מֻתָּר לַעֲמֹד עַל כָּרִים וּכְסָתוֹת, אֲפִלּוּ הֵן שֶׁל עוֹר, אֲבָל בִתְפִלַּת שְׁמוֹנָה עֶשְֹרֵה, אָסוּר לַעֲמֹד עַל שׁוּם דָּבָר. אַךְ מִי שֶׁהוּא אִישׁ מְצֻנָּן, מֻתָּר לוֹ לַעֲמֹד עַל קְצָת עֲשָׂבִים (סִימָן צ תרי"ד ובחיי"א).
כרים וכסתות – כריות או שמיכות.
על שום דבר – שיש לו גובה ניכר, שנאמר (תהלים קל א) ממעמקים קראתיך ה'. ולכן מקפידים האשכנזים שלא יעמוד השליח ציבור על הבימה שקוראים בה בתורה, אלא בעמוד נפרד, שהוא בגובה של שאר בית הכנסת. ועל דבר נמוך כמו כרית, אסור לעמוד כי אין הוא יציב לגמרי ולא רחב מספיק, וצריך ריכוז כדי שלא ליפול ולא לאבד שיווי משקל, ואם הוא יציב, היה צריך להיות מותר, אלא שכתבו הפוסקים שיש בכך משום גאוה לעמוד על כרים וכסתות בזמן תפילת שמונה עשרה.
מצונן – והרצפה קרה ומזיקה לו לבריאות.
עשבים – היו שוטחים על רצפת בית הכנסת עשבים ביום הכפורים, כמבואר בסעיף כג, ועליהם מותר לעמוד, והוא הדין שיכול לעמוד על שטיח.
כָּל חוֹלֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹ מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלוֹ, וְכֵן הַיּוֹלֶדֶת כָּל שְׁלֹשִׁים, מֻתָּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל.
שאין בו סכנה – כי אם יש בו סכנה מותר לו גם לאכול, ולעשות עבורו כל דבר שיקל מעליו את המחלה או את תחושת המחלה כמבואר בסעיף יד.
מכה ברגלו – ואם הולך בלי נעל יש לו כאבים.
כל שלשים – יום אחרי הלידה, היא חלשה והמערכת החיסונית מוחלשת, ומסוכן לה להצטנן.
הערות:
- כל אלו, בזמננו שיש נעליים איכותיות שאינם של עור, יש להם להימנע מלנעול נעלי עור.
אָסוּר לִגַע בְּאִשְׁתּוֹ, אֲפִלּוּ בַּיּוֹם, וְיַחֲזִיקָהּ כָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים כְמוֹ נִדָּה[1] (תרט"ו).
ליגע באשתו – שום נגיעה.
יחזיקה – יתייחס אליה.
כמו נידה – שדיניה מבוארים בסימן קנג סעיפים ד-י.
מְעֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת כְּכָל אָדָם. וּמֵינִיקָה שֶׁוְּלָדָהּ חוֹלֶה וּמְסֻכָּן וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִינֹק כִּי אִם מִמֶּנָּה, וְאִם תִּתְעַנֶּה, תְּהֵא סַכָּנָה לַוָּלָד, לֹא תִתְעַנֶּה[2].
משלימות – צמות עד סוף הצום, ואינן יכולות להפסיק באמצע.
ולדה – התינוק שלה.
מסוכן – יש סיכון כלשהו לחייו, כגון שנותנים לו אנטיביוטיקה, או שהוא צעיר מאד ויש לו חום, והמלצת הרופאים לאשפז אותו או להשים אותו במעקב מחשש לסיבוכים, או שהוא פג ומתקשה לינוק.
כי אם ממנה – ולא מאשה אחרת מינקת מקצועית, ובזמננו שאינו מוכן לאכול תחליף חלב [או שהוא רגיש לתחליפי חלב].
תהא סכנה לוולד – כי כמות החלב יורדת לקראת סוף הצום, ובעוד שאין בכך שום סיכון לתינוק בריא, כי מקסימום יינק לעיתים תכופות יותר במהלך הלילה שאחרי הצום, ועד הבוקר ייצור החלב מתאזן, לתינוק חולה שיש חשש לחייו, צריך תנאים אופטימליים של הנקה, ולא לתת לו להתמודד עם מחסור בחלב.
הערות:
- נשים בהריון ומניקות צריכות להיזהר יותר מכל הנשים להיכנס לצום אחרי הכנה מתאימה, כמו שכתבתי בסימן קלא סעיף יב בהערה. בצום עצמו תשהינה במקום ממוזג, ולפי העניין יש לבעליהן להישאר בבית ולטפל בילדים ולא ללכת לבית הכנסת, כדי לאפשר להן לחסוך את כוחותיהן, אם אין אפשרות להיעזר בשכנות ומכרות.
- אשה שנחה מספיק ואינה לחוצה מן הצום, יהיה לה גם מספיק חלב עד קרוב לסוף הצום, וליתר בטחון ולהרגעתה כדאי שיהיה לה תחליף חלב [גם המניקה מלא לא קורה לתינוק כלום אם ישתה פעם בחיים בקבוק תחליף], או חלב שאוב במקפיא, כדי שתהיה רגועה שאם היא מרגישה שאין לה מספיק חלב התינוק לא יסבול. הלחץ פוגע בהנקה יותר מהצום.
- אשה בחודשי הריון הראשונים, שסובלת מבחילות והקאות, צריכה להיזהר שלא תתייבש, ויש לה להיעזר בנסיונה ובייעוץ רפואי. ואם נראה שתבוא לידי התייבשות, יותר נכון שתשתה מראש כמויות קטנות של נוזלים כפי המתבאר בסעיף טו, ולא תמתין עד שתתייבש ותצטרך לשתות כמויות גדולות בבת אחת. ואם היא שותה, נכון שתשתה מיץ ענבים או דבר דומה, שכולל גם סוכרים ואנרגיה, ולא תשתה מים בלבד.
מְעֻבֶּרֶת שֶׁהֵרִיחָה אֵיזֶה מַאֲכָל וּמִתְאַוָּה לוֹ, וְיָדוּעַ שֶׁאִם אֵין נוֹתְנִין לָהּ מִמַּה שֶּׁהִיא מִתְאַוָּה, הִיא וּוְלָדָהּ מְסֻכָּנִים, לָכֵן אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין פָּנֶיהָ מִשְׁתַּנִּים, אוֹ שֶׁרוֹאִים שֶׁפָּנֶיהָ מִשְׁתַּנִּים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אוֹמֶרֶת כְּלוּם, לוֹחֲשִׁין לָהּ בְּאָזְנָהּ[3], שֶׁהַיּוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי לִפְעָמִים מִתְיַשֶׁבֶת דַּעְתָּהּ בְּכָךְ. וְאִם לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַעְתָּהּ, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ בְּעִנְיָן זֶה, מִתְּחִלָּה נוֹתְנִין לָהּ דָּבָר מֻעָט, שֶׁטּוֹבְלִין אֶצְבַּע בְּרֹטֶב וְכַדּוֹמֶה וְנוֹתְנִין לְתוֹךְ פִּיהָ, כִּי לִפְעָמִים בְּטִפָּה אַחַת מִתְיַשֶׁבֶת דַּעְתָּה. וְאִם לָאו, נוֹתְנִין לָהּ פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר (עַיֵן לְקַמָּן סָעִיף טו). וְאִם עֲדַיִן לֹא נִתְיַשְּׁבָה, נוֹתְנִין לָּהּ דֵּי צָרְכָּהּ[4]. וְכֵן כָּל אָדָם שֶׁהֵרִיחַ מַאֲכָל וְנִשְׁתַּנּוּ פָנָיו, מְסֻכָּן הוּא (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן לג סָעִיף ד), וְנוֹהֲגִין בּוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. אֲבָל כָל זְמַן שֶלֹּא נִשְׁתַּנּוּ פָנָיו, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ אָנִי.
ידוע – כך מסרו לנו חז"ל, שאם החשק שלה נותר ללא מימוש, והיא אינה מצליחה לשלוט בחשק ולהירגע על ידי שהיא מחדירה לעצמה את חומר איסור יום הכיפורים, היא עלולה להפיל את העובר.
פניה משתנים – מחווירים.
די צרכה – כמה שהיא מרגישה שצריך.
עיין לעיל – שמתבאר כיצד לנהוג כדי שלא לבוא למצב כזה של סכנה בגלל הרחת מאכל.
כמו שכתבתי – שמנסים להרגיע אותו, ואם אי אפשר מאכילים אותו כמויות קטנות, ורק אם אין ברירה מאכילים אותו כמות גדולה.
יוֹלֶדֶת וְכֵן חוֹלֶה שֶׁיֶשׁ בּוֹ סַכָּנָה, לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָה וְחִלּוּל יוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּינָם כְּמוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת (עַיֵן לְעֵיל סִימָן צב וסימן צג). אֶלָּא דִּלְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָה, אֲפִלו כַּמָּה רוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ אוֹמְרִים שֶׁהָאֲכִילָה אוֹ הַשְּׁתִיָה תַּזִּיק לוֹ, וְהַחוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ מְסֻכָּן, אֶלָּא שֶׁאִם לֹא יֹאכַל, יִכְבַּד עָלָיו הַחֹלִי וְיִסְתַּכֵּן, שׁוֹמְעִין לוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ. כִּי לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָה, הוּא יוֹתֵר מֵבִין עַל עַצְמוֹ, וְלֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ. (תרי"ז תרי"ח)
דינם כמו בחילול שבת – צורת הקביעה האם חולה מסוכן או לא, ומספר הימים שבהם יולדת מוגדרת כחולה שיש בה סכנה, ודרך חישובם.
ואפילו אומרים שהאכילה או השתיה תזיק לו – שבמקרה כזה, אם הויכוח הוא על תרופה כלשהי, הדין הוא שאין מחללים את השבת, ומאמינים לרופאים ולא לחולה, ואפילו ביום חול אין נותנים לו תרופה שהרופא טוען שהיא מזיקה לו, אפילו אם החולה טוען שהוא ימות בלי התרופה.
ויסתכן – ואפילו אם אומר שיתכן שהוא יסתכן.
לעניין אכילה ושתיה – מה שאין כן לעניין תרופות ושאר טיפולים רפואיים.
יותר – מהרופאים.
לב יודע מרת נפשו – פסוק הוא במשלי (יד י).
כְּשֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַמְעֻבֶּרֶת אוֹ אֶת הַיּוֹלֶדֶת אוֹ אֶת הַחוֹלֶה, מַנִּיחִין לִפְנֵיהֶם אֶת הַמַּאֲכָל וְאוֹמְרִים לָהֶם, אִם יוֹדֵע אַתָּה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּסְתַּכֵּן אִם לֹא תֹאכַל דֵּי מַחְסוֹרְךָ, תֹּאכַל כְּסֵדֶר, עַד שֶׁתָּבִין כִּי דַי לָךְ. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לְךָ שֶׁלֹּא תֹאכַל בְּפַעַם אַחַת כַּשִּׁעוּר, עֲשֵׂה כָּךְ. וְיֹאכַל בְּפַעַם אַחַת כְּשִׁעוּר שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי בֵיצָה[5], (כִּי שִׁעוּר אֲכִילָה לְהִתְחַיֵב כָּרֵת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא כַּכּוֹתֶבֶת הַגַסָּה, שֶׁהוּא פָּחוֹת מְעַט מִכַּבֵּיצָה בֵינוֹנִית בְּלֹא קְלִפָּתָהּ). וְיִשְׁהֶה קְצָת וְשׁוּב יֹאכַל כָּךְ, וְיִשְׁהֶה בֵין אֲכִילָה לַאֲכִילָה עַד שֶׁיְהֵא מִסוֹף הָאֲכִילָה הָרִאשׁוֹנָה עַד תְּחִלַּת הָאֲכִילָה הַשְּׁנִיָּה לְכָל הַפָּחוֹת שִׁעוּר כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. וְכֵן יָכוֹל לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ הַרְבֵּה פְּעָמִים, רַק שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁתֵּי אֲכִילוֹת בְּתוֹךְ שִׁעוּר אֲכִילַת פְּרָס אִם אֶפְשָׁר, וְדַי לוֹ, (כִּי שְׁתֵּי אֲכִילוֹת, שֶׁהֵן בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, מִצְטָרְפוֹת וְנֶחְשָׁבוֹת כַּאֲכִילָה אֶחָת). וּבִשְׁתִיָה, יִשְׁתֶּה בְּפַעַם אַחַת קְצָת פָּחוֹת מִמְּלֹא לֻגְמָיו, וְיִשְׁהֶה גַם כֵּן קְצָת וְיַחֲזוֹר וְיִשְׁתֶּה. וּשְׁהִיּוֹת אֵלּוּ תִּהְיֶינָה גַּם כֵּן לְכָל הַפָּחוֹת כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, אוֹ עַל כָּל פָּנִים לְפָחוֹת כְּדֵי שְׁתִיַת רְבִיעִית. וְיֵש לְשַׁעֵר קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים שִׁעוּרִים אֵלּוּ לְפִי כְּלִי שָׁעוֹת [הַשָּׁעוֹן] (אוהר, זייגער), כְּדֵי שֶׁיֵדְעוּ אוֹתָם עַל נָכוֹן (תרי"ב תרי"ח).
המעוברת – שהריחה, כמו שלמדנו בסעיף יג.
די מחסורך – מיידית את הכמות שאתה זקוק לה.
כסדר – כרגיל.
כשיעור – שחייבים עליו כרת.
שני שלישי ביצה – ממוצעת בגודלה, שאינה מקולפת. וגודל ביצה כזאת הוא בסביבות 50 סמ"ק, וכשני שלישי ביצה הוא כ-30 סמ"ק. חשוב להדגיש שמדובר בנפח ולא במשקל, ורוב המאכלים קלים יותר ממים, וב30 גרם מהם יש הרבה יותר מ30 סמ"ק, והאוכל כמות כזאת ביום הכיפורים חייב כרת, והוא דבר מוסכם, לאשכנזים וגם לספרדים, ואין להיגרר אחרי המפרסמים 30 גרם. ויש למדוד לפני יום הכיפורים בבקבוק של תינוק 30 סמ"ק, ולשפוך לתוך כוס רגילה, ולראות באיזה כמות מדובר, ולפי הכמות הזאת ניתן אחר כך לשער גם מאכלים.
להתחייב כרת – מי שאינו מתענה ביום הכיפורים חייב כרת. וקיבלו חכמינו זכרונם לברכה שבשביל לשבור את העינוי הגוף זקוק לכמות אוכל בנפח של ככותבת הגסה. עם זאת, אסור מן התורה לאכול גם כמויות קטנות יותר ביום הכיפורים, אלא שהאיסור חמור פחות, ולכן גם חולה מסוכן, אם יכול להסתדר באכילה של כמויות קטנות שהאוכלם אינו חייב כרת, יש לו לעשות כן. וכן יש לעשות במצבים שאינם בגדר סכנה, וחוששים שאם לא יאכלו יבואו לידי סכנה, שעדיף להתחיל לאכול כמויות קטנות לפני שהמצב מחמיר, כדי שלא יצטרכו לאכול בסוף כמויות גדולות.
כותבת הגסה – תמר גדול.
ביצה בינונית ללא קליפתה – יש ויכוח בין הפוסקים כמה זה, ולכל הדעות אינו פחות מ33 סמ"ק,
כך – כמות קטנה מככותבת הגסה.
מסוף האכילה הראשונה עד תחילת האכילה השניה – שזמן השהייה עצמה שבין אכילה לאכילה תהיה לכתחילה כדי אכילת פרס, אף שמעיקר הדין זמן זה נמדד מתחילת האכילה הראשונה עד סוף האכילה השניה.
כדי אכילת פרס – הזמן שבו ניתן לאכול חצי ככר לחם חיטה בגודל שהיה מקובל בזמן המשנה, שהוא היה בגודל של נפח של 6-8 ביצים, ונמצא זמן אכילת פרס הוא הזמן שבו ניתן לאכול לחם בנפח של 3-4 ביצים.
אם אפשר ודי לו – לאכול כל מספר דקות כמות קטנה כזאת. והרבה פעמים ההתעסקות עם אוכל במשך כל יום הכיפורים מכבידה על החולה מאד, ויש לשקול לאפשר לו לאכול כרגיל, וצריך להתייעץ עם רב.
מלא לוגמיו – הכמות המקסימלית של נוזלים שניתן להכניס לצד אחד של הפה, והוא נמדד אצל כל אחד ואחד באופן אישי, אבל 35 סמ"ק הוא בוודאי פחות ממלא לוגמיו.
על כל פנים – אם אין די לו בנוזלים מועטים כל כדי אכילת פרס.
כדי שתיית רביעית – זמן ששותים בו רביעית משקה, שהוא בערך כמות כפולה ממלוא לוגמיו.
לפי כלי שעות – כל מי שיודע שיצטרך לאכול ביום הכיפורים יש לו לנסות לפני יום הכיפורים כמה דקות לוקח לו לאכול לחם בנפח של כ4 ביצים, וביום הכיפורים כשאוכל, ישהה בין אכילה לאכילה יותר מזה. ומקובל היום להורות לכתחילה לשהות בין אכילה לאכילה 9 דקות, ואם זקוק למזון בכמויות גדולות יותר על פני זמן קצר יותר, יעשה שאלת רב.
[1] ובמקום צורך יש להקל להעביר מידו לידה. ואסור ליגע באשתו, וכן לישן עמה אסור. ולישב במטה המיוחדת לה, מותר. (חזון עובדיה ימים נוראים, שכה ובהע').
[2] ואם אפשר יש להאכילה לשיעורים.(כף החיים תריז ב)
[3] כשהריחה מאכל ונשתנו פניה, אפי' לא אמרה צריכה אני לאכול, לוחשים לה שיום הכיפורים היום, אם נתקררה דעתה מוטב, ואם לאו, מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה, ויש אומרים שאף לא צריך ללחוש לה. (חזון עובדיה ימים נוראים, רצו).
[4] ודווקא מעוברת עושין לה כך, שלפעמים תתישב דעתה בדבר מועט, אבל חולה מאכילין אותו כפי שאמר הרופא. וכן כשמאכילין אותו על פי עצמו, כשאמר צריך אני, נותנין לו עד שיאמר די, אך בכל זה נותנין לו פחות פחות מכשיעור. (מ"ב תרי"ז, סק"ד).
[5] נוהגים לתת לחולה או ליולדת לאכול שלשים גרם לחמניה עם לפתן (שישקלו ויכינו מערב יו"כ). ואחרי עשר דקות אוכל שוב שלושים גרם. ובשתיה, השיעור הוא כמלוא לוגמיו. שבאדם בינוני זה כארבעים גרם, וישתה פחות משיעור זה, ואחרי תשע דקות ישתה שוב שיעור זה. (ומעיקר הדין בשתיה מספיק לחכות שיעור שתית רביעית) ואם הרופא אומר שצריך לשתות כרגיל, יאכל וישתה כהרגלו. וישקלו מידות אלו לפני יום כיפור. ואם לא שקלו יכולים לשקול ביום כיפור לצורך זה. (חזון עובדיה שם, רצז).
כתב האור לציון (ד, טו, ב), שכשצריכים לברר אם חולה צריך לאכול ביום כיפור, יש לברר אצל רופא ירא שמים, או רופא ידוע, או שניכר עליו שעונה אמת.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך