא להמיר את זכותו במוצר אחר או בכסף, הדבר נראה יותר כמו ריבית, שהרי כרגע התבואה שווה יותר, ואם צריך להמיר אותה אפילו לסחורה אחרת, צריך להזכיר את מחירה כעת, ובכך הופכת לבולטת יותר העובדה שהוא נתן בתחילת העסק פחות כסף, ועכשיו הוא מקבל תמורתו דבר ששוה יותר כסף, ועוד יותר בולט הדבר אם הוא יתן לו כסף ממש תמורת התבואה, שבזה יש פוסקים שאוסרים.
לשומה – להעריך את שוויה ואת שווי הסחורה האחרת.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה[2] שֶׁנִּמְכֶּרֶת כָּאן בְּזוֹל וּבְמָקוֹם אַחֵר בְּיֹקֶר, וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: תְּנָה לִי סְחוֹרָה זֹאת וְאוֹלִיכֶנָהּ לִמְקוֹם הַיֹּקֶר וְאֶמְכְּרֶנָּה שָׁם וְאֶעֱשֶׂה צְרָכַי בַּמָּעוֹת עַד זְמַן פְּלוֹנִי, וְאֶפְרְעֶנָּה לְךָ כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה שָׁוָה שָׁם לְאַחַר נִכְיוֹן הַהוֹצָאוֹת שֶׁעָלוּ עַל הַסְּחוֹרָה, אִם הָאַחְרָיוּת בַּהֲלִיכָה הָיְתָה עַל הַלּוֹקֵחַ, אָסוּר[3]. וְאִם הָאַחְרָיוּת עַל הַמּוֹכֵר, מֻתָּר. וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לְהַלּוֹקֵחַ אֵיזֶה דָּבָר בִּשְׁבִיל טָרְחוֹ.
ואעשה צרכיי במעות עד זמן פלוני – יהיה מותר לי להשתמש בכסף שאני מקבל תמורת הסחורה שם, והוא יהיה אצלי כהלוואה, ואשלם לך בזמן פלוני.
לאחר נכיון ההוצאות – של ההובלה והפרסום וכל הנלווה. ואם אינו מנכה לו את ההוצאות הוא ריבית גמורה, שהערך האמיתי של הסחורה נאמד כפי מחירה במקום היוקר אחרי ניכוי ההוצאות, וזה הסכום שמגיע למוכר, ואם המוליך מוכן לספוג את ההוצאות , הרי זה רק בגלל שהמוכר מאפשר לו בינתיים להשתמש בכסף.
האחריות בהליכה – מי שמפסיד אם הסחורה נפסדה בצורה כלשהי עוד לפני שמכרו אותה.
על הלוקח – המתעסק בסחורה להובילה למקום היוקר, אם האחריות מוטלת עליו, הדבר מצביע על כך שהסחורה כולה ניתנה לו כהלוואה, ואם כן אסור לו להחזיר יותר כסף ממה שקיבל.
על המוכר – בעל הסחורה המקורי, אם האחריות מוטלת עליו, אין כאן הלוואה בינתיים, אלא שהוא שלוחו לפעול עבורו.
והוא שיתן להלוקח... – כיון שברגע שהסחורה נמכרה יש כאן הלוואה, אף שהוא מחזיר לבעל הסחורה את הסכום המדוייק שלקח בהלוואה אחרי שמכר, אבל מכיון שהוא טרח עבור בעל הסחורה, נחשבת טירחה זו כריבית אם לא ישלם עליה, כמו שיתבאר בסימן סו סעיף א.
איזה דבר – ואינו צריך לשלם לו את שכר הטירחה במלואו כמו שמשלמים לפועל, ודי בכך שהוא מקבל אפילו סכום סמלי, שיוכיח שהטירחה אינה תמורה להלוואה אלא תמורת תשלום. ואם המוכר מאפשר למוליך להרוויח גם לעצמו משהו על הסחורה, למשל שהסחורה שוה כאן 1000 ₪, ובמקום אחר ניתן לקבל עבורה אחרי ניכוי ההוצאות 1200-1300₪, והמוכר אומר למוליך שהוא יכול למכור את הסחורה במחיר יקר, וכל מה שהוא מרויח עליה יותר מ1200 ₪ יהיה שלו, גם זה מותר, ויש מקרים כאלו שבהם מותר המוליך אפילו לקבל על עצמו את האחריות על הסחורה, ויש לשאול רב.
מֻתָּר לְהַלְווֹת לַחֲבֵרוֹ מֵאָה דִּינָרִין שֶׁיִּקְנֶה בָּהֶם סְחוֹרָה עַל הַיָּרִיד, וּבְשׁוּבָם לְבֵיתָם יִתֵּן לוֹ הַלֹּוֶה מֵאָה וְעֶשְׂרִים דִּינָרִין בַּעֲדָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְקַבֵּל הַמַּלְוֵה אֶת הַסְּחוֹרָה וְיוֹלִיכֶנָּהּ לְבֵיתוֹ וְתִהְיֶה אַחְרָיוּת הַדֶּרֶךְ עַל הַמַּלְוֵה, דַּהֲוֵי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּרֶוַח הַסְּחוֹרָה, הוֹאִיל וּמְקַבֵּל עָלָיו אַחְרָיוּת (קע"ג).
שיקנה בהם סחור על היריד – יריד הוא מקום שהיו מתאספים סוחרי המדינה פעם בשנה לקנות ולמכור סחורה. והלווה היה זקוק למזומנים ביריד כדי לרכוש סחורה ולמכור אותה אחר כך במקום מגוריו, ולקח הלוואה של מאה דינרים מחבר.
בשובם לביתם – המלווה והלווה.
בעדה – בעד הסחורה. שהסחורה שייכת למלווה עד שיבואו לביתם, ואז הוא יקנה אותה מהמלווה במחיר יקר יותר, וכך יוצא שלא היתה כאן בעצם הלוואה.
ובלבד שיקבל המלוה את הסחורה ויולכנה לביתו – כי אם הלווה יהיה אחראי על הסחורה, נמצא שהוא קיבל הלוואה ביריד, וכשנותן למלווה סכום גבוה יותר הוא החזר ההלוואה, והוא ריבית.
רְאוּבֵן שֶׁהוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁקּוֹנִים סְחוֹרָה בְּזוֹל, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לוֹמַר לוֹ, הָבֵא לִי סְחוֹרָה מִשָּׁם וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ רֶוַח כָּךְ וְכָךְ, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא אַחֲרָיוּת הַסְּחוֹרָה עַל רְאוּבֵן עַד שֶׁהוּא מוֹסְרָהּ לְשִׁמְעוֹן.
סעיף זה אינו מובן לי.
מֻתָּר לְהַרְבּוֹת שְׂכַר הַקַּרְקַע. כֵּיצַד הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת הֶחָצֵר וְאָמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁהֶחְזִיק בּוֹ, אִם תִּתֵּן לִי אֶת הַשְּׂכִירוּת מִיָּד, הֲרֵי הוּא לְךָ בַּעֲשָׂרָה זְהוּבִים לְשָׁנָה. וְאִם תְּשַׁלֵּם לִי בְּכָל חֹדֶשׁ, תִּתֵּן לִי בְּעַד כָּל חֹדֶשׁ זָהוּב אֶחָד, מֻתָּר. וְהַטַּעַם בָּזֶה, מִשּׁוּם דְּמִצַּד הַדִּין שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסוֹף. הִלְכָּךְ כַּאֲשֶׁר לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ זָהוּב בְּכָל חֹדֶשׁ, דַּהֲווֹ לְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים, אֵין זֶה שְׂכַר הַמְתָּנַת הַמָּעוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְחֻיָּב לְשַׁלֵּם בְּמֻקְדָּם, וּמַה שֶּׁאָמַר לוֹ אִם תִּתֵּן לִי מִיָּד, הֲרֵי הִיא לְךָ בַּעֲשָׂרָה, אָז הָיָה מוֹחֵל לוֹ שְׁנֵי זְהוּבִים, לְפִי שֶׁמַּקְדִּים לוֹ לְשַׁלֵּם קֹדֶם זְמַן הַפֵּרָעוֹן, וְזֶה מֻתָּר[4].
מותר – מה שלמדנו בסעיף יג שהוא אסור במטלטלין, מותר בקרקע.
קודם שהחזיק בו – לפני שנכנס לחצר לגור בו, כי אם אינו אומר כן אלא אחרי שכבר הסתיימה העסקה במחיר מסויים, ורוצה לעשות לו הנחה בגלל שמשלם לו מיד, זה מותר גם במטלטלין, ואם סיכמו בתחילת העסקה שהוא משלם לו את השכירות מראש, ואחר כך הוא מוכן לאפשר לו לשלם מדי חודש אם הוא משלם יותר, אסור גם בשכירות קרקע.
כל חודש זהוב אחד – ונמצא המחיר לשנה שנים עשר זהובים.
אינה משתלמת אלא לבסוף – אם אדם שוכר נכס לתקופה מסויימת, מצד הדין אינו מתחייב בתשלום דמי השכירות עד שהוא מסיים את תקופת השכירות שסוכמה.
דהוו להו – שהם.
שכר המתנת המעות – שהשוכר נותן למשכיר יותר בגלל שהוא מאפשר לו לשלם מאוחר יותר.
אינו מחוייב לשלם במוקדם – ורק אם היה חייב מצד הדין לשלם מוקדם, כמו בקניית חפץ, שברגע שהחפץ מגיע אליו הוא חייב בתשלום, והמוכר/משכיר מאפשר לו לדחות את התשלום תמורת תשלום יותר גבוה, יש כאן ריבית.
וזה מותר – ואין כאן ריבית בכך שהוא נותן למשכיר עשרה זהובים מראש, ומקבל תמורת זה לאחר זמן שכירות ששוה שנים עשר זהובים, מפני שהנכס המושכר עובר לרשותו מיידית ולא רק לאחר זמן, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
וְדַוְקָא בִּשְׂכִירוּת קַרְקַע מֻתָּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּעִנְיָן הַזֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֵית לוֹ מִיָּד. אֲבָל לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכִירוּת פּוֹעֵל, אָסוּר בְּעִנְיָן זֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם שׂוֹכֵר אֶת הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְלַאכְתּוֹ לְאַחַר זְמַן וּמַקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ הַיּוֹם קִדֶם שֶׁנִכְנַס לִמְּלָאכָה וּבִשְׁבִיל זֶה יַעֲשֶׂה לוֹ אֶת הַמְּלָאכָה בְּפָחוֹת מִן הָרָאוּי, זֹאת אָסוּר, דְּכֵיוָן דְּהַפּוֹעֵל אֵינוֹ מִשְׁתַּעְבֵּד מֵהַשְׁתָּא הֲוֵי לֵיה כְּמוֹ הַלְוָאָה. אַךְ אִם הַפּוֹעֵל נִכְנַס לִמְלַאכְתּוֹ מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִגְמֹר אֶת הַמְּלָאכָה עַד לְאַחַר יָמִים הַרְבֵּה, מֻתָּר לְהַקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּזוֹל, דְּכֵיון שֶׁיַּתְחִיל מִיָּד בַּמְּלָאכָה הֲוֵי לֵיה שְׂכִירוּת וְלֹא הַלְוָאָה (סִימָן קע"ו וחו"מ סוף סִימָן קצ"ה).
בעניין הזה – שעושה לו הנחה אם משלם לו מראש על כל התקופה.
מפני שהקרקע נקנית לו מיד – עם תשלום השכירות, ולכן אין ריבית בכך שהשוכר מקדים למשכיר את הכסף, שמן הדין לא היה צריך לשלם אלא בסוף תקופת השכירות.
לאחר זמן – לא מיד עם נתינת הכסף, אלא ביום אחר.
בפחות מן הראוי – במחיר מוזל.
מהשתא – מעכשיו.
הלואה – שהפועל קיבל כסף עכשיו, ומשלם לאחר זמן בעבודה ששוה יותר ממה שהוא קיבל.
[1] ומותר למוכר לפסוק עם כמה בני אדם על אותו מוצר שברשותו. (חוו"ד קסג, א).
[2] סחורה שיש לה שער ידוע של עשרה דינרים, מותר למכרה בהקפה בשנים עשרה דינרים, ובלבד שלא יאמר לו אם תקנה עכשיו המחיר הוא עשרה דינרים, ואם תקנה אחר כך המחיר יהיה שנים עשר. ואחר שקנה, מותר לומר לו אם תשלם לי עכשיו תעלה לך בעשרה דינרים. (הליכות עולם ח, ואתחנן ו).
[3]ואם הלוקח מתנה עם בעל הסחורה שיוכל להחזירה לו אם לא יצליח למכרה במקום שירצה, מותר. ולכן אדם הלוקח סחורה מחבירו בארץ ע"מ למכור יותר יקר בחו"ל או להיפך, וישלם לו אחר שימכור, צריך שיתנה עם בעל הסחורה שיוכל להחזיר לו אם לא יצליח למכור. (מלוה ה' י, א).
[4] יש אומרים שאם מקבל את השדה לאחר זמן ולא מיד, אסור להוזיל לו את השכירות, אך דעת רוב הפוסקים להתיר בזה, כוון שעכ"פ הוא זוכה מיד בדבר הנשכר. (מלוה ה' ג, ד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך