בְּמִנְחָה קוֹדֵם קְרִיאַת הַתּוֹרָה, אוֹמְרִים וַאֲנִי תְפִלָּתִי וְגוֹ', וְהוּא עַל פִּי מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּפָּסוּק, יָשִׂיחוּ בִי יוֹשְׁבֵי שַׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר. וּכְתִיב אַחֲרָיו, וַאֲנִי תְפִלָּתִי וְגוֹ', אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֻמָּה זוֹ כִּשְׁאָר אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּשֶׁהֵם שׁוֹתִים וּמִשְׁתַּכְּרִים הוֹלְכִין וּפוֹחֲזִין. וְאָנוּ לֹא כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתִינוּ, וַאֲנִי תְפִלָּתִי וְגוֹ' וְלָכֵן אוֹמְרִים אוֹתוֹ לִפְנֵי קְרִיאַת הַתּוֹרָה, לְהוֹדוֹת לְיוֹצְרֵנוּ, שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וַאֲפִלּוּ הָרֵקִים שֶׁבָּנוּ, בָּאִים לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה. וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחַל בְּחֹל, שֶׁאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ. אֲבָל בַשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת, מִכָּל מָקוֹם אוֹמְרִים אוֹתוֹ. וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ אָז קֹדֶם הַחֲצִי קַדִּישׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין הַקַּדִּישׁ לִתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
קודם קריאת התורה – בשבת בתפילת המנחה קוראים בתורה את הקטע הראשון של הפרשה [של השבת] הבאה.
ואני תפילתי – (תהילים סט יד) האשכנזים אומרים אותו פעם אחת, והספרדים אומרים אותו פעמיים ברצף.
בפסוק – תהלים סט יג.
אומה זו – ישראל.
פוחזין – עושים מעשים חסרי אחריות.
ששתינו – שהרי מצוה לשתות יין בסעודת שבת.
שלא שם חלקינו כהם – ביטוי שלקוח מתפילת 'עלינו לשבח', שהקב"ה קירבנו אליו, ואנחנו לא כמוהם ריקים מתוכן.
הריקים שבנו – פשוטי העם, שכל השבוע אינם מגיעים לתפילות בבית הכנסת בגלל עבודתם.
שאין ספר תורה – מקום שלא מצוי בו ספר תורה.
אומרים אותו – אף שההסבר לא מתאים במקרה כזה, בכל זאת המנהג לאומרו.
קודם החצי קדיש – בסדר הרגיל של התפילה אומרים פעמיים חצי קדיש, פעם אחת אחרי ובא לציון גואל, לפני קריאת התורה, ופעם שניה אחרי קריאת התורה לפני תפילת העמידה. ואני תפילתי אומרים אחרי החצי הקדיש הראשון, לפני הוצאת ספר התורה מן ההיכל. כאשר אין קריאת התורה אומרים חצי קדיש רק פעם אחת, ואז ואני תפילתי וכו' נאמר לפניו.
תפילת שמונה עשרה – ביטוי מושאל לתפילת העמידה, כיון שביום חול היו בה בשעה שתוקנה שמונה עשרה ברכות. בשלב מאוחר יותר הוסיפו עוד ברכה, וכהיום יש בה תשע עשרה ברכות. בשבת תפילת העמידה מורכבת משבע ברכות בלבד, כמו שהתבאר כל זה בהקדמה לסימן יח.
לְאַחַר חֲזָרַת הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה נוֹהֲגִין לוֹמַר צִדְקָתְךָ צֶדֶק, וְהֵמָּה שְׁלשָׁה פְּסוּקִים, כְּעֵין צִדּוּק הַדִּין עַל שְׁלשָׁה צַדִּיקִים שֶׁנִּפְטְרוּ בְּשָׁעָה זֹאת, יוֹסֵף, מֹשֶׁה וְדָוִד. וְאִם הוּא בַּיּוֹם שֶׁאִם הָיָה חֹל לֹא הָיוּ אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ. אַךְ כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּצִּבּוּר בְּבֵית אָבֵל, אוֹמְרִים אוֹתוֹ, דְּאִם לֹא יֹאמְרוּהוּ, הֲוֵי פַּרְהֵסְיָא, וְאֵין אֲבֵלוּת פַּרְהֶסְיָא בְּשַׁבָּת.
צדקתך צדק – מנהג אשכנז לומר את פסוק 'צדקתך צדק' (תהלים קיט קמב) ראשון, ואחריו את הפסוק 'וצדקתך' (שם עא יט), ולבסוף את הפסוק 'צדקתך כהררי' (שם לו ז). ומנהג ספרד לאומרם בסדר הפוך.
צידוק הדין – פסוקים שנהוג לאומרם בזמן הלויית המת, שמהותם הידיעה שכל מה שקורה בעולם קורה בצדק וביושר, גם אם קשה לנו לקבל את הדברים, כמו שביארנו בסימן קצד סעיף ה. פירוט המנהג בסימן קצח מסעיף יד ואילך.
שנפטרו בשעה זאת – על פי ספר הזוהר.
לא היו אומרים תחנון – פרטי דינים אלו בסימן כב סעיפים ו-ח.
בבית אבל – שמבואר בסימן כב סעיף ה שאין אומרים תחנון.
הוי פרהסיא – יתפרסם שיש כאן אבלות.
אין אבלות פרהסיא בשבת – בשבת נוהגים בשבעת ימי האבל רק דברים שבצנעה, כי פרסום האבלות מהווה פגיעה בכבוד השבת. פרטי הדינים בסימן ריט.
אִם טָעָה בַּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב וְהִתְחִיל בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיוֹת שֶׁל חֹל וְנִזְכַּר בְּאֶמְצַע בְּרָכָה, צָרִיךְ לִגְמֹר כָּל אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁהִתְחִיל, וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל שַׁבָּת אוֹ שֶׁל יוֹם טוֹב. וְהַטַּעַם הוּא, מִשּׁוּם דְּמִן הַדִּין הָיָה רָאוּי לְתַקֵּן גַּם בַּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב כָּל בְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת כְּמוֹ בַחֹל, וּלְהַזְכִּיר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּבִרְכַּת רְצֵה כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹל הַמּוֹעֵד. אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב לֹא הִטְרִיחוּ חֲכָמִים, וְתִקְּנוּ בְּרָכָה אַחַת אֶמְצָעִית לִקְדֻשַּׁת הַיּוֹם. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְחִיל בְּרָכָה שֶׁל חֹל, יֵשׁ לוֹ לִגְמוֹר אוֹתָהּ בְּרָכָה, כֵּיון שֶׁהִיא רְאוּיָה לְאָמְרָהּ עַתָּה מִן הַדִּין[1].
ברכות אמצעיות של חול – שלוש הברכות הראשונות והאחרונות זהות בשבתות ובחול, ובאמצע אומרים ביום חול שלוש עשרה ברכות של בקשות על נושאים שונים, ובשבת וביום טוב אומרים באמצע ברכה אחת שמהותה קדושת השבת או היום טוב.
בברכת רצה – הראשונה מבין הברכות האחרונות, ובה תיקנו חז"ל להזכיר את מהות היום בימים מיוחדים.
בראש חודש וחול המועד – אומרים שם 'יעלה ויבוא'.
לא הטריחו חכמים – לעסוק בבקשות על נושאים שונים בשבת, שהוא יום מנוחה שאין ראוי להיזכר בו בקשיי החיים.
ראויה – היתה מתאימה בעקרון, לולא שחכמים תיקנו ברכה מיוחדת.
אֲפִלּוּ לֹא הִתְחִיל רַק תֵּבָה אַחַת מִן הַבְּרָכָה וְנִזְכַּר מִיָּד, צָרִיךְ לִגְמֹר כָּל הַבְּרָכָה, חוּץ מִבִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן, שֶׁאִם לֹא אָמַר עֲדַיִן רַק תֵּבַת אַתָּה, כֵּיוָן שֶׁגַּם תְּפִלּוֹת עַרְבִית וּמִנְחָה, מַתְחִילִין אַתָּה, לָכֵן אִם בִּתְפִלַּת עַרְבִית אוֹ מִנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁכַח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְהִתְחִיל תֵּבַת אַתָּה עַל דַּעַת לוֹמַר אַתָּה חוֹנֵן, אִם נִזְכַּר מִיָּד שֶׁהוּא שַׁבָּת, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן, אֶלָּא גּוֹמֵר וְאוֹמֵר קִדַשְׁתָּ וְכוּ'. [וּבְמִנְחָה, אֶחָד וְכוּ'] וְאִם אֵרַע לוֹ כֵּן בְּשַׁחֲרִית, אֲזַי אִם הָיָה הַטָּעוּת מֵחֲמַת שֶׁהָיָה סוֹבֵר שֶׁהוּא חֹל, צָרִיךְ לִגְמוֹר בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן[2]. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהוּא שַׁבָּת וְשֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר יִשְׂמַח מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁנִּכְשַׁל בִּלְשׁוֹנוֹ מֵחֲמַת הֶרְגֵּלוֹ וְאָמַר תֵּבַת אַתָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִגְמוֹר בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן, אֶלָּא אוֹמֵר יִשְׂמַח מֹשֶׁה. דְּכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ בִּתְפִלּוֹת שַׁבָּת גַּם כֵּן תְּפִלּוֹת שֶׁמַּתְחִילִין אַתָּה, הֲוֵי לֵיה כְּמוֹ שֶׁטָּעָה בִּתְפִלַּת שַׁבָּת מִזּוֹ לָזוֹ, מֵאַחַר שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא שַׁבָּת וְלֹא אָמַר עֲדַיִן רַק תֵּבַת אַתָּה.
תיבה – מילה.
תפילות ערבית ומנחה מתחילין אתה – הברכה האמצעית של ערבית של שבת פותחת ב'אתה קדשת', ושל מנחה פותחת ב'אתה אחד'.
גומר ואומר קידשת – שכוונת המילים אינה מעכבת, ויכול להתייחס למילת 'אתה' כאילו נאמרה לצורך תפילת שבת.
בשחרית – שהברכה פותחת ב'ישמח משה', ולא במילת 'אתה'.
צריך לגמור ברכת אתה חונן – שאז מילת 'אתה' משתייכת לברכת אתה חונן בלבד.
אומר ישמח משה – 'אתה ישמח משה...', שגם לזה יש משמעות, 'אתה – הקדוש ברוך הוא – ישמח משה במתנת חלקו. ואם רוצה אומר 'אתה קידשת את יום השביעי, ישמח משה...'.
כמו שטעה בתפילת שבת מזו לזו – שהרי אם אמר אתה קדשת במקום ישמח משה יצא ידי חובתו, כמבואר לקמן סעיף כא.
אִם לֹא נִזְכַּר עַד בִּבְרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, (דְּהַיְנוּ מִן רְצֵה וּלְהַלָּן) פּוֹסֵק בְּאֶמְצַע בְּרָכָה בְּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, וּמַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב וְגוֹמֵר כַּסֵּדֶר. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר יִהְיוּ לְרָצוֹן[3], חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה.
בשל שבת – בברכה האמצעית של שבת.
וגומר כסדר – גם אם כבר אמר חלק מהברכות האחרונות, צריך לחזור עליהם.
יהיו לרצון – שאומרים בסוף תפילת העמידה, לפני עושה שלום, כמבואר בסימן יח סעיף טו.
ראש התפילה – תחילת תפילת שמונה עשרה.
בִּתְפִלַּת הַמּוּסָפִין אִם טָעָה בִּבְרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת שֶׁל חֹל, פּוֹסֵק בְּאֶמְצַע בְּרָכָה שֶׁנִּזְכַּר בָּהּ וּמַתְחִיל בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל תְּפִלַּת מוּסָף, כִּי בִּתְפִלַּת מוּסָף לֹא הָיָה כְּלָל מִן הַדִּין לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת כְּמוֹ בַחֹל, אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת שֶׁל מוּסָף.
בברכות אמצעיות של חול – שאמר ברכות של חול במקום הברכה של שבת.
לא היה כלל מן הדין... – שהרי אין תפילת מוסף ביום חול.
מִי שֶׁטָּעָה וְהִתְחִיל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת, סִימָן רַע לוֹ, וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ הַבָּא, וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה[4].
יפשפש במעשיו כל ימי השבוע הבא – יקדיש זמן כל יום במהלך השבוע הבא כדי לפשפש במעשיו ולחשוב מדוע אירע לו דבר כזה, ומה הוא צריך לתקן.
טָעָה בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל תְּפִלּוֹת הַשַׁבָּת מִזּוֹ לָזוֹ, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר אֶת הַשֵּׁם מֵחֲתִימַת הַבְּרָכָה, חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁהָיָה לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַתָּה. אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁאָמַר אֶת ה', גּוֹמֵר וְאוֹמֵר מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיוֹצֵא בְּדִיעֲבַד לְפִי שֶׁהָעִקָּר מִבְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת הִיא רְצֵה נָא בִּמְנוּחָתֵנוּ, וְהִיא שָׁוָה בְּכָל הַתְּפִלּוֹת.
מזו לזו – שאמר ישמח משה במקום אתה קדשת וכדומה.
את השם מחתימת הברכה – ברוך אתה ה' מקדש השבת.
רצה נא במנוחתנו – כן היא נוסחת הספרדים ונוסח ספרד, ונוסח אשכנז הוא 'רצה במנוחתנו'.
בְּמַה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְפִלּוֹת עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֲבָל בִּתְפִלַּת מוּסָף, אִם הִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמָהּ תְּפִלָּה אַחֶרֶת, לֹא יָצָא[5], הוֹאִיל וְלֹא הִזְכִּיר קָרְבַּן מוּסָף. וְכֵן אִם בִּמְקוֹם עַרְבִית אוֹ שַׁחֲרִית אוֹ מִנְחָה הִתְפַּלֵּל מוּסָף, לֹא יָצָא, הוֹאִיל וְהִזְכִּיר קָרְבַּן מוּסָף, וְאָמַר שֶׁקֶר לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא.
קרבן מוסף – הקרבן הנוסף שצריך להקריב בשבתות ובמועדים, כמבואר בפרשת פנחס (במדבר פרקים כח-כט), שכנגדו תוקנה תפילת המוסף.
המקום ברוך הוא – הקדוש ברוך הוא. ונקרא כן, כי הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו.
[1] ואם טעה ואמר אתה חונן, והפסיק באמצע אתה חונן(שלא כדין) והתחיל 'אתה קדשת', אין צריך לחזור ולומר 'אתה חונן' אלא ימשיך 'אתה קדשת'. ושליח ציבור שטעה ואמר אתה חונן, יכול להפסיק לכתחילה באמצע הברכה, ואינו צריך לסיימה. (חזון עובדיה שבת א, שמט).
[2] והחזון עובדיה (שבת א, שמו) כתב, אם אמר תיבת 'אתה' ובדעתו היה לומר אתה חונן, ונזכר ששבת היום, אינו צריך לסיים ברכת אתה חונן, שהרי גם בתפילת שבת מתחיל אתה קדשת. ואפילו בשחרית שצריך להתחיל 'ישמח משה' אין צריך לסיים, כוון שהמחליף תפילות שבת זו בזו יצא ידי חובה.
[3] ובחזון עובדיה (שבת א, יג) כתב, שרק אם כבר עקר רגליו חוזר לראש.
[4] מי שמסופק אחר שהתפלל אם התפלל תפילת שבת או תפילת חול, אינו צריך לחזור ולתפלל, כיון שאימת שבת עליו. (חזון עובדיה שבת א, שנג. יביע אומר כח, ד).
[5] והחזון עובדיה (שבת א, שנד) כתב, שיש מחלוקת בפוסקים, אם התפלל מוסף במקום תפילה אחרת, או תפלה אחרת במקום תפלת מוסף אם יצא. ולהלכה, הדין כמו בשאר תפלות, שיצא ידי חובה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך