אִם לֹא הָיָה הַלֹּוֶה רָגִיל לְהַקְדִּים לְהַמַּלְוֵה שָׁלוֹם בְּפַעַם אַחֶרֶת, אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ, וְאָסוּר לְכַבְּדוֹ בְּאֵיזֶה כִּבּוּד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אִם לֹא הָיָה רָגִיל כֵּן גַּם בְּפַעַם אַחֶרֶת[1]. וְכֵן שְׁאָר רִבִּית דְּבָרִים בְּעָלְמָא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָׁךְ, אֲפִלּוּ דִּבּוּר אָסוּר. וְכֵן הַמַּלְוֵה מֻזְהָר עַל רִיבִּית דְּבָרִים, כְּגוֹן אִם אוֹמֵר לְהַלֹּוֶה, הוֹדִיעֵנִי אִם יָבֹא פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַטְרִיחוֹ אֶלָּא בַּאֲמִירָה בְּעָלְמָא, אִם לֹא הָיָה רָגִיל עִמּוֹ בָּזֶה קֹדֶם לָכֵן, וְעַתָּה סוֹמֵךְ עַל הַלְוָאָתוֹ לְצַוּוֹת עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְנַע לוֹ, הֲרֵי זֶה רִבִּית. וְאִם תֹּאמַר, וְהָא כְּתִיב, עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֵה, זֶהוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְעִנְיָן אִם נָפַל בֵּינֵיהֶם דִּין וּדְבָרִים, וְאוֹמֵר הַמַּלְוֵה, נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לָדוּן שָׁם, וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר לָדוּן כָּאן, מְחֻיָּב הַלֹּוֶה לֵילֵךְ כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה הַמַּלְוֵה, וְהַמַּלְוֵה אֵינוֹ מְחֻיָּב לָלֶכֶת לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּמָקוֹם אַחֵר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֵה (סִימָן ק"ס וסִימָן קס"ו, ובחו"מ סִימָן י"ד).
להקדים להמלוה שלום – לומר לו שלום כשרואהו, בלי להמתין לפנייה ממנו.
כיבוד בבית הכנסת – כגון לקנות עבורו עלייה לתורה.
אם לא היה רגיל כן – אבל אין די בכך שהייחסים ביניהם טובים, עד כדי שמצדיקים מחווה כזה, כיון שמדובר בדבר של פרהסיא, כמו שלמדנו בסעיף ח.
ריבית דברים – ריבית של דיבורים.
שנאמר – דברים כג כ.
אפילו דיבור – כך פירשו את המילה 'דבר'.
רגיל עמו – לבקש ממנו בקשות מסוג זה.
הוא נכנע לו – מרגיש מחוייב לו.
ואם תאמר והא כתיב – ואם תשאל: הרי כתוב...
עבד לוה לאיש מלוה – משלי כב ז. אז איך יתכן שההלכה קובעת שאסור לו לבקש ממנו שום שירות?
נפל ביניהם דין ודברים – נוצר ביניהם סכסוך על רקע ההלואה, והם זקוקים לבית דין שיכריע עם מי הצדק.
בית דין הגדול – בית הדין המקצועי ביותר שבדור.
כאן – ויש בעיר בית דין.
והמלוה אינו מחוייב – אם הלוה הוא זה שרוצה להתדיין בפני בית הדין הגדול.
הערות:
- בזמננו לא נוהגים לאפשר לבעלי דינים לסחוב אחד את השני לבית הדין הגדול, כל עוד שבעיר קיים בית דין.
אֲפִלּוּ טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁאֵינָהּ מָמוֹן, אָסוּר לְהַמַּלְוֵה לֵהָנוֹת מִן הַלֹּוֶה, כְּגוֹן שֶׁאִם הַמַּלְוֵה הוּא בַּעַל מְלָאכָה, וְהַלֹּוֶה הַזֶּה אֵין דַּרְכּוֹ לִתֵּן לוֹ מְלָאכָה בְּפַעַם אַחֶרֶת, רַק עַתָּה מֵחֲמַת שֶׁהִלְוָהוּ רוֹצֶה לָתֵת לוֹ מְלַאכְתּוֹ, אָסוּר[2] (קס).
טובת הנאה – הנאה שנובעת מהזכות שיש לאדם, להעדיף לתת כסף שהוא צריך לתת בכל מקרה - לאדם מסויים, למשל כאשר אדם מפריש מעשר מהיבול, זכותו להחליט לאיזה לוי לתת את המעשר שהוא בכל מקרה אינו שלו, וכן אדם שזקוק שיעשו לו עבודה שעולה סכום כסף מסויים, זכותו להחליט לאיזה בעל מקצוע לתת את העבודה, וכן באיזו חנות או מאיזה ספק לקנות סחורה.
שאינה ממון – כל ההנאות הללו יש להם פוטנציאל כספי, שהרי יתכן שמישהו ישלם לו כסף על כך שיספק עבודה דוקא לנגר פלוני שהוא קרוב משפחה, ונחלקו חכמי התלמוד אם טובת הנאה נחשבת כממון או לא. ובדיני ריבית, אם טובת הנאה היא ממון ממש, אין צריך לומר שאסור לתת למלוה טובת הנאה תמורת ההלואה, והוא ריבית גמורה ואסור מן התורה, וכאן כתוב, שגם אם טובת הנאה אינה מוגדרת כממון, בכל זאת אסור מדרבנן לספק אותה למלוה תמורת החוב.
אין דרכו ליתן לו – אלא רגיל לתת לבעל מקצוע אחר.
אָסוּר לְהַלְווֹת לְאֶחָד סְאָה תְבוּאָה שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אַחַר כָּךְ סְאָה תְבוּאָה, אֲפִלּוּ מִין בְּמִינוֹ[3], כִּי שֶׁמָּא תִּתְיַקֵּר בֵּינְתַיִם הַתְּבוּאָה וְנִמְצָא זֶה מַחֲזִיר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּוָה. אַךְ יַעֲשֶׂנוּ דָּמִים, שֶׁאִם תִּתְיַקֵּר הַתְּבוּאָה לֹא יִתֵּן לוֹ רַק הַדָּמִים. וְאִם יֵשׁ לַלֹּוֶה אֲפִלּוּ רַק מְעַט מִמִּין זֶה, מֻתָּר לִלְווֹת אֲפִלּוּ כַּמָּה כּוֹרִין. וְכֵן אִם יֵשׁ לְאוֹתוֹ מִין שַׁעַר קָבוּעַ בַּשׁוּק, מֻתָּר לִלְווֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַלֹּוֶה כְּלוּם מִזֶּה הַמִּין. וְכָל זֶה, בְּמִין בְּמִינוֹ. אֲבָל מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כְּגוֹן לְהַלְווֹת סְאָה חִטִּין בִּסְאָה דֹּחַן, אָסוּר בְּכָל עִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּשַׁעַר אֶחָד וְיֵשׁ לוֹ דֹּחַן. וּבְדָבָר קָטָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד בְּיוּקְרָא וְזוֹלָא, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן[4]. וְלָכֵן מֻתֶּרֶת אִשָּׁה לְהַלְווֹת כִּכַּר לֶחֶם לַחֲבֶרְתָּהּ (קס"ב).
סאה – מידה, שמכילה כשבע ליטר, והוא הדין כל מידה משקל או מספר של מאכל או שאר דבר ששוה כסף.
מין במינו – חיטים בעד חיטים, שזה יותר קל מללוות חיטים בעד שעורים, כמו שיתבאר בהמשך.
יותר ממה שלוה – הערך של מה שמחזיר גבוה יותר מן הערך של מה שלוה, אף שמדובר באותה כמות של אותו סוג.
יעשנו דמים – יאמר לו אני מלווה לך חיטים בשווי של כך וכך כסף.
רק הדמים – חיטים בשווי המחיר שנקבע.
מעט ממין זה – למשל כמה גרגירי חיטה.
מותר ללוות – ואם עד שעת הפרעון המחיר עלה או ירד, נותן לו את הכמות שלוה, ואפילו אם אין לו אז חיטים לפרוע והוא פורע לו את החוב בכסף, צריך לפרוע לפי מחיר החיטים בשעת הפרעון.
כורין – מידה סיטונאית המכילה 30 סאה.
שער קבוע בשוק – שאינו צפוי להשתנות בזמן הקרוב.
שהן בשער אחד – סאה חיטים וסאה דוחן נמכרים באותו מחיר, והמחיר קבוע.
ויש לו דוחן – אפילו אם יש לו את כל הדוחן שסוכם.
יוקרא וזולא – בהתייקרות או הוזלת הדבר.
בכל עניין – גם כשאין שער קבוע, ואין ללוה.
הערות:
- מי שרוצה להלוות 'סאה בסאה', ואין ללווה כלום מאותה סחורה, ואין לסחורה שער קבוע, יכול למכור ללווה או לתת ללווה במתנה כמות קטנה של אותה סחורה, ואחר כך להלוות לו את הכמות שרוצה להלוות.
- מטבע זר אינו נחשב ככסף אלא כסחורה, ולכן אסור להלוות בישראל דולרים, אלא אם כן יש ללווה מעט דולרים. ואין צריך לומר שאסור להלוות שקלים ולהצמיד את ההלוואה לשער הדולר או לכל דבר אחר, שזו ריבית גמורה, ולא יועיל שיש לו דולרים בבית.
הַמַּלְוֵה מָעוֹת עַל מַשְׁכּוֹן בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אוֹ מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַמַּלְוֵה יִקַּח אֶת הַפֵּרוֹת מֵהַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּנַכְיָּתָא, דְּהַיְנוּ שֶׁיְנַכֶּה לוֹ מִן הַחוֹב דָּבָר קָצוּב לְכָל שָׁנָה, שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַשְּׂכִירוּת שֶׁנּוֹתֵן הַמַּלְוֵה. וַאֲפִלּוּ הַשְּׂכִירוּת שָׁוָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּצְבוּ בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר. אֲבָל לֹא יַחֲזֹר הַמַּלְוֵה וְיַשְׂכִּירוֹ לְהַלֹּוֶה עַצְמוֹ. וְעוֹד יֵשׁ בְּעִנְיַן מַשְׁכַּנְתָּא הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִּינִים, וְאֵין לַעֲשׂוֹת כִּי אִם עַל פִּי שְׁאֵלַת חָכָם [קע"ב].
המלווה מעות – הלוואה ארוכת טווח.
על משכון – שהלוה נותן למלוה.
הפירות – התועלת היום-יומית, שהוא יגור בבית או יקבל עליו דמי שכירות, יאכל את יבול השדה, או ישב על המקום בבית הכנסת, בלי שהנכסים עצמם יעברו לבעלות המלווה, ונמצא שכאשר הלווה מחזיר את ההלואה, המלווה קיבל בנוסף לחוב עצמו גם שימוש בנכסי הלווה שהוא שווה כסף, והוא ריבית, אלא אם כן המלווה משלם ללווה על השימוש.
נכייתא – ניכוי.
זו – צמצום החוב על בסיס שנתי.
השכירות שוה יותר – ונמצא שבגלל ההלוואה מקבל המלווה נכס במחיר מוזל.
מותר – מאחר והמלווה מתחייב לשלם מחיר בין אם יגור שם ובין אם לא, ואפילו אם יפול הבית או יישרף הוא יצטרך לנכות לו את הסכום הנקצב, והלווה לא יתחייב להעמיד לרשותו בית חילופי, נמצא שלא בטוח שהמלווה מרוויח מכך.
יחזור המלווה וישכירו – במחיר השוק, שזה נראה כריבית גמורה, שהרי הלווה משלם למלווה כסף מדי שנה.
ועוד יש בעניין משכנתא הרבה חילוקי דינים – יש חילוקים ברמות הסיכון השונות שהמלווה לוקח על עצמו, ואם הלווה יכול בתוך תקופת ההלוואה לבטל את ההסכם ולשלם את כל החוב, ואם המלווה יכול לחזור בו מההסכם, ועוד פרטים.
ואין לעשות – שום הסכם כזה, אפילו כמו זה שהתבאר בסעיף זה.
דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שַׁעַר יָדוּעַ, אָסוּר לְמָכְרוֹ בְּיוֹתֵר מִן הַשַּׁעַר מִפְּנֵי שֶׁמַּמְתִּין לוֹ אֶת הַמָּעוֹת[5]. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ שַׁעַר יָדוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁאִם הָיָה נוֹתֵן לוֹ עַתָּה אֶת הַמָּעוֹת, הָיָה נוֹתְנוֹ לוֹ בְּפָחוֹת, וּבִשְׁבִיל שֶׁהוּא מַמְתִּין אֶת הַמָּעוֹת מוֹכֵר לוֹ קְצָת בְּיוֹתֵר, מֻתָּר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲלֵהוּ הַרְבֵּה (וְכָתוּב בְּחַוּוֹת דַּעַת, דְּהַיְנוּ שְׁתוּת אוֹ יוֹתֵר) עַד שֶׁנִּכָּר לַכֹּל שֶׁבִּשְׁבִיל הַמְתָּנַת הַמָּעוֹת הוּא מַעֲלֵהוּ. וְגַם אִם לֹא מַעֲלֵהוּ הַרְבֵּה, אֶלָּא שֶׁהוּא מְפָרֵשׁ וְאוֹמֵר, אִם תִּתֵּן לִי מִיָּד אֶת הַמָּעוֹת, הֲרֵי הוּא לְךָ בַּעֲשָׂרָה, וְאִם בְּהַקָּפָה, תִּתֵּן לִי בְּאַחַד עָשָׂר, אָסוּר[6] [קע"ג]. וְכֵן אִם הַקּוֹנֶה קוֹנֶה אֶת הַסְּחוֹרָה בְּיֹקֶר כְּדֵי לְמָכְרָהּ מִיָּד וּלְהַפְסִיד בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ אֵיזֶה זְמָן, גַּם כֵּן אָסוּר[7] (מהרלב"ח סי' ע' חתם סופר סִימָן קל"ז).
דבר שיש לו שער ידוע – כגון מוצרי יסוד, חומרי גלם ועוד.
מפני שממתין לו את המעות – שהוא מוכן להמתין עד שישלם לו במועד מאוחר יותר. למשל אם רוצה לשלם בתשלומים, אסור לעשות בגלל זה מחיר יקר יותר מהמקובל, גם אם לא מדברים על זה שהמחיר הוא תוצאה של צורת התשלום, שזה נחשב כריבית, שהרי קיבל סחורה עכשיו בהלוואה, ומשלם עליה לאחר זמן מחיר גבוה יותר.
אין לו שער ידוע – כל אחד מוכר במחיר שהוא קובע, ויש הבדלים בין החנויות השונות.
מותר – אם נתן לו רק מחיר אחד, אחרי שהבין ממנו כיצד רוצה לשלם.
שתות – שישית של המחיר.
או יותר – תלוי לפי העניין, אם המחיר מתקבל על הדעת כמחיר רגיל, או שבולט שגובהו נובע מצורת התשלום, וכוונתו לומר שפחות משישית בוודאי מותר.
ביוקר – על דעת לשלם במועד מאוחר יותר.
מיד – במזומן במחיר נמוך יותר.
להפסיד... – הוא מוכן להפסיד כסף, שהרי הוא מרויח עכשיו סכום נמוך, ויצטרך לשלם בבוא הזמן סכום גבוה יותר, כדי שבזמן הביניים יהיה לו כסף ביד ויוכל להשתמש בו.
אסור – שבמצב כזה הדבר בולט שהמחיר הגבוה שהקונה מוכן לשלם הוא מפני שהמלווה מאפשר לו לשלם במועד מאוחר יותר.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ מֻתָּר לְמָכְרוֹ לְאַחֵר בְּפָחוֹת, וַאֲפִלּוּ קֹדֶם זְמַן הַפֵּרָעוֹן. וְיִכְתֹּב הַמּוֹכֵר לְהַלּוֹקֵחַ, אֲנִי מוֹכֵר לְךָ שְׁטָר זֶה, וּקְנֵי לְךָ אִיהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדוֹ. וְצָרִיךְ שֶׁיְהֵא הָאַחְרָיוּת עַל הַלּוֹקֵחַ. רַק אַחֲרָיוּת שֶׁבָּא מֵחֲמַת הַמּוֹכֵר, כְּגוֹן שֶׁהַשְּׁטָר פָּרוּעַ וְכַדּוֹמֶה, יָכוֹל לִהְיוֹת עַל הַמוֹכֵר. וּכְשֵׁם שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר אֶת הַשְּׁטָר לְאַחֵר בְּפָחוֹת, כְּמוֹ כֵּן יָכוֹל לְמָכְרוֹ גַּם לְהַלֹּוֶה בְּעַצְמוֹ (קע"ג).
בפחות – מהסכום הנקוב בו, שהרי כל חוב שלא נגבה עדיין יש בו סיכונים, והם משתקפים במחיר החוב.
קודם זמן הפרעון – ונמצא שהקונה כאילו נותן הלואה למוכר שהוא המלווה על סכום מסויים, ושכיגיע זמן הפרעון הוא יקבל יותר כסף על התשלום.
ויכתוב המוכר להלוקח – רק בדרך זו ניתן למכור חובות.
קני לך איהו וכל שעבודו – ותקנה לך את השטר עצמו, ואת כל השעבודים הכלולים בו.
האחריות – אם הלווה יתחמק מתשלום, או כל קושי אחר בגביית החוב, שאם האחריות על המלווה נמצא שהמלווה משלם ריבית לקונה.
שבא מחמת המוכר – שהמוכר אשם בכך שאי אפשר לגבות את החוב.
להלווה בעצמו – אף שבמקרה זה הלווה בעצמו נותן למלווה סכום כסף בהלוואה, כאשר תמורת זה הוא לא יצטרך להחזיר לו את החוב שהוא על סכום גבוה יותר, הוא מותר, כי מדובר כאן במכירה, ולא בהלוואה, והשטר באמת שווה פחות מסך ההלואה.
הערות:
- היתר זה למכור שטר חוב, אינו מועיל אלא בשטר חוב שנכתב כתיקון חכמים, עם חתימת שני עדים, ושעבוד נכסי הלוה למלווה. אבל צ'קים שלנו, לדעת רוב הפוסקים אסור למכרם במחיר נמוך יותר מהסכום הנקוב בהם, ובוודאי שכך הדין אם מוכר הצ'ק לוקח אחריות שיהיה כיסוי לצ'ק, וצריך להיזהר בזה.
- גם הלוואה שעל פה ניתן למכור, והמלווה צריך להעביר את זכות ההלוואה לקונה במעמד הלווה.
וּבְאֹפֶן זֶה יְכוֹלִין לְהוֹעִיל, כְּגוֹן רְאוּבֵן שֶׁצָּרִיךְ לְמָעוֹת בְּנִיסָן, הוֹלֵךְ אֵצֶל שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן נוֹתֵן לוֹ שְׁטַר חוֹב עַל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב לִפְרֹעַ לִרְאוּבֵן מֵאָה זְהוּבִים בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי (וּכְנֶגֶד זֶה נוֹתֵן גַּם רְאוּבֵן שְׁטָר חוֹב כָּזֶה לְשִׁמְעוֹן, שֶׁהוּא חַיָּב לִפְרוֹעַ לוֹ מֵאָה זְהוּבִים בְּתִשְׁרִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא שִׁמְעוֹן בָּטוּחַ), וְהוֹלֵךְ רְאוּבֵן וּמוֹכֵר אֶת שְּׁטַר הַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל שִׁמְעוֹן לְלֵוִי עַתָּה בְּנִיסָן בְּעַד תִּשְׁעִים זְהוּבִים (חוות דעת) (וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאִם יֵשׁ לְשִׁמְעוֹן שְׁטַר חוֹב עַל יְהוּדָה אֲשֶׁר זְמַן הַפֵּרָעוֹן הוּא לְאַחַר זְמָן, שֶׁהוּא יָכוֹל לְמָכְרוֹ לִרְאוּבֵן בְּהַקָּפָה עַד הַזְּמָן וּרְאוּבֵן יִתֵּן לוֹ שְׁטַר חוֹב עַל זֹאת, וְשׁוּב יִמְכֹּר רְאוּבֵן אֶת שְּׁטָר הַחוֹב הַזֶּה בְּעַד כַּמָּה שֶׁיּוּכַל). אֲבָל אִם רְאוּבֵן יִכְתּוֹב שְׁטַר חוֹב עַל עַצְמוֹ לְמָכְרוֹ לְשִׁמְעוֹן, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שְּׁלִיחַ, אָסוּר (חכמת אדם כלל קמ"ג).
יכולין להועיל – אם למישהו יש צורך במזומנים, והוא מוכן לשלם על כך יותר כסף, כמו בהלוואה בריבית, ניתן לנצל את ההלכה של הסעיף הקודם.
צריך למעות – לתשעים זהובים, לצורך השקעה בעסק, והוא מוכן לשלם על כך מאה זהובים בעוד מספר חודשים.
נותן לו שטר חוב – שטר זה יש לו תוקף, אף שהוא פקטיבי ולא באמת היתה הלוואה.
כדי שיהא שמעון בטוח – שראובן או הבא מכוחו לא יגבה ממנו את החוב בלי שראובן ישלם לו.
בעד תשעים זהובים – במזומן, ולוי יוכל בתשרי לגבות את החוב משמעון, ושמעון יגבה אותו אז מראובן.
יש לשמעון שטר חוב על יהודה... – ביד שמעון שהוא רוצה לעזור לראובן יש שטר חוב של אדם שלישי.
עד הזמן – של פרעון החוב הנקוב בשטר, שבכך לא יפסיד שמעון כלום.
על זאת – על הסכום הנקוב בשטר.
ימכור ראובן – בשוק החופשי.
הזה – של יהודה.
בעד כמה – כסף מזומן.
על עצמו – שהוא חייב לשלם בעוד חצי שנה מאה זהובים, ולמכור את שטר החוב הזה בעד תשעים זהובים, שזו ריבית גמורה.
[1] וכן אם לא היה רגיל הלווה להזמינו לחתונת קרוביו או לשאר שמחות, אסור לו להזמינו.(מלוה ה' ח, יב).
מחבר ספר שכותב תודה לאלה שהלוו לו כסף להוציא ספרו, יש מתירים לעשות כך, ויש להם על מה לסמוך. (הליכות עולם ח, ואתחנן ד). וביביע אומר (ד, יו"ד, ט) כתב, שלא יכתוב תודה למלוים, אלא אם כן פרע חובם. ואם המלוה יקנה ממנו ספר אחד וישלם לו בעין יפה, מותר לכתוב לו תודה בספר.
מותר ללווה לומר למלוה תזכה למצוות בשעת ההלואה, ואין בזה חשש ל'ריבית דברים'. (שולחן יוסף יו"ד סג).
[2] כך פסק השולחן ערוך(קס כב) והט"ז שם (כב) כתב שמותר לעשות את זה, אך הש"ך חולק עליו ואוסר.
[3] יש אומרים שהאיסור הוא דווקא אם פרע לו פירות ששווים יותר ממה שהלוהו, ויש אומרים שכיון שעכ"פ התנה עמו שיפרע לו פירות באותה מדה שהלוהו הרי זה כמי שמתנה עמו בפירוש לשלם לו ריבית שעובר על איסור ריבית גם אם לא שילם בסוף ריבית, והלכה כדבריהם. (מלוה ה' יד, ב).
הלווה מחבירו פירות סתם ולא דיברו ביניהם כלום על צורת הפירעון, אינו עובר על שום איסור גם אם היה דעתו לפרוע פירות באותה מידה אפילו אם יתייקרו. שכיון שלא אמר זאת, לא הוי הלוואה בריבית. ובכל זאת אם התייקרו הפירות, אסור לו לפרוע למלוה פירות באותו מדה שלוה ממנו. (מלוה ה' יד, ג).
לכתחילה אסור להלוות לחבירו דולרים ע"מ שיחזיר לו דולרים. שכוון שאין הדולר מטבע היוצא בהוצאה ולפעמים דרך הדולרים להתייקר, הוי כ'סאה בסאה' לענין ריבית. ומכל מקום יכול המלוה לתת ללווה במתנה דולר אחד או שילוה לו דולר, ואח"כ ילווהו עליו אפילו אלף דולר. (הליכות עולם ח, כט).
[4] ואף שיש ראשונים שאוסרים גם בדבר מועט, להלכה מותר בדבר מועט, שכיון שאין דרך בני אדם להקפיד אם הוקר או הוזל, לא החמירו באיסור דרבנן. (הליכות עולם ח, כח).
[5] וגם אם המוכר לא אומר בפירוש שמוכר לו ביוקר בגלל המתנת מעות, אסור. (מלוה ה' ט, ב).
חפץ ששומתו ידועה, או שיש לו שער קבוע, ונמכר מסיבה מסוימת, אם זו סיבה מצויה מותר למכרו בהמתנה במחיר הגבוה, בתנאי שלא ינקוב בשני המחירים, אלא רק במחיר הגבוה. (הגהת רמ"א קעג, א).
[6] ומכל מקום אחר שקנה הקונה כדת בהקפה, יכול המוכר לומר לו אם תרצה אני אעשה לך הנחה אם תשלם לי במזומן לשלם רק עשרה. (הליכות עולם ח, כד).
[7] חפץ שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידועה, מותר למכרו בהמתנה ביותר משוויו ובלבד שלא יאמר לו אם תתן לי מיד הרי הוא בעשר, ואם תתן לי לזמן פלוני הרי הוא בשתים עשרה. ויש אומרים שאין היתר אלא במעלהו מעט, אבל לא כשמעלה הרבה שנראה שבשביל ההמתנה מעלהו.(שולחן ערוך קעג, א).
כשבעל עסק מפרסם שני מחירים, מחיר למזומן ומחיר אחר לתשלומים, יש לקנות במחיר המזומן בלבד. (רמ"א קעג, ג).
במכירת קרקעות מותר להוסיף עבור המתנת מעות, רק שלא ינקוב שני מחירים. (מכל מקום פ"ח, ה"א).
לענין קניה בכרטיס אשראי יש כמה דעות באחרוני זמננו.
קניה באמצעות כרטיס אשראי בקרדיט שהמוכר מקבל את כל הכסף מיד אך הלקוח משלם לחברה בתשלומים, צריך לבדוק שיש היתר עסקא לחברת האשראי.(והיום לרוב החברות יש היתר עיסקא) (אפיקי מים טו, א).
אסור לאדם לקנות מוצרים שונים ולשלם בכרטיס אשראי, אם משלם בכמה תשלומים, ועבור כך צריך לשלם ריבית לבנק או למוכר. (ואם יש היתר עסקה עיין בסימן הבא).
אדם שקנה דבר בתשלומים בכרטיס אשראי של חבירו, אסור לו לשלם לחבירו את הריבית שגבה ממנו הבנק עבור מה שקנה בתשלומים. (מלוה ה' יג, יד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך