הַמְבַקְּרִים יְדַבְּרוּ אִתּוֹ בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת, וְיֹאמְרוּ לוֹ, דְבָרִים מְחַיִּים, וְלֹא דְבָרִים מְמִיתִים. וְיֹאמְרוּ לוֹ, שֶׁיִתֵּן דַּעְתּוֹ עַל עִנְיָנָיו, אִם הִלְוָה אוֹ הִפְקִיד אֵצֶל אֲחֵרִים אוֹ אֲחֵרִים אֶצְלוֹ, וְאַל יְפַחֵד מִפְּנֵי זֶה מֵהַמָּוֶת [של"ה].
בהשכל ודעת – לומר לו את הדברים בצורה שאינם מפחידים אותו, ולא מייאשים אותו.
ויאמרו לו דברים מחיים – חסרה כאן מילה, וצריך לומר 'ויאמרו לו: "לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים" ', וכן הוא בדפוסים הראשונים, והיא הקדמה למה שאומרים לו אחר כך, שלא יפחד מהמוות רק מפני שנותן דעתו על ענייניו, כי אין בדיבורים כח להמית או להחיות.
אם הלוה או הפקיד – שמן הראוי שיודיע על כך ליורשים שיידעו לתבוע את שלהם.
אחרים אצלו – שראוי שהיורשים יידעו להחזיר את מה שלא שייך להם, ואם אינו עושה כן, ואחרים מפסידים בגלל זה את מה ששייך להם, ייענש על כך בבית דין של מעלה.
הערות:
- ביארתי על פי דברי הפוסקים, אבל גם המשתמע מדברי הקיצור שולחן ערוך המשובשים, שיש לומר לחולה דברים מחיים, נכון הוא, שצריכים המבקרים לעודד את רוחו של החולה על ידי דבריהם. וכתב הרמב"ם בספרו "הנהגת הבריאות" 'לספר לחולים סיפורים משמחים ירחיבו את נפשו ואת לבו, ולחדש חידושים שיסחו את דעתו, ויצחק עליהם וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו, וכל הנכנס אליו, יכנס בשמחה, כי לבו ועיניו אל הנכנסים אליו'.
אֵין לִתֵּן נְכָסָיו בְּמַתָּנָה לַאֲחֵרִים וַאֲפִלּוּ לִצְדָקָה וּלְהַנִּיחַ אֶת הַיּוֹרְשִׁים בְּלֹא כְלוּם. וְכָל הָעוֹשֶׂה כֵּן, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וַאֲפִלּוּ אֵין הַיּוֹרְשִׁים נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה. אֲבָל אִם מַנִּיחַ גַּם לַיּוֹרְשִׁים דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהֶם, מֻתָּר (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן לד סָעִיף ד). וּמִדַּת חֲסִידוּת, שֶׁלֹּא לַחְתֹּם אֶת עַצְמוֹ עֵד וְלֹא לִהְיוֹת בְּעֵצָה בְּצַוָּאָה שֶׁמַּעֲבִירִין בָּהּ אֶת הַיְרֻשָׁה מֵהַיּוֹרֵשׁ, אֲפִלּוּ מִבֵּן שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשׁוּרָה, לְאָחִיו חָכָם וְנוֹהֵג כַּשׁוּרָה, כִּי שֶׁמָּא יֵצֵא מִמֶּנּוּ זֶרַע טוֹב וְהָגוּן. וַאֲפִלּוּ לְמַעֵט מִזֶּה וּלְהַרְבּוֹת לָזֶה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. עַיֵן סוֹף סִימָן כו [חו"מ רפ"ב, גר"ז חו"מ מו"ם ושו"א ח'].
במתנה – אפילו בחייו.
אין רוח חכמים נוחה הימנו – אין החכמים מרוצים ממה שהוא עושה.
אין היורשים נוהגין כשורה – בין אם הם רשעים עוברי עבירות, ובין אם אינם שומרים על ייחסים טובים עם המוריש, שמבזים אותו או מציקים לו.
דבר המספיק להם – סכום מכובד, לפי שיקול דעת בית הדין בהתאם לנסיבות.
סימן לד סעיף ד – שם כתב שלא לחלק לצדקה בשעת מיתתו יותר משליש רכושו, והשאר ישאיר ליורשים.
אפילו... – שהירושה עוברת למישהו שהיה צריך לרשת בכל מקרה.
למעט מזה ולהרבות לזה – אף שכל אחד מן היורשים מקבל סכום גדול, אלא שאינו מחולק בשוה, ואין צריך לומר אם נותן חלק נכבד מהרכוש לבנותיו.
סוף סימן כו – דבר שנכון לצוות עליו את בניו.
הערות:
- אף שמצוה לתת נדוניה לבתו, כדי שתוכל להינשא בכבוד, אם נותן לבתו סכומים גדולים שגורמים לצמצום ניכר של הרכוש העומד לירושה, אין רוח חכמים נוחה הימנו. ושיערו חכמים שעשירית מהרכוש נכון לתת כנדוניה לבת, אבל לא מעבר לזה. והפוסקים כתבו בשם הגאונים שמן הראוי לנדות את הנותן לבתו נדוניה גדולה מדי.
אִם יֶשׁ לוֹ בָּנִים קְטַנִים, אוֹ קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, אוֹ שֶׁאִשְתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, צָרִיךְ לְמַנוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיִתְעַסֵּק בִּשְׁבִיל הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ ([חו"מ] ר"צ).
אשתו מעוברת – ויתכן שתלד זכר, שיש לו חלק בירושה.
צריך למנות אפוטרופוס – אף שאם אינו עושה כן, הרי בית הדין ממנים אפוטרופוס, אבל יותר נכון שידאג לכך מראש.
חוֹלֶה שֶׁבִּקֵּש לַעֲשׂוֹת קַבָּלַת קִנְיָן לְחַזֵק אֶת הַצַוָּאָה, קוֹנִין מִמֶּנוּ אֲפִלּוּ בַּשַׁבָּת. וְכֵן אִם מְבַקֵּשׁ לִשְׁלֹחַ לִקְרוֹבָיו, מֻתָּר לִשְׂכֹּר גּוֹי בַּשַׁבָּת וּלְשָׁלְחוֹ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ סָעִיף יט) (רנ"ד ובאו"ח סי' ש"ו).
שביקש – מן הדין חולה שמחלק את כל נכסיו מחשש שמא ימות, יש לדבריו תוקף גם בלא קניין, ואם יבריא בסופו של דבר החלוקה מתבטלת.
קבלת קניין – עשיית קניין על ידי שהוא יגביה חפץ כלשהו של אחד הנוכחים, ותמורת זה הוא מעניק תוקף לחלוקה.
לחזק – הדין הוא, שחולה שמחלק את רכושו מפני שעומד למות, ואינו סומך על תקנת החכמים שיש תוקף לחלוקה בלי קניין, אלא הוא רוצה שהחלוקה תקבל תוקף דוקא על ידי קנין, אז החלוקה אינה תקפה כלל, מאחר וכוונתו להקנות את הרכוש רק לאחר מיתתו, ואז כבר אינו שלו. אבל יכול לומר שהוא רוצה בקניין לחיזוק המתנה, אף שהוא מודע לכך שאין בכך צורך, וכן אם הביע בצורה כלשהי שרצונו שהחלוקה תתקיים בכל מקרה ולא בהכרח בגלל הקנין, אז המתנה תקפה.
אפילו בשבת – אף שהתבאר בסימן צ סעיף ט שאסור לתת מתנות בשבת, ובוודאי לא לעשות קניין, כמו שהתבאר בהקדמה לסימן פ סעיף סה, כאן מותר, כי סירוב עלול לגרור אחריו החמרה במצב הבריאותי, ומאידך הקנין אינו מועיל באמת, שהרי המתנה תקפה בלעדיו.
לשלוח לקרוביו – לשלוח מישהו שיודיע לקרוביו שיבואו אליו.
לשכור גוי – כי סתם צרכי חולה נעשים בשבת על ידי גוי כמבואר בסימן צ סעיף יז, אבל לשכור גוי בשבת לעשות מלאכה אסור אפילו לצורך מצוה [עיין בסעיף ה שם], וכאן התירו גם לשכור, כיון שיש לחוש שמצבו יחמיר אם בקשתו תסורב.
סימן צ סעיף יט – מתי אסור לשכור גוי לקרוא לקרובים.
חוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, אֵין מוֹדִיעִין לוֹ, שֶׁלֹּא תִטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו. וַאֲפִלּוּ נוֹדַע לוֹ, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִקְרֹעַ, שֶׁמָּא תִגְדַּל דַּאֲגָתוֹ. ואֵין בּוֹכִין וְאֵין מַסְפִּידִין בְּפָנָיו, בֵּין עַל מֵתוֹ בֵּין עַל מֵת אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קְרוֹבוֹ, פֶּן יִפְחַד שֶׁגַּם הוּא יָמוּת. וּמַשְׁתִּיקִין אֶת הַמְנַחֲמִים בְּפָנָיו[1] (יו"ד סי' של"ז).
שמת לו מת – אחד מקרובי משפחתו שהוא אמור להתאבל עליו.
שלא תטרף דעתו עליו – שלא יחמיר מצבו בגלל הצער.
לקרוע – כמבואר חיובו בסימן קצה.
בפניו – בנוכחותו.
מת אחר – אפילו אם אין שום קשר בינו לבין החולה.
המנחמים בפניו – מי שמנחם אדם אחר בנוכחות החולה, גם אם אין להם שייכות למת.
אֵין מְבַקְּרִין לֹא לְחוֹלֵי מֵעַיִם, מִשּׁוּם כִּסּוּפָא, וְלֹא לְחוֹלֵי הָעַיִן, וְלֹא לְחוֹלֵי הָרֹאשׁ. וְכֵן כָּל חוֹלֶה דְתַקִּיף לֵהּ עָלְמָא וְקָשֶּׁה לֵהּ דִּבּוּרָא, אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּפָנָיו, אֶלָּא נִכְנָסִין לַבַּיִת הַחִיצוֹן וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בּוֹ אִם צָרִיךְ לְאֵיזֶה דָבָר, וְשׁוֹמְעִין צַעְרוֹ, וּמְבַקְשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.
כיסופא – בושה, כי לא נעים לו לצאת כל רגע לשירותים [במקרה הטוב] בנוכחות מבקרים.
לא לחולי העין ולא לחולי הראש – שהדיבור מקשה עליהם.
תקיף ליה עלמא – מרגיש רע מאד.
קשה לה דיבורא – הדיבור מקשה עליו.
אין מבקרין אותו בפניו – אין בודקים את צרכיו לידו.
בית החיצון – הפרוזדור שלפני החדר.
שואלין ודורשין בו – מבררים עליו אצל המשמשים הקבועים [בני משפחתו / צוות האחיות].
אם צריך לאיזה דבר – אם אולי בכל אופן הוא זקוק לכך שייכנסו אליו כדי לטאטא או לשטוף את הרצפה וכדומה.
שומעין צערו ומבקשים עליו רחמים – שומעים מבחוץ איך שהוא מצטער מבפנים, או שומעים מהמשמשים כמה הוא מצטער, ואחר כך כשמרגישים בצערו מתפללים עליו.
מִי שֶׁיֵשׁ לְפָנָיו שְׁתֵּי מִצְוֹת, בִּקּוּר חוֹלִים וְנִחוּם אֲבֵלִים, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵם שְׁתֵּיהֶן, בִּקּוּר חוֹלִים קוֹדֵם, כְּדֵי לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵם שְׁתֵּיהֶן, נִחוּם אֲבֵלִים קוֹדֵם, שֶׁהוּא גְמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים[2].
ביקור חולים קודם כדי לבקש רחמים – וכן כדי לדאוג לצרכיו, וכבר ביארנו שאי אפשר לבקש רחמים על חולה באמת בלי לבקרו.
ועם המתים – כמבואר בסימן רז סעיף ה.
הערות:
- אם אין מי שיבקר את החולה, ויש מי שינחם את האבל, יבקר את החולה. וכן סיפוק צרכי החולה שמנצא במצב מסוכן, קודמים לניחום אבלים, שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש.
מְבַקְרִין חוֹלֶה גוֹי, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם (של"ה).
מבקרין חולה גוי – ודואגים לכל צרכיו, כמו חולה ישראל.
מפני דרכי שלום – כדי שלא תתפתח איבה בין היהודים לגוים. ועיין בסימן קסז סעיפים טז ויט.
תַּנְיָא בְּסִפְרֵי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא וְהִתְוַדָּה, זֶה בָּנָה אָב עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁיִטָּעֲנוּ וִדּוּי. וְאִיתָא בַּמִּשְׁנָה, שֶכָּל הַמִּתְוָדֶּה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי. וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי. וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, בַּיוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. לָכֵן חוֹלֶה שֶׁרוֹאִין בּוֹ שֶׁהוּא נוֹטֶה[3] לָמוּת, מְסַבְּבִים עִמּוֹ בִּדְבָרִים וְאוֹמְרִים לוֹ, הִתְוַדֵּה וְאַל תִּדְאַג מִזֶּה, הַרְבֵּה הִתְוַדוּ וְעָמְדוּ מֵחָלְיָם וְהֵמָה בַּחַיִּים, וְהַרְבֵּה שֶׁלֹּא הִתְוַדּוּ וּמֵתוּ. וּבִשְׂכַר שֶׁאַתָּה מִתְוַדֶּה, אַתָּה חָי. וְכָל הַמִּתְוַדֶה, יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת בְּפִיו, יִתְוַדֶה בְּלִבּוּ. וְאִם יָכוֹל לְדַבֵּר אַךְ מְעַט, אוֹמְרִים לוֹ, אֱמֹר, תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. וְגַם יֹאמְרוּ לוֹ, שֶׁיְבַקֵּשׁ מְחִילָה מִכָּל אָדָם שֶׁחָטָא כְּנֶגְדּוֹ, בֵּין בְּמָמוֹן בֵּין בִּדְבָרִים. וְכָל אֵלוּ הַדְּבָרִים, אֵין אוֹמְרִים לוֹ, לֹא בִפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, וְלֹא בִּפְנֵי נָשִּׁים, וְלֹא בִּפְנֵי קְטַנִּים, שֶׁמָּא יִבְכוּ וְיִשְׁבְּרוּ לִבּוֹ.
תניא בספרי – מדרש הלכה מדברי התנאים המסודר על סדר פסוקי ספר במדבר.
ואשמה הנפש ההיא והתוודה – במדבר ה ו-ז (ושם נאמר 'והתוודו'), ומדובר שם על הנשבע שבועת שקר כדי שלא יצטרך להחזיר גזילה, ואחר כך מתחרט, שהוא צריך להביא קרבן אשם על שבועתו, והפסוק אומר שאין די בכך אלא צריך גם להתוודות.
בנה אב – אחת משלוש עשרה מידות שנמסרו לחכמים לדרוש בהם את התורה, המנויים ב'ברייתא דרבי ישמעאל' שנאמרת כל בוקר בסוף סדר הקרבנות. ומשמעות מידה זו, שהתורה כותבת דין במקרה מסויים כדוגמה, ועלינו ללמוד מכאן למקומות אחרים שהדין בהם יהיה שוה לכאן.
על כל המתים שיטענו וידוי – כמו שנפש זו האשמה בחטא אין לה כפרה אלא אם תתוודה, כך גם נפש שתעמוד בפני בית דין של מעלה, ויש עליה אשמות, לא יתכפר לה אם לא תתוודה.
איתא – יש.
לעולם הבא – העולם שיחיו בו הצדיקים אחרי תקופת ימות המשיח ותחיית המתים.
עכן – יהושע בן נון החרים את יריחו אחרי שנכבשה, והקדיש את כל שללה לה', כמבואר בספר יהושע ו יז-יט. ועכן מעל בחרם ולכן נפלו מישראל בקרב על העי, ולבסוף יהושע הרג אותו, כמבואר ביהושע פרק ז.
תן לו תודה – תודה במה שעשית.
אמנה – באמת.
מניין – אנחנו יודעים.
מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה – כמה עכרת אותנו! ולכן יעכור ה' אותך, אך רק ביום הזה.
מסבבים עמו בדברים – אין מודיעים לו את זה כהודעה, אלא מכניסים את הדיבורים האלו תוך כדי שיחה.
בשכר שאתה מתוודה אתה חי – שהרי המתוודה מתכפרים לו עוונותיו, ומי יודע, שמא דוקא בזכות הוידוי יחיה.
שיבקש מחילה מכל אדם שחטא כנגדו – מי שיכול לבקש ממנו ישירות יבקש, והאחרים ישלח שלוחים שיבקשו עבורו, ומה שחטא נגדם בממון צריך להחזיר אלא אם הם מוותרים במפורש, או יצווה את יורשיו שהם יחזירו.
עמי הארץ – שאינם יודעים להגביר את השכל על הרגש.
יבכו וישברו לבו – אפילו אם הוא מסוגל להתוודות בלי להישבר, הבכי של אלו יגרום לו להישבר בכל זאת.
סֵדֶר הַוִדוּי בִּקְצָרָה, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁרְפוּאָתִי בְּיָדְךָ וּמִיתָתִי בְּיָדֶךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁתִּרְפָּאֵנִי רְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְאִם אָמוּת, תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת וּפְשָׁעִים, שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ, וְתֵן חֶלְקִי בְּגַן עֵדֶן, וְזַכֵּנִי לָעוֹלָם הַבָּא הַצָפוּן לַצַדִיקִים. וְאִם רוֹצֶה לְהַאֲרִיךְ כְּוִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וּכְבָר מְסֻדָּרִים הַוִדּוּיִים בַּסֵּפֶר מַעֲבַר יַבֹּק. וּבְסֵפֶר חָכְמַת אָדָם הֶעְתִּיק גַם כֵּן סֵדֶר הַוִּדּוּי מֵהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (סי' של"ח).
בגן עדן – מיד לאחר מיתתי.
לעולם הבא – התבאר בסעיף הקודם.
כוידוי יום הכיפורים – שבו נוהגים למנות את כל החטאים אחד אחד.
מעבר יבוק – ספר קבלה מלפני כ-400 שנה שיש בו גם הרבה תפילות על פי הסוד.
מהרמב"ן – רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13. אבל האמת היא שלשון הוידוי בקצרה של תחילת הסעיף נוסח על ידי הרמב"ן, והוידוי שבספר חכמת אדם, אף שייחסו לרמב"ן, לא ברור מי חיברו.
[1] ופעמים גם אין להודיע לחולה עצמו על שהוא חולה מסוכן, שמא יצטער ויגרם לו שיחלה יותר, ובכל זה יעשו שאלת חכם. (שולחן ערוך יו"ד שלז, א).
[2] הרמב"ם כתב שניחום אבלים קודם. ויש אומרים שאם אין לחולה מבקרים אחרים, עדיף ביקור חולים. וכן יש אומרים שאם יש תועלת לחולה בביקורו, ביקור חולים קודם. (חזון עובדיה אבלות א, לב בהע').
[3] אבל לחולה שאינו נוטה למות אין לומר להגיד וידוי, כדי שלבו לא ישבר ויתייאש מהרחמים. (חזון עובדיה אבלות א, עד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך