אָסוּר לְזַבֵּל שָׂדֵהוּ. וַאֲפִלּוּ לְהַכְנִיס שָׁם צֹאן בִּשְׁבִיל שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁם זֶבֶל, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, אָסוּר.
לזבל שדהו – זיבול הוא אסור בשבת, מפני שהוא תולדה (מתבאר בהקדמה לסימן פ) של מלאכת חורש, שהוא משפר את הקרקע ומכין אותו לזריעה, או תולדה של מלאכת זורע שהוא משפר את הצמיחה, ולכן הוא גם אסור בחול המועד, כיון שאין שום צורך המועד בזיבול השדה, ולא דבר האבד.
שיעשו שם זבל – היציאות של הבהמות מהוות זבל טבעי, והיו רגילים לתת לצאן לרעות בשטחים שאותם רצו לזבל, והוא היה מזדבל מאליו.
אסור – אבל אם הגוי מכניס על דעת עצמו את בהמותיו לשדה של יהודי, אין חובה למנוע זאת ממנו, ואפילו מותר לשלם לו על כך, בתנאי שאינו מסכם איתו על כך מראש, ואינו מסייע לו בשום צורה, ואינו מפקח עליו בזמן שמכניס לשם את בהמותיו.
זְרִיעָה, אֲסוּרָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ זְרָעִים, שֶׁאִם לֹא יַשְׁקֵם בְּמַיִם יִפָּסְדוּ לְגַמְרֵי, מֻתָּר[1] לְהַשְׁקוֹתָם[2].
אסורה – בשבת, ולכן אסורה גם בחול המועד.
ישקם במים – השקייה אסורה בשבת ויום טוב כי היא תולדה של מלאכת זורע.
מותר להשקותם – מפני שאז ההשקייה היא 'דבר האבד' שמותר בחול המועד, כמו שלמדנו בסעיף א.
אָסוּר לִתְלוֹשׁ אוֹ לִקְצוֹץ שׁוּם דָּבָר מִן הַמְחֻבָּר אִם לֹא יִתְקַלְקְלוּ הַפֵּרוֹת עַד לְאַחַר יוֹם טוֹב, כִּי אִם מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכוֹל בַּמּוֹעֵד[3]. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְצַמְצֵם, אֶלָּא תוֹלֵשׁ בְּהַרְוָחָה, וְאִם יוֹתִיר, יוֹתִיר. וְכֵן עֵצִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַסָּקָה בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְקַצְּצָם מִמְחֻבָּר. (וְאִם צָרִיךְ לִתְלוֹש בִֹּשְבִיל לְהַאֲכִיל לַבְּהֵמָה, יַעֲֹשֶה בְֹשִנוּי), וְאָסוּר לְלַקֵּט עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה לְיַפּוֹתוֹ לַחֲרִישָׁה. וְאִם נִכָּר שֶׁמְכַוֵּן לְצָרְכּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לָעֵצִים, כְּגוֹן שֶׁנּוֹטֵל הַגְּדוֹלִים וּמַנִּיחַ הַקְּטַנִּים, מֻתָּר. וְכֵן אָסוּר לִקְצוֹץ עַנְפֵי הָאִילָן לְתַקְּנוֹ. וְאִם נִכָּר שֶׁמְכַוֵּן בִּשְׁבִיל הָעֲנָפִים לְהַאֲכִילָן לִבְהֶמְתּוֹ וְלֹא לְתַקְּנוֹ, כְּגוֹן שֶׁקּוֹצֵץ כֻּלָּן מִצַּד אֶחָד, מֻתָּר.
לקצוץ – לחתוך.
לצמצם – לקטוף רק מה שהוא בטוח לגמרי שיצטרך במועד.
עצים שהוא צריך להסקה – יבשים, שניכר הדבר שמלקטם לצורך הסקה.
ואם צריך... – כך כתב הקיצור שולחן ערוך במהדורות הראשונות. ובסוף ימיו תיקן, וכתב במקום משפט זה (ששמתיו בסוגריים) את הקטע הבא עד סוף הסעיף, ובדפוסים רבים התערבבו שתי הגירסאות, ונוצרה כפילות שמקשה על ההבנה.
ליפותו – לשפר אותו כדי להקל בו את החרישה.
ניכר – לא מספיק שהוא אכן צריך את העצים וייפוי השדה אינו מהווה שיקול אצלו, אלא הדבר צריך גם להיות ניכר למתבונן מבחוץ. כמו כן לא די בכך שהדבר ניכר למתבונן מבחוץ, אלא צריך גם שזו באמת לא תהיה כוונתו.
שצריך לעצים – להסקה.
לתקנו - גיזום לתועלת העץ, שזה תולדה של מלאכת זורע.
ואם ניכר שמכוון ... – אפילו אם גוזם את הענפים הלחים כדי להאכילם לבהמתו, אינו מותר אלא אם ניכר למתבונן שאינו גוזם לתועלת העץ.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּן אֵצֶל גַּן אֵינוֹ יְהוּדִי, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי לוֹקֵט פֵּרוֹתָיו, וְאִם הַיִשְֹרָאֵל לֹא יִלְקֹט, יָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד, מֻתָּר לוֹ לְלַקְּטָם. וְאִם הֵמָּה דְּבָרִים שֶׁיִּתְקַלְקְלוּ בְּתָלוּשׁ אִם לֹא יַעֲשֶׂה לְצָרְכָּם גַּם מְלָאכָה אַחֶרֶת, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת הַכֹּל, אֲפִלּוּ לִדְרוֹךְ עֲנָבִים לַעֲשׂוֹת יַיִן וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ בְּכַוָּנָה מְלַאכְתּוֹ לְחֹל הַמּוֹעֵד (תקל"ז).
יבוא לידי הפסד – כי היבול שלו יינזק תוך כדי עבודות הלקיטה של השכן, או שפועליו ישתלטו גם על פירות הגן שלו.
דברים שיתקלקלו בתלוש – פירות וירקות שאינם נשמרים טריים, וצריך לכבוש או לייבש או לסחוט אותם.
שלא יניח בכוונה מלאכתו לחול המועד – שאם פירות הגן הבשילו כבר לפני החג, והוא יודע כבר לפני החג שלא יוכל לדחות את לקיטת הפירות לאחרי החג, מפני שככל הנראה הגוי ילקט את פירותיו בחול המועד, או שפירותיו יתקלקלו אם יישארו שם, חייב ללקטם לפני החג.
אָסוּר לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד[4], אֲפִלּוּ גִּלַּח אֶת עַצְמוֹ גַּם בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֶלָּא מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. וַאֲפִלּוּ יָצָא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְגַלֵּחַ אָז[5] (וְעַיֵּן עוֹד לְקַמָּן סִימָן ר"כ סָעִיף ו) (תקנ"א).
לגלח – גילוח כולל גם תספורת.
אפילו גילח את עצמו גם בערב יום טוב – איסור גילוח בחול המועד אינו מטעם איסור מלאכה, אלא כדי שיסתפר ויגלח לפני החג לא ייכנס לחג כשהוא מוזנח, כמבואר בסימן קג סעיף ב. ולכן היה מקום לחשוב שאם דאג לגלח את עצמו לפני החג, שוב לא ייאסר לו הגילוח בחג.
מי שיצא מבית האסורים – שלא היתה לו שום אפשרות להתגלח לפני יום טוב.
ואפילו יצא בערב יום טוב – גם כן מותר אם לא היה לו פנאי לגלח אז.
סימן ר"כ סעיף ו – במי שלא גילח את עצמו לפני החג בגלל אבלות, וימי אבלותו הסתיימו סמוך לחג.
וְלִקְצוֹץ הַצִּפָּרְנַיִם, גַּם כֵּן אָסוּר[6]. אַךְ אִם קְצָצָן בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְקַצְּצָן גַּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד. וְכֵן אִשָּׁה לְצֹרֶךְ טְבִילָה מֻתֶּרֶת (סימן תקל"ב ועיין באר היטב שם).
לצורך טבילה – כמבואר בסימן קסא סעיף ח.
אָסוּר לְכַבֵּס שׁוּם דָּבָר, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד[7], אֶלָּא אִם לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן לְכַבֵּס קֹדֶם יוֹם טוֹב. וְכֵן מִטְפָּחוֹת שֶׁמְלַפְּפִין בָּהֶן אֶת הַתִּינוֹקוֹת (חִתּוּלִים), כֵּיוָן שֶׁמַּשְׁתִּינִין תָּדִיר וּצְרִיכִין לָהֶם הַרְבֵּה, מֻתָּר לְכַבְּסָן[8], וְיִזָהֲרוּ לְכַבְּסָן בְּצִנְעָא (תקלד).
לא היה אפשר לו בשום אופן – שיצא מבית האסורים, או שבא מנסיעה. שגם איסור כיבוס, כמו איסור תספורת וגילוח, אינו מפני שהוא מלאכה, אלא כדי שיכבס לפני החג, ולא ייכנס לחג בבגדים מלוכלכים.
מותר לכבסן – אפילו בכמויות גדולות, בניגוד לשאר בגדים שרגילים להתלכלך תדיר, שמותר לכבס רק אחד אחד, לפי הקצב שצריך אותם.
הערות:
- בגדי ילדים שמתלכלכים בתדירות גבוהה, ולא שייך לשמור על נקיונם, מותר לכבס בחול המועד, אבל בניגוד לחיתולים שצריך מהם כמויות גדולות כל הזמן, ולכן מותר לכבסם חופשי בלי חשבון, מותר לכבס בגדי ילדים רק אחד אחד כפי הנצרך לו.
- בזמננו גם מבוגרים מחליפים בגדים בתדירות גבוהה, לכל הפחות הלבשה תחתונה, ומסתבר שבנסיבות כאלו חכמינו לא היו אוסרים כיבוס למי שכיבס לפני יום טוב. אך מאחר והם אסרו זאת בתנאים שלהם, לא ניתן לבטל את תקנתם באופן גורף. לכן על כל אחד לדאוג מראש לכך, שיהיו לו מספיק בגדים להחליף במשך החג, ולא יצטרך לכבס. במקרה והתלכלכו לו כל הבגדים, יותר נכון לקנות בגדים חדשים מלכבס את הישנים.
- מאחר ואיסור כיבוס אפילו לצורך המועד אינו אלא כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, לכן אין חילוק בין כיבוס במכונה לבין כיבוס שלהם שהיה ביד וכרוך בטירחה מרובה, עם זאת, כאשר מדובר בבגדים שמותר לכבסם מכל מיני סיבות, והגבילו את ההיתר לכמות קטנה, יתכן מאד שבזמננו מותר לכבס בצורה חופשית יותר, ויש לשאול שאלת רב.
כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ רְפוּאָה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת, בֵּין לְאָדָם בֵּין לִבְהֵמָה[9] (תקל"ב תקל"ו).
כל דבר – אפילו הכרוך במלאכה גמורה שיש בה טירחה מרובה.
בין לאדם בין לבהמה – בעוד שבשבת אסרו לאדם לעשות דברים של רפואה כמבואר בסימן צא, והתירו רק לבהמה כמבואר בסימן פז סעיף כד, וגם זאת רק כאשר אין הדבר כרוך במלאכה מן התורה.
חֶשְׁבּוֹנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, שֶׁאִם לֹא יִכְתְּבֵם, יִשְׁכָּחֵם, מֻתָּר לְכָתְבָם[10], מִשּׁוּם דַּהֲוֵי דָּבָר הָאָבֵד. וְכֵן מַה שֶּׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לִכְתֹּב. אֲבָל שְׁאָר דָּבָר, אָסוּר לִכְתֹּב. וְאִגֶּרֶת שְׁלוֹמִים שֶׁכּוֹתֵב אָדָם לַחֲבֵרוֹ[11], נוֹהֲגִין לִכְתֹּב בְּשִׁנּוי קְצָת, דְּהַיְנוּ שֶׁכּוֹתְבִין שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה עֲקֻמָּה. וּלְכָל מַה שֶּׁמֻּתָּר לִכְתּוֹב, מֻתָּר גַּם כֵּן לְתַקֵּן קֻלְמוּס וּדְיוֹ.
ישכחם – ועלול בעקבות זה להיגרם לו הפסד.
מותר לכתוב – שאין כתיבה שלנו נחשבת כמעשה אומן.
אגרת שלומים – שתגיע אליו במועד, שאז הוא צורך המועד.
שורה ראשונה עקומה – ואז מותר לכתוב איגרת שלומים, כי רוב הפוסקים מתירים גם בלא שינוי, אבל כתיבה אסורה אינה הופכת למותרת בגלל שינוי. ואם כותב במועד מפני שהוא דבר האבד, כגון שלא ימצא אחר המועד דרך לשלוח, מותר לכתוב בלי שום שינוי, וכן הדין בסעיף טז.
מִי שֶׁצָּרִיךְ לְמָעוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֶלָּא שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ פֶּן לֹא יִמְצָא לִלְווֹת לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וְהַמַּלְוֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַלְווֹת לוֹ בְּלִי שְׁטָר, מֻתָּר לוֹ לִכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר (תקמ"ה).
מותר לכתוב את השטר – ואף שכתיבת השטר היא מעשה אומן, מותר לכתבו בלא שינוי, מפני שהוא דבר האבד.
אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בְּחֹל הַמּוֹעֵד מִשּׁוּם דְּאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה[12]. אֲבָל מֻתָּר לְהַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִשְׁתֶּה לִבְרִית מִילָה וּלְפִדְיוֹן הַבֵּן. גַּם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִשְׁתֶּה לִכְתִיבַת תְּנָאִים.
משתה – סעודה גדולה.
ברית מילה ופדיון הבן – הלכותיהם מתבארים בסימנים קסב-קסג.
כתיבת תנאים - המסמך שכותבים בשעת השידוכין [התבאר בהקדמה לסימן קמז], שבו מתאמים את המחוייבויות הכספיות שצד החתן וצד הכלה לקחו על עצמם. ורגילים לציין את ההתחייבות ההדדית להשתדך בסעודה, שנקראת היום בטעות 'אירוסין'.
מֻתָּר לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים, וַאֲפִלּוּ יִשְׂרְאֵלִים, שֶׁיַּעֲשׂוּ מְלַאכְתּוֹ לְאַחַר הַמּוֹעֵד (תקמ"ג).
לשכור פועלים... – שבשבת אסור לעשות זאת, אפילו לשכור פועלים גוים, כמבואר בסימן צ סעיף ג.
מֻתָּר לָלֶכֶת חוּץ לַתְּחוּם, בֵּין בְּרַגְלָיו בֵּין בְּקָרוֹן בֵּין רָכוּב.
חוץ לתחום – מתבאר בסימן צה באריכות.
אֵין מַעֲלִין בְּהֵמָה זָכָר עַל נְקֵבָה לְהַרְבִּיעָהּ, מִשּׁוּם דְלֹא הֲוֵי דָּבָר הָאָבֵד.
אין מעלין... – אבל מותר להכניסם יחד לאותו מתחם, כדי שירבעו מעצמם.
דלא הוי – שאינו.
אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגֹלֶת עַל בֵּיצִים לְגַדֵּל אֶפְרוֹחִים. וְאִם הוֹשִׁיבָהּ קֹדֶם הַמּוֹעֵד וּבָרְחָה, אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלשָׁה יָמִים לַבְרִיחָה, מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ. אֲבָל לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים, אָסוּר לְהַחְזִירָהּ, אֲפִלוּ אִם יִפָּסְדוּ הַבֵּיצִים. וּלְהוֹשִׁיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלשָׁה יָמִים, אָסוּר (תקל"ו).
מותר להחזירה – כי אז ניתן להחזירה בלי טירחה מרובה.
אסור להחזירה – שאז אינה רוצה לחזור לשבת על הביצים, והחזרתה כרוכה בטירחה מרובה, ולא התירו לטרוח טירחה מרובה אפילו לצורך דבר האבד, אלא אם גודל ההפסד מצדיק את הטירחה.
אפילו אם יפסדו הביצים – שכבר ישבה עליהם כמה ימים עד שאין הביצים ראויים כבר לכלום.
[1] ואם רוצה להשקות ירקות בחול המועד כדי שיגדלו ויהיו ראויים לאכול במועד, מותר להשקותם, דלצורך אוכל נפש התירו. ואם אינו רוצה לאכלם במועד, אם משקה אותם בשביל להשביחן, אסור. ואם בשביל שלא יתקלקלו, מותר על ידי המשכת צינורות. (חזון עובדיה יום טוב, קפה).
[2] ורק כשאין טרחא יתירה התירו, כגון להשקות מהמעין, אבל לא ידלה וישקה מהבריכה. (שולחן ערוך תקלז ב).
[3] וגם בזה אפילו כיון שיעשה מלאכתו במועד התירו, משום שהוא לאוכל נפש. (חזון עובדיה יום טוב, קפז).
[4] 'אבל' על אביו או אמו, שתמו השלושים שלו בחול המועד, אם גערו בו חבריו, מותר לו להסתפר בחול המועד. (חזון עובדיה יום טוב, קצ).
[5] וכן אם לא היה לו מצב רוח להתגלח בבית האסורים, מותר לו להתגלח בחול המועד. (חזון עובדיה יום טוב, קצב).
[6] החזון עובדיה (יום טוב, קצד) כתב, מותר לגזוז צפורניים בין של יד בין של רגל בחול המועד, ואפילו במספריים.
[7] ואם נפל כתם על בגדו, מותר לנקותו בחומר ניקוי. (ילקוט יוסף תקלד, י).
[8] בגדי קטנים שדרכם להתלכלך בבוץ וכדומה מותר לכבסם, רק שיכבסם אחד אחד מה שנחוץ לו ביותר. אבל חיתולים מכבסם אפילו הרבה ביחד, וגם בגדי לבנים אם אין לו להחליף יכול לכבסם במכונת כביסה. וגם בזה ליוצא מבית האסורים מותר לכבס הכל.
וכן מגבות שמנגבים בהם הידים או הגוף מותר לכבסם. ויש אומרים שהיום שמחליפים אותם משבוע לשבוע יש להחמיר בזה.(חזון עובדיה יום טוב, קצח).
ויכול באותה כביסה שמכבס את החיתולים לכבס גם את בגדי הילדים, אם הם לצורך המועד. (יביע אומר ז, מח).
[9] מותר לשתות תרופות בחול המועד, גם אלו האסורים לקחת בשבת. (חזון עובדיה יום טוב, רב).
[10] ואפילו שלא לצורך המועד, אם זה דבר האבד, מותר לכתוב. וכן אגרת שלום או חוזה שכירות מותר לכתוב, וכל שכן אם יש חשש שהשוכר יברח לו. וכן חידושי תורה מותר לכתוב שמא ישכח ממנו. וגם על ידי מכונת כתיבה או מחשב, מותר לכתוב דברים אלו. (חזון עובדיה יום טוב, רג רה).
[11] עיין הערה הקודמת.
[12] אבל תנאים (ווארט) מותר לעשות בחול המועד. וכן סעודות ברית מילה, פדיון הבן (אפילו שלא בזמנו), בר מצוה, וחנוכת הבית, אפשר לעשותם בחול המועד. (חזון עובדיה יום טוב, רח)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך