אָסוּר לְהַסִּיעַ וְלִשָּׂא מִטַּלְטְלָיו וּכְלֵי בֵּיתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד מִדִּירָה שֶׁבֶּחָצֵר זוֹ לְדִירָה שֶׁבֶּחָצֵר אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ מִדִּירָה כְעוּרָה לְדִירָה נָאָה. אֲבָל מִבַּיִת לְבַיִת בֶּחָצֵר אַחַת, מֻתָּר. וְכֵן אִם שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת סְמוּכוֹת וְיֵשׁ פֶּתַח בֵּינֵיהֶן, מֻתָּר לְהוֹצִיא הַחֲפָצִים דֶּרֶךְ שָׁם. וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא, מֻתָּר אֲפִלּוּ מֵעִיר לְעִיר. וְכֵן מִדִּירָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ לְדִירָה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ[1], מֻתָּר מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב, שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ לָדוּר בְּדִירָה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ[2] (תקל"ה).
אסור להסיע ולישא... – אף על פי שאין בזה מלאכה אלא הוצאה מרשות לרשות, שהיא מותרת אפילו ביום טוב, כמבואר בסימן צח סעיף א וסעיף לד, להעביר תכולת דירה יש בה טירחה גדולה, ואסור אפילו בחול המועד.
כעורה – מכוערת.
בחצר אחת – יש בכך פחות טירחה, וגם אין הדבר בולט כל כך לעיני העוברים ושבים.
מותר – אם הוא לצורך המועד.
פסידא – שהמשך המגורים במקום הקודם גורמת לו הפסד כספי.
מותר אפילו מעיר לעיר – שבדבר האבד מותרת גם טירחה גדולה, ובתנאי שיהיה פרופורציה בין הטירחה לבין ההפסד, כמו שלמדנו בסימן קד סעיף כא.
שהיא שלו – אבל לדירה שאינה שלו, אפילו אם היא גדולה ונוחה יותר במידה ניכרת, אסור לעבור. ואם הוא גר במקום שקשה למגורים, והמעבר הוא שמחה גדולה עבורו, יש מקום להקל על פי שאלת רב.
אִם צָרִיךְ לְהַכְנִיס פֵּרוֹתָיו אוֹ שְׁאָר סְחוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרֵא מִפְּנֵי גַּנָּבִים אוֹ מִשְּׁאָר הֶפְסֵד, כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּצִנְעָה יַעֲשֶׂה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּצִנְעָא, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא.
בצנעה – בסתר, אם אפשר לעשות בלילה ולא יראוהו, יעשה כן, ואם בלילה זה יהיה בולט יותר, מפני הרעש שייווצר בזמן הפינוי, יפנה ביום.
בפרהסיא – בגלוי.
כָּל סְחוֹרָה, אֲסוּרָה, בֵּין לִקְנוֹת בֵּין לִמְכּוֹר. רַק אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ רֶוַח מְרֻבֶּה יָכוֹל לִקְנֹת וְלִמְכֹּר בְּצִנְעָא, וְיוֹצִיא לִכְבוֹד יוֹם טוֹב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהוֹצִיא[3].
סחורה – מסחר.
ויוציא לכבוד יום טוב... – דאז העיסוק במסחר הוא לצורך המועד. ורק במסחר התירו לצורך המועד לעשותו בצנעה, אבל מלאכה גמורה שאסורה בחול המועד מפני שאינה לצורך המועד ולא דבר האבד, אינה מותרת אלא אם אין לו מה לאכול, כפי הגדרים שהתבארו בסימן קד סעיף ה, ולא כדי להרבות בשמחת יום טוב, אפילו בצנעה.
אִם יֵשׁ לוֹ סְחוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁאִם לֹא יִמְכְּרֶנָּהּ עַתָּה יַפְסִיד מִן הַקֶּרֶן, מֻתָּר לְמָכְרָהּ מִשּׁוּם דַּהֲוֵי דָּבָר הָאָבֵד, אֲבָל אִם אֵין לָחוּשׁ שֶׁיַּפְסִיד אֶלָּא שֶׁלֹּא יַרְוִיחַ אַחַר כָּךְ, אָסוּר לְמָכְרָהּ כִּי מְנִיעַת רֶוַח לֹא מִקְרִי הֶפְסֵד.
אסור למכרה – אלא אם כן עושה כן כדי שיוכל להרבות בשמחת יום טוב, שאז מותר למכור בצנעה, כמו שהתבאר בסעיף הקודם.
אִם חַל יָרִיד, שֶׁהוּא יוֹם הַשּׁוּק הַבָּא לִפְרָקִים, אוֹ יוֹם הַשּׁוּק שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ, אֶלָּא שֶׁעַתָּה הוּא קוֹדֵם הַחֲגָאוֹת שֶׁמִּתְאַסְּפִין קוֹנִים הַרְבֵּה, מֻתָּר לִמְכֹּר דְּכֵיוָן שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר חַשְׁבִינָן גַּם מְנִיעַת הָרֶוַח כְּמוֹ הֶפְסֵד, אֲבָל בְּיוֹם הַשּׁוּק שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ אָסוּר, וּכְשֶׁבָּאִים לִפְעָמִים סוֹחֲרִים אוֹ סְפִינוֹת שֶׁמּוֹכְרִים בְּזוֹל אוֹ קוֹנִים בְּיֹקֶר מַה שֶּׁאֵינוֹ שָׁכִיחַ תָּמִיד, גַּם כֵּן מֻתָּר לִקְנֹת מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם.
לפרקים – לעיתים רחוקות, והפרנסה תלויה במסחר הנעשה בימי היריד.
אלא שעתה הוא קודם החגאות – כי יום השוק שבכל שבוע אינו סיבה להתיר, כי יוכל להמתין ליום השוק שבשבוע אחר.
החגאות – חגי הנוצרים.
סוחרים או ספינות – וכן אם יש מבצע שלא יישאר אחרי החג, ומדובר בהנחה משמעותית.
שכיח – מצוי.
וְכֵן מִי שֶׁצָּרִיךְ לִקְנֹת יַיִן בְּעֵת הַבָּצִיר, שֶׁיְהֵא לוֹ לְצָרְכֵי בֵּיתוֹ לִשְׁתֹּת כָּל הַשָּׁנָה וְאַחַר כָּךְ יִתְיַקֵּר הַיַּיִן מֻתָּר לוֹ לִקְנֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אֲבָל לְמַשָּׂא וּמַתָּן אָסוּר לִקְנֹת[4].
בחול המועד – אם לא היה יכול לקנות קודם לכן.
למשא ומתן – לסחור ביין.
דְּבָרִים הַנִּצְרָכִים לַמּוֹעֵד, כְּגוֹן פֵּרוֹת וְתַבְלִין מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא[5], וְכֵיוָן שֶׁמֻּתָּרִין לִפְתֹּחַ הַחֲנוּת בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל מֻתָּרִין לִמְכֹּר גַּם לְאֵינוֹ יְהוּדִי.
פירות – שמתקלקלים, ולכן ברור שקונה לצורך המועד.
תבלין – שאמנם אין מתקלקלים, אבל נהוג לקנותם לשימוש מיידי.
אפילו בפרהסיא – בגלוי, ולפתוח את החנות כרגיל, דאילו שאר מוצרי מזון, בגדים, וכלי בית, כיון שאין ניכר שהם לצורך המועד, אסור למכרם בגלוי, אלא רק בצנעה, ואסור לפתוח את החנות כרגיל, אלא רק פתח צדדי.
לִתְבֹּעַ חוֹבוֹת, נָהֲגוּ לְהָקֵל אֲפִלּוּ מִיִשְֹרָאֵל, מִשּׁוּם דְּחוֹשְׁבִין לְדָבָר הָאָבֵד.
לתבוע חובות – ואפילו להגיש תביעה לבית הדין.
אפילו מישראל – מגוים אין ספק שמותר לתבוע חובות, שלא ילכו לאיבוד.
חושבין לדבר האבד – אף שאינו דבר האבד גמור, כי כמו שיכול לגבות עכשיו יוכל לגבות אחר המועד, בכל זאת מחשיבים את זה כדבר האבד, כי לא בטוח שיוכל לגבות את החוב בעתיד, מכל מיני סיבות.
לְהַלווֹת בְּרִבִּית לַגּוי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, מֻתָּר, מִפְּנֵי דַּהֲוֵי דָבָר הָאָבֵד, שֶלֹא יַרְגִיל אֶת עַצְמוֹ אֵצֶל אַחֵר. וְאִם מַלְוֶה לַגּוֹי שֶאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ, יוֹצִיא הָרִבִּית מִשָּבוּעַ אֶחָד לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. וְלִמְכֹּר סְחוֹרָה לְמִי שֶאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ, אָסוּר, וְלָא מַהֲנֵי מַה שֶיּוֹסִיף לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. אֲבָל לְמִי שֶרָגִיל אֶצְלוֹ, מֻתָּר, מִשׁוּם דַהֲוֵי דָבָר הָאָבֵד, שֶלֹּא יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים (תקל"ט).
הרגיל אצלו – שהוא לקוח קבוע שלו.
יוציא הריבית משבוע אחד לשמחת יום טוב – וזה מותר אפילו אם הוא עשיר ויכול לאפשר לעצמו צרכי יום טוב ברווח, אבל בסעיף א מותר רק אם בגלל המסחר מתאפשר לו להוציא יותר כסף לשמחת יום טוב.
אסור – אלא אם כן יש לו צרכי יום טוב בצמצום, כמו שביארנו בסעיף ב.
לא מהני – אינו מועיל.
הערות:
- לקוחות שעוברים לנותני שירות אחרים נחשבים לדבר האבד, ומותר לעבוד בחול המועד עם הלקוחות הקבועים כדי שלא להפסידם. ואם אין דחיפות, וניתן לדחות את הלקוחות לאחרי המועד בלי שייגרם הפסד, צריך לעשות זאת.
חִלּוּף מַטְבְּעוֹת, אָסוּר (שם וּבְחַיֵּי אָדָם).
[1] דהיינו, מדירת שכירות לדירה שלו מותר לעבור בחול המועד. (חזון עובדיה יום טוב, קצה).
[2] ומותר להביא מהאומן כלים שהם לצורך המועד. (שולחן ערוך תקלד, ג).
[3] אם מחמת שימכור יהיה לו רווח ויוציא יותר לשמחת המועד, מותר למכור בחול המועד. אבל עשיר שיכול להוציא כרצונו אלא שאין בדעתו לבזבז כל כך, אסור לו למכור סחורה כדי להוציא יותר לשמחת החג. (ילקוט יוסף תקלג, א).
אם מוכר סחורה בשביל לשלם חובותיו, מותר לו למכור בחול המועד. (ילקוט יוסף תקלג, א).
[4] ואם הוא רווח שאינו מצוי להרויח בו, מותר. (שולחן ערוך תקלט, ה).
[5] מוכרי ירקות שהם לצורך המועד, מותר להם לפתוח חנויות שלהם ולמכור בפרהסיא, שהכל יודעים שזה לצורך המועד. אבל פירות שמתקיימים לאחר המועד, כגון אגוזים וכדומה, מוכרים בצנעה. וכן חנות שמוכרים בה אורז וקטניות ימכרו בצנעה, שאם היתה החנות פתוחה לרשות הרבים כל השנה, בחול המועד יפתח דלת אחת ונועל דלת אחת. ובחול המועד שהוא ערב יום טוב, מותר למכור בפרהסיא לכבוד יום טוב. (חזון עובדיה יום טוב, קפט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך