מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוּס, וְהוּא חֹלִי מֵחֲמַת רְעָבוֹן, וְסִימָנָיו שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵאוֹרוּ עֵינָיו.
בולמוס – לפי הסימנים המוזכרים בהלכה נראה שמדובר במצב של תת-סוכר בדם, המכונה היפוגליקמיה.
עיניו כהות – כלומר: שאינו יכול לראות.
מאכילין אותו – דברים מתוקים בכמות גדולה, ולא מנסים להאכילו פחות פחות מכשיעור.
שיאורו עיניו – שהראייה תחזור להיות צלולה כמו שהיתה.
בּכָל אֵלּוּ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתָן מִשּׁוּם סַכָּנָה, אִם אֵין שָׁם מַאֲכָל הֶתֵּר, מַאֲכִילִין אוֹתָן מַאֲכַל אִסּוּר. (וְעַיֵּן בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ סִימָן תריח סָעִיף ט). וְאִם מַאֲכִילִין אוֹתָן דְבַר אִסּוּר, נִרְאֶה דְיֵשׁ לְהַאֲכִילָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּזַיִת, אִם דַי לָהֶם בְּכָךְ.
מאכל איסור – שכל האיסורים נדחים מפני סכנת נפשות.
עיין בשולחן ערוך – שיש סדרי עדיפויות בתוך האיסורים.
פחות פחות מכזית – כל פעם פחות מנפח של זית בינוני, שזה כמות קטנה בהרבה מכותבת הגסה, ולהפסיק בכדי אכילת פרס כמו שהתבאר בסעיף טו, ולאכול שוב פחות מכזית, כי בשאר האיסורים הכמות שחייבים עונש על אכילתם הוא בכזית.
אִם דַּעְתּוֹ מְיֻשֶׁבֶת, מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל קִדּוּשׁ לֹא יַעֲשֶׂה[1], וּבְבִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבוֹא. וְאִם חָל בַּשַׁבָּת, אוֹמֵר גַּם רְצֵה. וְאִם שָׁכַח, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ, שֶׁאֵין חִיוּב הַיּוֹם לֶאֱכוֹל פַּת[2] (תרי"ח).
דעתו מיושבת – שאין האכילה אכילת חירום, כמו מי שאחזו בולמוס, אלא יכול לתכנן את אכילתו.
יעלה ויבוא – כמו בכל חג, ויאמר "ביום הכיפורים הזה".
שאין חיוב היום לאכול פת – כמו שהתבאר בסימן מד, שכל תוספת של שבת או חג בברכת המזון, אם אכילת הלחם היתה מוכרחת מבחינה הלכתית בגלל השבת או החג, ושכחו אותה, צריך לחזור ולברך. ואם אכילת הלחם לא היתה מוכרחת והיה ניתן לאכול דברים אחרים, כמו בראש חודש וחול המועד חנוכה ופורים, אין איזכור החג מעכב ואם שכחו אין צריכים לחזור.
קָטָן וּקְטַנָּה פְּחוּתִים מִתֵּשַׁע שָׁנִים, אֲפִילּוּ אִם רוֹצִים לְהִתְעַנּוֹת קְצָת, אֵין מַנִּיחִין אוֹתָן, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ, חַס וְשָׁלוֹם, לִידֵי סַכָּנָה. אֲבָל מִשֶּׁיֵשׁ לָהֶם תֵּשַׁע שָנִים שְׁלֵמוֹת וְהֵם בְּרִיאִים, מְחַנְּכִין אוֹתָן שֶׁיִתְעַנּוּ קְצָת, וְלֹא יֹאכְלוּ עַד לְאַחַר אֵיזוֹ שָׁעוֹת מִמַּה שֶּׁהֵם רְגִילִים לֶאֱכוֹל[3]. וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּרְחִיצָה וְסִיכָה, יֵשׁ לְחַנְּכָם גַּם קֹדֶם תֵּשַׁע שָׁנִים[4] (תרט"ז).
קצת – אפילו כמה שעות. וחייבים לדאוג לכך שהם יאכלו ארוחת ערב כמו שהם רגילים לאכול, ואין להשכיבם ללא אכילה, כי בארץ ישראל הסעודה המפסקת היא בשעה מוקדמת ייחסית, ולרוב אינה יכולה להיות תחליף לארוחת ערב.
מניחין – מאפשרים.
עד לאחר איזו שעות ממה שהם רגילים – ונראה שבמה שאינם אוכלים מכניסת הצום עד למחרת בבוקר די כדי לחנכם, והדבר תלוי בהרגלי האכילה שלהם.
קודם תשע שנים – שאסור לגדולים לנעול לילד נעלי עור בכל גיל, וגם לא לרחצו ולסוכו מהגיל שהילד אינו זקוק לרחיצה ולסיכה, וכן יש לחנכו להימנע גם מלרחוץ ולסוך בעצמו, ולנעול נעלי עור, מהרגע שבו הילד מבין מה המשמעות של אסור ומותר.
טוֹב לְהָרִיחַ אֵיזֶה פְּעָמִים בִּבְשָׂמִים וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כְּדֵי לְהַשְׁלִים מֵאָה בְּרָכוֹת. וְאָמְנָם כָּל זְמן שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּו, אָסוּר לְבָרֵךְ שֵׁנִית, דַּהֲוֵי בְּרָכָה לְבַטָּלָה. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם זְמַן גָּדוֹל, שֶׁיְהֵא הֶסַּח הַדַּעַת בֵּינְתָיִם. וְטוֹב שֶׁיָרִיחַ בְּכָל פַּעַם בִּבְשָׂמִים אֲחֵרִים, אַף שֶׁהֵן מִמִּין אֶחָד. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם יֶשׁ לוֹ שְׁלשָׁה מִינִים, כְּגוֹן עֲצֵי בְשָׂמִים, עִשְׂבֵי בְשָׂמִים, וּמִינֵי בְשָׂמִים. וְאִם יְכַוֵּן לְכָל בִּרְכוֹת שְּׁלִיחַ הַצִּבּור וְהַקוֹרְאִים בַּתּוֹרָה וְהַמַּפְטִירִין, לֹא יַחְסְרוּ לוֹ רַק שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת לְתַשְׁלוּם מֵאָה, וְיַשְׁלִים בְּאֵלּוּ שֶׁעַל הַבְּשָׂמִים.
ולברך עליהם – לפי הכללים שמתבארים בסימן נח.
להשלים מאה ברכות – שכל אחד חייב לברך כל יום מאה ברכות, כמבואר בסימן ו סעיף ז. וביום הכיפורים חסרים הרבה ברכות, כיון שבכל תפילת עמידה יש רק 7 ברכות ולא 19, ואין אוכלים סעודות.
אסור לברך שנית – שיכול להריח על סמך ברכה אחת גם כמה פעמים, כל שלא הסיח את דעתו בינתיים, ונמצא שהברכה עדיין בתוקף.
ממין אחד – אותה ברכה מבין ברכות הבשמים.
מכל שכן... – זה עדיף עוד יותר.
יכוון – לצאת ידי חובתו.
ברכות שליח הציבור – הוא טעות, אלא די בברכות הקוראים בתורה והמפטירין להשלים את מאה הברכות עד שלא יחסרו לו אלא שלשה, כי יש ביום הכיפורים 68 ברכות לכל אחד [5*7 תפילות העמידה, 7 ברכות קריאת שמע, שהחיינו, המפיל, נטילת ידים, אשר יצר, אלהי נשמה ברכות התורה וברכות השחר, טלית, ברוך שאמר וישתבח], ושבעה עולים לתורה בבוקר ושלושה במנחה הם עוד 20 ברכות, וחמש ברכות הפטרה בבוקר וארבע במנחה, בסך הכל 97. ואם מכוון גם לברכות של השליח ציבור יש לו הרבה יותר ממאה, רק שאין להסתמך עליהם אלא בשעת הדחק, כי בניגוד לברכות של קריאת התורה וההפטרה, אין אלו ברכות שהשומע צריך לצאת בהם.
וישלים באלו שעל הבשמים – והוא הדין שיכול להשלים בברכת אשר יצר אם מזדמן לו ללכת לשירותים.
מַזְכִּירִין נְשָׁמוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים[5], מִשּׁוּם דִּזְכִירַת הַמֵּתִים מְשַׁבֶּרֶת וּמַכְנִיעָה לִבּוֹ שֶׁל אָדָם. וְעוֹד, לְפִי שֶׁגַּם הַמֵּתִים צְרִיכִין כַּפָּרָה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי, כַּפֵּר לְעַמְךָ יִשְֹרָאֵל, אֵלוּ הַחַיִּים. אֲשֶׁר פָּדִיתָ, אֵלּו הַמֵּתִים. מְלַמֵּד, שֶׁהַמֵּתִים צְרִיכִין כַּפָּרָה. וְנוֹדְרִים צְדָקָה בַּעֲבוּרָם (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן סז סָעִיף ג, שֶׁיֵשׁ לוֹמַר בְּלִי נֶדֶר). וְסֶמֶךְ לָזֶה, בְּסוֹף פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה כְּתִיב, אַחַת בַּשָׁנָה יְכַפֵּר, וְסָמִיךְ לֵהּ, וְנָתְנוּ אִיש כֹּפֶר נַפְשוֹ לַה'. וּמוֹעִילָה הַצְּדָקָה בַּעֲבוּר הַמֵּתִים, כִּי ה' בּוֹחֵן לְבָבוֹת, שֶׁאִם הָיָה זֶה הַמֵּת חַי, גַּם כֵּן הָיָה נוֹתֵן צְדָקָה. וְהַחַי יָכוֹל לְבַקֵּשׁ לְהָקֵל דִּין הַמֵּת, כְּמוֹ דָוִד שֶׁהִתְפַּלֵל עַל אַבְשָׁלוֹם (סוטה דף י ע"ב). וְהַמֵּתִים הַצַּדִּיקִים מְלִיצִים עַל צֶאֱצָאֵיהֶם (תרכ"א). גַּם בְּיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח וּבְיוֹם שֵׁנִי דְשָׁבוּעוּת וּבִשְׁמִינִי עֲצֶרֶת, מַזְכִּירִין נְשָׁמוֹת, לְפִי שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם כָּל הַבְּכוֹר, וּכְתִיב שָׁם, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ. לָכֵן נוֹדְרִין מַתָּנוֹת לִצְדָקָה. וְכֵיוָן שֶׁנּוֹדְרִין לִצְדָקָה, נָהֲגוּ לִתְּנָהּ בַּעֲבוּר הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁיִזְכֹּר אוֹתָן אֱלֹקִים לְטוֹבָה, וְגַם אוֹתָנוּ יִזְכֹּר עִמָּהֶן לְטוֹבָה בִּזְכֻיּוֹתֵיהֶן. וְנוֹהֲגִין כִּי מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ אָב וָאֵם, יוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בִּשְׁעַת הַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת. גַּם נוֹהֲגִין שֶׁבְּתוֹךְ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה לְמִיתַת הָאָב אוֹ הָאֵם, יוֹצֵא גַם כֵּן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (וְעַיֵּן הַטַּעַם בְּסֵפֶר כֶּרֶם שְׁלֹמֹה, אֹרַח חַיִּים סִימָן תרסח, וּבְסֵפֶר שַׁעֲרֵי אֶפְרַיִם פִּתְחֵי שְׁעָרִים שַׁעַר יוּ"ד אוֹת לא).
מזכירין נשמות – אחרי קריאת התורה, כל אחד מזכיר את נשמות קרוביו.
כדאיתא בספרי – כמו שיש במדרש 'ספרי' על ספר דברים.
כפר לעמך ישראל – ... אשר פדית, דברים כא ח, ומדובר שם על תפילה שה' יכפר לעם ישראל על רצח שבוצע ולא פוענח, והמילים אשר פדית אינם במקום, שהרי כל האנשים שנפדו מגלות מצרים כבר לא היו בין החיים בשעה שהיו אמורים להתפלל תפילה זו.
סמך לזה – שהצדקה מכפרת, ויש להקפיד דוקא ביום הכיפורים לתת צדקה.
אחת בשנה יכפר – שמות ל י. פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים בלבד, נותנים דם של קרבן על מזבח הזהב שהיה מיועד בעיקרו להקטרת קטורת.
סמיך ליה – וסמוך לפסוק זה כתוב (שמות ל יב).
מועילה הצדקה בעבור המתים – אף שאי אפשר לעשות מצוות ולהכניס אותם על חשבון של אדם אחר, נתינת צדקה בזמן שהמנהג לתת צדקה יוצא מכלל זה, כמו שתפילה יוצאת מכלל זה, וניתן להתפלל על המתים. והסבר זה נחוץ רק למתים זרים, או קרובי משפחה אחרים, אבל אם נותן הצדקה הוא מצאצאיו של המת, הדבר מועיל למת בכל מקרה, וכן כל זכות שיש לצאצאים נזקפת לזכות ההורים.
היה נותן צדקה – וכתבו הפוסקים שאם המת היה רשע ולא חזר בתשובה סמוך למיתתו, אין מועיל הצדקה שנותנים עבורו.
כמו דוד שהתפלל על אבשלום – שמואל ב יט א-ה.
והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם – שוה לחיים לתת צדקה עבור המתים, כי אז מתוך הכרת הטוב המתים ימליצו טוב על החיים.
ביום אחרון של פסח – היום השמיני בחוץ לארץ.
שני דשבועות – בחוץ לארץ .
שמיני עצרת – בחוץ לארץ, שיש יום שמיני עצרת שאינו שמחת תורה.
קורין בהם כל הבכור – קריאת התורה פותחת במילים כל הבכור, בדברים טו יט.
וכתיב שם – טז יז.
איש כמתנת ידו – כל אחד נותן לפי היכולת שלו.
יוצא גם כן מבית הכנסת – מפני שלא שייך שה' יזכור אותם לטובה ויזכור גם אותנו עמהם, שהרי עדיין לא הסתיים דינם, והם עצמם עדיין צריכים רחמים מרובים וכפרה, ואין בכח הזכרתם לעורר רחמים עלינו. ומלבד זאת, כיון שאצל אבל בשנתו הראשונה האבל הוא עדיין טרי, הוא עלול להצטער ולבכות בשעת הזכרת הנשמות, וזה עלול להפריע לסובבים אותו, וגם אינו מתאים לאווירה של יום טוב.
הערות:
- בארץ ישראל אין קוראים בתורה את קריאת 'כל הבכור' בשום חג, ובכל זאת שרד בארץ המנהג מחוץ לארץ להזכיר נשמות ביום האחרון של החג, ויש נמנעים מכך כדי שלא לעורר אבל בחג. אבל ביום הכיפורים מזכירים נשמות בכל מקום.
[1] ואף ביום כיפור שחל בשבת, אין לחולה לקדש קודם שאוכל, ונוטל ידיו עד הזרוע אם צריך לאכול פת. (חזון עובדיה ימים נוראים, שז).
[2] ואם נזכר אחר שחתם בונה ירושלים, אומר ברוך אשר נתן וכו' בלי שם ומלכות. (חזון עובדיה ימים נוראים, שט).
[3] קטן בן תשע מתענה לשעות, שאם היה רגיל לאכול בשמונה בבוקר מאכילים אותו בשעה עשר או אחד עשרה (הכל לפי כוחו). ולכן על ההורים לשים לב שאוכל היטב קודם יום כיפור. ומכל מקום אם התעורר בלילה ורוצה לשתות, יש להקל להשקותו. (חזון עובדיה ימים נוראים, של).
[4] קטן שהגיע לגיל שתים עשרה, וכן קטנה שהגיעה לגיל אחת עשרה, מעיקר הדין אם יכולים להתענות, יתענו כל היום. ובזמנינו שהקטנים לא מסוגלים להתענות יום שלם כראוי, יתענו רק עד חצות היום. (חזון עובדיה ימים נוראים, שמ).
[5] יש נוהגין לומר השכבה אחר כל נדרי קודם שמחזירים את הספר תורה. (הליכות עולם 182 ילק' מנהגים) ויש נוהגין להזכיר המתים, וקרוביהם נותנין צדקה לעילוי נשמתם, כי אף המתים צריכים כפרה. (חזון עובדיה ימים נוראים, רסח).
ואין אנו נוהגין לומר 'יזכור', אלא כל אחד כשעולה לתורה אומר השכבה על קרובו.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך