אִם רוֹפֵא בָקִי, אֲפִלּוּ הוּא אֵינוֹ יְהוּדִי, אוֹ שְׁאָר מֵבִין אוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה עֲדַיִן אֵין הַחוֹלֶה בְּסַכָּנָה, מִכָּל מָקוֹם אִם לֹא יַעֲשׂוּ לוֹ רְפוּאָה זֹאת, אֶפְשָׁר שֶׁתִּכְבַּד עָלָיו הֶחֳלִי וְיָכוֹל לָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, אֲפִלּוּ הַחוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא וּמְחַלְּלִין אֶת הַשַׁבָּת[1]. וְאִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר, שֶׁאִם לֹא יַעֲשׂו לוֹ רְפוּאָה זֹאת וַדַּאי יָמוּת, וְאִם יַעֲשׂוּ לוֹ יָכוֹל לִהְיֹת שֶׁיִּחְיֶה, מְחַלְּלִין גַּם כֵּן אֶת הַשַׁבָּת. עַיֵן עוֹד בְּסִימָן קל"ג מִן סָעִיף י"ג עַד סָעִיף י"ח (שכ"ח שכ"ט תרי"ח).
בקי – שמכיר את המחלה ואת דרכי הטיפול בה, אבל רופא שאומר שאינו מכיר את המחלה, דינו ככל אדם, ואין שום משקל יתר לדבריו.
או שאר מבין – שאומר שהוא מכיר את המחלה הזאת, ואין במקום רופא בקי, ודוקא אם המבין הזה הוא יהודי, אבל גוי שאינו רופא אין מחללים שבת על פיו, אפילו אם אומר שהוא מכיר את המחלה הזאת והוא יודע שצריך לעשות לה רפואה שיש בה חילול שבת.
אם לא יעשו לו רפואה זאת – היום.
אפשר... – אין צורך שיידע הרופא או המבין שאם לא יעשו לו רפואה הוא יסתכן, אלא די בכך שאומרים שיש במחלה זו פוטנציאל של הסתבכות אם לא יטפלו בה [כגון שאומר שהוא יודע שדלקת גרון מסוג זה עלולה לגרום מחלת לב או מחלת כליות, ולכן יש לקחת אנטיביוטיקה].
יכול להיות שיחיה – וצריך שהרופא יאמר כן בפירוש, שהוא מכיר את המחלה ואת התרופה, ויש מקרים שבהם התרופה הצילה את חיי החולה, ולא די בכך שהרופא אומר שהטיפול במחלה זו דורש לעשות כך וכך, ושמענו לא פעם שהרופאים הצריכו חולים לעבור טיפולים שונים, וכשנשאלו בפירוש אמרו בפה מלא שאין להם שום ידיעה שטיפול זה יש ביכולתו להאריך את חייו אפילו ברגע אחד, והם רק מנסים, או שמטפלים כדי לשפר את איכות החיים, או כדי להרגיש ש'עושים משהו'.
הערות:
- הסיבה שיש חילוק בין יהודי לגוי, הוא מפני שהיהודי זהיר יותר כשאומר לחלל שבת, שהרי הוא מצווה לשמור שבת בעצמו, ואם לא היה מאמין באמת שיש כאן חשש סכנה לא היה אומר כן, אבל הגוי שאינו מכיר בערך השבת, אם אינו רופא [שזהיר כדי שלא יצא עליו שם של רופא לא אמין] לא איכפת לו להגיד שהוא מבין ויודע וצריך לחלל שבת. ולפי זה גם יהודי שאינו שומר שבת, אם אינו רופא אין להאמינו, אלא אם יש לנו ספק גם בלי דבריו.
כָּל מַכָּה שֶׁבִּפְנִים הַגּוּף[2], דְּהַיְנוּ מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים וְגַם הַשִּׁנַיִם בִּכְלָל[3], וְהַיְנוּ קִלְקוּל שֶׁמֵּחֲמַת מַכָּה אוֹ בוּעָה וְכַיוֹצֵא בָזֶה, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד, שֶׁאֲפִלּוּ אֵין שָׁם בְּקִיאִים וְחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם, עוֹשִׂין לוֹ כָּל מַה שֶּׁרְגִילִים לַעֲשׂוֹת בְּחֹל. אֲבָל כְּשֶׁיוֹדְעִים וּמַכִּירִים בְּאוֹתוֹ חֳלִי שֶׁמַּמְתִּין וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחִלּוּל שַׁבָּת אֵין מְחַלְּלִין. מֵחוּשִׁים אֵינָן נִקְרָאִין מַכָּה. וּמִי שֶַׁחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנּוֹ וּמִצְטַעֵר עָלֶיהָ מְאֹד עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנָּהּ כָּל גּוּפוֹ, מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיּוֹצִיאָהּ[4].
מכה שבפנים הגוף – פגיעה באברים פנימיים.
מן השפה ולפנים – הגדרת אברים פנימיים היא רחבה, וכוללת את חלל הפה.
מכה או בועה – פגיעה ניכרת לעין.
אינו צריך אומד – אין צורך לפני שמחללים שבת לקרוא לרופא שיתן חוות דעת.
שממתין – שאין שום דחיפות בטיפול בו, והמתנה עד מוצאי שבת לא יחמיר את המצב הרפואי, אפילו אם המחלה מסוכנת, ואין צריך לומר אם הבקיאים אומרים שהם מכירים ויודעים שפציעה זו אינה מסוכנת כלל.
מחושים אינן נקראין מכה – מי שיש לו כאב חזק באחד האברים הפנימיים, אבל אין לו פצע נראה לעין, אין מחללים שבת. וכאבי בטן חזקים מאד עלולים להיות מסוכנים, ומותר לחלל שבת כדי לאבחן אותם.
לומר לאינו יהודי – אבל לא יוציאנה יהודי, אף שיתכן שיש דלקת בשורש והיא מכה של חלל שמחללים עליה שבת, מפני שהוצאת השן לא בהכרח מסוכנת פחות מהדלקת. אבל כדי לקחת תרופות אנטיביוטיות מותר לחלל שבת.
שיוציאה – אף על פי שיש בהוצאת שן איסור דאורייתא, כמו שלמדנו בסימן צא סעיף טז.
מַכָּה שֶׁעַל גַּב הַיָּד וְשֶׁעַל גַּב הָרֶגֶל[5], וְכֵן עַל כָּל מַכָּה שֶׁנֶּעֶשְֹתָה מֵחֲמַת בַּרְזֶל, וְעַל שְׁחִין שֶׁבְּפִי הַטַּבַּעַת, וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע עֲלוּקָה אוֹ שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי עָפָר[6], אֲפִלּוּ סָפֵק אִם מֵמִית אִם לָאו, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַדַּחַת חָזָק בְּיוֹתֵר, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת. אֲבָל עַל קַדַּחַת הַמְּצוּיָה, אֵין מְחַלְּלִין, אֶלָּא עוֹשִׂין עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי.
מכה שעל גב היד ושעל גב הרגל – בלי טיפול מינימלי כחיטוי עלולה להיות מסוכנת, ולכן בברירת מחדל מחללין עליה שבת כדי להשיג חומרי חיטוי ו/או ריפוי.
מכה שנעשתה מחמת ברזל – לפני עידן חיסוני הטטנוס, היתה מסוכנת.
שחין שבפי הטבעת – לא ברור למה הכוונה.
עלוקה – סוג של תולעת שמוצצת דם.
כלב שוטה – נגוע בכלבת.
זוחלי עפר – נחש, עקרב, או חרק כלשהו שאין ידוע מהותו.
קדחת חזק ביותר – חום גבוה, יותר ממה שמקובל במחלות חום רגילות.
עושין על ידי אינו יהודי –וכן מותר ליטול תרופות, כל שאין הדבר כרוך במלאכה, שהרי הוא חולה בכל גופו, כמבואר כל זה בסימן צא סעיפים טז-יז.
הערות:
- חלק מהדברים המנויים בסעיף זה אין מתייחסים אליהם כהיום כדברים שיש בהם סכנה. הדבר נובע מהסתכלות שונה על המושג סכנה. הגדרת סכנה בהלכה הוא כל דבר שאם לא יטפלו בו הוא עלול להתפתח לכדי סכנה. בזמננו אנחנו נוטים לסמוך על אמצעי החיטוי, ותרופות אנטיביוטיות, וגם זיהום רציני אנחנו לא רואים בו סכנה ממשית. מקסימום לוקחים אנטיביוטיקה דרך הווריד. גישה זו היא מעוותת ומבחינה הלכתית אינה נכונה.
- כמו בסעיף הקודם, מדובר כאן בברירת מחדל, ואם ברור לאדם או למישהו בקרבתו שמכה זו אין בה סכנה כלל, אין מחללין עליה את השבת.
מִי שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַקִּיזִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְכָל שֶׁהִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן, עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה לְהִתְחַמֵּם אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז.
מי שאחזו דם מקיזין אותו – עד לפני כ-200 שנה, היה מקובל ברפואה, שחום ותסמינים שונים נגרמים מעודפי דם, או מריכוז של דם רע, והפתרון הקבוע היה להקיז דם, לעיתים בכמויות גדולות.
נצטנן – לפעמים היו מקיזים כמויות של דם שהיו יכולים לגרום לעלפון, ולקושי של הגוף לחמם את עצמו, עד כדי היפותרמיה.
בתקופת תמוז – באמצע הקיץ.
הַחוֹשֵׁשׁ בִּשְׁתֵּי עֵינָיו אוֹ שֶׁהָיָה בְּאַחַת מֵהֵן צִיר אוֹ שֶׁהָיוּ שׁוֹתְתוֹת אוֹ שֶׁהָיָה דָּם שׁוֹתֵת אוֹ שְׁאָר דָּבָר שֶׁהוּא סַכָּנָה לָעַיִן, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת[7].
החושש בשתי עיניו – אפילו בלא תופעות נוספות.
ציר – מוגלה.
שותתות - זולגות דמעות.
דם שותת – נוטפות דם.
מחללין עליו את השבת – כי סכנה של איבוד עין יכולה להתפתח לסכנת חיים.
הערות:
- למעשה אין להבחין בין עין אחת לשתים, ואין לחלל שבת על תחושת כאב ללא תופעות נוספות, אפילו אם שתי העיניים כואבות.
חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁצָּרִיךְ לְבָשָׂר, וְיֵשׁ כָּאן בָּשָׂר אָסוּר, שׁוֹחֲטִין עֲבוּרוֹ וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בָּשָׂר אָסוּר, מִשּׁוּם דְּחַיְשִׁינָן, שֶׁמָּא כְּשֶׁיִּתְוַדַּע לוֹ שֶׁהֶאֱכִילוּ אוֹתוֹ בָּשָׂר אָסוּר[8], יָקוּץ בּוֹ. אֲבָל בְּמָקוֹם דְּלֵכָּא לְמֵיחַשׁ לְשֶׁמָּא יָקוּץ בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁהוּא קָטָן אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ מְטֹרֶפֶת, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בָּשָׂר אָסוּר וְאֵין שׁוֹחֲטִין עֲבוּרוֹ בַּשַׁבָּת (שכ"ח).
אסור – נבילה.
כשיתוודע לו שהאכילו אותו בשר אסור – משמעות הדברים, שאפילו אם בשעת האכילה הוא יחשוב שהבשר כשר, בכל זאת יותר נכון לשחוט, כי תחושת הגועל שירגיש אפילו אחרי שכבר אכל עלולה לסכן אותו. ושאר הפוסקים לא כתבו אלא שיהיה קשה לו לאכול אם ידע שהבשר אינו כשר.
דליכא למיחש – שאין לחוש.
דעתו מטורפת – אינו בדעה צלולה.
כגון... – וכן אם הוא דואג לצרכי עצמו, ויודע שלא יקוץ בנבלה.
הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל חוֹלֶה, אָסוּר לְבָרִיא לְאָכְלוֹ בַשַׁבָּת, אֲבָל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֻתָּר מִיָּד גַּם לְבָרִיא אִם בִּשְּׁלוֹ יִשְֹרָאֵל, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן לח סָעִיף ט (שיח).
אסור לבריא – כי אם יתירו לו לאכול, יש חשש שיוסיפו לסיר כמות נוספת עבור הבריאים.
מיד – ואין צריך להמתין "בכדי שיעשו" כמו שלמדנו בסימן פח סעיף ד שצריך להמתין במלאכה שגוי עשה עבור יהודי, שבמלאכת גוי חששו חכמים שמא יאמר לגוי לבשל כדי שיהיה לו מוכן במוצאי שבת מיד, ולכן אסרו גם במוצאי שבת להנות מהעובדה שהוא בישל בשבת, אבל יהודי אין חשש שיבשל בשבת, ואין צריך לאסור את התבשיל במוצאי שבת.
אם בישלו ישראל – כי אם בישלו הגוי יתכן שאסור באכילה במוצאי שבת אפילו לחולה עצמו, ובוודאי שאסור לבריא, מחמת האיסור של בישולי גוים, כמו שלמדנו בסימן צא סעיף טז, וכמו שמתבאר בסימן לח סעיף ט.
מִי שֶׁרוֹצִים לֶאֱנֹס אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה לְפִי שָׁעָה, אֲפִלּוּ הִיא עֲבֵרָה חֲמוּרָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת, כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הָעֲבֵרָה. אֲבָל אִם רוֹצִים לֶאֱנֹס אוֹתוֹ לְהָמִיר אֶת הַדָּת וּלְהוֹצִיאוֹ מִכְּלַל יִשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ הוּא קָטָן אוֹ קְטַנָּה הַחִיּוּב הוּא עַל כָּל מִי שֶׁבְּיָדוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַצִּילוֹ, אֲפִלּוּ צָרִיךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּאִסּוּרֵי דְּאוֹרָיְתָא, כְּמוֹ שֶׁמְחֻיָּבִין לְחַלֵּל שַׁבָּת בִּשְׁבִיל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, דִּכְתִיב וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל אֶת הַשַׁבָּת, אָמְרָה תּוֹרָה, חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא סָפֵק אִם תּוֹעִיל הַהִשְׁתַּדְלוּת אוֹ לֹא, מִכָּל מָקוֹם חַיָּבִין לְחַלֵּל שַׁבָּת לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, כְּמוֹ שֶׁמְחַלְּלִין בִּשְׁבִיל סְפֵק פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. אֲבָל מִי שֶׁפָּשַׁע וְרוֹצֶה לְהָמִיר, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת בְּאִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא, דְּכֵיוָן שֶׁפָּשַׁע, אֵין אוֹמְרִים לְאָדָם חֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּזְכֶּה חֲבֵרֶךָ. וּמִכָּל מָקוֹם בְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן לָלֶכֶת חוּץ לַתְּחוּם וְלִרְכּוֹב עַל גַּבֵּי סוּס אוֹ לֵילֵךְ בַּעֲגָלָה, וְכֵן לְטַלְטֵל מָעוֹת וְכַדּוֹמֶה, יֵשׁ מַתִּירִין לְחַלֵּל בִשְׁבִיל לְהַצִּילוֹ.
לאנוס אותו – להכריח אותו.
לפי שעה – באופן חד-פעמי.
להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל – לגרום לכך שלא ישמור כבר תורה ומצוות, בין אם מפאת הצטרפותו לדת אחרת, ובין אם רוצים לגרום לו לאמץ השקפת עולם מטריאליסטית או אתאיסטית.
אפילו הוא קטן או קטנה – שאינם חייבים במצוות לעת עתה. אם רוצים לנתק אותם מן היהדות [כפי שנעשה לבני עדות המזרח בשנים הראשונות לקיום המדינה].
כמו שמחוייבין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה – אף שבסעיף א למדנו שהחיוב לחלל שבת כדי להציל חיים נלמד ממה שכתוב 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – ולא שימות בהם, אך יש מקורות נוספים, ואחד מהם הלימוד המוזכר כאן.
ושמרו בני ישראל את השבת – שמות לא טז, והמשך הפסוק 'לעשות את השבת', זאת אומרת שכששומרים את השבת צריכים לקחת בחשבון ששמירת השבת לא תפגע בעתיד בעשיית השבת.
שפשע – שהחליט לעזוב את התורה על דעת עצמו.
אין מחללין עליו את השבת – כדי לנסות להשפיע עליו שיחזור למוטב.
חטא בשביל שיזכה חברך – אסור לאדם לעבור אפילו עברה קלה, כדי להציל אדם אחר אפילו מאיסור חמור מאד, במקרה שההוא נכנס למצב זה באשמתו.
יש מתירין – כי הם סוברים שמה שאסור לאדם לחטוא כדי לזכות את חברו נאמר רק במקרה שחברו יעבור עבירה רגילה, אבל במקרה שמדובר על שמירת שבת למשך כל החיים, שהיא מצוה גדולה מאד, התירו חז"ל לעבור על איסורים מדרבנן כדי להצילו מעבירה גדולה זו.
[1] ואם רופא מומחה אומר שצריך לחלל עליו את השבת ואם לא יעשו כך יסתכן, צריך לחלל עליו שבת אפי' אם אומר זאת בלשון ספק, ואין החולה רשאי להחמיר בזה. (הליכות עולם ד, קמב).
אדם שאומר שמרגיש רע ואם לא יקחוהו לרופא יבוא לידי סכנה, לב יודע מרת נפשו, ומחללים עליו את השבת.(חזון עובדיה ג רמז)
[2] מכה של חלל כגון במעיים, כבד, וטחול מחללים עליה שבת. אלא אם כן יודעים באותו חולי שאינו צריך חילול, שאז אסור לחלל שבת אף שהיא מכה של חלל. (הליכות עולם ד, קמז).
[3] מי שיש לו כאב גדול בשיניו, אף אם לא חלה כל גופו מותר שגוי יוציא שינו הכואבת. ואם יש סכנה אם לא יוציאנה, מותר להוציאה גם על ידי רופא יהודי. (חזון עובדיה שבת ג, רלז).
[4] חולה שיש בו סכנה שמחללין עליו שבת, עושין לו גם מלאכות שרק מקילים על מכאוביו ויסוריו אם יש לו בהם צורך, אף שאין במניעתן סכנה. (הליכות עולם ד, קמה).
מותר לחולה או ליולדת לעלות במעלית שבת, אף אם יכולים לעלות בלעדיה, אבל לרדת במעלית נכון להחמיר. (הליכות עולם ד קנח)
[5] אמנם הרופאים היום לא מסכימים לזה, וצריך לומר שהשתנו הטבעים. (חזון עובדיה שבת ג, רלד שש"כ תקכה).
[6] ומותר להרוג את הנחש שהכישו ולהביאו לבית החולים, כדי שידעו איזה נחש הכישו ויוכל לקבל טיפול מדוייק. (חזון עובדיה שבת ג, רלה).
[7] מחלות עינים רציניות, הרי הן בגדר פיקוח נפש, ופעמים שמחללים עליהן שבת. (הליכות עולם ד, קמו).
חילול שבת בשביל להציל אבר מגופו, נחלקו הראשונים אם מותר לחלל על זה שבת, והשלחן ערוך פסק כרשב"א ועוד ראשונים שאין מחללין שבת על הצלת אבר. ובימינו שחוששים שמזה יתפתח סכנה בכל הגוף, יש להתיר לחלל שבת על ידי יהודי גם על סכנת אבר. (חזון עובדיה שבת ג, רלה).
יד שנקטעה ויש אפשרות לחברה כדי להצילה, מותר לעשות ניתוח ולחברה בשבת שהרי בלאו הכי מותר לטפל ביד, שלא יהיה בה זיהום.
עצם של פרק יד או רגל שנשמט ממקומו והרופא אומר שיכול לבוא לסכנה, מותר להחזירו בשבת, וכל שכן אם יש בזה סכנת אבר, ואם אבחנת הרופא לעשות צילום, מותר אף לעשות צילום. וגם אם הרופא אומר שאין בזה סכנה, מותר להחזיר העצם למקומה. ועצם שנשברה, מותר לחלל שבת אם יש צורך בדבר.(חזון עובדיה ג רנג)
נערה שהיה לה חתך עמוק בפניה והוזקקה לכמה תפרים כדי למנוע סכנה, מותר להוסיף לה תפרים, כדי שלא תשאר לה צלקת בפניה.(הליכות עולם ד קנז)
מותר לרופא שטיפל בחולה שיש בו סכנה בשבת, לקבל שכר לאחר שבת עבור טיפולו, ואין בזה משום שכר שבת.(חזון עובדיה ג רנ)
[8]ואם החולה צריך לאכול לאלתר, והנבלה מוכנה לו מיד, והשחיטה מתאחרת, מאכילים אותו נבלה. (חזון עובדיה שבת ג, רפה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך