הלימוד היומי י"ג אב

סעיף ח

מֻתָּר לָרוֹפֵא לְהַקִיז דָּם וּלְמַשֵּׁשׁ הַדֹּפֶק וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁבְּאִשָּׁה, אֲפִלּוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם תָּרְפָּהּ כְּדֶרֶךְ הָרוֹפְאִים, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְחִבָּה, אֶלָּא שֶּׁבִּמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק. וְאַךְ בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה, יֵשׁ לְהַחְמִיר כְּשֶׁאֵין סַכָּנָה בַדָּבָר וְיֶשׁ שָׁם רוֹפֵא אַחֵר בָּקִי כָמוֹהוּ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנג סָעִיף יד וְשָׁם מְבֹאָר, אִם אִשָׁה נִדָּה יְכוֹלָה לְשַׁמֵּשׁ אֶת בַּעְלָהּ כְּשֶׁהוּא חוֹלֶה אוֹ הוּא אוֹתָהּ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמג סָעִיף טו, אִם הַבֵּן מֻתָּר לְהַקִּיז דָּם לְאָבִיו וְכַיוֹצֵא בּוֹ).

 

להקיז דם – דרך רפואה שהיתה מקובלת עד לפני כ200 שנה, כמו שביארתי בסימן צב סעיף ו.

במקום תרפה – במקום צנוע שבה.

שאינו עושה דרך תאוה וחיבה – שנגיעה באשה דרך תאוה וחיבה יש בו לדעת חלק מהפוסקים איסור דאורייתא, שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה [וזה כולל את כל הנשים שהם נידות, זאת אומרת בחורות שכבר קיבלו מחזור, וכל הנשים הנשואות], ופירשו חז"ל שהכוונה היא שלא לעשות פעולות של קירוב שעלולים להתפתח לכדי גילוי ערוה, ולכל הפחות הוא איסור מדרבנן. ואפילו קירבה שאין בה נגיעה, וכן הסתכלות אפילו באצבע קטנה כדי להנות, אסורה, כמבואר באריכות בסימן קנב סעיפים ח-יג.

שבמלאכתו הוא עוסק – וכל ההתעסקות היא טכנית במהותה. וכמובן על הרופא להיזהר שלא ליגע בה ולא להסתכל בה אלא לצורך הבדיקה הרפואית, וייזהר מאד בדיני ייחוד המבוארים בסימן קנב סעיפים א-ו, וצריך להחמיר בדברים השנויים במחלוקת בדיני ייחוד, כיון שאומנותו עם הנשים [עיין שם סעיף ג], ונכון הוא שיבקש שבעלה יתלווה אליה לבדיקה, או שאשת הרופא תהיה עמו, ועל כל פנים לא יסמוך על היתר שבעלה בעיר כאשר ברור שאינו יכול להגיע, וכן לא יסמוך על כך שאין הדלת נעולה אלא אם באמת מנקות ומזכירות וכדומה נכנסות ויוצאות בלי לדפוק. ואין לאשה להיבדק אצל רופא גבר אלא אם אין רופאה זמינה באותה רמת מומחיות, ורק אם הוא ירא שמים, או כשבעלה עמה, אם לא שהיא נמצאת במצב של סכנה.

באשתו נדה – אסרו חכמים כל נגיעה אפילו אם אינה של חיבה, במסגרת ההרחקות שגזרו על בעל ואשתו נדה, כמבואר בסימן קנג סעיף ה.

יש להחמיר – כי הדבר שנוי במחלוקת אם התירו חכמים נגיעה באשתו נדה כאשר היא או הוא חולים וזקוקים לעזרה, או שהעמידו את האיסור גם במקרה כזה. ואם אין רופא בקי כמוהו מותר, כי מעיקר הדין ההלכה כדברי המתירים.

אם הבן מותר להקיז דם לאביו – כיון שבן שפוצע את אביו חייב מיתת בית דין, שנאמר (שמות כא טו).

 

סעיף ט

בָּחֳלִי מֵעַיִם, אֵין הָאִישׁ מְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה, פֶּן יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא בָרִיא. אֲבָל הָאִשָּׁה, מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הָאִישׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא חוֹלֶה.

 

חולי מעיים – שצריך לעזור לחולה לעיתים תכופות לעשות צרכיו, ולקנחו, ולהקימו ולהשכיבו.

כיון שהוא חולה – ואין בו יכולת כל כך להתאוות בזמן שהוא חולה.

 

סעיף י

מִי שֶׁיֵשׁ לוֹ סַמְמָנִים, וַחֲבֵרוֹ חוֹלֶה וְצָרִיךְ לָהֶם, אָסוּר לוֹ לְהַעֲלוֹת בְּדָמֵיהֶם יוֹתֵר מִן הָרָאוּי[1].

 

סממנים – תרופות.

להעלות בדמיהם יותר מן הראוי – לנצל את מצוקת החולה ולדרוש ממנו יותר כסף ממה שהתרופות שוות באמת. וגם אם דרש סכום מופרז, והחולה הסכים מחוסר ברירה לשלם את כל הסכום, יכול לקחת את התרופה ואינו חייב לשלם אלא את השווי האמיתי של התרופה.

הערות:

-       אסור לרופא לשמור מידע רפואי בסוד, והעושה כן עובר על 'לא תעמוד על דם רעך', וכן אסור לו לגבות כסף על מידע רפואי.

 

סימן קצג - הלכות בקור חולים ובו יד סעיפים:

סעיף א

כְּשֶׁחָלָה הָאָדָם, מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְבַקְרוֹ[2], שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמְּבַקֵּר חוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּפָסוּק וַיֵרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, מְלַמֵּד שֶׁבָּא אֵלָיו לְבַקֵּר הַחוֹלֶה. הַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים שֶׁרְגִילִים לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ תָמִיד, הֵמָה הוֹלְכִים לְבַקְּרוֹ מִיָד כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהוּא חוֹלֶה. אֲבָל הָרְחוֹקִים שֶׁאֵינָם רְגִילִים בְּבֵיתוֹ, לֹא יִכָּנְסוּ מִיָד, כִּי הֵיכִי דְלָא לִתְרַע מַזָּלֵהּ לְהַטִּיל עָלָיו שֵׁם חוֹלֶה. וְאֵינָם נִכְנָסִים עַד לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחוֹלִי, גַּם הָרְחוֹקִים נִכְנָסִים מִיָד. אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל, יֵלֵךְ לְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְעָמִים בַּיוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָטֹרַח עַל הַחוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא לֹא יְבַקֵּר אֶת שׂוֹנְאוֹ הַחוֹלֶה[3], וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ כְּשֶׁהוּא אָבֵל, שֶלֹּא יַחְשׂב שֶׁשָּׂמֵחַ לְאֵידוֹ. אֲבָל מֻתָּר לְלַוּותוֹ, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, שֶׁיֹּאמְרוּ כִּי הוּא שָׂמֵחַ לְאֵידוֹ, בַּאֲשֶׁר זֶהוּ סוֹף כָּל אָדָם. (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן רז סָעִיף ב, דְּהַחוֹלֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד אֲפִלּוּ מִפְּנֵי נָשִׂיא. וְאִם רוֹצֶה לַעֲמֹד, אֵין אוֹמְרִים לוֹ שֵׁב).

 

לבקרו – מלשון ביקורת, לבדוק את מצבו, ואת צרכיו, אם הם נעשים כראוי, כמבואר בסעיף ג.

שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שמבקר חולים – ואנחנו מצווים ללכת בדרכיו, שנאמר (דברים יג ה) 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', ופירשו חכמים 'וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים, הקדוש ברוך הוא ביקר חולים ... אף אתה בקר חולים, הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים ... אף אתה נחם אבלים, הקדוש ברוך הוא קבר מתים ... אף אתה קבור מתים'.

וירא אליו ה' באלוני ממרא – בראשית יח א, ולא כתוב שם שאמר לו נבואה כלשהי.

לבקר החולה – שהיה אברהם אבינו ביום שלישי אחרי שעשה ברית מילה, והיה חולה.

דלא ליתרע מזליה להטיל עליו שם חולה – שבשמים מתחשבים במה שאומרים בני אדם, כמבואר בסימן רז סעיף ג. ועוד, שאין אדם שאין לו שונאים, ויאמרו השונאים שמגיע לו שיבא עליו חולי, שכך וכך עשה, ומזכירים עונותיו, ויש לחוש שמא למעלה ידינוהו על פי דבריהם. ולכן גם אין מפרסמים שחלה עד היום השני למחלה.

קפץ עליו החולי – שהוא מיד חולה מסוכן, למשל אם נפצע בתאונה, או קיבל התקף לב.

אפילו כמה פעמים ביום – לפי הצורך.

לא יבקר את שונאו – אלא אם כן רוצה להתפייס עמו, וצריך שיקול דעת כיצד יתפרש ביקורו, והכל תלוי בעוצמת השנאה ובסיבותיה, ובאופי החולה והמבקר.

שלא יחשוב ששמח לאידו – והדבר יגרום לו קושי רגשי, שלא רק שהוא חולה אלא שעוד שמחים על כך, שזו חווייה קשה, ועל זה קוננו במגילת איכה (א כא) כל אויבי שמעו רעתי – ששו. אבל מי שאמונתו שלמה והוא חולה, שמח על כך ששמחים לאידו, שזה מגביר את סיכויו להבריא, ורבא היה אומר למשרתיו ביום השני למחלתו 'צא ותכריז שרבא חלה, מי שאוהב אותי יתפלל עלי, ומי ששונא אותי ישמח, וכתוב (משלי כד יז-יח) 'בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו''.

ללוותו – לקבורה.

וליכא למיחש – ואין לחוש.

שיאמרו – מי שרואה אותו משתתף בהלוייה.

סוף כל אדם – לשון הפסוק בקהלת (ז ב), שאין דרך האדם לשמוח על מות שונאיו, שהרי הדבר מזכיר לו שגם הוא ימות לבסוף, ואין חסינות לאף אחד בפני מלאך המוות, וגם אותו יצטרכו ללוות ולקבור.

 

סעיף ב

כְּשֶׁהַחוֹלֶה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ, לֹא יֵשֵׁב הַמְבַקֵּר עַל גַּבֵּי כִסֵּא שֶׁגָּבֹהַּ מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶהַשְׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר, ה' יִסְעָדֶנוּ עַל עֶרֶשׂ דְוָי. אֲבָל כְּשֶׁהַחוֹלֶה שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, מֻתָּר לַמְבַקֵּר לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא וְסַפְסָל (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן רז סָעִיף ב).

 

על הארץ – או על מיטה נמוכה.

שגבוה ממנו – ממקום ראשו של החולה.

ה' יסעדנו על ערש דוי – תהילים מא ד, ומכאן שה' נמצא עם החולה וסועדו, והשכינה אצל ראשו, שנאמר (בראשית מז לא) וישתחו ישראל על ראש המיטה.

סימן רז סעיף ב – ששם מתבאר אם חולה צריך לקום בפני אדם גדול.

 

סעיף ג

עִקַּר מִצְוַת בִּקּוּר חוֹלִים הוּא לְעַיֵן בְּצָרְכֵי הַחוֹלֶה מַה הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ, וְשֶׁיִמְצָא נַחַת רוּחַ עִם חֲבֵרָיו, וְגַם שֶׁיִתֵּן דַעְתּוֹ עָלָיו וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו. וְאִם בִּקֵּר וְלֹא בִקֵּשׁ, לֹא קִיֵם אֶת הַמִּצְוָה. וְלָכֵן אֵין מְבַקְּרִין בְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאָז כָּל חוֹלֶה מֵקֵל עָלָיו חָלְיוֹ וְלֹא יָחוּשׁ לְבַקֵש עָלָיו רַחֲמִים. וְלֹא בְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַיוֹם, שֶׁאָז מַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ וְיִתְיָאֵשׁ מִלְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים.

 

צרכי החולה – אם הוא זקוק לעזרה כלשהי, כגון אוכל, שתייה, נקיון, אוורור, תאורה, תעסוקה, ציוד רפואי, סיוע בפעולות שונות, הקשבה, הרגעה...

נחת רוח עם חבריו – שמסיחים את דעת החולה ממצבו הקשה.

שיתן דעתו עליו – שיחשוב עליו באמת, כי כל עוד שאינו יודע שהוא חולה אלא מפי השמועה קשה להרגיש את הצער ולהתפלל מכל הלב.

יבקש רחמים – יתפלל.

לא קיים את המצוה – בשלמות, כי לא דאג לכל צרכי החולה. וכן מי שמתפלל אבל אינו מנסה להקל מעליו ולראות מה הוא צריך, לא קיים את המצווה בשלמות.

ולא יחוש – ירגיש שאין צורך.

יתיאש – יחליט שאפסה תקוה ואין כבר צורך להתפלל כי התפילה לא תעזור כבר, ואז אפילו אם יתפלל לא תהיה התפילה מכל הלב אלא מס שפתיים בלבד.

הערות:

-       אם מתפללים על החולה בציבור, מן הראוי שהציבור יידע לפני התפילה על מי מתפללים, ובמה הוא חולה, כדי שיתחברו לתפילה יותר, שקרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת, ואי אפשר להתפלל באמת מתוך הלב כאשר אינו יודע על מה הוא מתפלל.

 

סעיף ד

כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, אִם מְבַקֵּשׁ בְּפָנָיו, יָכוֹל לְבַקֵּשׁ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִרְצֶה[4], שֶׁהֲרֵי מְבַקֵּשׁ כִּבְיָכוֹל לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא אֵצֶל הַחוֹלֶה. אֲבָל כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, דְּאָז מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּתוֹ, וְאֵינָם נִזְקָקִין לְכָל הַלְּשׁוֹנוֹת, עַל כֵּן יְבַקֵּשׁ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְיִכְלוֹל אוֹתוֹ בְּתוֹךְ כָּל חוֹלֵי יִשְֹרָאֵל, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁכּוֹלְלוֹ עִם הָאֲחֵרִים, תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת יוֹתֵר בִּזְכוּתָן שֶׁל רַבִּים. וְיֹאמַר, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ בְּתוֹךְ כָּל חוֹלֵי יִשְֹרָאֵל. וּבַשַׁבָּת יֹאמַר, שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא, וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים, וְשִׁבְתוּ בְּשָלוֹם[5].

 

בפניו – בנוכחות החולה.

בכל לשון – בכל שפה.

כביכול – כאילו שהדבר היה יכול להיות, והוא ביטוי שמשתמשים בו כאשר אומרים על הקב"ה דברים שמרמזים על עניינים עמוקים, אבל בפשט הם סותרים במידה כזאת או אחרת את האמונה הפשוטה. וכאן המילה מתייחסת לרעיון הכללי, שכאילו הקב"ה בדרך כלל נמצא במקום מרוחק יותר, וזקוק לתיווך של מלאכים להביא אליו את התפילות, ואם מתפלל בשפה זרה אינם מבינים והתפילה נשארת 'תקועה', ועכשיו הוא קרוב מספיק שישמע ישירות, ואפשר להתפלל בכל שפה שרוצים, שכל זה סותר לפי הפשט את המושג של 'מלא כל הארץ כבודו', וברור שרמוזים כאן דברים עמוקים שאין אנו מבינים אותם.

נזקקין – מתעסקים להעלות את התפילה לפני הקב"ה.

ויכלול אותו בתוך כל חולי ישראל – אפילו אם מתפלל בנוכחותו.

בזכותן של רבים – בזכות שמתפלל על הרבים, וחלק מן החולים ודאי ראויים שתתקבל התפילה עליהם.

שבת היא מלזעוק – שבת היא היום, ולכן אסור לזעוק ולהתפלל.

ורחמיו מרובים ושבתו בשלום – אין המנהג להוסיף את המשפט הזה.

הערות:

-       צורת התפילה על החולה צריכה להיות במילים של המתפלל, או בפרקי תהילים של דוד המלך עליו השלום, כגון מזמור קכ"א, ק"ל, קמ"ב, י"ג, כ, ל, ועוד כהנה מזמורים שתוכנם בקשת עזרה ורפואה מאת ה', וכן נהגו ישראל בעבר. והלומד תורה, ועושה זאת רק לרפואת פלוני, מכיון שבלא זה לא היה לומד, יש לפלוני חלק בזכות לימוד התורה שלו, וכן האומר פסוקי תהילים כדי להגיע מתוכם לאהבת ה' ולקרבתו [כי אין דבר המסוגל ליצור קרבה לה' יותר ממזמורי דוד בתהילים, וכבר כתב השל"ה 'ומי שנפשו חשקה לדבקה בו יתברך בשבחיו, אז ידבק עצמו בספר תהלים'], ולולא שהיה פלוני חולה לא היה אומר תהילים ואינו מגיע לאהבת ה' וקרבתו, הרי יש לחולה חלק בזכות התהילים.
אבל אין זו תפילה אלא ריבוי זכויות, וחכמים אמרו שארבעה דינים מקרעים גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה, וריבוי זכויות זה, אינו בכלל צעקה, וגם לא בכלל שינוי מעשה, שאפילו לחולה עצמו אין הכוונה שיוסיף עוד חמש דקות תהילים ליום, אלא שיפשפש במעשיו ויתקנם כמו שנאמר באנשי נינוה [שהוא המקור לקריעת גזר דין על ידי שינוי מעשה] (יונה ג י) 'וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, וינחם האלהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם ולא עשה', וכל שכן לאחרים, שלא שמענו ששינוי מעשה של אדם אחד קורע גזר דינו של אדם אחר, כמו שלא שמענו כך בשינוי השם.

אבל אסור לומר מזמורים מסויימים כדי להתרפא על ידם באופן סגולי, למשל לומר את אותיות שם החולה מתוך מזמור קיט, או להקפיד לומר את כל ספר תהילים [כדבר סגולי, ובפרט אם מחלק את ספר תהילים בין הרבה אנשים, ומקפיד שבין כולם יגידו את כל הספר], ובפרט כאשר אינו מנסה כלל להבין את תוכן הפסוקים שהוא אומר, ואין צריך לומר שאסור לומר את התהילים לפי סדר א"ב, שהוא דרך לחש ממש, ואמרו חכמים 'אסור להתרפאות בדברי תורה', ולא התירו אלא לבריא כדי שלא יחלה ולא יינזק, וכתב הרמב"ם 'הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה..., לא די להם שהם בכלל מנחשים... אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר'.

וכל זה כשאין החולה נמצא בסכנת חיים, אבל חולה שיש בו סכנה, מותר לו להתרפא על ידי שדים, כשפים, לחשים, סגולות, ודברי תורה.

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] ואפילו אם התרופות יקרות מחמת שתרופות אלו מצויות רק בידו, בכל זאת אין לו אלא דמיהם ולא יכול לדרוש יותר. (ואם שילם על תרופות אלה הרבה כסף, ודאי שיכול לדרוש את כל מה שהוציא עליהם).

 רופא שביקש שכר גבוה מאדם בשביל שירפאהו, חייב החולה לשלם לרופא לאחר שריפאהו כל מה שהתנה עמו, שחכמתו מכר לו. (חזון עובדיה אבלות א, נו).

הרופא לא יקח כסף מהחולה על חכמת רפואתו, ולא על לימוד לחולה שיעשה כך וכך לרפואתו. אלא יטול שכר בטלה וטורח. אמנם על הנהלת בית חולים לתת לרופא שכרו ברווח. (חזון עובדיה אבלות א, מב).

[2] ואפילו מטפלים בו הרופאים היטב, מצוה לבקרו. (חזון עובדיה אבלות א, ח).

אדם שנבצר ממנו להגיע לבקר החולה, ובפרט אם הוא בעיר רחוקה, יכול לדבר עמו בטלפון ולאחל לו רפואה שלימה. וכן הדין בתלמיד חכם השקוד על לימודו ואין לו פנאי לבקר החולה, רשאי לדבר עמו דרך הטלפון ולהעתיר רחמים עליו. ואם הוא אדם מפורסם שביקורו יכול להועיל לחולה, ילך לבקרו כדי שהרופאים ישתדלו ביתר שאת לרפאותו. (חזון עובדיה אבלות א, יג).

[3] יכול לבקר אותו ולבקש רחמים עליו שיתרפא, ועל ידי כן יתפייסו ביניהם. אבל לא ילך אצלו לניחום אבלים. (חזון עובדיה אבלות א, י).

[4] אם מתפלל בפני החולה, לא צריך להזכיר את שמו. אבל אם מתפלל שלא בפני החולה, צריך להזכיר שמו ושם אמו. (חזון עובדיה אבלות א, ו).

[5] ומותר לבקר חולה בשבת. וכשמברכו יוסיף שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. (חזון עובדיה אבלות א, טז).

 

מותר לקרוא תהילים בלילה דרך תפלה ותחנונים, ויכוונו שזכות התהילים תגן על החולה. (חזון עובדיה אבלות א, יט).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר