וְהַבָּתִּים שֶׁאֵין שָׁם הַדְּלֵקָה, אֶלָּא שֶׁהֵם קְרוֹבִים וִירֵאִים שֶׁתַּגִּיעַ גַּם לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁהֵם אֵינָם בְּהוּלִים כָּל כָּךְ, מֻתָּרִין לְהַצִּיל כָּל דָּבָר לַמָּקוֹם שֶׁמֻּתָּרִין לְהוֹצִיא לְשָׁם. יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם מָעוֹת וּשְׁאָר דְּבָרִים יְקָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻקְצִין, מֻתָּר לְהַצִּילָן מִן הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל הַפִּתְאוֹמִי, כְּגוֹן דְּלֵקָה אוֹ שֶׁטֶף מַיִם אוֹ גְּזֵלָה, עַל יְדֵי מַה שֶּׁמַּנִּיחִין עֲלֵיהֶם אֵיזֶה דְּבַר מַאֲכָל וּמְטַלְטְלִין אוֹתן כֵּן בְּיַחַד. (אֲבָל בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵין שׁוּם הֶתֵּר לְטַלְטֵל כֵּן מֻקְצֶה). וְיֵשׁ מְקִלִּין עוֹד יוֹתֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לְבַדָּן יְכוֹלִין לְטַלְטְלָן, מִשּׁוּם דְּבִמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל פִּתְאוֹמִי, נִדְחֶה אִסּוּר מֻקְצֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא לַמָּקוֹם שֶׁאֲסוּרִין לְהוֹצִיא[1].
כל דבר – לא רק שאין להם את המגבלות שבסעיפים הקודמים, שלא להוציא דברים שאינם לצורך אותו יום, אלא גם מותר להם להוציא ולהציל דברים שבנסיבות רגילות היה אסור להם לטלטל, כמו שמתפרש בהמשך.
דלקה – בבית סמוך, כי באותו הבית אפילו את הדבר מאכל עצמו מותר להציל רק בכמות הנדרשת לו לשבת, כמו שהתבאר בסעיף א.
גזלה – שחושש מגוים הבאים לגזול רכוש יהודי.
איזה דבר מאכל – ואפילו אינו מאכל חשוב, והכסף חשוב יותר ממנו.
במקום אחר אין שום היתר – חוץ ממקרה אחד, שמבואר בסימן פח סעיף טז.
במקום הפסד גדול פתאומי – יש לכך תקדים, במי שהיה הולך בדרך עם ארנק, והחשיך ונכנס שבת, שהתירו חז"ל [במקרה שהוא לבדו בלי ילד או גוי שניתן להיעזר בהם] להוליך את הארנק פעמים רבות, כל פעם פחות מארבע אמות, אפילו ברשות הרבים, על אף שהארנק הוא מוקצה. ודין דומה נפסק בקיצור שולחן ערוך בסימן סח סעיף יב.
כָּל סִפְרֵי קֹדֶשׁ, בֵּין שֶׁהֵן בִּכְתָב בֵּין שֶׁהֵן בִּדְפוּס, מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה אוֹ שֶׁטֶף מַיִם וְכַדּוֹמֶה, אֲפִלּוּ לֶחָצֵר אוֹ לְמָבוֹי שֶׁאֲסוּרִין לְהוֹצִיא לְשָׁם מֵחֲמַת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עֵרוּב. וְהוּא כְּשֶׁהֵן מְתֻקָּנִין בְּעִנְיָן שֶׁהָיוּ מוֹעִילִים עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אוֹ שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת. וְעַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, מֻתָּר לְהַצִּילָן אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים (הַצָּלַת הַמֵּת מִן הַדְּלֵקָה, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן פ"ח סָעִיף ט"ז).
שהן בכתב – סת"ם, כמו ספרי תורה ותפילין.
בדפוס – שיש בהם פחות קדושה.
אפילו... – בניגוד למאכלים שמותר להציל רק למקום שמותר בטלטול.
מחמת שלא עשו עירוב – גם כאשר חצר מוקף במחיצות כדין, כפי שהתבאר בסימנים פא-פג, עדיין אסור להוציא חפצים מן הבית לחצר משותפת וכן להיפך, עד שיעשו עירוב. ודיני עירוב מתבארים בסימן צד.
בעניין שהיו מועילים עירובי חצרות – שהחצר או המבוי מוקף במחיצות וצורות הפתח שהופכים אותו לרשות היחיד ומאפשרים לטלטל בו, ורק חסר העירוב.
שיתופי מבואות – בחצר היתר הטלטול מן הבתים ואליהם נעשה על ידי עירוב, ובמבוי על ידי שיתוף. ויש ביניהם קצת חילוקי דינים, למשל המבואר בסימן צד סעיפים כד-כה.
מותר להצילן אפילו דרך רשות הרבים – משום כבודם של כתבי הקודש התירו את איסור אמירה לגוי, שלא יישרפו. אבל שאר איסורים דרבנן לא הותרו, ולכן אסור ליהודי להוציא בעצמו כתבי הקודש לכרמלית, אף שאין זה אסור אלא מדרבנן.
הערות:
- כיבוי השריפה על ידי גוי כדי להציל את כתבי הקודש מותרת. אבל אם אין כתבי הקודש ולא סכנת נפשות, אסור לומר לגוי לכבות, ואם הגוי בא לכבות על דעת עצמו אין צריך למנוע ממנו, ולא רק זה, אלא אפילו מותר לתת לו להבין שלא יפסיד מכך אם יכבה, כמבואר בסימן צ סעיף טז.
- אסור לומר לילד קטן שיכבה את האש, ואפילו אם הילד רוצה לכבות על דעת עצמו, צריך למחות בו ולמנוע אותו מלכבות, כי הילד עושה זאת כדי למצוא חן בעיני אביו, ונמצא האב עובר על "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך" (שמות כ י).
מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר, וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין.
מצילין תיק – שהספר נמצא בתוכו, ואפילו אם יש בתוך התיק גם כסף, מותר להציל את התיק עם כל תכולתו, אפילו לחצר שלא עשו בה עירוב.
סֵפֶר תּוֹרָה קוֹדֵם לְהַצִּיל לִשְׁאָר סְפָרִים.
קודם להציל – אם אין זמן להציל את כל הספרים, אבל אם יש זמן, יכול להציל לפי הסדר שנוח לו.
הערות:
- לא מצאתי שמוזכר בפוסקים שיש הבדל בין ספר תורה לשאר ספרים, אלא שתורה שבכתב קודמת לתורה שבעל פה. וכפי הנראה סבר הקיצור שולחן ערוך שתורה שבכתב קודמת לתורה שבעל פה רק אם נכתבה כדין על קלף, ומאחר ובזמנו לא היו כותבים ספרים בדרך זו אלא ספר תורה בלבד, לכן כתב בסגנון זה. ובזמננו שבבתי כנסיות רבים יש ספרי נביאים כתובים על קלף, דינם שוה לדין ספר תורה.
- הפוסקים כתבו עוד דיני קדימה בהצלה מפני הדלקה. הצלת נפשות קודמת להכל, הצלת מת קודמת להצלת כתבי הקודש.
כְּשֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ סְפֵק סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, מֻתָּר לְכַבּוֹת אֶת הַדְּלֵקָה. וְלָכֵן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהַיִשְׂרְאֵלִים דָּרִים בֵּין הַנָּכְרִים, מֻתָּר לְכַבּוֹת אֶת הַדְּלֵקָה, אֲפִלּוּ הוּא בְּבֵית נָכְרִי, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן[2]. וְדַוְקָא לְכַבּוֹת מֻתָּר. אֲבָל אָסוּר לְחַלֵּל שַׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּיל מָמוֹן[3]. וְאִם עָבַר וְחִלֵּל, יֵלֵךְ אֶל הָרַב לְבַקֵּשׁ שֶׁיּוֹרֵהוּ תְּשׁוּבָה.
חשש ספק סכנת נפשות – אפילו בספק רחוק.
שהישראלים דרים בין הנכרים – ובשעת השריפה היו הגוים מנצלים את המצב, ובאים לשלול שלל, ואינם נמנעים גם מלהרוג את העומד בדרכם.
אפילו הוא בבית הנכרי – אפילו אם האש בבית של הגוי, שמא תתפשט האש לבתים נוספים וייווצר מזה סכנה.
והכל לפי העניין – שאם ברור לגמרי שלא תיווצר סכנת נפשות בגלל האש, אסור לכבות, ואם יש ספק כלשהו מותר לכבות.
ודוקא לכבות מותר – כי בכך יש חשש סכנת נפשות אם לא יכבה.
כדי להציל ממון – אפילו במלאכה שאינה אסורה מן התורה, חוץ מדברים שהתירו במפורש, כמו טלטול מוקצה.
עבר וחילל – אבל אם חילל בגלל חשש סכנת נפשות אסור לו לחזור בתשובה על כך.
הקדמה לסימן פו:
מן התורה אין שום איסור להתרחץ בשבת, בין במים חמים ובין במים קרים, ובלבד שלא יחמם מים בשבת, כי בכך הוא עובר על איסור "מבשל" ו/או על איסור "מבעיר". וכך נהגו עד לפני כאלפיים שנה לחמם מים בבתי מרחץ לחום גבוה מלפני שבת, ולשמר את חומם, כדי שיהא אפשר להתרחץ בשבת.
אחר כך נחלשה מצוות השבת אצל חלק מן הציבור, ובמקרים שהמים התקררו, או ששכחו לחמם מלפני השבת, הבלנים [=האחראים על חימום מרחצאות] היו מחממים את המים בשבת, ואומרים שהוחמו מלפני השבת. בעקבות זה אסרו החכמים להתרחץ בשבת אפילו במים שהוחמו מלפני השבת.
סימן זה עוסק בפרטי גזרה זו. וצריך לדעת שגם בזמננו שמענו על בלנים ובלניות שחיממו את המים של המקוואות בשבת כדי שלא להיחשף לצעקות והשפלות מצד הציבור על כך שלא דאגו לכך מבעוד מועד, כך שמלבד העובדה שאין ביכולתינו להתיר איסורים שנאסרו על ידי חז"ל, בהחלט גם יש מקום לגזרה זאת אף בזמננו.
ובתנאים ביתיים ישנם חששות נוספות מלבד האיסור רחיצה, שנובעות מעצם השימוש במים הרותחים שבדוד. שאם יש בדוד מים רותחים, והוא פותח את המים החמים, הרי נכנסים במקום המים החמים מים קרים, והם מתחממים ומתבשלים בתוך המים שבדוד, ואם המים שבדוד התחממו על ידי חשמל אסור מן התורה לבשל בהם מים קרים, ואם המים התחממו מחום השמש יש בזה דעות שונות.
אָסוּר לִרְחוֹץ כָּל גּוּפוֹ אוֹ אֲפִלּוּ רֹב גּוּפוֹ בְּמַיִם חַמִּים, אֲפִלּוּ הוּחֲמוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ לִרְחוֹץ שֶׁלֹּא בְּפַעַם אַחַת, אֶלָּא אֵבֶר אֵבֶר, אָסוּר בְּרֹב גּוּפוֹ. וַאֲפִלּוּ לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ רַק לְהַזִּיעַ, גַּם כֵּן אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לִרְחוֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין שֶׁהוּחֲמוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת[4].
ברוב גופו – אם כל האברים שרחצם בזה אחר זה מהווים ביחד את רוב גופו.
להזיע – בזמן חז"ל שימשו המרחצאות גם כסאונה, ורבים היו נכנסים להזיע, ואחר כך שוטפים את הגוף עם מים קרים, ואינם רוחצים במרחץ. אבל מאחר ורבו עוברי עברה שהיו נכנסים למרחצאות ורוחצים במים חמים, והיו אומרים לחכמים שלא נכנסו אלא כדי להזיע, אסרו החכמים להיכנס למרחץ גם לצורך זה, ואפילו לשהות במרחץ במקום שגורם להזיע, גם אם אין כוונתו לכך, נוהגים האשכנזים איסור.
פניו ידיו ורגליו – אזורים בגוף שרגילים להתלכלך יותר. והוא הדין שמותר לשטוף אברים אחרים בגוף, כל שהם מהווים בסך הכל מיעוט הגוף.
שהוחמו בערב שבת – אבל אם עבר וחיממם בשבת, אסור לרחוץ בהם אפילו פניו ידיו ורגליו. ואם התחממו בשבת בדרך מותרת, יתבאר בסעיף ג.
הַמַּיִם שֶׁהֵם מִמְּקוֹרָם נוֹבְעִים חַמִּים, כְּמוֹ חַמֵּי טְבֶרְיָה וְכַדּוֹמֶה, אִם הֵם בַּקַּרְקַע וְאֵין הַמָּקוֹם מְקוֹרֶה, מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהֶם אֲפִלּוּ כָּל גּוּפוֹ. אֲבָל אִם הֵם בִּכְלִי אוֹ שֶׁהַמָּקוֹם מְקוֹרֶה אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לִכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ רַק לְהַזִּיעַ, אָסוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכָל שֶׁהֵם בַּקַּרְקַע, אֲפִלּוּ הַמָּקוֹם מְקֹרֶה, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם[5].
ממקורם נובעים חמים – מעיינות עם נביעה חמה.
אם הם בכלי – כיון שאין הדבר ניכר שמים אלו מקורם ממעיינות חמים.
המקום מקורה – שאז יש שם חום גדול, והנכנס לשם מזיע, והרי התבאר בסעיף א שגם להזיע אסור.
ואפילו – פירושו: "שהרי אפילו..."
מותר לרחוץ בהם – כי לדעתם מותר גם להזיע במעיינות חמים.
מֻתָּר לִטְבֹּל כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן. אֲבָל לֹא יַעֲמֹד אַחַר כָּךְ נֶגֶד הַתַּנּוּר לְהִתְחַמֵּם, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּרוֹחֵץ בְּחַמִּין. וַאֲפִלּוּ רָחַץ רַק יָדָיו בְּמַיִם צוֹנְנִים לֹא יְחַמְּמֵן אֵצֶל הַתַּנּוּר בְּעוֹדָן לַחוֹת[6], מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּרוֹחֵץ בְּמַיִם שֶׁהוּחֲמוּ הַיּוֹם, דְּאָסוּר לִרְחוֹץ בָּהֶם אֲפִלּוּ אֵבֶר אֶחָד, אֶלָּא צָרִיךְ לְנַגְּבָן תְּחִלָה יָפֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פּ' סָעִיף ל"ב, שֶׁיְשַׁפְשְׁפֵן קֹדֶם הַנִּגּוּב, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר עֲלֵיהֶן רַק מְעַט מָיִם[7] (ש"ב שכ"ו).
לטבול – בעקרון היה צריך להיות מותר גם לרחוץ, אבל מאחר ובסעיף ד נלמד על מגבלות ברחיצה אפילו במים קרים, לכן דיבר כאן על טבילה, שהיא ודאי מותרת כמו שיתבאר שם.
בצונן – כי במים חמים גם טבילה אסורה, כמו שיתבאר בסימן קסב סעיף יא.
כרוחץ בחמין – שהרי המים שעל גופו מתחממים.
שהוחמו היום – בשבת, ואפילו שלא התחממו בצורה אסורה, בכל זאת איסור הרחיצה במים אלו חמור יותר מבמים שהוחמו מלפני שבת.
שישפשפן קודם הניגוב – משום איסור "מלבן". ועיין שם בהערה.
הָרוֹחֵץ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִסְחוֹט שְׂעָרוֹ[8]. וְכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָשׁוּט, כִּי אָסוּר לָשׁוּט בַּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב. וְכֵן אָסוּר לְהָשִׁיט אֵיזֶה דָּבָר, כְּגוֹן הַקִּסְמִין שֶׁעַל הַמָּיִם. וְאִם רוֹחֵץ בְּמָקוֹם שֶׁאֲסוּרִין לְטַלְטֵל, צָרִיךְ עוֹד לִזָּהֵר, שֶׁקֹּדֶם צֵאתוֹ יָסִיר תְּחִלָּה הַמַּיִם שֶׁעַל גּוּפוֹ וְשַׂעֲרוֹתָיו, וִינַגְּבֵם יָפֶה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ עָלָיו מַיִם וְיוֹצִיאֵם מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. וְגַם בַּנָּהָר עַצְמוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יִשָּׂא אֶת הַמַּיִם שֶׁעָלָיו, אַרְבַּע אַמּוֹת, כִּי הַנָּהָר הוּא כַּרְמְלִית. וּלְפִי שֶׁאֵין כֻּלָּם יוֹדְעִים לִזָּהֵר, עַל כֵּן נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁלֹּא לִרְחוֹץ כְּלָל בַּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן[9], כִּי אִם לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן אִשָּׁה נִדָּה (כִּדְלְקַמָּן סִימָן קס"ב סָעִיף ז'). וְאִישׁ לְקִרְיוֹ.
הרוחץ צריך ליזהר – מונה כאן חמש נקודות שצריך להיזהר בהם או בחלקם כל מי שרוחץ בשבת אפילו במים קרים, שהם הגורמים לכך שמנהג אשכנז שלא לרחוץ בכלל בשבת.
שלא לסחוט שערו – אבל מותר לנגב בעדינות עם מגבת.
שלא לשוט – לשחות.
כי אסור... – חכמים אסרו זאת כדי שלא יבנה לעצמו כלי עזר לשחייה.
להשיט – לגרום לדברים שצפים על פני המים 'לשחות', כלומר להזיזם על פני המים.
קיסמין – לכלוכים שצפים על פני המים שרוצה להזיזם כדי שהמים יהיו צלולים ונעימים.
במקום שאסורין לטלטל – בדרך כלל הנחלים והנהרות והים הם כרמלית, ואסור לטלטל בהם, כמו שהתבאר בסימן פא סעיף ד ובסימן פב סעיף יא.
קודם צאתו – אם על שפת הנהר הוא רשות הרבים, שאז אסור להעביר מים מהנהר לשפתו, ואף שבדרך כלל גם שפת הנהר הוא כרמלית, כמבואר בסעיף ה, אבל יש לחוש שלא ייזהר וילך עם המים שעליו למקום אחר, לרשות הרבים או לרשות היחיד.
המים שעל גופו – ואינו דומה להולך בגשם שמותר לו ללכת בשבת אף שנרטב, כי שם לא אסרוהו חכמים, שהרי פעמים רבות אין לו ברירה, והולך ברחוב ופתאום יורד עליו גשם רב.
בנהר עצמו – כאשר חלק מגופו מחוץ למים, אסור ללכת ארבע אמות לפני שינגב את המים, או שיחכה עד שהמים יטפטפו ולא יישאר על גופו אלא רטיבות קלה.
במדינות אלו – ארצות אשכנז.
אשה נדה – שמותר לה לטבול בשבת במים קרים (או פושרים) כשהגיע זמן טבילתה בשבת.
כדלקמן – עם ההסתייגויות המבוארות שם.
איש לקריו – שמותר לו לטבול בשבת במים קרים (או פושרים) כדי להיטהר מטומאתו, אם נוהג להקפיד לטבול תמיד אחרי שראה קרי.
הערות:
- במקומנו ובזמננו שאנשים רגילים לרחוץ כל יום, ולפעמים אפילו יותר מפעם ביום, יש פגיעה חמורה בכבוד השבת כאשר אין רוחצים, ובפרט כאשר יש שבת וחג סמוכים זה לזה. ולכן יש המתירים גם לאשכנזים להתרחץ במים קרים בשבת, ויזהר שלא להרטיב את השער, ואם נרטב ייזהר מלסחטו, אבל רק בביתו במקלחת, ששם לא שייכים שאר החששות, ורק במקום הצורך. ובכל מקרה מותר להרטיב ביד חלקים של הגוף, ולא אסרו אלא רחיצה בתוך מים ממש.
מֻתָּר לַעֲמֹד עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְלִרְחוֹץ יָדָיו בַּנָּהָר, וְאֵין זֶה אִסּוּר בְּמָה שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת הַמַּיִם שֶׁעַל יָדָיו מִן הַנָּהָר עַל שְׂפָתוֹ, לְפִי שֶׁהַנָּהָר הוּא כַּרְמְלִית וּשְׂפַת הַנָּהָר הוּא גַּם כֵּן כַּרְמְלִית, וּמֻתָּר לְהוֹצִיא מִכַּרְמְלִית לְכַרְמְלִית בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לְנַגֵּב יָדָיו הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.
לנגב ידיו היטב – זו בזו, עד שלא יישארו שם מים ממש, אבל אינו חייב לנגב במגבת שתספוג את כל הרטיבות.
[1] ודעת השולחן ערוך (שלד, ב) (ביש ויש), לאסור לטלטל דברים המוקצים. ובכף החיים (שלד, טז) כתב, שכשאי אפשר על ידי גוי, יש להתיר אפילו על ידי ישראל.
[2] וכן יש מתירים לכבות כשיש נזק לרבים. ובזמנינו במקומות שיש בלוני גז ויש סכנת נפשות, אפשר להקל לקרוא למכבי אש. ויש מתירין לכבות, כדי להציל המזוזות הקבועות שאסור להוציאן בשבת.(חזון עובדיה שבת ו, קמג). ויש מתירין לקרוא למכבי אש משום החשמל.
[3] ויש אומרים שמותר במקום פסידא לשפוך מים כלפי מעלה והם יכבו כשירדו למטה, וחשיב גרמא. (מנחת שלמה סימן לא). (חזון עובדיה שבת ו, קמג).
[4] מים שהוחמו אפי' בערב שבת אסור להחם בהם כל גופו, ואפי' במים פושרים (ואפי' אם זה אבר אבר), אבל פניו וידיו ורגליו מותר לרחוץ. (כל שאינו רוב גופו) (חזון עובדיה שבת ו, עד).
מים שהוחמו בשבת על ידי דוד שמש, מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו או רובו. (הליכות עולם ד, לו).
ועוד כתב האור לציון (ב, לה, ג), שאין לטבול במקוה שהוחם בשבת אפי' במים פושרים, ובמקוה שהוחם מע"ש, מותר לטבול בפושרים אבל אסור לטבול במים כשהם חמים.
[5] וכן פסק להתיר בחזון עובדיה (שבת ו, עד). ואפילו אם מתכוון לרפואה מותר, שכוון שיש אנשים המתרחצים שם לתענוג, לא מוכח שמתרחץ לרפואה. (חזון עובדיה שבת ו, עה).
[6] ובחזון עובדיה (ו, עו) כתב, שהנוטל ידיו, רשאי לחמם ידיו כנגד האש אף שלא ניגבם.
[7] ואחר שנתחמם אצל האש מותר להשתטף בצונן, כי אין המים חמים שעליו מתחממים כל כך. (חזון עובדיה שבת ו, עו).
[8] והבן איש חי (ש"ב פקודי ב') התיר לנגב שערו בנחת, עד שיבלעו המים שבשערות.
[9] אך מנהג תלמידי חכמים בירושלים ועוד מקומות לטבול ביום שבת בבוקר.(כף החיים שכו לב)
מותר להתרחץ בשבת במים צוננים אפי' כל גופו, ובלבד שיזהר לא לסחוט את השיער והמגבת. ולכן נכון שימתין קודם שיתנגב במגבת, כדי שינטפו המים ממנו וינגבם בנחת. וכן לא יסחוט שיער הראש והזקן. (ילקוט יוסף שכו, ד)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך