אִם אוֹכְלִין בַּחֲבוּרָה וְיָצְאוּ קְצָת מֵהֶם עַל דַּעַת שֶׁיַּחְזְרוּ לְכָאן, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר אֲפִלּוּ רַק אֶחָד מֵהֶן[1] כָּאן בִּמְקוֹמוֹ, לֹא נִתְבַּטְלָה הַקְּבִיעוּת[2]. וּכְשֶׁחוֹזְרִין, לִקְבִיעוּתָן חוֹזְרִין, וְלֹא הֲוֵי הֶפְסֵק.
אוכלין – אפילו דברים שאינם לחם, שהמשנה את מקומו צריך לברך עליהם שוב, כמו שהתבאר בסעיף הקודם.
בחבורה – בקבוצה.
לא נתבטלה הקביעות – כאילו כל החבורה עדיין כאן.
ולא הוי הפסק – ואינם צריכים לברך שנית ברכה ראשונה, כמו שיתבאר בסימן נ סעיף יד, ולכן, גם בלחם, מותר לכתחילה לצאת לזמן קצר על דעת לחזור, אם אינו יוצא אלא לפתח הבית ואין חשש שיתעכב שם.
אִם בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא הָיְתָה דַעְתּוֹ לָלֶכֶת אַחַר כָּךְ לְבַיִת אַחֵר לִגְמֹר שָׁם סְעוּדָּתוֹ וּלְבָרֵךְ שָׁם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, נוֹהֲגִין לְהַתִּיר[3]. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל גַּם שָׁם לְכָל הַפָּחוֹת כַּזַּיִת פַּת. וְאֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא לְעֵת הַצֹּרֶךְ לִסְעוּדַּת מִצְוָה (קע"ח קפ"ד).
נוהגין להתיר – ששני המקומות נחשבים כמקום אכילתו, ומותר לו לכתחילה לאכול בשני המקומות ולברך במקום השני.
לעת הצורך – כגון שרוצה לאכול תוך כדי שהוא הולך בדרך.
סעודת מצוה – שרוצה להשתתף בסעודה של חתן וכלה, לקראת סוף סעודותו שבביתו.
הַמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, כְּשֶׁחוֹזֵר לֶאֱכוֹל, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עוֹד הַמּוֹצִיא. וְכֵן אִם יָשֵׁן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה שְׁנַת אֲרַעי[4], אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְשַׁךְ אֵיזֶה זְמָן לֹא מִקְרִי הֶפְסֵק. וְכֵן אִם הִפְסִיק בִּשְׁאָר דִּבְרֵי רְשׁוּת, כְּגוֹן שֶׁהֻצְרַךְ לִנְקָבָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה[5]. וּמִכָּל מָקוֹם בְּכָל אֵלּוּ בָּעִי נְטִילַת יָדַיִם מֵחָדָשׁ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי הֶסַּח הַדַּעַת, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁמַר יָדָיו. אַךְ לֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, כִּי מִשּׁוּם הֶסַּח הַדַּעַת אֵין מְבָרְכִין עַל הַנְּטִילָה (סִימָן ק"ע קע"ח ובסד"ה).
המתפלל בתוך הסעודה – אפילו אם הלך באמצע סעודה לבית הכנסת להתפלל, ושהה בהלוך ובחזור ובתפילה זמן רב, כל זמן שמתכנן לחזור לסעודתו אחרי התפילה ואינו מסיח את דעתו לדברים אחרים.
שנת ארעי – שנרדם ליד השולחן או על הספה, אבל לא הלך לישון בצורה מתוכננת במיטתו.
איזה זמן – אפילו שעה.
לנקביו – לשירותים.
וכיוצא בזה – דברים שאין בהם היסח הדעת מן הסעודה, שלא קבע את עצמו לדברים אחרים.
בכל אלו – אפילו אם התפלל בביתו.
בעי – צריך.
דהוי היסח הדעת – אף שתכנן להמשיך לאכול, ואין ההתעסקות שלו בדברים אחרים נחשבת להיסח הדעת מן הסעודה עצמה, אבל כל שאינו עוסק בענייני הסעודה בפועל, אינו מקפיד לשמור על נקיות ידיו.
שמר ידיו – במודעות מלאה.
משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה – כל עוד שאינו יודע באופן ברור שידיו התלכלכו, אינו חוזר ומברך. ובסימן מ סעיף טז כתב שאפילו אם התלכלכו ידיו בוודאות, אין לברך על נטילה חוזרת. אלא שבזה יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים.
הערות:
- אף שלמדנו בסעיף יט שאסור לצאת ממקומו לפני ברכת המזון, אם יש מצוה שיכול לעשותה רק עכשיו, ואם יברך קודם ברכת המזון יפסיד את המצוה, למשל שהציבור מתפללים עכשיו בבית הכנסת ואם לא יצטרף אליהם יפסיד תפילה בציבור, או שמתקרב הזמן שבו כבר אי אפשר להתפלל, וכן מעשה חסד שניתן לעשותו דוקא עכשיו, מותר לכתחילה לעזוב את מקומו בלי לברך ברכת המזון, על דעת לחזור לכאן ולברך אחרי קיום המצוה.
- כמו כן, כאשר מדובר ביציאה לזמן קצר ממש ומוגדר, כמו יציאה לשירותים, להביא חפץ לצורך הסעודה, לחליף טיטול, וכדומה, מותר לצאת גם באמצע הסעודה, גם בלי לברך ברכת המזון.
מִשֶּׁגָּמַר סְעוּדָּתוֹ וְנָתָן דַּעְתּוֹ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אִם חוֹזֵר וְרוֹצֶה לֶאֱכוֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת[6], יֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִּינִים לְעִנְיַן הַבְּרָכוֹת. עַל כֵּן יֵשׁ לִמְנוֹעַ מִזֶּה, אֶלָּא מִיָּד כְּשֶׁנָּתַן דַּעְתּוֹ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן (קע"ט).
נתן דעתו – החליט שהוא רוצה לברך.
הרבה חילוקי דינים לעניין הברכות – עקרונית אם קיבל החלטה חד-משמעית לברך, אסור לו כבר לאכול בלי לברך שוב ברכה ראשונה. אבל ישנם מחלוקות בין הפוסקים מה נקרא החלטה, ואם יש לחלק בין אוכל לחם לאוכל שאר מאכלים, או בין אכילה לשתיה, גם יש הבדל בין אורח לבעל הסעודה, ועוד חילוקים.
למנוע – להימנע.
כָּל מַה שֶּׁאוֹכְלִים בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, מִדְּבָרִים שֶׁרְגִילִים לְאָכְלָם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה לִשְׂבּוֹעַ, כְּגוֹן בָּשָׂר, דָּגִים, מִינֵי לִפְתָּן, דַּיְסָא וּמִינֵי לְבִיבוֹת, אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאוֹכְלִים בְּלֹא לֶחֶם[7], כֻּלָּם אֵינָם צְרִיכִין בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, שֶכֵּיוָן שֶׁאוֹכְלִין אוֹתָן לִשְׂבּוֹעַ, הֲרֵי הֵן בִּכְלַל הַסְּעוּדָּה, וְכָל הַסְּעוּדָּה נִגְרֶרֶת אַחַר הַלֶּחֶם שֶׁהוּא עִקַּר חַיֵּי הָאָדָם. וְלָכֵן כֻּלָּן נִפְטָרִין בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁלְחוּ לוֹ מִבָּתִּים אֲחֵרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, דִּסְתָמָא דַּעַת הָאָדָם עַל כָּל מַה שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ [קע"ז].
לשבוע – בין אם רצונו לשבוע מהם, ובין אם הם מלווים את הדברים ששבעים מהם ומטעימים אותם.
לפתן – ממרחים וסלטים. וכן ירקות מבושלים. וכן הדין בביצים, גבינות, וחמוצים.
לביבות – בצקים מבושלים כמו פסטות, פתיתים, קוסקוס, ודומיהם. וכן הדין בתפוחי אדמה, אורז, וקטניות נוספות.
שאוכלים בלא לחם – כי דברים שאוכלים עם הלחם ברור שאין צריך לברך עליהם, כמבואר בסימן נד סעיף א שבאכילת שני מאכלים ביחד תמיד מברכים רק על העיקרי ופוטרים בכך גם את השני.
אם נשלחו לו מבתים אחרים – באמצע הסעודה, וכשהתחיל את הסעודה עדיין לא ידע בכלל שמאכלים אלו יהיו אצלו, והיה מקום לומר שהברכה שבירך על הלחם תוכל לפטור רק דברים שהיו בתכנון שיהיו חלק מהסעודה.
סתמא – מן הסתם.
דעת האדם – גם בלי שיחשוב על כך בצורה מפורשת, מאחר וקורה שאדם מקבל דברים משכנים ומכרים, בתת מודע שלו הוא מתכנן שאם יביאו לו משהו הוא עשוי לשלב אותו בסעודתו.
הערות:
- כל מיני לפתן [כפי הפירוש שפירשתי] שנפטרים בברכת הפת, הוא מפני שהדרך לאכול אותם במסגרת סעודה, ולכן הם טפלים ללחם שהוא עיקר הסעודה, אבל אם אינו רוצה לאכול לחם כלל אלא רק את הלפתן, וכדי שלא יצטרך לברך עליהם הוא אוכל מעט לחם, דעת הרבה פוסקים שאינם נפטרים בברכת הלחם, ולכן אין ראוי לעשות כן, חוץ מבשבתות וימים טובים שמצוה לאכול לחם.
וְכֵן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל מִינֵי מַשְׁקִין, שֶׁהַמַּשְׁקִין גַּם כֵּן בִּכְלַל הַסְּעוּדָּה הֵן[8], שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּלֹא שְׁתִיָּה, חוּץ מֵעַל הַיַּיִן, לְפִי שֶׁהַיַּיִן הוּא דָּבָר חָשׁוּב (שֶׁבְּכַּמָּה מְקוֹמוֹת מְחֻיָּבִים לְבָרֵךְ עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת, כְּגוֹן קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה), צְרִיכִין לְבָרֵךְ עָלָיו גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה. וְאִם בֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם וְהָיָה דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, אוֹ שֶׁהוּא רָגִיל בְּכָךְ לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו שֵׁנִית, כִּי נִפְטַר בִּבְרָכָה שֶׁבֵּרֵךְ לִפְנֵי הַסְּעוּדָּה (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ט סָעִיף ב'). וְיַיִן שָׂרָף בִּמְדִינָתֵנוּ דְּאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁתּוֹתוֹ תָּמִיד בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, הֲוֵי סָפֵק אִם הוּא בִּכְלַל הַסְּעוּדָּה אוֹ לֹא[9], וְלָכֵן אִם דַּעְתּוֹ לִשְׁתֹּת יַיִן שָׂרָף בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה יִשְׁתֶּה מְעַט קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם, דְּהַיְנוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וִיבָרֵךְ עָלָיו וִיכַוֵּן לִפְטֹר גַּם מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן יְבָרֵךְ מִתְּחִלָּה עַל קְצָת סֻכָּר וְיִפְטוֹר גַּם אֶת הַיַּיִן שָׂרָף. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִטְבּוֹל מְעַט פַּת בְּתוֹכוֹ, אֲבָל יֵשׁ מְפַקְפְּקִין עַל זֶה [קע"ד, נחלת שבעה ל"ה].
אינו צריך לברך – באמצע סעודה שאוכל בה לחם.
גם כן – אף שאינם באים למזון, ולא להטעים את הלחם.
בכמה מקומות – בהזדמנויות שונות.
שאינו צריך לשתות – שאינו רוצה לשתות יין, וההלכה מחייבת אותו לברך על יין ולטעום ממנו.
קידוש – מתבאר בסימן עז.
הבדלה – מתבאר בסימן צו סעיף ג.
היה דעתו – תכנן זאת בפירוש.
רגיל בכך – בסעודות מסוג זה, ואז אינו צריך תכנון מפורש.
עיין לעיל – ששם מתבאר ששתיה זו של יין לפני תחילת הסעודה יוצרת סיבוך הלכתי, כי לא ברור אם יין זה נפטר אחר כך בברכת המזון.
יין שרף – משקה חריף.
במדינתנו דאין דרך לשתותו תמיד בתוך הסעודה – אם שותה אותו כדי להגביר את התיאבון, הרי הוא חלק מהסעודה ואין צריך לברך עליו כמו שיתבאר בסעיף ג. אלא שמבחינה מציאותית לא היה ברור אם מטרת שתיית היין שרף לפני הסעודה או באמצעה היא כדי להגביר את התיאבון, שהרי היה מקובל במזרח אירופה לשתות יין שרף כל בוקר, בלי קשר לסעודה.
אם דעתו – הוא מתכנן זאת כבר לפני שמתחיל את הסעודה.
פחות מכזית – פחות מגודל של זית. כי ברגע ששתה כזית נוצר ספק אם חייב לברך עליו ברכה אחרונה כמו שיתבאר בסימן נא סעיף ב, וגם לא ברור אם שתייתו תיפטר בברכת המזון, כמו שהתבאר בסימן לט סעיף ב.
לא עשה כן – ועכשיו באמצע הסעודה הוא רוצה לשתות משקה חריף.
סוכר – ברכתו שהכל נהיה בדברו כמבואר בסימן נב סעיף יח, ואין ספק שאינו נפטר בברכת הלחם, שהרי אינו חלק מהסעודה, ואין אוכלים אותו לא לשבוע ולא להטעים את הלחם.
לטבול מעט פת בתוכו – שאז היין שרף הוא נטפל ללחם, ואין מברכים עליו, ובזה פוטר גם את היין שרף שהוא עתיד לשתות בלא לחם, כמו שהדין בפירות לדעת רוב הפוסקים, שאם אכל קצת בתחילת הסעודה וקצת בסוף הסעודה עם לחם, אין צריך לברך גם על הפירות שאוכל באמצע הסעודה בלי לחם. ואמנם יתבאר בסעיף ג שיותר נכון לאכול את הפירות בנפרד ולברך עליהם, אבל ביין שרף אין אפשרות כזאת, שהרי ספק הוא אם צריך לברך עליו.
יש מפקפקין – שהדבר יועיל אפילו ליין שרף שהוא אוכל יחד עם הלחם, כיון שאין היין שרף בא כדי לתבל את הלחם, אלא הלחם נטפל ליין שרף.
אִם רוֹצֶה לֶאֱכֹל בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה פֵּרוֹת בְּלֹא פַּת, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַפֵּרוֹת מֵעִקַּר הַסְּעוּדָּה, לָכֵן אֲפִלּוּ אִם הָיוּ מֻנָּחִין עַל הַשֻּׁלְחָן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, מִכָּל מָקוֹם אֵינָן נִפְטָרִין בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה[10]. אֲבָל בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה אֵינָן צְרִיכִין כִּי נִפְטָרִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל הַפֵּרוֹת רַק עִם פַּת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם כִּי הֵם טְפֵלִים לְהַפַּת. וְאִם רוֹצֶה לֶאֱכוֹל קְצָתָן עִם פַּת וּקְצָתָן בְּלֹא פַּת, צָרִיךְ לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל תְּחִלָּה בְּלֹא פַּת וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לְאָכְלָן גַּם עִם הַפַּת. אֲבָל אִם יֹאכַל תְּחִלָּה עִם פַּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל בְּלֹא פַּת, אִכָּא סְפֵקָא בַּבְּרָכָה. וְיֵשׁ שֶׁרְגִילִין לֶאֱכֹל בֵּין מַאֲכָל לְמַאֲכָל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁמַּמְשִׁיךְ תַּאֲוַת הָאֲכִילָה, כְּגוֹן זַיִת מָלוּחַ, לִימוֹנִים מְלוּחִים, צְנוֹן וְכַדּוֹמֶה, זֶהוּ נִקְרָא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָּה, כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי כֵּן הוּא יֹאכַל יוֹתֵר. וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַפַּת פּוֹטְרוֹ (עַיֵּן מ"א ס' קעד סקי"א).
פירות – סתם כדי שיהיה לו משהו טעים, לקינוח. או לסימן טוב, כמו בליל ראש השנה.
מעיקר הסעודה – להשביע, או לאכול עם הלחם כתיבול, כמו שלמדנו בסעיף א, או להגביר את התיאבון כמו שיתבאר בהמשך הסעיף.
נפטרין בברכת המזון – כי סוף סוף נאכלו במסגרת הסעודה.
רק עם פת – אלא עם פת, כגון קונפיטורה, שאם אוכלה בפני עצמה צריך לברך עליה, אבל אם אוכלה עם לחם היא נטפלת ללחם.
טפלים להפת – שאז הדין הוא שמברך רק על המאכל העיקרי, כמבואר בסימן נד.
יכול לאכלן גם עם הפת – בלי שהדבר יסבך אותו עם הברכה, אם ירצה שוב לאכול מהם בלא פת.
איכא ספקא – יש ספק, שיש אומרים שאם התחיל לאכול פירות עם הלחם, הרי בסעודה זו הפירות טפלים ללחם, גם אם ירצה לאכול מהם אחר כך בנפרד, ויש חולקים.
ממשיך – גורם להגביר.
נקרא מחמת הסעודה – אף שאינו עונה על הקריטריונים שלמדנו בסעיף א.
[1] וגם קטן שהגיע לגיל שש אפשר להשאירו. (אור לציון ב, שב).
[2] ולכתחילה לא יצא אפילו נשארו מקצתן. (הלכה ברורה קעח, ט).
[3] אבל לספרדים לכתחילה לא יצא ממקומו אפי' אם בשעת 'המוציא' היתה דעתו לצאת, כדי לא להכנס לספק ברכות. (הלכה ברורה קעח, ז).
[4] אבל הישן שינת קבע (שינה על מטתו לפחות 54 שניות) צריך לחזור ולברך, וכל שלא ישן על מיטתו מקרי שנת עראי. (הלכה ברורה קעח, כ).
[5] זהו רק באמצע אכילת פת או חמשת מיני דגן, שצריכים ברכה אחרונה במקומם, אבל האוכל מיני מאכל ומשקה שברכתם האחרונה היא 'בורא נפשות רבות' ונכנס לשירותים, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. (הליכות עולם ב, מד).
[6] השולחן ערוך (קעט, א) כתב, שאם נטל ידיו למים אחרונים, אינו יכול לא לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון. ואם אמר הב לן ונבריך, צריך לחזור ולברך על השתיה. ולענין אכילה הביא מח' רא"ש ור"י אם חוזר ומברך.
להלכה, בשתיה צריך לחזור ולברך, אבל באכילה ספק ברכות להקל. ולכן אפילו אמר בפירוש שדעתו לסיים אכילתו, אם נמלך לא יברך על אכילתו. וטוב יותר שיניח המאכל ולא יאכלנו קודם ברכת המזון. (הלכה ברורה קעט, ג).
[7] אם אכל בתוך הסעודה ירק כבוש או מבושל, שאינו טעון ברכה, כיון שבא מחמת הסעודה, ושוב הביאו לו אותו ירק לקינוח, צריך לברך עליו ברכה ראשונה. וכן אם הביאו לו סלט ירקות, כגון מלפפון, ושוב הביאו לו ירקות לקינוח, צריך לברך עליו. וטוב שיפטור אותו בברכה על ירק אחר.(הליכות עולם ב, לז-לח).
ירקות מבושלים אינו מברך עליהם באמצע הסעודה. וכן דברים כבושים כגון מלפפון וזיתים אינו מברך עליהם באמצע הסעודה. שנחשבים כבאים מחמת הסעודה. (הליכות עולם ב, ל).
מיני תבשיל כגון בשר ודגים, ודייסת סולת או אטריות וכדו' אפי' שאינם נאכלים עם הפת אין מברכים עליהם, מפני שהם דברים שבאים למזון ולשובע והם מעיקר הסעודה. (הלכה ברורה קעז ב-ג).
[8] והשולחן ערוך (קעד, ז) כתב, 'השותה שאר משקין אין לברך עליהן, ויש אומרים לברך על מים בסעודה וכו', וירא שמים ישתה קודם נטילה, ויכוין לפטור את המים שבתוך הסעודה'. וכתב בהליכות עולם (ב, ל) שתקנה זו אפשר לקיימה דווקא אם היה קודם הסעודה צמא למים, שאז צריך לברך על המים.
[9] השותה שיכר באמצע סעודתו, יש ספק אם יברך. ולכן לא יברך עליו, שספק ברכות להקל. ועדיף שישתה קודם הסעודה, ויכוין לפטור את שבתוך הסעודה. ועל יין יש לברך (חזון עובדיה ברכות עד).
[10] השולחן ערוך (קעז, ו) כתב, 'פירות חיים אם אוכלם בלי פת, מברך עליהם לפניהם ולא לאחריהם. ואם אוכלם עם פת, לא מברך לא לפניהם ולא לאחריהם. ואם אכלם עם פת, ובסוף אכלם עם פת, אפי' אם באמצע אכל מהם בלי פת, אינם טעונים ברכה לפניהם ואחריהם'.
ואם אכלם עם פת ורוצה לאכול אותם שוב בלי פת, לדעת השולחן ערוך טוב שיתכוון לאכול שוב את הפירות עם פת. ויש אומרים שצריך לאכול את הפירות מתחילה בלי פת ולברך ולכוין להוציא את הפירות שיאכל עם פת, וטוב להחמיר כדבריהם. ואם אוכל פירות עם פת ורוצה לאכול אח"כ בלי פת לא יברך, דספק ברכות להקל.
ואם אוכל את הפירות לשם תענוג ואוכלם בלי פת, בכל ענין יברך. (הלכה ברורה קעז, ו).
מקום שאוכלים פירות לפני האוכל לפתוח התאבון, נחלקו הפוסקים אם יברכו ברכה אחרונה עליהם, ולהלכה לא מברך, שספק ברכות להקל. (הלכה ברורה קעז, ו).
ותשובות הנכונות הן:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך