כֹּהֵן שֶׁהוּא יָשֵׁן בְּאֹהֶל שֶׁיֵשׁ בּוֹ מֵת שֶׁהַטֻּמְאָה נִכְנֶסֶת בּוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לִסְגּוֹר בַּעֲדוֹ לִמְנוֹעַ אֶת הַטֻּמְאָה (כְּדִלְעֵיל סָעִיף ז), צְרִיכִין לַהֲקִיצוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ שֶׁיֵלֵךְ מִשָׁם. וְאִם הוּא שוֹכֵב עָרוּם, אֵין לְהַגִּיד לוֹ, אֶלָּא יִקְרְאוּ לוֹ סְתָם שֶׁיֵצֵא, בִּכְדֵי שֶׁיַלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ תְּחִלָּה, דְּגָדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם לְאַחַר שֶּׁנּוֹדַע לוֹ מִן הַטֻּמְאָה, אָסוּר לִשְׁהוֹת שָׁמָּה עַד שֶׁיַּלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ לָצֵאת מִיָד[1] (שע"ב).
שיש בו מת – שמת אחרי שישן הכהן.
להקיצו – להעיר אותו.
להפרישו – למנוע ממנו לעבור עברה.
ערום – היה דרכם לישון בעירום.
אין להגיד לו – שיש מת בשכונה והוא צריך לצאת מן הבית.
סתם – בלי להסביר לו למה.
דגדול כבוד הבריות – מותר משום כבוד הבריות להימנע מלעשות פעולה, כגון לספר לכהן על המת, אבל אסור משום כבוד הבריות לעשות פעולה שאסורה מן התורה, כגון שהכהן ישהה במקום טומאה, כמו שהתבאר בסימן ט סעיף כ.
יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם מֵת גּוֹי מְטַמֵּא בָּאֹהֶל. וְיֵשׁ לִזָּהֵר כְּדִבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא לֵילֵךְ עַל קֶבֶר גּוֹי[2]. וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא גַּם מוּמָר נִקְבַּר שָׁם, שֶׁהַמּוּמָר דִּינוֹ כְּיִשְֹרָאֵל. וְגַם הַוָּלָד שָׁיָלְדָה מוּמֶרֶת מִגּוֹי, דִּינוֹ כְּמוֹ יִשְֹרָאֵל.
שלא לילך – שלא ילכו כוהנים.
מומר – יהודים שהמירו את דתם, ונקברו בבתי קברות של גוים, הם לכל הדעות מטמאים באוהל.
הולד שילדה מומרת מגוי – אשה שהמירה את דתה ונישאה לגוי, הרי ילדיה יהודים, וכן ילדי בתה וילדי בת בתה, ויתכן שכל אלו חיים כגוים גמורים בין הגוים ונקברים אצל הגוים, ולא יודעים שהם יהודים, ולכן גם לדעות שסוברים שקברי גוים אינם מטמאים, אין לכהנים להיכנס לבית קברות של גוים.
הערות:
לסיום איסורי טומאת כהנים, עוד כמה הערות מעשיות.
- חכמים גזרו טומאה על חוץ לארץ, ולכן אסור לכהן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא אם כן יוצא לצורך קיום מצוה, כמו ללמוד תורה כאשר אינו יכול לעשות זאת באותה רמה בארץ ישראל, לישא אשה, כיבוד אב ואם, וכדומה. כמו כן התירו לכהן לצאת לחו"ל כדי לדון עם גוים על ענייני כספים, להציל רכוש יהודי מהגוים. אבל יציאה לטיול, גם למקילים בזה לישראל, לכהן הוא איסור גמור.
הפוסקים נחלקו אם איסור זה נוהג גם בזמננו, שרוב הכהנים טמאי מתים ואינם יכולים להיטהר, או שאינו נוהג בזמננו. ואמנם מן הדין יש לכהנים המקילים על מה לסמך, אך מאחר ומדובר ביציאה ללא תועלת ממשית, וניתן בהחלט לטייל גם בגבולות הארץ, היה מן הראוי להיזהר בזה.
גבולות חו"ל לעניין זה אינם חופפים את גבולות מדינת ישראל, והגבולות המדויקים שנויים במחלוקת, ואין לכהנים לעלות לכתחילה ברצועת החוף צפונית לעכו, ולכל הדעות מחוף אכזיב וצפונה הוא בכלל חו"ל, ואין לכהנים לבקר בראש הנקרה, וגם אין להם לעלות ליישובים הנמצאים צפונית לכביש 89, כמו שלומי, ויערה. ולכל הפחות יש להם לשאול רב הבקי בעניינים אלו. כמו כן רצועת החוף מאשקלון דרומה היא בכלל חו"ל לעניין זה, וכן הערבה, מן הקצה הדרום מזרחי של ים המלח דרומה, וכל השטח שהוא דרומית לנחל צין, ואין צריך לומר אילת, הם בכלל חוץ לארץ.
- אסור לכהנים להיות מעל קברים של יהודים. היתה תקופה שטיסות אל-על היו בהמראה עוברים מעל בית הקברות של חולון, וכל גדולי ישראל התייחסו אז לנושא, ורבנים רבים הורו לכהנים שלא לצאת מן הארץ בטיסה ישירה כל עוד שזה המסלול. מסלולי הטיסה משתנים מעת לעת על פי שיקולים בטחוניים ואזרחיים שונים, ויש לכהנים לעקוב אחרי זה. גם לעניין זה נפתח קו מידע לכהנים, ואינני יודע אם הוא פעיל עדיין. בשעת הדחק אפשר לסמוך על הפוסקים המתירים משיקולים שונים.
- טיסה כאשר יש מת יהודי בתא המטען אסורה לדעת רוב הפוסקים. רק חברת אל-על מבצעת העברה של מתים לקבורה בארץ ישראל, ולא בכל הטיסות. ניתן לברר איתם איזו טיסה ללא חשש לכהנים.
- ישנם כבישים לא מעטים בארץ שסלולים מעל קברים ישנים. יש פתרונות הלכתיים לדאוג לכך שהטומאה לא תעלה מעל הכבישים אלא תצא הצידה. אלא שפתרונות אלו, על אף שעלותן הכספית אינה גבוהה כל כך זקוקים לרצון הטוב של הקבלן / המדינה / רשות העתיקות, ובפועל לא תמיד נלקחו הקברים בחשבון, ולכן ישנם כבישים האסורים בנסיעה לכהנים. המידע על כך מתפרסם במקומות שונים, ואין בידי כרגע מידע עדכני. ועל כל פנים צריך להשים לב, שאם כהן רואה שלט שכניסה למקום מסוים, או נסיעה בכביש מסוים אסורה לכהנים, צריך להתייחס ולא להתעלם. כמו כן אשת כהן שנוסעת עם ילד באוטו, ואפילו עם תינוק בן יומו, צריכה להימנע מלנסוע במקומות אלו, כמו שיתבאר בסעיף טו.
- מידע עדכני על כל הנוגע לטיסות, כבישים, ועוד, ניתן לקבל בדוא"ל: C0527636952@gmail.com
מֻתָּר הַכֹּהֵן לִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים, וּמִצְוָה לוֹ לִטַּמֵּא לָהֶם[3]. וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִים: אִשְׁתּוֹ הָרְאוּיָה לוֹ (שֶׁאֵינָהּ פְּסוּלָה לוֹ), אָבִיו וְאִמוֹ, בְּנוֹ וּבִתּוֹ, וְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו[4] שֶׁהָיוּ בְּנֵי קַיָמָא. אֲבָל לְסָפֵק נְפָלִים, אֵינוֹ מִטַּמֵּא (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ג סָעִיף ג). וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאִישׁ[5]. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְמֻתָּר וּמִצְוָה לִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים, דַּוְקָא לְצֹרֶךְ קְבוּרָה אוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין וְכַדּוֹמֶה. וְלָכֵן בַּשַׁבָּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ בּוֹ בַיוֹם, אָסוּר לִטַּמְּאוֹת לוֹ אֲפִלּוּ כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ, וְנָכוֹן לְהַחְמִיר כֵּן[6]. מִיהוּ לְצָרְכֵי קְבוּרָה, וַדַּאי מִצְוָה לִטַּמֵּא לָהֶם. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ חֶבְרָא קַדִּישָׁא הַמִּתְעַסְּקִים וְהוּא אֵינוֹ מִתְעַסֵּק כְּלָל, מֻתָּר לוֹ לִהְיוֹת שָׁם בַּבַּיִת, שֶׁמָּא יִצְטָרְכוּ לְאֵיזֶה דָבָר. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים אֶלָּא עַד שֶׁיִסָּתֵם הַגּוֹלֵל וְלֹא אַחַר כָּךְ.
ליטמא – לגעת במת, להזיז אותו, ולשהות עמו באותו בית.
מצוה – שנאמר ['כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לה יטמא' (ויקרא כא ג).
שאינה פסולה לו – התבאר בסימן קמה סעיף יב.
שהיו בני קיימא – שבשעת לידתם היו ראויים לחיות.
סימן רג סעיף ג – הגדרה של נפל ודאי וספק נפל.
שנתקדשה – אפילו אם עדיין לא נישאה. וביארתי את ההבדל בין קידושין לנישואין בהקדמה לסימן קמז.
להביא לו ארון ותכריכין – וצריך למדוד ולהתאים למת.
אפילו כדי לשמרו – אם יש אחרים שיכולים לשמרו.
ודאי מצוה ליטמא להם – אפילו אם יש אחרים שיכולים לעסוק בקבורה.
והוא אינו מתעסק כלל – כמו שמקובל היום, שאין לקרובים שום עסק עם הטיפול במת, והחברא קדישא עושים הכל, ונמצא שאין בכלל אפשרות שהוא ייטמא לצורך הקבורה.
שמא יצטרכו לאיזה דבר – שקשור לתכריכין או לקבורה.
שיסתם הגולל – התבאר בסימן קצו סעיף כא.
כֹּהֵן שֶׁפֵּרְשׁוּ אֲבוֹתָיו מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר, אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם[7], וְלֹא לְמִי שֶׁאִבֵּד עַצְמוֹ לָדָעַת. וְכֵן כָּל מִי שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו, אֵין הַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לוֹ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רא).
פרשו אבותיו מדרכי הציבור – התבאר בסימן רא סעיף ד.
מי שאיבד עצמו לדעת – התבאר בסימן רא סעיפים א-ג.
כל מי שאין מתאבלין עליו – למשל הרוגי בית דין.
הערות:
- אף שכתבתי בהערה לסימן רא סעיף ד שמותר להתאבל על החילונים בזמננו, אבל לעניין טומאת הכהנים אין להקל בזה, ואין לכהן להיטמא אלא לקרובי משפחה שהיו שומרי מצוות ממש, ובפרט כשיש אחרים שיכולים לטפל בצרכי הקבורה.
- וכן מי שהוא ספק אם הוא בכלל מאבד עצמו לדעת או לא, אף שמקילים להתעסק בכל צרכי קבורתו כראוי, ומתאבלים עליו, אבל נכון לחוש בזמננו שלא ייטמאו לו הכהנים הקרובים.
אֵין הַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לְקָרוֹב אֶלָּא כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹּא כְּשֶּׁהוּא חָסֵר. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְהָרוּג, דְּמִקְרֵי חָסֵר. וְנָכוֹן לְהַחְמִיר (שע"ג).
חסר – שנחתך ממנו אבר. ובוודאי שאינו מיטמא לאבר בודד של קרובו, ואפילו של עצמו, כמו שהתבאר בסעיף א.
הרוג – שיצא ממנו דם בשעת מיתתו.
יֵשׁ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים נוֹהֲגִין לָלֶכֶת עַל קִבְרֵי צַדִיקִים, בְּאָמְרָם שֶׁקִּבְרֵי צַדִּיקִים אֵינָם מְטַמְּאִים, וְטָעוּת הִיא בִידֵיהֶם, וּצְרִיכִין לִמְחוֹת בָּהֶם (עַיֵן בְּסֵפֶר פְּאַת הַשֻּלְחָן) (שע"ב).
הדיוטים – פשוטים. המילה הדיוט משמשת במקורות כהפך של מקצועי, מומחה, והוא מתפרש לפי העניין, מעשה אומן – מעשה הדיוט (עיין בסימן קכד סעיף טו), כהן גדול – כהן הדיוט, ממון גבוה [להקב"ה] – ממון הדיוט [בשר ודם] (עיין בסימן כח סעיף ח ובסימן קסז סעיף ג), לשון חכמים – לשון הדיוט. ובהקשר זה הכוונה לאנשים שאינם בקיאים בהלכה ועושים דברים לשם מצוה, ובאמת אין בהם שום מצוה אלא אפילו עבירה. ובדומה לזה אמרו 'כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט' והקיצור שולחן ערוך הביאו בסימן קלה סעיף יא.
טעות היא – אמנם משפט זה מופיע במקורות, אבל הוא לא נפסק להלכה.
צריכים למחות בהם – ואין להיגרר אחרי שמועות שונות שקברים מסוימים מתוקנים לכהנים, כי כל השמועות אינם מבוססות, ואסור להקל בספק איסור תורה על סמך שמועות אלו. וכבר הזהירו על כך גדולי הפוסקים מכל המגזרים, והמתירים הם מיעוט קטן, ואי אפשר לסמוך עליהם.
פאת השולחן – סימן ב סעיף יח.
כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מֻזְהָר שֶׁלֹּא לִטַּמֵּא, כָּךְ מֻזְהָרִים הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ. וּמִדִּכְתִיב שְׁתֵּי אֲמִירוֹת, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. וְדַוְקָא לְטַמְּאוֹתָן בְּיָדָיִם. דְּהַיְנוּ לְהַכְנִיסָן לְאֹהֶל הַמֵּת. אֲבָל אִם הַקָּטָן מִטַּמֵּא מֵעַצְמוֹ, אֵין צְרִיכִין לְהַפְרִישׁוֹ. אַךְ אִם הִגִּיעַ לְחִנּוךְ, יֵשׁ לְהַפְרִישׁוֹ. וְאֵשֶׁת כֹּהֵן מְעֻבֶּרֶת, מֻתֶּרֶת לִכָּנֵס בְּאֹהֶל הַמֵּת[8] (או"ח סי' שמ"ג יו"ד סי' שע"א שע"ג).
מוזהרים הגדולים על הקטנים – הכהנים שהם בני מצוה מוזהרים שלא יטמאו גם את הכהנים הקטנים, אף שאלו אינם חייבים במצוות
שנאמר – ויקרא כא א.
להזהיר גדולים על הקטנים – אמור אל הכהנים שלא ייטמאו, ואמרת להם ששום כהן לא ייטמא, אפילו קטן.
לטמאותן בידים – שהגדול מטמא את הקטן במו ידיו. ולאו דוקא בידיו, אלא גם אסור לומר לילד שיכנס לאהל המת, או לגרום לו לעשות כן.
אם הגיע לחינוך – שכבר יכול להבין שהוא כהן, ושמעמד זה יוצר אצלו מחוייבויות נוספות, ומבין מה מטמא וממה הוא צריך להיזהר.
להפרישו – למנוע ממנו להיטמא.
הערות:
- אין מוזהרים שלא להיטמא למתים אלא כהנים זכרים, אבל נקבות, בין בנות הכהנים ובין נשותיהן, אינו מוזהרות מלהיטמא למתים.
- אמנם מותר למעוברת להיכנס לאהל המת, ואינה צריכה לחוש לטומאת העובר, אבל אם קרבו ימיה ללדת, ויש חשש שתלד באותו בית, יש לה להיזהר שלא להיות באהל המת, ובפרט אם ידוע לה שהעובר שבבטנה הוא זכר. ולכן אשת כהן שנתקפה צירי לידה, אפילו אם אין בעלה מלווה אותה, אם העובר זכר, או שאינה יודעת את מין היילוד, עליה לבחור בבית חולים שאין בו חשש לטומאת מת, כמו שהתבאר בהערה לסעיף ו, כמובן בתנאי שיש לה בחירה בין בתי חולים שונים שנמצאים פחות או יותר באותו מרחק, ולא יהיה סיכון בבחירת בית החולים השני.
הַכֹּהֲנִים אֵינָם יְכוֹלִים לְכוֹף קְרוֹבֵי הַמֵּת שֶׁיְמַהֲרוּ לְהוֹצִיא אֶת הַמֵּת מִמְקוֹמוֹ כְּדֵי שֶׁיִכָּנְסוּ לְבָתֵּיהֶם, אִם לֹא כְּשֶׁהַכֹּהֵן הוּא חוֹלֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת מִבֵּיתוֹ, כּוֹפִין אֶת הַקְּרוֹבִים לְהוֹצִיא אֶת הַמֵּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא הַחוֹלֶה לִידֵי אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא. וְאִם הַמֵּת הוּא נֵפֶל, כּוֹפִין אוֹתוֹ בְּכָל עִנְיָן וַאֲפִלּוּ בַשַׁבָּת, לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי גוֹי (או"ח סימן שי"א יו"ד סימן שע"א).
לכוף – להכריח.
כדי שיכנסו לבתיהם – במקרה שהכהנים יצאו מהבית בגלל טומאת המת.
אם לא – אלא אם כן.
כופין – במקרה כזה מכריחים.
הוא נפל – שאין צריך לשמור על כבודו.
ואפילו בשבת – שאסור לטלטל את המת.
עַל שִׁבְעָה קְרוֹבִים חַיָבִים לְהִתְאַבֵּל, אָבִיו וְאִמּוֹ, בְּנוֹ וּבִתּוֹ, אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתוֹ נְשׂוּאָה לְאִישׁ; הָאִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ, וְהָאִשָׁה עַל בַּעְלָהּ.
ואפילו היתה אחותו נשואה לאיש – בניגוד למה שלמדנו בסימן רב סעיף יא לעניין טומאת כהנים, שאסור לו להיטמא לאחותו אלא אם כן עדיין לא התקדשה לאיש.
נוֹהֲגִין שֶׁגַּם שְׁאָר קְרוֹבִים, מַרְאִים קְצָת אֲבֵלוּת בְּעַצְמָם[9] שָׁבוּעַ הַרִאשוֹן עַד אַחַר הַשַׁבָּת, שֶׁאֵין רוֹחֲצִין בְּחַמִּין, וְאֵין מְשַׁנִּין קְצָת בִּגְדֵיהֶם כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּת. וְאֵין כָּל הַקְּרוֹבִים שָׁוִין בָּזֶה. אִם הָיוּ שֵׁנִי בְשֵׁנִי, אוֹ בֶּן בְּנוֹ אוֹ בֶּן בִּתּוֹ, לוֹבֵשׁ כָּל בִּגְדֵי שַׁבָּת, חוּץ מִבֶּגֶד הָעֶלְיּוֹן. וְעַל חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ, אוֹ עַל אֲבִי אָבִיו וַאֲבִי אִמּוֹ, וְכֵן הָאִשָּׁה עַל חָמִיהָ וַחֲמוֹתָהּ, וַאֲבִי אָבִיהָ אוֹ אֲבִי אִמָּהּ, אֵינָן לוֹבְשִׁין רַק כֻּתֹּנֶת לְבָנָה, וְהָאִשָּׁה גַּם צָעִיף לָבָן. וְכֵן הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לֵילֵךְ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא לָחֹף אֶת הָרֹאשׁ. גַּם אֵין לֶאֱכוֹל חוּץ לְבֵיתוֹ לֹא בִסְעוּדַת מִצְוָה וְלֹא בִּסְעוּדַת מְרֵעִים. וּלְאַחַר שַׁבָּת, מֻתָּר בְּכָל דָּבָר.
מראים קצת אבלות בעצמם – לכבוד המת.
שאין רוחצין בחמין – כמו שנוהגים האבלים כל שלושים יום כמבואר בסימן רט סעיף א.
אין משנין קצת בגדיהם כמו בשאר שבת – לובשים בגדי שבת רק באופן חלקי, וחלק מהבגדים לובשים של חול.
בזה – ברמת האבלות שהם נוהגים.
שני בשני – בני דודים.
כתונת לבנה – גופיה מכובסת.
לבית המרחץ – לרחוץ את כל הגוף במים חמים.
סעודת מרעים – מסיבת חברים.
[1] אמנם יש אומרים שמותר לו להמתין עד שיתלבש, והמיקל יש לו על מה לסמוך. ובמקום שיש 'רק' טומאה דרבנן, יכול להמתין עד שיתלבש. (חזון עובדיה אבלות ב, כג).
כהן שלומד ונודע שיש מת המטמא בפותח טפח, יש לסמוך על המקילין שסוברים שזה רק טומאה דרבנן. וטוב שלא יודיעוהו שיש שם מת. ואם הודיעוהו יכול להמשיך ללמוד אם ירצה. (חזון עובדיה אבלות ב, לב).
[2] מתי גויים אין מטמאים באוהל, ומותר לכהן להכנס לבית קברות שלהם ולדרוך על קבריהם. ואסורים רק במגע ומשא. (חזון עובדיה אבלות ב, נב).
[3] ואסור לו להטמא למת אחר כשהוא מיטמא לקרוביו. ולכן יש לקבור את הכהנים בסוף בית הקברות. ודווקא לאחר שקבר את מתו אסור לו להטמאות למת אחר, אבל כשהוא עסוק במתו, מותר לו להטמאות גם למתים אחרים. ומקומות שנהגו לקבור בתוך בית הקברות, יש להם על מה לסמוך. (חזון עובדיה אבלות ב, פא-פב).
[4] אבל לאחיו ואחותו מאמו אינו מטמא.
[5] וגם אם נתאלמנה או נתגרשה אינו מטמא לה.
[6] אבל השולחן ערוך (שעג, ס"ה) כתב, כל אלו מטמאין להם אפילו שלא לצורך, ויש אומרים דווקא לצורך. (וסתם ויש הלכה כסתם). והרמ"א כתב שלסברא ראשונה מותר לשמור מת בשבת. ואף בזמן הזה שחברא קדישא מטפלים בענייני המת, מצוה על הכהן להטמא לקרוביו. וגם לאשה כהנת יש חיוב להתעסק בקרוביה במידת יכולתה (כגון לתפור תכריכים). (חזון עובדיה אבלות ב, סט-ע).
[7] וגם מחלל שבת בפרהסיא, אין לכהן להטמא לו. ואם יש חשש למחלוקת, יש מקום לסמוך על המתירים. (חזון עובדיה אבלות ב, כז).
[8] נשים כהנות אינן מוזהרות שלא להטמא למתים, אבל כהן קטן, אביו מוזהר עליו שלא יטמא למתים. (חזון עובדיה אבלות ב, סא).
[9] ואין נוהגים בזה היום. ומנהגנו, שאין האיש מתאבל על חמיו וחמותו ולא האשה על חמיה וחמותה. וכן אין הנכדים מתאבלים עם אביהם על הסבא, שעכשיו נהגו כולם למחול, ולא נהגו לא בקריעה ולא באבלות, ואין להחמיר בזה. ומכל מקום נהגו הספרדים שהחתן משתתף באזכרות ובלימוד הנערכים לעילוי נשמת חמיו. ואם אין לחמיו וחמותו בן, נכון שיאמר החתן קדיש. אם הוריו אינם מקפידים. (ילקוט יוסף אבלות יד, ג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך