לֹא יִסְתַּכֵּל בְּשׁוּם מָקוֹם מִגּוּפָהּ בְּמָקוֹם שֶדַּרְכָּהּ לְכַסּוֹת[1]. אֲבָל בַּמְּקוֹמוֹת הַגְלוּיִים, מֻתָּר לוֹ לְהִסְתַּכֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶהֱנֶה. אָסוּר לְהָרִיחַ בִּבְשָׂמִים הַמְיֻחָדִים לָהּ, וְאָסוּר לִשְׁמֹעַ קוֹל זֶמֶר שֶלָּהּ[2].
מקום שדרכה לכסות – אפילו אם בביתה רגילה לגלותו, ואינה מכסה אותו אלא לעיתים כשהיא יוצאת לרחוב, או בימות החורף, כגון העקב ואצבעות הרגלים.
הגלויים – תמיד, כמו הפנים והידים.
מותר לו להסתכל – ואין הדין כן בשאר נשים, שאסור להסתכל אפילו באצבע קטנה שלהם, כמו שהתבאר בסימן קנב סעיף ח.
הערות:
- אף שאסור לבעל להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו, אין זה אומר שהיא חייבת ללכת בביתה עם גרביים וכדומה, כי אין האיסור לראות את גופה, אלא להסתכל בו, ואין הדבר מצוי שהבעל יתבונן ברגלי אשתו רק בגלל שהן חשופות, ואינה צריכה אלא להימנע מלחשוף חלקים בגופה שיוצרים גירוי ומושכים את תשומת לב הבעל.
רָאוּי שֶתְּיַחֵד לָהּ בְּגָדִים לִימֵי נִדָּתָהּ, כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ שְׁנֵיהֶם זוֹכְרִים תָּמִיד שֶׁהִיא נִדָּה. וּבְקשִׁי הִתִּירוּ לָהּ שֶׁתִּכְחֹל וְתִפְקֹס וְתִתְקַשֵּׁט בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין בִּימֵי נִדָּתָהּ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ.
שתייחד לה בגדים – בימות החול.
בקושי התירו לה – שהיה נכון שלא תעשה שום פעולות ייפוי, כדי שבעלה לא יימשך אחריה. אבל בסופו של דבר קבעו שהמציאות שבו אשה נמאסת על בעלה בגלל הופעתה המוזנחת הוא פגיעה בייחסים שביניהם לטווח הארוך, והוא יותר בעייתי מהפיתוי הגלום בבגדים יפים, איפור ותכשיטים.
תכחול ותפקוס – מיני איפור.
הערות:
- מאחר ובקושי התירו, ורק כדי שלא תתגנה על בעלה, אשה שיש לה כמה בגדים בעלות דרגות יופי שונות, וכולם נעימים, תלבש את הבגדים הפחות יפים בימי נידותה. וכן בשבת לא תלבש את הבגדים היפים ביותר שיש בהם משיכה מיוחדת. כמו כן, מן הראוי שתצמצם מעט את האיפור, ולא תתאפר אלא עד כמה שהדבר הכרחי כדי שתיראה טוב ולא מוזנחת, ולא בצורה שמושכת תשומת לב, אפילו כשהיא בתוך ביתה [כשיוצאת לרחוב בכל מקרה אסור לה להתאפר בצורה שמושכת תשומת לב].
לֹא תִמְזֹג לוֹ כּוֹס יַיִן[3] בְפָנָיו אוֹ לַהֲבִיאוֹ לוֹ וּלְהַנִּיחוֹ לְפָנָיו עַל הַשֻּׁלְחָן[4], וְלֹא תַצִּיעַ לוֹ מִטָּתוֹ בְפָנָיו[5]. אֲבָל שֶלֹּא בְפָנָיו, הַכֹּל מֻתָּר[6], אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵע שֶהִיא עָשָׂתָה. וַאֲסוּרָה לִצּוֹק לוֹ מַיִם לִרְחוֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וַאֲפִלּוּ מַיִם צוֹנְנִים[7].
לא תמזוג – שלושת הדברים המוזכרים בסעיף זה, הם פעולות של חיבה מיוחדת שהדרך שהאשה עושה אותם לבעלה אפילו כשיש להם צוות משרתים גדול, כי הם דברים שלא מתאים [ואולי גם אסור] שהבעל ייעזר בשבילם במשרתת.
יין – אבל שאר משקים, וכן צלחת עם מאכל, מותרת למזוג ולהגיש לו, שאין קירוב וחיבה אלא במגשת לו כוס יין.
בפניו – שמוזגת לו אותו כשהכוס לפניו על השולחן.
לפניו על השולחן – אבל יכולה להניח במרחק, שיהיה ניכר שהיא משנה מן הדרך הרגילה.
תציע לו מיטתו – מדובר בהכנת המיטה לשינה שהיא פעולה של חיבה, ולא בסידור המיטות בבוקר כדי שהחדר ייראה מסודר, ואין צריך לומר שמותר לה להחליף סדינים וציפות שהיא מלאכה שיש בה טירחה מרובה. ובזמננו אינו מצוי כל כך הצעת המיטה בדרך חיבה.
ליצוק לו מים – ואפילו להביא לפניו מים בכלי כדי שירחץ בהם.
כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לִמְזֹג לוֹ אֶת הַכּוֹס, כָּךְ הוּא אָסוּר לִמְזֹג לָהּ[8]. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לִשְׁלֹחַ לָהּ כּוֹס יַיִן הַמְיֻחָד לָהּ, אֲפִלּוּ הוּא כּוֹס שֶל בְּרָכָה, אָסוּר[9].
הוא אסור למזוג לה – שגם זו היא פעולה של חיבה.
לשלוח לה כוס יין המיוחד לה – שגם זו פעולה של חיבה, שאין שולחים כוס יין במיוחד לאשת איש.
כוס של ברכה – כשמחלק יין של קידוש לכל המסובים, לא ימזוג לה כוסית ויגיד שכוסית זו מיועדת עבורה דוקא, אלא ימזוג סתם, והיא תיקח לעצמה.
אִם הוּא חוֹלֶה[10] וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ זוּלָתָהּ, מֻתֶּרֶת לְשַׁמְּשׁוֹ שִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ נְגִיעָה[11], רַק עַל יְדֵי דָבָר אַחֵר, אֲפִלּוּ לַהֲקִימוֹ וּלְהַשְׁכִיבוֹ וּלְתָמְכוֹ, רַק שֶׁתִּזָהֵר בְּיוֹתֵר מֵהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַצַּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו. וְאִם הָאִשָּׁה חוֹלָה, אָסוּר לְבַעְלָהּ לְשַׁמְּשָׁהּ, אֲפִלּוּ בְּלֹא נְגִיעָה, אֶלָּא אִם כֵּן בִּשְׁעַת דְּחָק גָּדוֹל[12], שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא מִי שֶׁיְשַׁמְּשֶׁנָּה. וְאִם הַבַּעַל הוּא רוֹפֵא וְאֵין שָׁם רוֹפֵא אַחֵר מֻמְחֶה כָּמוֹהוּ, מֻתָּר לוֹ לְמַשֵּׁשׁ לָהּ אֶת הַדֹּפֶק, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְחִבָּה.
אין לו מי שישמש אותו – מבני הבית, אבל אין צריך לשכור אדם מבחוץ שישמש אותו.
על ידי דבר אחר – כגון כפפות. אף על פי ששלא לצורך טיפול בחולה אסור לגעת באשתו נדה גם עם כפפות. ואם אי אפשר על ידי דבר אחר, מותרת גם לגעת בו.
תיזהר ביותר – תנסה למצוא פטנטים כדי שלא להזדקק לכך. ואם יש אילוץ ואין דרך להתחמק, גם פעולות אלו מותרים.
לשמשה אפילו בלא נגיעה – להקימה ולהשכיבה ולתמכה, אבל מותר להביא לה חפצים ואפילו להעבירם מידו לידה אם יש בכך צורך, ולהגיש לה אוכל ולסדר ולנקות את החדר וכל מה שמותר תמיד, ולא החמירו אלא בנגיעה ממש, אפילו על ידי דבר אחר.
שאי אפשר למצוא – אדם חיצוני בתשלום שישמשנה. ואז, כשאי אפשר למצוא, מותר הכל כמו שמותרת כשהוא חולה.
אין שם רופא אחר – אף שהיא אשת איש, והיה צריך להיות אסור גם לרופא אחר לגעת בה, ובכל זאת התירו כמבואר בסימן קצב סעיף ח, חוששים יותר אצל הבעל, כי באשת איש אסורה רק נגיעה שיש בה חיבה, אבל בבעל מאחר והוא קרוב אליה אסרו חכמים כל נגיעה אפילו אינה של חיבה כמו שלמדנו בסעיף ה, ואפילו כשהיא חולה שמותר מעיקר הדין שיגעו אחד בשני כאשר הם זקקים לעזרה, מאחר ואין מדובר בנגיעה של חיבה, בקלות רבה נגיעת הבעל בה אפילו לצורך רפואי יהפוך לנגיעה של חיבה, שאינה דומה נגיעת הרופא לנגיעת הבעל.
למשש לה את הדופק – אם יש בכך צורך גדול. והוא הדין לבדיקות וטיפולים אחרים, ואפילו אם אין מדובר במחלה מסוכנת.
בְּכָל הַהַרְחָקוֹת הַנִּזְכָּרוֹת, צְרִיכִין לִזָּהֵר גַּם בִּימֵי לִבּוּנָהּ, דְּהַיְנוּ בִּימֵי סְפִירַת שִׁבְעָה נְקִיִים, וְגַם אַחַר כָךְ, אִם נִתְאַחֲרָה מִלִּטְבֹּל בִּזְמַנָּהּ, אֲסוּרִים בְּכָל הַנִּזְכָּר עַד לְאַחַר שֶׁתִּטְבֹּל.
ליבונה – נקראים כן על שם שלובשת אז בגדים לבנים, כמו שיתבאר בסימן קנט סעיף א.
אם נתאחרה מלטבול בזמנה – שלכתחילה צריכה לטבול בהקדם האפשרי, כמבואר בסימן קסב סעיף א.
אִשָּׁה נִדָּה, בִּימֵי רְאִיָתָהּ קֹדֶם יְמֵי לִבּוּנָהּ, נוֹהֲגִין שֶׁאֵינָהּ נִכְנֶסֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵינָהּ מִתְפַּלֶּלֶת[13]. אַךְ בַּיָמִים הַנּוֹרָאִים, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן דִּסְלִיחוֹת וּלְהַלָּן שֶׁרַבִּים מִתְאַסְּפִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְיִהְיֶה לָּהּ עִצָּבוֹן גָּדוֹל אִם לֹא תֵלֵךְ, מֻתֶּרֶת לָלֶכֶת וּלְהִתְפַּלֵל. וְכֵן כְּשֶׁהִיא מַשִׂיאָה אֶת בְּנָהּ אוֹ אֶת בִּתָּה, אוֹ כְּשֶׁהִיא יוֹלֶדֶת שֶהִגִּיעַ זְמַנָּה לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכַיוֹצֵא בָזֶה, מֻתֶּרֶת (או"ח סי' פ"ח).
בימי ראייתה – בימים שרואה בהם דם בפועל.
נוהגין שאינה נכנסת לבית הכנסת ואינה מתפללת – וכהיום אינן נוהגות להימנע מהליכה לבית הכנסת. ולהתפלל כתבו הפוסקים שחייבות גם בימי נידותה, וגם במקום שנהגו שלא להתפלל יש לבטל את המנהג.
מיום ראשון דסליחות – מתבאר בסימן קכח סעיף ה.
יולדת שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת – התבאר בהקדמה לסימן ריא סעיף יא.
הקדמה לסימן קנד:
בתחילת סימן קנה יתבאר שאדם צריך לפרוש מאשתו לא רק אחרי שראתה דם, אלא גם כאשר צפוי הווסת להופיע היא אסורה לו, ופרטי ההלכות, כמה זמן מראש עליו לפרוש ממנו, יתבארו שם.
בזמן הגמרא, לכל אשה היה מחזור קבוע, והיה ניתן לחשב בצורה מדוייקת מתי צפוייה לקבל ווסת בפעם הבאה, לא רק ברמת דיוק של ימים אלא אפילו ברמת דיוק של שעות. ועוד היום יש נשים כאלו, שהציביליזציה עדיין לא הרסה את מערכות גופן, במיוחד בעדות שהיו מנותקות מאורח החיים המערבי. חכמינו ציפו מן האשה שתהיה מודעת למחזוריות שבה היא רגילה לראות, כדי שידעו מתי עליהם לפרוש זה מזו.
היום או הזמן שבו הווסת צפוי להופיע נקרא בלשון הפוסקים "ווסת", והווסת נקרא בפיהם "ראיית דם" או "ראייה" בסתם.
לא כל אשה קובעת את ווסתה לפי אותם כללים. יש נשים שהזמן שבין ראייה לראייה קבוע, ויש שרואות בתאריך קבוע, ויש שאין להן קביעות לפי מספר ימים או תאריכים אבל מרגישות תחושות פיזיות קבועות וברורות זמן מסויים לפני תחילת הראיה, ויש גם צורות מורכבות יותר של סדר.
יש ווסת קבוע, הוא ווסת שנקבע אחרי שאותו סדר חזר על עצמו כמה פעמים, ויש ווסת שאינו קבוע, והוא ווסת שנובע מראיה אחת או שתים, ועדיין אין הוכחה לכך שאכן הוא יתמיד, אבל מאחר ולכל אשה נורמלית יש ווסת קבוע, אנחנו מצפים שככל הנראה שהווסת יחזור על עצמו, ומתנהגים בהתאם. דין ווסת קבוע ודין ווסת שאינו קבוע שונים זה מזה בכמה פרטים שיתבארו בסימן זה ובסימן קנה.
אמנם בזמננו, שלרוב הנשים אין ווסת קבוע, אין כל כך הגיון לחשוש כל חודש שמא עכשיו תקבע את ווסתה, ובפרט באשה שיש לה ווסת לא סדיר כלל, אך מכיון שההלכות כבר נקבעו, אנחנו נוהגים על פיהם גם בזמננו.
כָּל וֶסֶת נִקְבָּע בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים רְצוּפוֹת[14], שֶׁאִם רָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים רְצוּפוֹת בִּזְמַן שָׁוֶה כְּפַעַם בְּפַעַם, אֲזַי זְמַן זֶה הוּא לָהּ לְוֶסֶת קָבוּעַ. יֵשׁ נָשִׁים שֶׁהֵן קוֹבְעוֹת וֶסְתָּן בְּיָמִים שָׁוִים בַּחֹדֶשׁ, כְּגוֹן שֶרָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים רְצוּפוֹת, כָּל פַּעַם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וַהֲרֵי לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ בְּרֹאשׂ חֹדֶשׁ. וְכֵן אִם רָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּחֲמִשָּׁה יָמִים בַּחֹדֶשׁ, אֲזַי יוֹם חֲמִישִי בַּחֹדֶשׁ הוּא יוֹם וֶסֶת קָבוּעַ שֶׁלָּהּ, וְזֶה נִקְרָא וֶסֶת הַיָּמִים, שֶׁקָּבְעָה בְּיוֹם יָדוּעַ בַּחֹדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּסְפַּר הַיָמִים אֲשֶר בֵּין רְאִיָה לִרְאִיָה אֵינָם שָוִים, כִּי יֵשׁ חֳדָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם רַק תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, וְיֵשׁ מִשְּׁלשִׁים יוֹם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהִיא לְמוּדָה לִרְאוֹת בְּיוֹם קָבוּעַ בַּחֹדֶשׁ, הֲוֵי לָהּ יוֹם זֶה וֶסֶת קָבוּעַ.
כל ווסת... – בסימן קנה יתבאר המשמעות ההלכתית של הווסתות.
כפעם בפעם – כמו בפעם הקודמת.
יש חודשים – טבת, אדר [ב], אייר, תמוז, אלול, ולפעמים חשוון וכסלו, שמספר הימים בהם אינו קבוע, כמו שיתבאר בסימן רכא סעיף ד.
ויש – שבט, אדר א, ניסן, סיון, אב, תשרי, ולפעמים חשון וכסלו.
למודה – רגילה.
[1] כגון ידיה מהמרפק ולמעלה, רגליה מהברכיים ולמטה עד הקרסול, ושער ראשה. (אם הולכת עם שער מכוסה בבית) (תורת הטהרה יב, מט, נ). והאשה תזהר בזה במיוחד בעת האכלת בנה. (א"מ ז, כח).
[2] הבן איש חי (ש"ב צו, כה) כתב לא לשמוע קול זמר אשתו כשהיא נדה. ולדעת הגר"ע אפשר להקל בשמיעת קול אשתו נדה, וכל שכן במקום צורך כגון ששומע ששרה לתינוק, או לשיר עם אשתו שירי שבת, והמחמיר תבא עליו ברכה. (תורת הטהרה יב, נד)
[3] ולמזוג את היין אל הכוס בלי לערב מים מותר. וכן מותר לאשה למזוג לבעלה שאר משקין או מאכלים. (תורת הטהרה יב, סח).ובני אשכנז מחמירים גם בשאר משקים.
[4] ואם עושה שינוי והיכר, כגון שמניחה על השולחן ביד שמאל, או שמניחה על כסא או שרפרף, מותר. (תורת הטהרה יב, סו).
[5] ואפילו על ידי שינוי אסור. ודווקא סדינים, אבל כרים וכסתות מותר להציע, שהוא טורח ולא חיבה. ואם עושה זאת בשביל שיהיה הבית מסודר, מותר. ולא אסור אלא כשמציעה המטה לשכב עליה. (תורת הטהרה יב, עב עג).
[6] ואפילו מניחה בפניו את היין, אם מזגה שלא בפניו, מותר. (תורת הטהרה יב, סו).
[7] אבל מותר לה להכין מים בכלי כדי שירחץ בהם פניו ורגליו. וכן להכין לו אמבטיה מותר, וטוב שזה לא יהיה בפניו. (תורת הטהרה יב, עו).
[8] ועל ידי שינוי מותר, וכן בשאר משקים מותר. (תורת הטהרה יב, ע).
[9] ואם הוא ובני ביתו שותים מן הכוס והיא שותה אחריהם מותר. כגון בכוס של קידוש שכל המסובים שותים ממנו, יכולה האשה לשתות אפילו לפני שאר המסובים. (תורת הטהרה יב, עא).
[10] ואין להתיר אלא כשהבעל רתוק למטתו, אבל כשרק חש בראשו אין להתיר. וכן סומא (עיור) אסור לאשתו להחזיק בידו, שכיון ששוהה עמה זמן רב, יש חשש שיגיע להרגל דבר. (תורת הטהרה יב, פב).
[11] ואם אי אפשר אלא על ידי נגיעה בבשרו, מותר. (תורת הטהרה יב, פא).
[12] אולם לדעת הגר"ע אפילו בשעת הדחק אין להקל בזה, אלא אם כן יש חשש סכנה אם לא ישמשנה בעצמו. (תורת הטהרה יב, פו).
[13] ויש מתירין בזה, וכן פשט המנהג בכל קהילות הספרדים, שנדה יכולה להכנס לבית כנסת, או לנגוע בספר קדוש. (תורת הטהרה יב, סב).
[14] וכל קביעת וסת הוא דווקא כשראתה שלש פעמים ביום או שלוש פעמים בלילה, אבל אם ראתה פעם ביום ופעם בלילה, אינה קובעת וסת. (שולחן ערוך יו"ד קפט, יג).
כמו כן קובעת וסת רק אם ראתה דם, ולא אם ראתה כתם (שלא בהרגשה). ואם ראתה על 'עד' ג' פעמים, קובעת וסת. (תורת הטהרה טז, ז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך