הלימוד היומי כ"א כסלו

סעיף ב

אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כֵּיצַד. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה דְּבָרִים הָאֲסוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא גַּם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים, וְהָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם וְאָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן בַּאֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כֹּחַ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. לְפִיכָךְ לֹא יֹאכַל כָּל שֶׁהַחֵךְ מִתְאַוֶּה לוֹ כְּכֶלֶב וַחֲמוֹר, אֶלָּא יֹאכַל דְּבָרִים הַמּוֹעִילִים וְטוֹבִים לִבְרִיאוּת הַגּוּף. וְיֵשׁ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, שֶׁקֹּדֶם אֲכִילָה אוֹמְרִים: הִנְנִי רוֹצֶה לֶאֱכֹל וְלִשְׁתֹּת, כְּדֵי שֶׁאֶהֱיֶה בָּרִיא וְחָזָק לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

 

כיצד – עושים אותה לשמו של הקב"ה?

והיה צמא ורעב – כי אם אינו צמא ורעב ואוכל רק בגלל תאוותו, אין באכילה זאת עבודת ה', והיא אכילה מזיקה לבריאותו כמבואר בסימן לב סעיף י, ואינה ראויה, אף שאיננה אסורה. אך בסימן זה רוצה הקיצור שולחן ערוך ללמדנו שאותה אכילה שהיא כשלעצמה ראויה, יכולים להיות בה כוונות שונות, רצויות יותר ורצויות פחות.

לפיכך – גם כשהוא רעב וצמא ואוכל כדי שיהיה לו כח, מן הראוי לבחור במאכלים בריאים כפי יכולתו, כדי שאכילתו תהיה יעילה לעבודת ה', ואז מותר לו ואף רצוי להנות מן האוכל שהוא אוכל, שהקב"ה אינו רוצה שבריאותיו יסבלו, וכבר ביארנו זאת בסימן כט סעיף ז.

אנשי מעשה – אנשים שעושים לצורך עבודת ה' גם דברים שאינם חייבים לעשותם, ומשתדלים לעשות את כל מה שהם עושים בצורה הטובה ביותר.

אומרים – כדי למקד את הכוונה, ולא להיגרר אחרי היצר שנוטה להשכיח מן האדם בשעת האכילה את המטרה האמיתית שלשמה הוא אוכל.

 

סעיף ג

הַיְשִׁיבָה וְהַקִּימָה וְהַהֲלִיכָה כֵּיצַד. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּמוֹשַׁב לֵצִים, וְשֶׁלֹּא לַעֲמֹד בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים, וְשֶׁלֹּא לֵילֵךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים. אֶלָּא אֲפִלּוּ לֵישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, לְהַשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵין זֶה מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכַוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם דַּוְקָא, אַל יִמְנַע אֵת עַצְמוֹ מִדְּבָרִים אֵלּוּ, כִּי מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יָבֹא לִשְׁמָהּ.

 

במושב לצים – בחברת אנשים שלוקחים את החיים בקלילות, ומבזבזים את זמנם על דיבורים של מה בכך.

ושלא לעמוד בדרך חטאים... – כל זה לשון הפסוק במזמור הראשון של תהילים, 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב', ופירוש חכמינו, שהעמידה בדרך חטאים היא תוצאה של הליכה בעצת רשעים, כי גם אם בהתחלה הוא רק הולך, לאחר מכן הוא גם עומד איתם, והתוצאה הסופית היא שהוא יישב איתם וישתתף בשיח הרדוד שלהם, וכל זה ינתק אותו מן התורה והמצוות.

בסוד ישרים... – שבוחר לעצמו כחברה ישרים צדיקים ותמימים, ומדבר איתם על נושאים חשובים באמת.

להנאת עצמו – כדי לעשות רושם על הסביבה, או כי הוא אוהב להתעסק בנושאים רוחניים, או כדי לקבל מעמד...

להשלים חפצו – לספק את רצונותיו.

אל ימנע את עצמו מדברים אלו – כמו שמי שאינו מצליח לאכול למען עבודת ה' אינו אמור להתנזר מאוכל.

מתוך שלא לשמה יבוא לשמה – עצם ההתעסקות בתורה ובמצוות יש לה השפעה חיובית על האדם, שתגרום לו לאט לאט לייחס פחות חשיבות לרצונותיו הוא, ויותר חשיבות לרצונו של הקדוש ברוך הוא.

 

סעיף ד

שְׁכִיבָה, כֵּיצַד. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת, אִם מִתְגָּרֶה בְּשֵׁינָה לְעַנֵּג אֵת עַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ, וְצָרִיךְ לִישֹׁן כְּדֵי לָנוּח מִיגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעִינָיו, וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ בְּרִיאַת גּוּפוֹ, וְשֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה, מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה.

 

מתגרה בשינה – מחפש הזדמנויות לישון בגלל עצם התענוג שבשינה.

שאינו ראוי לעשות כן – שהרי אורך החיים מוגבל, ויש לנצלם לעשייה חיובית, ולא לבזבזם בשינה.

יגע – עייף מעמל היום.

תיטרף דעתו בתורה – שמרוב מאמץ הוא יסבול רפואית או נפשית, ובסופו של דבר הוא יוכל פחות לעסוק בעבודת ה'.

 

סעיף ה

תַּשְׁמִישׁ, כֵּיצַד. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִלּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אוֹ לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים, שֶׁיְשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח. אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַבְרוֹת אֵת גּוּפוֹ, וּלְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ אֵת חוֹבוֹ.

 

שלא יעבור עברה – עם אשתו בזמן שהיא אסורה לו.

אפילו בעונה האמורה בתורה – כמבואר בסימן קנ סעיפים ז-ח, דאילו מחוץ לעונה האמורה בתורה, אם כי אין איסור, אבל אין הדבר ראוי, כי אין בו עבודת ה' בכלל.

להברות את גופו – כי תשמיש בצורה מבוקרת בריאה לגוף.

כאדם הפורע את חובו – מן הראוי שכך הוא יכוון, אבל מכלל חובו לאשתו הוא להראות לה אהבה וחיבה, ושהוא נמשך אליה, ואם היא מרגישה שהוא אינו נמצא איתה אלא כדי לפרוע לה חוב, אין היא נהנית מן התשמיש, והוא עינוי לה, ובכך אינו מקיים את מצוות עונה [ולכן גם אינו פורע בכך את חובו], שמהותה סיפוק הצרכים הרגשיים של אשתו. ואם אינו יודע לשלב בין הדברים, מוטב שיקיים את המצווה בכוונה פחות רצויה, מאשר שכוונתו תהיה נעלית ואת המצוה הוא לא יקיים, וכבר ביארתי זה בסימן קנ סעיף ט.

 

סעיף ו

הַשִּׂיחָה כֵּיצַד. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אוֹ רְכִילוּת וְלֵיצָנוּת וְנִבְלוּת פֶּה, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חֲכָמִים, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ.

 

אין צריך לומר... – כל איסורים אלו התבארו בסימן ל.

לספר בדברי חכמים – סיפורי צדיקים, או ספרות – אפילו חרדית.

לדבר המביא לעבודתו – אף שיש בהם מסרים שיכולים לקרב את האדם לעבודת הבורא, אלא רצוי הדבר שכוונתו כשהוא מספר סיפורים לא תהיה כדי ליהנות מסיפור טוב, אלא למען המסר היוצא ממנו.

הערות:

-       בדור שלנו יש לפעמים צורך 'לנקות את הראש' ולעסוק בדברים אחרים, כדי שיוכל לשוב ללמוד ולעסוק בעבודת ה' בכוחות מחודשים, ולא לכולם ולא תמיד די בשינה אחרי שמתעייפים. כל פעילות כזאת, [שיחת ריעים, פעילות ספורטיבית, משחק או תחביב כלשהו, יציאה לטיול או לחופשה], גם הם יכולים להיות חלק מעבודת ה', אם עוסקים בהם במינון המתאים, ולמטרה הנעלה לצבור כוחות לעבודת ה', ולא כדי למלא את תאוותיו, או כדי להיות כמו כולם.

 

סעיף ז

וְכֵן כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, אוֹ בִּמְלָאכָה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּהּ, לֹא יְהֵא בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא יַעֲשֶׂה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְפַרְנֵס בְּנֵי בֵּיתוֹ, וְלָתֵת צְדָקָה, וּלְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו, וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמָאזְנֵי שִׂכְלוֹ. וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבֹא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ. וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, נִמְצָא עוֹבֵד אֵת בּוֹרְאוֹ כָּל יָמָיו, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְהִלוּכוֹ וּבִשְעַת מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ, וַאֲפִלּוּ בַּאֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ אֲפִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁוֹ וּבְכָל צְרָכָיו. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְאָמְרוּ וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם. וּבַדֶּרֶךְ הַזֶּה זָקֵף רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַעְלָה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ וְאָמַר, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא נֶהֱנֵיתִי מֵהֵם אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמָיִם (אוֹרַח חַיִּים סִימָן רל"א ורמב"ם [דעות] פרק ג).

 

משא ומתן – מסחר.

לפרנס בני ביתו – שזו חובתו.

לגדל בניו לתלמוד תורה – שיוכל לשלם את העלות של מוסדות הלימוד, ואולי גם לתמוך בהם בעתיד כדי שהם יוכלו ללמוד תורה במשך כמה שנים.

כללו של דבר – סיכום לכל הסימן.

מאזני שכלו – שכלו ישמש כמאזניים להכריע אחרי שקלול הנתונים כיצד לנהוג, ולא לבו.

בדרך הזה – זאת היתה כוונתו.

רבנו הקדוש – רבי יהודה הנשיא, ונקרא קדוש על שמעולם לא הכניס את ידו מתחת לחגורה.

שלא נהניתי מהם אלא לשם שמים – בגמרא לא נאמר אלא 'לא נהניתי אפילו באצבע קטנה', ויש למאמר זה מספר פירושים, והקיצור שולחן ערוך בעקבות רבינו יעקב בעל הטורים מפרש, שאמנם נהנה, אבל מעולם לא עשה שום דבר בעולם הזה כדי להנות, אלא לשם שמים בלבד.

 

סימן לב - שמירת הגוף על פי הטבע ובו כז סעיפים:

הקדמה לסימן לב:

חשיבות השמירה על הבריאות אינה עומדת לויכוח, והיא מתבארת בסעיף א. אבל הפרטים תלויים בידע הרפואי המצטבר והולך דור אחרי דור. לכן, עיקר המסר מסימן זה הוא שיש להישמע להוראות הרופאים בכל הנוגע לרפואה מונעת, ולא לחיות בלי חשבון, כי בסופו של דבר אורח חיים שאינו בריא מתנקם באדם, והתעלמות מן האזהרות נוגד את ההלכות הללו. באשר לפרטים הבריאותיים הרבים שבסימן זה, קודם כל העובדה שרבנים חשובים גדולי תורה עמלו לקבץ פרטים רבים כל כך על כיצד לנהל אורח חיים בריא מלמדת על החשיבות שהם ייחסו לדבר. מלבד זאת, רובם המוחלט של הדברים מוכרים ברפואה גם היום, ורק בפרטים בודדים הרפואה היום חולקת על המבואר כאן לגמרי, ובעוד מספר דברים קשה למצוא התייחסות חד- משמעית ברפואה העדכנית. לכן כברירת מחדל ודאי ניתן להתחיל עם ההוראות המפורטות כאן, ומן הראוי שכל ירא שמים, אם אינו רגוע עם חלק מן ההוראות, יגש לרופא ויבקש ממנו הנחיות לאורח חיים בריא לפי הידע העדכני. אני מצידי אשתדל להעיר על הדברים שבהם ידוע לי על הסתייגות של הרפואה.

סעיף א

הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגוּף בָּרִיא וְֹשָלֵם מִדַּרְכֵי הַֹשֵם הוּא, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפשַׁר שֶׁיָבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגוּף, וּלְהַנְהִיג אֶת עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַבְרִין וְהַמַחֲלִימִים אֶת הַגוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְנִֹשְמַרְתֶּם מְאִד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם.

 

הואיל והיות הגוף בריא מדרכי השם הוא – מאחר ובכלל ההליכה בדרך השם הוא שהגוף יהיה בריא.

והוא חולה – בשעה שהוא חולה.

מאבדים – גורמים לו נזק.

מברין – מחזקים.

וכן הוא אומר – דברים ד טו. פסוק זה אמנם מדבר על שמירת הנפש מלהיגרר לעבודה זרה, ולא על שמירת החיים ושמירת גוף בריא, אך כבר בתקופת התלמוד נעשה בו שימוש כדי לבסס את החובה לשמירה על החיים, שזה כשלעצמו נכון ונלמד ממקומות אחרים בתורה, שאינם מתומצתים כל כך ונוחים לציטוט.

 

תוספת פסקי ספרד:

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר