מִיָּד כְּשֶׁהִתְחִלָּה הָאִשָּׁה לְהַרְגִּישׁ סִימָנֵי לֵדָה, אֲפִלּוּ הִיא מְסֻפֶּקֶת, קוֹרְאִין לָהּ מְיַלֶּדֶת אֲפִלּוּ מִמָּקוֹם רָחוֹק כַּמָּה פַרְסָאוֹת[1].
מיד – אף שאינה במצב של סכנה כרגע, כיון שאם ימתינו עד שיהיה סכנה לא יספיקו לקרוא למיילדת, מותר כבר עכשיו לחלל שבת להביא מיילדת.
אפילו ממקום רחוק כמה פרסאות – שיש בהליכתה איסור מן התורה לחלק מן הפוסקים, והוא הדין שמותר לנסוע ברכב, ולהתקשר למד"א, ולעשות כל הנצרך כדי שתקבל את הטיפול הנדרש כאשר היא תצטרך לו.
הערות:
- הנטייה הטבעית היא, שאם אשה נתקפת צירי לידה בשבת, ובפרט אחר הצהריים, לנסות למשוך את הזמן שלא יצטרכו לנסוע בשבת. והוא איסור גמור, וצריך להזהיר על כך, שבכל מצב שביום חול היתה נוסעת כדי שלא להיכנס לספק סכנה, חייבת לנסוע גם בשבת, ואפילו סמוך לצאת שבת. וכמה פעמים אירע שנשים ילדו בדרך לבית החולים בגלל זה.
יוֹלֶדֶת הֲרֵי הִיא כְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַׁבָּת לְכָל מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה. אַךְ אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי שִׁנּוּי אוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, עוֹשִׂין[2]. וְנִקְרֵאת יוֹלֶדֶת מִשֶּׁתֵּשֵׁב עַל הַמַּשְׁבֵּר אוֹ מִשָּׁעָה שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד, אוֹ שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ לָלֶכֶת בְּעַצְמָהּ. גַּם הַמַּפֶּלֶת לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם מִטְבִילָתָהּ דִּינָהּ כְּיוֹלֶדֶת.
אם אפשר – שאין הדבר אורך יותר זמן, או שלא מדובר בצורך דחוף.
לעשות על ידי שינוי – בניגוד לשאור חולה שיש בו סכנה, שעושים את כל צרכיו כרגיל ואין צריך לשנות כלום.
או על ידי אינו יהודי – בניגוד לשאר חולה שיש בו סכנה, שעושים דוקא על ידי יהודי, כמו שהתבאר בסימן צב סעיף א.
עושין – מאחר ולידה היא סכנה טבעית, ואחוזי התמותה בה נמוכים מאד.
על המשבר – כסא שעליו היתה יושבת היולדת בזמן הלידה.
אין בה כח ללכת – אינה יכולה ללכת בגלל הלחץ של התינוק, ואם צריכה לעבור ממקום למקום צריכים אחרים לשאת אותה כדי להעבירה.
לאחר ארבעים יום מטבילתה – הריון של ארבעים יום ויותר, ומאחר ולא היה אפשר לדעת בדיוק מתי היה תחילת ההריון, ומדובר בספק סכנה, מונים ארבעים יום ממתי שהאשה טבלה, שמא נכנסה להריון מיד.
הערות:
- לא מצאנו בשאר הפוסקים שיש הבדל בין יולדת לשאר חולה שיש בו סכנה אלא לעניין שינוי, אבל לא שיעשו דברים על ידי גוי, והנכון שיעשו על ידי גוי כל מה שאינו קשור לטיפול ביולדת ישירות, כמו כל הקשור לרישום ולמעקב, אבל דברים ששייכים לטיפול באופן ישיר עושים על ידי יהודי, ובפרט במקום שאין גוי שיכול מיידית לטפל.
- כהיום ישנם אפשרויות לבדוק את גיל ההריון [יש לזכור שגיל ההריון היום מחושב משבועיים לפני תחילת ההריון בפועל, וארבעים יום הם שבעה שבועות וחמשה ימים], אך אי אפשר לסמוך על בדיקות אלו במדוייק, וכל ש[עברו ארבעים יום מטבילתה, ו]לפי הבדיקות נכנסה לשבוע השמיני, צריכה לחשוש שדינה כיולדת, בין לעניין להתייחס ברצינות לצרכיה, ובין לדיני טומאה וטהרה שמבוארים בסימן קנח, עיין שם בסעיף ד.
כָּל שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, אֲפִלּוּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַׁבָּת. וְאַחַר כָּךְ אִם אֵין בָּהּ חֳלִי אַחֵר, רַק צַעַר הַלֵּידָה, עַד שִׁבְעָה יָמִים, אִם אוֹמֶרֶת צְרִיכָה אָנִי, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ. וְאִם אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, אֵין מְחַלְּלִין[3]. מוֹנִין יָמִים אֵלּוּ מִיּוֹם הַלֵּדָה וְלֹא מֵעֵת לְעֵת[4], כְּגוֹן אִם יָלְדָה בְּיוֹם רְבִיעִי לְעֵת עֶרֶב, הֲרֵי הִיא בְּיוֹם שַׁבָּת לְאַחַר שְׁלֹשָׁה. וְאִם יָלְדָה בַּשַׁבָּת לְעֵת עֶרֶב, הֲרֵי הִיא בַּשַׁבָּת הַבָּאָה לְאַחַר שִׁבְעָה. וְאִם יֵשׁ קְצָת חֲֹשַֹש סַכָּנָה, שֶׁהָאִשָּׁה חֲלוּשָׁה בְּטִבְעָהּ, הַמֵּקֵל לִמְנוֹת יָמִים אֵלּוּ מֵעֵת לְעֵת לֹא הִפְסִיד.
שלושה ימים – אחרי הלידה.
שאינה צריכה – דברים שמקובל שעושים לכל יולדת, כמו לתת לה אוכל מבושל מזין, ולחמם לה מים לרחוץ, אפילו שהיא אומרת שהיא תוכל לחכות עד מוצאי שבת, ואין צורך לחלל שבת עבורה, מאחר ועושים דברים אלו לכל יולדת אין שומעים לה, אלא אם כן יש שם רופא או מיילדת שמסכימים איתה.
אם אין בה חלי אחר – שלא חל שום סיבוך. ואם ילדה בניתוח זמנים אלו עשויים להיות שונים, ויש להתייעץ עם הרופא עד מתי יש עדיין חשש לסיבוך בעקבות הניתוח, כי לאורך כל התקופה הזאת היא מוגדרת כמסוכנת.
צריכה אני – שיחללו שבת עבורי, ואיני יכולה לחכות עד מוצאי שבת. אבל לא צריכה לומר שהיא יודעת שתסתכן או תמות.
מעת לעת – יממות בנות 24 שעות.
לעת ערב – אחר הצהריים, לפני שקיעת החמה.
הרי היא ביום שבת לאחר שלושה – מיד אחרי שקיעת החמה של כניסת השבת, כי הדקות האחרונות של יום רביעי נחשבות לה כיום שלם.
חשש סכנה – לא סכנה מוגדרת, כי אם יש סכנה מוגדרת מחללין עליה שבת גם לאחר שבעה, אלא שהיא אשה חלשה, כמו שמבאר הקיצור שולחן ערוך.
לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים, אֲפִלּוּ אוֹמֶרֶת צְרִיכָה אָנִי, אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ, אֶלָּא הֲרֵי הִיא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְעוֹשִׂין כָּל צְרָכֶיהָ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי[5]. אֲבָל לְהַסִּיק עֲבוּרָהּ, מֻתָּר אֲפִלּוּ יִשְֹרָאֵל (כְּשֶׁלֹּא נִמְצָא אֵינוֹ יְהוּדִי בְּנָקֵל), וַאֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, מִשּׁוּם דְּיוֹלֶדֶת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מְסֻכֶּנֶת הִיא בַּצִּנָּה.
להסיק עבורה – להדליק אש כדי לחמם את החדר שהיא שוהה בו, אם קר לה והיא עלולה להצטנן.
בתקופת תמוז – באמצע הקיץ.
הַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד, מַרְחִיצִין אוֹתוֹ וְחוֹתְכִין אֶת טַבּוּרוֹ, וּמְיַשְּׁרִין אֵבָרָיו, וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו. אַךְ אִם אֵינוֹ בֶּן קְיָמָא, כְּגוֹן שֶׁנּוֹלַד לִשְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים[6], אֲסוּרִין לְטַלְטְלוֹ, אֶלָּא אִמּוֹ שׁוֹחָה עָלָיו וּמֵנִיקָתוֹ, מִפְּנֵי צַעַר הֶחָלָב הַמְצַעֵר אוֹתָהּ[7] (ש"ל).
כל צרכיו – לפי דעת הרופאים באותה תקופה. אבל אסור לעשות פעולות שכל מטרתם אינה אלא למעקב, כגון למלא בניירת פרטים שאינם חשובים, לשקול אותו, ועוד, ומן הראוי לעשות פעולות אלו על ידי גויים. כמו כן, חיסונים וכדומה, שאין שום דחיפות רפואית לעשותם מיד אחרי הלידה, ורק בגלל שיש נהלים עושים אותם מיד, אסור לעשותם בשבת, ואפילו על ידי גוי, כמו שלמדנו בסימן צא סעיף יח.
אינו בן קימא – אינו בר-קיום, שבוודאות לא ישרוד.
לשמונה חודשים – בעבר תינוק שנולד בחודש השמיני לא היה שורד בוודאות, ולכן ההתייחסות אליו בהלכה היא כמו לתינוק מת. ובזמננו, כל שהרופאים נותנים סיכוי כלשהו שהתינוק ישרוד, מתייחסים אליו כאל כל חולה שיש בו סכנה, ועושים עבורו את כל צרכיו.
אסורים לטלטלו – כמבואר בסימן פח סעיף טו.
שוחה עליו – שאפילו לצורך הנקה היה אסור להזיז אותו.
שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יוֹתֵר הַדָּרִים בֶּחָצֵר אַחַת, כָּל אֶחָד בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אָסוּר לְטַלְטֵל לֹא מִן הַבָּתִים לֶחָצֵר, וְלֹא מִן הֶחָצֵר לַבָּתִים וְלֹא מִבַּיִת לְבָיִת. וַאֲפִלּוּ בְּלֹא דֶּרֶךְ הֶחָצֵר, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ פֶּתַח אוֹ חַלּוֹן בֵּין בֵּיתוֹ שֶׁל זֶה לְבֵיתוֹ שֶׁל זֶה, אֲסוּרִין לְטַלְטֵל דֶּרֶךְ שָׁם. וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי מִכְשׁוֹל[8] (שס"ו).
בחצר אחת – שהיא רשות היחיד לפי ההגדרות שלמדנו בסימן פא. וכן הדין בשנים שגרים בדירה אחת כל אחד בחדר משלו, כמבואר בסעיף ה.
בחדר – או בדירה.
עירובי חצירות – יתבאר מסעיף ו ואילך איך עושים זאת. והעניין הוא שרצו חז"ל שבכל מצב שבו נפגשים שני מקומות בבעלות שונה, אפילו אם שניהם רשות היחיד, יהיה אסור לטלטל מאחד לשני, כדי שלא יטלטלו גם מחצרות לכרמלית ולרשות הרבים. ובסעיף ו יתבאר בעז"ה איך פועל העירוב.
לידי מכשול – לטלטל באחד האופנים האסורים.
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם פֶּתַח, אִם רוֹצִים, עוֹשִׂים כָּל בְּנֵי חָצֵר עֵרוּב אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמָם, וּמֻתָּרִים כָּל בְּנֵי הֶחָצֵר לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר שֶׁלָּהֶם. אֲבָל אֲסוּרִים לְטַלְטֵל מֵחָצֵר לֶחָצֵר כֵּלִים שֶׁשָׁבְתוּ בַּבָּיִת. וְאִם רוֹצִים, עוֹשִׂים כָּל הַדָּרִים בִּשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, עֵרוּב אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִין לְטַלְטֵל גַּם מֵחָצֵר לְחָצֵר אֲפִלּוּ כֵּלִים שֶׁשָׁבְתוּ בַּבָּיִת. וְאִם יֵשׁ בֵּין הַחֲצֵרוֹת אֲפִלּוּ רַק חַלּוֹן שֶׁהוּא לְכָל הַפָּחוֹת רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים וְגָבוֹהַּ אַרְבָּעָה טְפָחִים וְהוּא בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים סָמוּךְ לָאָרֶץ וְאֵין בּוֹ סְרִיגָה, גַּם כֵּן יְכוֹלִין לְעָרֵב בְּיַחַד. אֲבָל בְּפָחוֹת מִזֶּה, אֵין יְכוֹלִין לְעָרֵב בְּיָחַד. וְאִם יֵשׁ חַלּוֹן בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים, אֲפִלּוּ הוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, יְכוֹלִין לְעָרֵב בְּיַחַד (מִשּׁוּם דְּבֵיתָא כְּמָאן דְּמַלְיָא דָּמִי) (שע"ב).
שתי חצירות – שיש להם כניסה מהרחוב, ובכל אחד מהם יש כמה בתים.
פתח – לפי הגדרים שבסימן פב סעיף ה, זאת אומרת פתח בתוך גדר, שאינו רחב יותר מעשר אמות, והחלק הבנוי רב מהחלק הפתוח.
כל בני חצר – כל הדיירים של כל חצר בפני עצמו.
לטלטל בחצר שלהם – וכן מהבתים לחצר ומהחצר לבתים.
כלים ששבתו בבית – כלים שהיו עם כניסת השבת בתוך אחד הבתים, והוציאו אותם לחצר בשבת. אבל מותר לטלטל מחצר לחצר אפילו בלא עירוב כלים ששבתו בחצר, ובלבד שלא יכניסם לבית בחצר אחר. וכבר למדנו דבר דומה בסימן פג סעיף ג.
עירוב אחד – משותף לדיירי שתי החצרות, ואם כבר עירבו כל חצר בפני עצמו ורוצים לאחד את העירוב, יש לכך כמה פתרונות, וישאלו שאלת רב.
ואם יש... – כדי שיהיה אפשר לעשות עירוב משותף לשני חצירות, אין צריך דוקא שיהיה ביניהם פתח, אלא די בכך שיש אפשרות להעביר בין החצירות חפצים בצורה נוחה, ובתנאי שאין ביניהם מחיצה גמורה של עשרה טפחים גובה לכל ארכה.
טפחים – ביארתי את המידות בהקדמה לסימן פא.
והוא בתוך עשרה טפחים סמוך לארץ – הצד התחתון של החלון.
פחות מזה – פחות רחב או פחות גבוה.
אפילו הוא גבוה וכו' – אבל שאר התנאים, של האורך והרוחב, צריך גם בבית.
משום דביתא כמאן דמליא דמי – בגלל שהבית נחשב כאילו שהוא מלא, והכוונה היא שמתייחסים לכל נקודה שבקיר הבית כאילו שהיא במפלס של רצפת הבית.
[1] ולכתחילה ראוי שאשה הקרובה ללידה, תשבות קרוב לבית חולים, אם הדבר אינו כרוך בטירחא מרובה. (הליכות עולם ד, רכ).
[2] וראוי שהיולדת תכין קודם שבת את הדרוש לה למקרה שתצטרך ללכת בשבת, כגון שתכתוב קודם שבת פרטיה האישיים, כדי שלא תצטרך לעשות זאת בשבת. (חזון עובדיה שבת ג, שכ).
כשהאשה מרגישה שהיא עומדת ללדת, כגון שיש לה צירים סדירים, או ירידת מים, אפילו אם יש לה ספק אם הגיע זמנה ללדת, מותר לה לטלפן לאמבולנס או לרכב אחר שיקח אותה, ומותר לאדם אחר לבוא אתה, כדי שלא תטרף דעתה. ואם תוך נסיעתה פסקו ציריה, יכולה לומר לנהג להחזירה. אך אם שהתה בבית חולים ואז פסקו ציריה, יכולה לחזור לביתה רק על ידי נהג גוי. (חזון עובדיה שבת ג, שכ).
אם הרופא קבע שעל האשה לעשות ניתוח קיסרי, יש להשתדל לדחות את הניתוח לאחר שבת. ואם הדבר תלוי בה תקבע את הניתוח לא לשבת ולא לימים הסמוכים לשבת. והיולדת בשבת, מותר לה לבקש זריקת 'אפידורל' וכדומה. (חזון עובדיה שבת ג, שכב).
ומותר לחלל שבת גם על ה'עובר', אם הבחנת הרופא שהעובר במצוקה. ואפילו אם זה בתוך 40 יום להריון.(חזון עובדיה שבת ג, שלח).
[3] וגם אם שתקה, מחללין עליה את השבת. ואשה שאמרה צריכה אני, אפילו כמה רופאים אומרים אחרת, שומעין לה, ומחללין שבת בשבילה. (חזון עובדיה שבת ג, של).
[4] וה'חזון עובדיה' כתב שמונים ימים אלו הם מעת לעת'. ולכן שלשת ימים הראשונים מסתיימים שבעים ושתיים שעות לאחר הלידה. (חזון עובדיה שבת ג, של).
[5] ומלאכות האסורות מדרבנן, אפשר לעשות לה בשינוי. ואם אחר שבעה ימים מלידתה התגלה סיבוך אצל היולדת ויש חשש סכנה בדבר, דינה כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה שבת. (חזון עובדיה שבת ג, של).
[6]ובזמן הזה שהרפואה השתכללה, גם על בן שמונה חדשים או פחות מחללין שבת. (חזון עובדיה שבת ג, שמא).
[7] כל אשה שהולד לא רוצה לאכול ממנה ומצטערת מהחלב, מותר לה להוציא בידיה את החלב לכלי שיש בו נפט או חומר ניקוי כדי לאבדו, כוון שהיא מלאכה שאינה צריכה במקום צער, ולא גזרו בזה חכמים. (חזון עובדיה שבת ג, שדמ).
[8] ואם אין שם חצר משותפת יש בזה מחלוקת הפוסקים אם צריך לערב, ולכן יערב בלי ברכה. (כף החיים שסו, ה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך