מֻתָּר לָצֵאת בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת בְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ. אֲבַל אִם מְקַפְּלָהּ סְבִיב צַוָּארוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ לְלָבְשָהּ כָּךְ, אָסוּר.
מצוייצת – עם ציציות, כיון שהציציות נחוצות לבגד שהרי אסור ללבשו בלי ציציות, הם הופכים להיות חלק ממנו.
בדרך מלבוש – כמו שרגילים ללבוש טלית ביום חול.
במקום שאין הדרך ללבשה כך – ביום חול.
בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי רְצוּעוֹת אוֹ מְשִׁיחוֹת לְקָשְׁרוֹ בָּהֶן, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרָסִים לְחַבְּרוֹ וְנִפְסַק אֶחָד מֵהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁנִי שֶׁנִּשְׁאַר כְּנֶגְדוֹ אֵינוֹ חָשׁוּב, מִכָּל מָקוֹם אִם דַּעְתּוֹ לְתַקְּנוֹ אַחַר כָּךְ לְהָבִיא לוֹ בֶּן זוּגוֹ, אִם כֵּן זֶה שֶׁנִּשְׁאַר אֵינוֹ בָּטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד וַהֲוֵי כְּמוֹ מַשָּׂא. וְאָסוּר לָצֵאת בְּבֶגֶד זֶה. אֲבָל אִם אֵין דַּעְתּוֹ לְתַקְּנוֹ, אִם כֵּן, כֵּיוָן שֶׁזֶּה שֶׁנִּשְׁאַר אֵינוֹ דָּבָר חָשׁוּב, הֲרֵי הוּא בָּטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד וּמֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְאִם הוּא דָּבָר חָשׁוּב, כְּגוֹן מְשִׁיחָה שֶׁל מֶשִי אוֹ קֶרֶס שֶׁל כֶּסֶף, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְתַקְּנוֹ, אֵינוֹ בָּטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ[1].
משיחות – חבלים.
לקשרו בהן – על ידי קשירת הרצועות זו לזו.
אינו חשוב – אין לו ערך כספי מבחינתו.
אם דעתו לתקנו – הרי מייחס לו חשיבות.
אם אין דעתו לתקנו – למשל מתלה של מעיל שנקרע, שהדרך לתפור מתלה חדש ולא לתקן את הישן.
אינו בטל לגבי הבגד – כל עוד אינו שימושי לחיבור קצוות הבגד, וגם אינו משמש לייפוי הבגד, הרי מעוניין בטלטול הקרס היקר רק כדי שלא ייאבד לו, ונמצא שהוא משא בשבת.
הערות:
- סעיף זה מקורו מדברי החיי אדם, וגם המשנה ברורה העתיקו. אבל מדברי השולחן ערוך נראה שרק אם החלק הנשאר מחובר לבגד הוא דבר חשוב כשלעצמו אסור לצאת איתו בשבת, אבל אם אין חשיבותו נובעת אלא ממה שרוצה להביא לו בן זוג ולתקנו – הוא בטל לגבי הבגד. וכן הורו פוסקים רבים. ולכן בוודאי אין למחות ביד הנוהגים להקל, ובשעת הצורך, כגון שנפסק לו בשבת כאשר אינו בביתו, יש למיקל הרבה על מה לסמוך.
- כפתורים רזרביים – אם הם ייחודיים והם חשובים לו, יש בזה דעות שונות. ואם אינם ייחודיים, ואינו מייחס אליהם שום חשיבות כמו כפתורים של חולצה, מותר לצאת איתם.
בַּעֲלֵי הַקָּרְחָה שֶׁמַּנִּיחִין עַל רָאשֵׁיהֶן פִּשְׁתָּן סָרוּק אוֹ צֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁיְהֵא נִרְאֶה כְּשֵׂעָר בְּרָאשֵׁיהֶן [פֵּאָה נָכְרִית] (פרוק) מֻתָּרִין לָצֵאת בּוֹ בַּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁתַּכְשִׁיט שֶׁלָּהֶם הוּא (וּבִלְבַד שֶׁהוּכַן מֵעֶרֶב שַׁבָּת).
קרחה – קרחת.
מנופץ – סרוק במסרקות ברזל.
שתכשיט שלהם הוא – ואין חשש שיורידו אותם, כדי שלא יתגנו בעיני הרואים.
שהוכן מערב שבת – שלא יהיה הצמר והפשתן מוקצה, על פי הגדרים שיתבארו בסימן פח סעיף ז וסעיף יא.
הַנּוֹשֵׂא קַמֵיעַ, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם, אִם מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ בַּשַׁבָּת אוֹ לֹא, כִּי לֹא כָּל הַקְּמֵעוֹת שָׁוִים. וְאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת אֶבֶן הַנִּקְרֵאת שְׁטֶערְנְשׁוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא תַפִּיל, מֻתֶּרֶת לָצֵאת בָּהּ בַּשַׁבָּת (ש"א ש"ג).
לא כל הקמעות שוים – הדבר תלוי בכך כמה מקצועי הוא נותן הקמע וכמה ניסיון יש לו, והאם וכמה פעמים הקמע הזה או דומיו הצליח לפעול את פעולתו בעבר, והאם יש בו שמות קודש גלויים או מכוסים, ובאיזו צורה הקמיע קשור לגוף.
שטערנשוס – סוג של אבן שהיה ידוע שיש לו סגולה לשמירת ההריון.
אִם חַס וְשָׁלוֹם נָפְלָה דְּלֵקָה בַּשַׁבָּת[2], חָשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי בַּעַל הַבַּיִת וּבְנֵי בֵּיתוֹ אֲשֶׁר שָׁם הַדְּלֵקָה, אִם יִתְעַסְּקוּ בְּהַצָּלָה, וְהֵמָּה נֶחְפָּזִים וּבְהוּלִים עַל מָמוֹנָם, שֶׁמָּא מִתּוֹךְ כָּךְ יִשְׁכְּחוּ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וִיכַבּוּ אֶת הַדְּלֵקָה, עַל כֵּן אָסְרוּ לְהַצִּיל אֲפִלּוּ חֲפָצִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין בְּטִלְטוּל לְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּרִין לְהוֹצִיא, וְרַק מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ לְהַיּוֹם, מֻתָּר לוֹ לְהַצִּיל. כֵּיצַד. נָפְלָה דְּלֵקָה בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶם הַסְּעוּדָּה, מַצִּיל מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת, הָרָאוּי לָאָדָם, לָאָדָם. הָרָאוּי לַבְּהֵמָה, לַבְּהֵמָה. וּבְשַׁחֲרִית, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת. וּבְמִנְחָה, מְזוֹן סְעוּדָּה אַחַת. וְאִם יֵשׁ בִּכְלִי אֶחָד מַאֲכָלִים הַרְבֵּה, כְּגוֹן סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת, וְחָבִית מְלֵאָה יַיִן וְכַדּוֹמֶה, כֵּיוָן שֶׁמּוֹצִיאָם בְּפַעַם אַחַת, מֻתָּר. וְכֵן אִם פֵּרַשׂ סָדִין וְכַדּוֹמֶה וְקִבֵּץ בּוֹ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא מִמַּאֲכָלִים וּמַשְׁקָאוֹת וּמוֹצִיאָן בְּפַעַם אַחַת, מֻתָּר. גַּם מֻתָּר לוֹ לְהוֹצִיא כָּל הַכֵּלִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הַיּוֹם.
דליקה – שריפה. ואין חשש לפגיעה בנפש, שכל דיירי הבית, והבתים הסמוכים שהשריפה עלולה להתפשט אליהם, נמצאים במקום בטוח. ועיין עוד בסעיף ח.
בהצלה – הצלת רכוש.
למקום שמותרין להוציא – לחצר, או למקום אחר שיש בו עירוב.
להיום – עד סוף השבת.
מזון שלוש סעודות - לכל אחד מבני הבית מה שזקוק לו. ומותר להציל סוג מאכל אחד בכמות הנצרכת, ואחר כך לומר שבעצם הוא מעדיף לאכל מאכל אחר, וכך יכול להציל יותר, ובתנאי שאין המאכל השני מאותו סוג ומאיכות פחותה.
לבהמה – שאסור לאכול לפני שמאכיל את הבהמות.
במנחה – אחר הצהריים שנותרה לו רק עוד סעודה אחת לאכול.
ממאכלים ומשקאות – הלשון אינה מדוייקת, כי אסור להוציא כלים רבים שמכילים אוכל גם בתוך סדין, אלא מאכלים כמות שהם בלבד. וזה לא שייך כל כך במשקים. אבל הדין נכון גם במשקים, ויכול לשפוך את כל היין שיש לו בביתו לתוך גיגית גדולה, ולהוציא את הגיגית.
וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַצִּיל מָזוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ אוֹ כְּלִי אֶחָד שֶׁמַּחְזִיק אֲפִלּוּ הַרְבֵּה וַהֲרֵי הוּא שֶׁל הַמַּצִּיל, כֵּיוָן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הִפְקִיר וְזָכָה זֶה מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הוּא יְרֵא שָׁמַיִם וּמַחְזִיר לְבַעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁהִצִּיל, כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הִפְקִיר בִּרְצוֹנוֹ, מֻתָּר לוֹ לָקַחַת שְׂכַר הַהַצָּלָה, וְאֵין זֶה שְׂכַר שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁמִּצַּד הַדִּין הַכֹּל הוּא שֶׁלּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לִטּוֹל שָׂכָר עַל טֹרַח הַצָּלָה שֶׁבְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, כִּי הֶחָסִיד יֵשׁ לוֹ לְוַתֵּר מִשֶּׁלוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נִדְנוּד עֲבֵרָה.
ואומר לאחרים – כדי ששאר האוכל שאסור לו להציל לעצמו לא יישרף.
לכם – אבל אסור לומר הצילו לי.
כיון שבעל הבית הפקיר – שהרי אמר הצילו לכם.
ירא שמים – שאין נוח לו להנות משל אחרים.
מותר לו לקחת שכר ההצלה – ואינו חייב לעבוד עבורו בחינם.
שכר שבת – התבאר בסימן עג סעיף יא ובסימן צ סעיף ח.
הכל הוא שלו – והוא מוותר לבעל הבית על הכל מלבד על מה שהיה צריך לקבל בשכרו.
וְכָל זֹאת, רַק לְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּרִין לְהוֹצִיא לְשָׁם. אֲבָל לְמָקוֹם שֶׁאֲסוּרִין לְהוֹצִיא, אָסוּר לְהַצִּיל שׁוּם דָּבָר. אַךְ בְּגָדִים שֶׁיְכוֹלִין לְלָבְשָׁם, מֻתָּר לוֹ לִלְבּוֹשׁ, וְלַעֲטֹף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל, וּמוֹצִיא אֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפוֹשֵׁט וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם. וְיָכוֹל לוֹמַר גַּם לַאֲחֵרִים, בֹּאוּ וְהַצִּילוּ, וּמַצִּילִין כֵּן.
שאסורין להוציא – חצר שאין בה עירוב, או כרמלית.
שיכולין ללבשם – אפילו כמה פרטי לבוש אחד מעל השני שאין הרגילות ללבוש כן ביום חול, ובדרך כלל אסור גם בשבת, לפי מה שהתבאר בסימן פד סעיפים יב ויג, כאן מותר.
בואו והצילו – ויכול לומר 'בואו והצילו לי', ואינו חייב לומר 'הצילו לכם', כי בניגוד למאכלים שאין אדם יכול לאכול יותר משלוש סעודות, כל הלבושים ראויים לו לאותו יום, שהרי יכול כל כמה דקות להחליף בגדים אם רצונו בכך, ואינו נזקק לעזרת האחרים אלא מפני שאינו מספיק להציל בדרך לבישה את כל הבגדים, ושלא בדרך לבישה אסור.
[1] מותר לצאת לרשות הרבים במעיל כשכפתורי הרזרבה תפורים לו בבטנת המעיל. (הליכות עולם ד, רצו). .
[2] דליקה שפרצה בשבת, אם יש חשש לסכנת נפשות, מותר לכבותה או לקרוא למכבי אש לכבותה. ואם אין חשש סכנה, אין לכבותה בידים אלא בגרמא, כגון לשים שקיות מלאות מים סמוך לאש. ואסור גם לומר לגוי שיכבה, אלא יאמר כל המכבה לא יפסיד את שכרו. וכדי להציל ספרי קודש, מותר לומר לגוי בפירוש לכבות. (חזון עובדיה שבת ו, קלט. ועיין בהערה על הלכה ח').
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך