כָּל אִשָּׁה[1] שֶנֶּעֶקְרָה מִמְּקוֹרָהּ טִפַּת דָּם, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהִיא, יִהְיֶה בְאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִהְיֶה, בֵּין בְּטִבְעָהּ, כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים לִרְאוֹת בִּזְמַנִּים יְדוּעִים, אוֹ שֶׁלֹּא בִזְמַנָּה, וַאֲפִלּוּ אֵרַע לָהּ אֵיזֶה אֹנֶס אֲשֶׁר מֵחֲמַת זֶה יָצָא מִמְּקוֹרָהּ דָּם[2], הֲרֵי הִיא טְמֵאָה נִדָּה, עַד שֶׁתִּסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִים וְתִטְבֹּל כָּרָאוּי. וְכָל הַבָּא עָלֶיהָ בְּטֻמְאָתָהּ, חַיַב כָּרֵת, וְכֵן הִיא חַיֶבֶת כָּרֵת. וְעַל הַנְּגִיעָה דֶּרֶךְ חִבָּה, חַיָבִים מַלְקוּת[3] (יו"ד סי' קנ"ז קפ"ג קצ"ה).
ממקורה – מן הרחם.
אונס – גירוי רקמת הרחם על ידי התקן, בהלה פתאומית, השפעות הורמונליות בעקבות גלולות, וכמובן לידה או הפלה כמבואר בסימן קנח סעיף ד.
נקיים – מדם, כמבואר בסימן קנט.
תטבול – דיני הטבילה וההכנות לקראת הטבילה מתבארים בסימנים קס-קסב.
בטומאתה – לפני שעברה את כל התהליך של הספירה והטבילה.
חייב כרת וכן היא חייבת כרת – ויקרא כ יח.
חייבים מלקות – שעברו על מה שכתוב בתורה (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, כמו שיתבאר בסעיף ד.
אֲפִלּוּ לֹא הִרְגִּשָׁה שֶׁיָצָא דָם מִמְּקוֹרָהּ, אֶלָּא שֶׁמָּצְאָה כֶּתֶם דָּם בִּבְשָׂרָהּ, אוֹ בַּחֲלוּקָהּ אוֹ בִּסְדִינָהּ אוֹ בִּשְׁאָר מָקוֹם, וְאֵין לָהּ לִתְלוֹת שֶׁבָּא מִמָּקוֹם אַחֵר, אֶלָּא שֶׁבָּא מִמְּקוֹרָהּ, הֲרֵי הִיא טְמֵאָה. וְכָל אִשָּׁה שֶׁמָּצְאָה אֵיזֶה כֶּתֶם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ אָדֹם מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ לָבָן מַמָּשׁ[4], צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם, כִּי יֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִינִים בְּעִנְיַן גַּדְלוּת וְקַטְנוּת הַכֶּתֶם, וְגַם בְּעִנְיַן הַתְּלִיָה, בַּמֶּה יְכוֹלִין לִתְלוֹתוֹ וּבַמָּה אֵין יְכוֹלִין לִתְלוֹתוֹ, וְגַם יֵשׁ חִלּוּק בְּאֵיזֶה זְמַן שֶמָּצְאָה אוֹתוֹ, אִם בְּיָמִים שֶׁהִיא טְהוֹרָה אוֹ בַּיָמִים הָרִאשׁוֹנִים מִשִּבְעָה נְקִיִּים (קפ"ח ק"צ קצ"ו).
בבשרה – במקום שיתכן שנטף שם ממקורה.
חלוקה – הבגד התחתון הצמוד לגופה, אבל אם מצאה כתם דם על החצאית, והבגד התחתון נקי, אינה טמאה, שהרי לא יתכן שהדם שיצא מהרחם יבוא לבגד החיצון בלי ללכלך את הבגד התחתון, ובהכרח הדם בא ממקום אחר, אף שאין היא זוכרת.
ואין לה לתלות שבא ממקום אחר – כגון מדם בשר או עוף שהתעסקה בו וניתז עליה, או מפצע שלה או של בעלה.
אלא שבא ממקורה – אלא צריכה להניח שהדם בא ממקורה, גם אם אין וודאות שהדם משם, והעובדה שלא הרגישה כלום מחזקת את האפשרות שהדם בא ממקום אחר.
אדום ממש – כי לא רק הפרשה אדומה ממש מטמאה, אלא ישנם סוגים שונים של צבעים שבשפה של חז"ל היו מכונים בשם אדום, וחלקם טמאים מן התורה, ויכולת האבחנה ביניהם כבר לפני 1500 שנה היתה נחלת יחידים בלבד, כך שמחוסר ברירה אנחנו נאלצים לטמא מספק כל מראה שיש בו נטייה כלשהי לאדמימות. ולפעמים ישנה מראה אדמומית קלושה בקצוות הכתם, והוא סימן לטיפת דם שהתערבבה עם ליחה לבנה, ולפעמים הליחה עצמה מורכבת מכמה גוונים וצריך מומחיות להבחין בכל נקודה ונקודה אם יש בה מראה אדמימות או לא.
בעניין גדלות וקטנות הכתם – שכל כתם שניתן לתלותו בכך שמבלי משים היא מחצה חרק כלשהו מן החרקים שהיו מצויים בזמנם בכל מקום – טהור.
בימים שהיא טהורה – יש יותר לתלות בכך שהגיע ממקום אחר מאשר בימים הראשונים אחרי שפסקה לראות דם.
אִֹשָׁה שֶׁהִרְגִישָׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ, אֲפִלּוּ בָּדְקָה אֶת עַצְמָהּ מִיָד וְלֹא מָצְאָה כְלוּם, הֲרֵי הִיא טְמֵאָה[5]. (וּצְרִיכִין לְהוֹדִיעַ זֹאת לַנָּשִׁים, כִּי הַרְבֵּה נָשִׁים אֵינָן יוֹדְעוֹת זֹאת). אֲבָל אִם מָצְאָה שֶׁיָצְאָה מִמֶּנָּה אֵיזוֹ לֵחָה לְבָנָה בְּלִי שׁוּם תַּעֲרֹבֶת אַדְמוּמִית, הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה[6] (קפ"ח ק"צ).
הרגישה שנפתח מקורה – הוא דבר שאינו מצוי כל כך היום, ומדובר בהרגשה שברור לה שהיא מצביעה על כך שנפלט משהו מרחמה.
טמאה – שהרי הרגישה ובוודאי יצא משהו, ואם אינה מוצאתו צריכה לחשוש שהיא טמאה, שהרי רוב ההפרשות טמאות הם.
הרי היא טהורה – כי מסתבר שהרגשתה נבעה מן ההפרשה הטהורה.
הערות:
- גם אשה שהיא רגילה לראות מראות טהורים יותר מטמאים, וגם את המראות הטהורים היא רואה באותה הרגשה, ועכשיו הרגישה ולא מצאה כלום, טהורה.
כְּתִיב, וְאֶלֹ אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרָב, מִדִּכְתִיב לֹא תִקְרָב, דָּרְשֵׁינָן, שֶׁכָּל מִינֵי קְרִיבָה אֲסוּרִים, שֶלֹּא יִשְׂחוֹק וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ עִמָּהּ אֲפִלּוּ בִדְבָרִים הַמַרְגִילִין לַעֲבֵרָה. אֲבָל מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, דְּכֵיוָן שֶׁכְּבָר בָּא עָלֶיהָ, וְגַם יֵשׁ לָהּ הֶתֵּר לְאַחַר שֶׁתִּטְבֹּל, לָא תַקִיף יִצְרֵהּ, וְלָא חָיְשֵׁינָן שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בְּאִיסּוּר.
כתיב – ויקרא יח יט.
לא תקרב – לגלות ערותה.
מיני קריבה – שעלולים להביא לידי גילוי ערוה.
דרשינן – אנחנו מפרשים את הפסוק בדרך דרש.
שלא ישחוק ולא יקל ראשו – שלא יתבדח וייצור בהתנהגותו אווירה קלילה ופתוחה יותר מדי.
אפילו בדברים – אפילו אם אינו נוגע בה ולא עושה שום פעולה אלא רק מדבר.
המרגילין לעבירה – מתייחס לשחוק וקלות ראש, בין במעשים בין בדברים, שאינם אסורים אלא אם הם דברים שמהווים קירוב לעבירה, שכך דרך הפרוצים בעריות להפשיר את האוירה, להתבדח, ליצור אוירה קלילה, ומתוך זה גולשים לנגיעות אסורות. ועל זה אמרו חז"ל בפרקי אבות (ג יג) שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. אבל אין איסור לשחק עם אשתו נדה משחק חשיבה וכדומה, שאין אלו מרגילין לערוה.
מותר להתייחד – בניגוד לשאר הנשים האסורים לו שאסור להתייחד עמן, כמבואר בסימן קנב סעיף א.
כיון שכבר בא עליה – אבל אם עדיין לא בא עליה, כגון שהיתה נידה בשעת חופתה, אסור להם להתייחד, כמבואר בסימן קנז סעיף ג.
יש לה היתר אחר שתטבול – אבל אם אין לה היתר, למשל אם נאסרה עליו בגלל שזינתה, אסור להם להתייחד אף על פי שהיא אשתו.
לא תקיף יצריה ולא חיישינן – אין יצרו חזק ואין אנו חוששים.
לֹא יִגַּע בָּהּ אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה[7], וְלֹא יוֹשִׁיט מִיָדוֹ לְיָדָהּ אֲפִלּוּ דָבָר אָרֹךְ, וְכֵן לֹא יְקַבֵּל מִיָדָּהּ. וְכֵן זְרִיקָה מִיָדוֹ לְיָדָהּ אוֹ מִיָדָהּ לְיָדוֹ, אֲסוּרָה[8].
הערות:
- דין זה מיוחד לאשתו נדה, שכל נגיעה קטנה יש לה פוטנציאל להפוך לנגיעה של חיבה, ולכן אפילו לא מעבירים חפצים מיד ליד כדי שלא יגעו זה בזו בטעות. אבל אין איסור להושיט או לקבל חפץ מאשה זרה אפילו נשואה, כל עוד שאינו עושה זאת במטרה להסתכל באצבעותיה, שזה איסור גמור כמו שהתבאר בסימן קנב סעיף ח.
לֹא יֹאכַל עִמָּהּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ אֵיזֶה שִׁנוּי, דְּהַיְנוּ שֶׁיִהְיֶה אֵיזֶה דָבָר מַפְסִיק בֵּין קְעָרָה שֶׁלּוֹ לִקְעָרָה שֶׁלָּהּ, דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַנִּיחוֹ שָׁם בְּפַעַם אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁתְּשַׁנֶה אֶת מְקוֹמָהּ. וְאִם דַּרְכָּן שֶׁכְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה אוֹכְלִין מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת, וְעַתָּה אוֹכְלִין כָּל אֶחָד מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחֶרֶת, סַגֵּי בְּהָכִי[9].
שינוי – בצורת האכילה.
דבר מפסיק – דבר גבוה קצת, שמפריע לאינטימיות.
קערה – צלחת.
סגי בהכי – די בכך.
הערות:
- אם יש אחרים שאוכלים עמם על השולחן, יש פוסקים רבים שמתירים לאכול עמה בלי שינוי, אפילו כשהם יושבים סמוכים זה לזו, ואם אחרים יושבים ביניהם ודאי מותר.
לֹא יִשְׁתֶּה מִשִׁיוּרֵי הַכּוֹס שֶׁשָׁתְתָה הִיא. וְאִם הִפְסִיק אָדָם אַחֵר בֵּינֵיהֶם, אוֹ שֶׁהוּרַק אֶל כּוֹס אַחֵר, שָׁרֵי. וְאִם שָׁתְתָה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס זֶה, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַגִּיד לוֹ שֶׁשָׁתְתָה הִיא מִמֶּנוּ. (אֲבָל אִם יָדַע שֶׁשָׁתְתָה הִיא, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהִיא נִדָּה, כָּתַבְתִּי בְּסִפְרִי לֶחֶם וְשִׂמְלָה, כִּי נִרְאֶה דִּצְרִיכָה לְהַגִּיד לוֹ). הִיא מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת מִשִּׁיוּרֵי כּוֹס שֶלּוֹ. ויֵשׁ אוֹמְרִים, דִּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת מִשִׁיּוּרֵי כּוֹס שֶׁלָּהּ, כָּךְ אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשִׁיּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁלָּהּ[10].
לא ישתה משיורי הכוס ששתתה היא – כי זאת הצורה של שתיה משותפת מכוס אחד, המקבילה לאכילה משותפת מצלחת אחת, שהרי בשתייה אין אפשרות טכנית לשתות ביחד ממש.
שרי – מותר.
אינה צריכה להגיד לו – כי אין בזה שום הרגשת קירבה כל עוד שהוא לא יודע.
היא מותרת – כי הרחקות אלו מטרתן לשמור על הבעל שיצרו לא יתעורר, ולכן אסור לו לאכול ולשתות עמה, אבל לה אין איסור, כי היא אין דרכה להתעורר לדברים אסורים בעקבות זה.
הערות:
- אם עמדה מהשולחן והתחילה לעסוק בדברים אחרים, מותר לו לשתות שייריה, שאין זו שתייה משותפת.
לֹא יִישַׁן עִמָּהּ בְמִטָּה אַחַת, אֲפִלּוּ אֵין הַמִּטָּה מְיֻחֶדֶת לָּהּ. וַאֲפִלּוּ כָּל אֶחָד בְּבִגְדוֹ וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָזֶה. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לְכָל אֶחָד מַצָּע בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וַאֲפִילוּ אִם שׁוֹכְבִים בִּשְׁתֵּי מִטּוֹת, וְהַמִּטּוֹת נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ, אָסוּר[11]. וְאִם שׁוֹכְבִין עַל הָאָרֶץ, לֹא יִשְׁכְּבוּ פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ מֶרְחָק רַב בֵּינֵיהֶם[12]. וְהוּא הַדִּין אִם יְשֵׁנִים בִּשְׁתֵּי מִטּוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ בְּאָרְכָּן בְּאֹפֶן שֶׁלִפְעָמִים הֵם פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵשׁ הֶפְסֵק בֵּין הַמִּטּוֹת, יֵשׁ לֶאֱסֹר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ מֶרְחָק רַב בֵּינֵיהֶם. וְאָסוּר לְבַּעַל אֲפִלּוּ לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת[13] לָהּ[14], וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְפָנֶיהָ. וְהִיא, אֲסוּרָה לִישֹׁן עַל הַמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת לוֹ[15]. אֲבָל לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אֵין לְהַחְמִיר.
ואפילו כל אחד בבגדו – אפילו אם דרכם כשהיא טהורה לישון ערומים בקירוב בשר, ועכשיו שינו בגלל שהיא טמאה, אסור.
ואין נוגעין זה בזה – אפילו דרך בגדיהם.
על הארץ – אפילו על שתי מזרנים.
לא ישכבו פנים כנגד פנים – אלא ישכבו לאורך כמו רכבת, ראשה לצד רגליו.
יש לאסור – ושאר פוסקים לא אסרו אלא במיטה אחת, או כששתי המיטות או לפחות השמיכות נוגעות זו בזו.
אסורה לישון על המיטה המיוחדת לו – בפניו.
אֲסוּרִין לֵישֵׁב עַל סַפְסָל אָרֹךְ שֶׁהוּא מִתְנַדְנֵד[16]. וְאִם אָדָם אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר. וְלֹא יֵלְכוּ בַּעֲגָלָה אַחַת אוֹ בִּסְפִינָה אַחַת, אִם הוֹלְכִין רַק דֶּרֶךְ טִיּוּל, כְּגוֹן לְגִנּוֹת וּלְפַרְדֵּסִים וְכַיוֹצֵא בָזֶה[17]. אֲבָל אִם הוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר לְעִסְקֵיהֶם, מֻתָּר. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן לְבַדָּם, וּבִלְבַד שֶיֵשְׁבוּ בְאֹפֶן שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָזֶה[18].
מתנדנד – מיטלטל. אפילו אינו מתנדנד. ואם הספסל מחובר לקרקע מותר.
דרך טיול – שהנסיעה עצמה היא הטיול, כי אז הישיבה המשותפת יש בה חיבה יתירה. אבל מותר להם לנסוע למטרת טיול כאשר הנסיעה לשם אינה אלא כדי להגיע למקום שרוצים לטייל בו.
[1] ואין חילוק בין אשה נשואה, לפנויה. וגם בפנויה יש איסור כרת על ביאה כשהיא נדה. ואיסור תורה בנגיעה של חיבה. ולכן אסור לנגוע בפנויה, ואפילו להסתכל בה אסור. (תורת הטהרה א, ב).
[2] ואין הבדל איך ראתה, אם מבדיקת רופא, או מנטילת גלולות, בכל דם היוצא מן המקור טמאה.
[3] ולדעת כמה פוסקים איסור נגיעה הוא בכלל אביזריהו דעריות שעליו נאמר 'יהרג ואל יעבור'. (תורת הטהרה א, ב).
[4] ודוקא כתם אדום או שחור מטמא. (תורת הטהרה ז, י). וצריך להראות לחכם כל כתם שהוא מצבע שיש ספק אם הוא קרוב לצבעים אלו.
ומראה חום שלא בהרגשה, אלא על עד, טהור. ויש מחמירין בזה. (שבט הלוי ג קג). כל מראה אדום טמא, וכל מראה לבן, ירוק, צהוב, טהור. (תורת הטהרה ו ב). כל דם הנמצא בבדיקה פנימית (עד הבדוק) אפי' אם אומרת שהיה זה שלא בהרגשה, חזקה שיצא בהרגשה וטמאה מספק איסור תורה.( רמב"ם א"ב ט,א)
[5] ומכל מקום כשתטבול לא תברך, שספק ברכות להקל. (תורת הטהרה ז, א). ויש חולקים.
ודוקא כשהרגישה שנפתח מקורה, אבל אם הרגישה זיבת דבר לח, או זעזוע ובדקה ולא מצאה כלום, הרי היא טהורה. (תורת הטהרה ז, ב).
[6] ואם הרגישה וראתה כתם טהור ולידו כתם טמא פחות מכשיעור, טמאה(אם היה העד בדוק). (תורת הטהרה ז, י).
לכתחילה תבדוק מיד סמוך להרגשה. ויש מקילים עד חצי שעה, ויש מקילים עד עשרים וארבע שעות. (א"מ ב, ג).
[7] ואפילו בהפסק בגד אסור ליגע באשתו כשהיא נידה. וכן לא יגע בה בעזרת דבר אחר שמחזיק בידו.(מאירי, נדה סד).
[8] לדעת השולחן ערוך מותר מעיקר הדין לזרוק חפץ מידו לידה, ובלבד שלא יהא דרך שחוק וקלות ראש, והמחמיר תבא עליו ברכה. (תורת הטהרה יב, ו). אך החיד"א (יוסף אומץ פה) כתב, שהמנהג להחמיר בזה.
ולזרוק חפץ למעלה והיא תתפסנו למטה מותר לכ"ע, אם לא עושים זאת דרך צחוק.(תורת הטהרה יב, ו)
וכשאי אפשר בענין אחר, אפשר להקל בחפץ שיכולים להזהר לא לנגוע אחד בשני, כגון להעלות עגלה לקומה גבוהה, באופן שיזהרו לא לנגוע אחד בשני. (תורת הטהרה יב, ה).
יש אוסרים לקחת מחפץ שהיא מחזקת בידיה, כגון לקחת מתיק או מסל שעליה, ויש מתירים. (א"מ ז, ו). ואסור לנשק תינוק שהאשה מחזיקה בידיה.(תורת הטהרה יב יא)
תינוק אם זורק עצמו לחיק השני מותר להושיטו מידו לידה. ולא יעשו זאת דרך שחוק. והמחמיר בזה תעב"ר.(תורת הטהרה יב)
[9] אסור לאכול עמה בקערה אחת אפילו אכילת עראי, וצריך להיזהר מזה בקערת פירות או פיצוחים וחטיפים. ואם אחר שלקח מהקערה שם לידו על השולחן או בצלחתו, מותר. (תורת הטהרה יב, כב).
[10] ולדעת השולחן ערוך יכול לאכול משיירי מאכלה. (תורת הטהרה יב, ל). והבן איש חי (ש"ב צו, כב) מחמיר בזה.
[11] אסור לישן על מטה אחת, אפי' המטה רחבה והמצעים נפרדים.
ויש להזהר שלא יגעו המיטות אחת בשניה.(תורת הטהרה יב מה)
וכדאי להרחיק המטות אם אפשר מרחק כזה שגם השמיכות לא יגעו אחת בשניה. ויש אומרים שצריך להרחיק אמה.
אם נפלה השמיכה מעל אשתו, אסור לבעל לזרוק עליה את השמיכה. וכן אסור להוסיף עליה שמיכה. (תורת הטהרה יב, לז).
[12] האחרונים חלקו על איסור זה.
[13] ואם המטה אינה מיוחדת לה, אלא שפעמים היא ישנה עליה, ופעמים הוא, כגון אם רגילים לישון על הספה, מותר לו לישב על הספה, ואפילו בפניה. (תורת הטהרה יב, לא).
[14] ואפילו החליף את המצעים, נכון להחמיר. (תורת הטהרה יב, לא).
[15] מותר לאשה נדה לשכב על מטת בעלה שלא בפניו, ובמקום צורך מותר אפילו בפניו. (תורת הטהרה יב, לג). והט"ז (קצה, ו) כתב, שרק לישב על מטת בעלה בפניו מותר, אבל לשכב על מטתו בפניו אסור, שיש בזה יותר הרהור, וכן פסק הבן איש חי.(ש"ב צו כג)
[16] וחומרא זו לא נהגו בה הספרדים (ב"י, קצה). ואפילו בספסל מתנדנד ואינו קבוע מותר. ואלו שנהגו בחו"ל להחמיר בזה, רשאים לבטל מנהגם. (תורת הטהרה יב, לט). והבן איש חי(ש"ב צו כג) כתב, שבבגדד נהגו לא לישב על ספסל אפי' לא נוגעים זה בזה.
[17] ולמנהג הספרדים המקילים בספסל המתנדנד, גם בזה מותר. (תורת הטהרה יב, מב).
[18] וגם לספרדים צריך להזהר בזה.(תורת הטהרה יב מב)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך