הלימוד היומי ט"ז טבת

סעיף ו

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד קְעָרָה שֶׁלּוֹ לְפָנָיו, אוֹ בְּמִינֵי פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ לְפָנָיו, מִכָּל מָקוֹם הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה. וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.

 

על השולחן – ליד השולחן.

קערה – צלחת.

במיני פירות – שאוכלים אותם בלי צלחת.

מכל מקום – שאם כולם לוקחים מצלחת מרכזית אין צריך לומר שהגדול לוקח ראשון.

הגדול פושט ידו תחילה – כולם צריכים להמתין מלאכול עד שהחשוב מבין היושבים מתחיל.

בפני – לפני.

 

סעיף ז

שְׁנַיִם שֶׁאוֹכְלִים מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת וְהִפְסִיק אֶחָד מִלֶּאֱכוֹל כְּדֵי לִשְׁתּוֹת, אוֹ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר קָטָן[1], דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁגַּם הַשֵּׁנִי יַמְתִּין עָלָיו. אֲבָל אִם הֵמָּה שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד [ק"ע].

 

מתוך קערה אחת – כגון שיושבים ומפצחים פיצוחים או אוכלים בוטנים.

דבר קטן – שהוא מצרכי הסעודה, כמו לחתוך פרוסת לחם. אבל אם אחד יצא לשיחת טלפון, אפילו קצרה, אין השני צריך להמתין לו.

ימתין עליו – ולא ימשיך לחסל את הכל בזמן שחברו עסוק. אבל מותר לכל אחד לאכול בקצב שלו, ואינו חייב להתאים את הקצב לאכילה האיטית של חברו.

 

סעיף ח

עוֹשֶׂה אָדָם צְרָכָיו בַּפַּת[2]. וַהֲנֵּי מִלֵּי, דְּלָֹא מַמְאִיס בֵּהּ. אֲבָל מִדִּי דְּמַמְאִס בֵּה לֹא. הִלְכָּךְ אֵין סוֹמְכִין בּוֹ אֶת הַקְּעָרָה אִם הִיא מְלֵאָה דָּבָר[3], שֶׁאִם יִפֹּל עַל הַפַּת יִמָּאֵס. וּכְשֶׁאוֹכְלִין אֵיזֶה תַּבְשִׁיל עִם חֲתִיכוֹת פַּת, וְהַפַּת הוּא לוֹ בִּמְקוֹם כַּף, צָרִיךְ לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל בְּכָל פַּעַם קְצָת מִן הַפַּת[4], וְהַנִּשְׁאָר לוֹ מִן הַפַּת גַּם כֵּן יֹאכַל אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ.

 

צרכיו – כל שימוש שניתן להשתמש בלחם, מותר, ולאו דוקא לאוכלו.

דלא ממאיס בה – שאינו נמאס בגלל אותו שימוש, והוא נותר ראוי לאכילה כמו שהיה.

סומכין – מייצבים.

יימאס – וצריך לעשות ככל יכולתו שהלחם לא יימאס. ומאותה סיבה גם אסור לחתוך פרוסת לחם מעל צלחת שיש בתוכו מאכל עם רוטב, או מעל כוס או קנקן שתיה, שאם תיפול הפרוסה לתוכו תימאס. ואין מעבירים כוס מלאה מעל ללחם, שמא יישפך ויימאס הלחם.

צריך ליזהר – לכתחילה, שבכך זה נראה פחות בזיון לפת.

יאכל אותו אחר כך – הוא חייב לאוכלו, כי אם לא יאכלנו הפת ייזרק, כי לאחרים הוא מאוס אחרי שימוש זה, ורק לו בעצמו אין הלחם נמאס בכך.

 

סעיף ט

אָסוּר לִזְרוֹק פַּת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִמְאָס, כִּי הַזְּרִיקָה הִיא בִּזָּיוֹן. וּשְׁאָר מִינֵי אוֹכְלִים, אִם נִמְאָסִין עַל יְדֵי הַזְּרִיקָה, אָסוּר לְזָרְקָן. אֲבָל אִם אֵינָן נִמְאָסִין, כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר. לֹא יֵשֵׁב עַל שַׂק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פֵּרוֹת שֶׁנִּמְאָסִים עַל יְדֵי כָּךְ[5]. אֵין נוֹטְלִין אֶת הַיָּדַיִם בְּיַיִן אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקֶה, מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן. כְּשֶׁרוֹאֶה אֵיזֶה אֹכֶל מֻנָּח עַל הָאָרֶץ, צָרִיךְ לְהַגְבִּיהוֹ. מַאֲכָל שֶׁהוּא רָאוּי לָאָדָם, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לַבְּהֵמָה, מִשּׁוּם בִּזּוּי אֳכָלִין[6].

 

אסור לזרוק פת – כמו שלמדנו כבר בסימן מא סעיף ז.

היא בזיון – ללחם, שהוא המזון העיקרי של האדם.

נמאסין על ידי הזריקה – כגון פירות רכים.

פירות שנמאסים – תאנים או ענבים או תותים וכדומה.

נוטלין את הידים – גם לדעת הפוסקים הסוברים שאין צריך דוקא מים לנטילת ידים, והוא הדין שאסור לרחוץ את הידים במשקים.

אוכל – שראוי לאכילה.

צריך להגביהו – או להניח אותו בצד במקום שלא ידרכו עליו.

אין מאכילין אותו לבהמה – ואם אינו יכול לאכלו בעצמו, יותר טוב לזרוק את האוכל לנהר או לטבע, במקום שאין אנשים דורכים.

הערות:

-       הנוהגים לזרוק בבית הכנסת סוכריות על החתן, ייזהרו שלא לזרוק אלא דברים שאינם נמאסים על ידי זריקתם, וגם אם בטעות ידרכו עליהם לא יימאסו. ולכן אסור לזרוק סוכריות ג'לי, או טופי בקיץ.

 

סעיף י

אִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה רְפוּאָה בַּפַּת אוֹ בִּשְׁאָר דְּבַר מַאֲכָל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְאָס בְּכָךְ, מֻתָּר[7] [קע"א].

 

מותר – וכן מותר לעשות באוכל כל שימוש שאדם צריך לו, אם הוא שימוש מקובל.

 

סעיף יא

יִזָּהֵר מְאֹד בְּפֵרוּרִין שֶׁלֹּא יִזְרְקֵם, שְׁקָּשֶׁה לַעֲנִיוּת[8], אֶלָּא יְקַבְּצֵם וְיִתְּנֵם לְעוֹפוֹת [ק"פ].

 

יזרקם – במקום שבני אדם דורכים עליהם.

קשה לעניות – זריקת הפירורים במקום שאנשים דורכים, מביאה את האדם לידי עניות.

יתנם לעופות – ואם אין עופות יזרקם במקום שלא ידרכו עליהם בני אדם, כגון בתוך הכיור או בתוך הפח.

 

סעיף יב

הַשּׁוֹתֶה מַיִם, לֹא יִשְׁתֶּה בִּפְנֵי רַבִּים, אֶלָּא יַהֲפֹךְ פָּנָיו[9]. וּבִשְׁאָר מַשְׁקִין, אֵין צָרִיךְ לַהֲפוֹךְ פָּנָיו.

 

לא ישתה בפני רבים – כמו שלמדנו בסעיף ב שאין לאכול דרך רעבתנות, אלא בצורה מכובדת, כך אין לשתות בפני אחרים אלא בדרך כבוד, ומאחר ואין אדם שותה מים אלא כשהוא צמא [עיין סימן נ סעיף ט], אין זה מכובד לעשות זאת בפני רבים.

שאר משקין – כגון יין או קפה וכדומה, שהדרך לשתותם לכבוד ולא לרוייה.

הערות:

-       הפוסקים כתבו שבזמננו אפילו תלמידי חכמים אינם מקפידים שלא לשתות מים בפני רבים, אלא נוהגים כדעת הסוברים שאין בכך שום בעיה.

 

סעיף יג

אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה, וְלֹא בְּחֶלְקוֹ שֶׁלְּפָנָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיְשׁוֹ (ק"ע).

 

סעיף יד

כָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה שֶׁמְּבִיאִין לִפְנֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ וְהָאָדָם תָּאֵב לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ מִיָּד דָּבָר מֻעָט לְהַמְשַׁמֵּשׁ[10], לְפִי שֶׁמַּזִיק לָאָדָם שֶׁרוֹאֶה לְפָנָיו מַאֲכָל שֶׁהוּא מִתְאֲוֶה לוֹ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ[11].

 

להמשמש – המלצר שמביא לאדם את האוכל.

מזיק לאדם... – התבאר בסימן לג סעיף ד.

 

סעיף טו

לֹא יִתֵּן אָדָם לֶאֱכוֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּטּוֹל יָדָיו וִיבָרֵךְ[12] (קס"ט).

 

לאכול – במיידי, שאסור להכשיל יהודי בעשיית איסור, כמו שיתבאר בסימן קמג סעיף יח. אבל מותר למכור לו אוכל, אפילו אם יש להניח שכשיבוא לביתו יאכלנו בלא ברכה.

הערות:

-       בימינו רבו בעוונותינו היהודים שאינם מברכים ואינם יודעים שעליהם לברך [גם כשאומרים להם שהם חייבים הם עדיין אינם 'יודעים' שהם חייבים, שכל מושג המחוייבות להלכה זר להם]. ובוודאי שכל עוד שאין סיבה מוצדקת, אין להגיש להם אוכל או שתייה כאשר הם לא יברכו, אבל במקום מצוה, כגון להאכיל עניים, לכבד הורים, או כדי למנוע שנאה, אפשר לסמוך על הפוסקים שסוברים שרק לתת לחם לאכול למי שלא נטל ידיו אסור, אבל לתת למי שלא יברך מותר. ואם אפשר, יברך הנותן בעצמו על מאכל, ויאמר להם שיקשיבו לברכתו ויענו אמן.

-       מי שמנהל מסעדה או בית מלון, יתייעץ עם רב כיצד לנהוג כדי שיהיה מותר לו להגיש אוכל גם לאחינו הרחוקים משמירת מצוות.

 

סעיף טז

אִשָּׁה שֶׁאֵין בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, אֵין לָהּ לִשְׁתּוֹת יַיִן. וְאִם הִיא בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁלֹּא בְּבֵיתָהּ, אֲפִלּוּ אִם בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, אֲסוּרָה לִשְׁתּוֹת. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִים. וְאִם הִיא רְגִילָה לִשְׁתּוֹת יַיִן בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת מְעַט שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ.

 

אין לה לשתות יין – אם רגילה לשתות עם בעלה מעט.

אם היא במקום אחר – מתארחת גם ללינה בבית אחר, באופן שאסורים בתשמיש המיטה, כמבואר בסימן קנ סעיף יד.

לשתות יין – הרבה.

 

סעיף יז

אָסוּר לָאוֹרְחִים לִטּוֹל כְּלוּם מִמַּה שֶׁלִּפְנֵיהֶם לִתֵּן בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת[13], כִּי שֶׁמָּא אֵין לְבַעַל הַבַּיִת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵבִיא לִפְנֵיהֶם, וְיִתְבַּיֵּשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם דָּי. אֲבָל אִם יֵשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן מוּכָן הַרְבֵּה, מֻתָּר [ק"ע].

 

אסור – בלי רשות של בעל הבית.

ויתבייש – אם יראה בעל הבית שהילד שלו אוכל את הדברים שהיו מיועדים לאורחים.

 

סעיף יח

הַנִּכְנָס לְבַיִת[14], לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי לֶאֱכוֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הֵם (ק"ע). אָסוּר לֶאֱכוֹל מִסְּעוּדָּה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ, שֶׁזֶּהוּ אֲבַק גָּזֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל הַבַּיִת מַזְמִינוֹ לֶאֱכֹל עִמּוֹ, וְהוּא עָוֹן גָּדוֹל וּמִן הַדְּבָרִים שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוּב עֲלֵיהֶם (רמב"ם הל' תשובה פ"ד).

 

שיאמרו לו הם – שיאכל, או שיניחו לפניו אוכל.

שאינה מספקת לבעליה – שאין לבעל הבית מספיק אוכל לעצמו ולאורח, והוא צריך להצטמצם בשביל האורח.

אבק גזל – לא גזל ממש, אבל דומה לגזל וקרוב לאיסור גזל, כי בעל הבית אינו רוצה באמת לתת לו, והוא נותן לו רק בגלל חוסר הנעימות שתיווצר אם לא יתן לו.

קשה לשוב עליהם – שהעושה אותם קשה לו לחזור בתשובה, בגלל שאינו מכיר בגודל החטא, כי נראה לו שכל מה שאכל היה ברשות בעל הבית.

 

סעיף יט

אָסוּר לָצֵאת מִמְּקוֹמוֹ קֹדֶם שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וַאֲפִלּוּ לָלֶכֶת בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָּה לְחֶדֶר אַחֵר[15] לִגְמוֹר שָׁם סְעוּדָּתוֹ אוֹ שֶׁיַּחֲזוֹר אַחַר כָּךְ לְכָאן לִגְמוֹר סְעוּדָּתוֹ, וַאֲפִלּוּ לָלֶכֶת רַק חוּץ לְפִתְחוֹ וְלַחֲזוֹר אַחַר כָּךְ לְכָאן לִגְמוֹר סְעוּדָּתוֹ, יֵשׁ לִזָּהֵר מִזֶּה. עָבַר וְיָצָא, בֵּין שֶׁהוּא גּוֹמֵר סְעוּדָּתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, בֵּין שֶׁהוּא חוֹזֵר לְכָאן לִגְמֹר סְעוּדָּתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא[16], דְּכֵיוָן שֶׁקָּבַע סְעוּדָּתוֹ עַל הַפַּת, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה מְקוֹמוֹ, מִכָּל מָקוֹם נֶחְשָׁב הַכֹּל לִסְעוּדָּה אַחַת, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לֶאֱכוֹל לְכָל הַפָּחוֹת כַּזַּיִת פַּת בְּמָּקוֹם שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים (שֶׁאֵינָם פַּת) אֵינוֹ כֵן (עיין סימן נ' סעיף י"ג).

 

אסור לצאת ממקומו – חייבים לברך ברכת המזון במקום האכילה, ואפילו בדיעבד אם יצא ממקומו, צריך לחזור למקום האכילה ולברך שם, כמו שיתבאר בסימן מד סעיף ט. מלבד זאת, גם אם מתכנן לחזור ולברך במקום האכילה, אסור לכתחילה לצאת ממקומו לפני ברכת המזון, שמא ישכח לחזור ולברך.

לחדר אחר לגמור שם סעודתו – שבזה אין חשש שמא ישכח לברך, אבל לכתחילה צריך לברך במקום שהתחיל לאכול, אלא אם כן תכנן מראש לאכול בשתי מקומות, כמו שיתבאר בסעיף כא.

שיחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו – שבזה הרי מברך במקומו, אבל יש לחשוש שמא ישכח לחזור, או שיחזור רק אחרי שכבר יחזור להיות רעב, שאז כבר לא יוכל לברך על מה שאכל קודם, כמבואר בסימן מד סעיף ח.

רק חוץ לפתחו ולחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו – אף שבמקרה כזה הוא מתכנן לברך במקומו, וגם אין חשש שמא ישכח, לכתחילה יש להימנע מזה, כיון שיש פוסקים שסוברים שגם בסעודת לחם, אם יצא ממקומו אפילו אם חזר אחר כך הוא צריך לברך שוב על המשך אכילתו, כמו שהדין בשאר מאכלים בסימן נ סעיף יג.

דכיון שקבע סעודתו על הפת – ואם אכל דברים שאינם פת, ולא נזהר ויצא ממקומו, לדעת הקיצור שולחן ערוך צריך לחזור ולברך שוב במקום השני, כמו שיתבאר בסימן נ סעיף יד.

לאכול לכל הפחות כזית פת... – כי אם לא יאכל במקום שהלך לשם, צריך לחזור למקום הראשון ולברך שם, כמו שיתבאר בסימן מד סעיף ט.

בשאר דברים אינו כן – שבהם אפילו אם לא אכל כלום במקום השני יכול לברך ברכה אחרונה במקום השני, אבל גם בהם צריך להיזהר שלא לצאת ממקומו עד שיברך.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ודוקא אם הפסיק לדבר שהוא מצרכי הסעודה צריך להמתין לו, ויש אומרים שגם אם הפסיק לדברים אחרים. ונכון להחמיר גם כששניים רוצים להתחיל לאכול, שאחד ימתין לחבירו לא לבצוע מהפת עד שיבוא חבירו. (הלכה ברורה קע, ב).

[2] שמוש המביא לידי בזיון בפת אסור, ולכן אסור לזרוק פת. אבל שאר מיני מאכל מותר לזרוק, אם אינו מביאם להשחתה (שאין ראוי לאכלו). ומכל מקום שמוש בפת לדברים אחרים (שאינם בזיון), שאינם מביאים את הפת להשחתה, מותר.

והזורקים סוכריות, צריכים להזהר שלא יבואו לידי השחתה. (ילקוט יוסף קעא, ב).

[3] ואם מלאה בדבר שאין לחוש שישפך על הפת (כגון פירות), מותר. (הלכה ברורה קעא, ב).

[4] ומן הדין די שיאכל הפת אחר כך. והמדקדקים נוהגים שבכל פעם שמכניסים האוכל לפיהם, אוכלים פת יחד עם האוכל. (שולחן ערוך קעא, ג).

[5] אבל על דברים שלא נמאסים כגון קטניות, מותר לשבת. (שולחן ערוך קעא, ב). וכן מותר לשבת על 'ארגז' מלא פירות, כשאין חשש שהפירות ימאסו. (הלכה ברורה קעא,יא. ילקוט יוסף קעא, ז).

[6] ואם אין לו דברים אחרים להאכילה, מותר. וכן אוכלים שמיועדים גם לאדם וגם לבהמה, מותר להאכילה. (הלכה ברורה קעא, י).

[7] ולכן מותר לסוך בשמן. ולצורך מצוה כגון לעשות בשמן מים אחרונים, מותר. (הלכה ברורה קעא, ה).

[8] ויזהר שלא יפלו עליהם מים אחרונים. ואם יש כמה חתיכות פחות מכזית וביחד יש בהם כזית, אסור מן הדין לאבדם בידים. (הלכה ברורה קפ, ד).

[9] בזמן הזה לא מקפידים בזה. (משנה ברורה קע, יג)

[10] ומידת חסידות להביא לו מכל מין ומין. (שולחן ערוך קסט, א).

[11] ואם נתן רשות לשמש לאכול די בכך. וכן אם השמש עתיד לאכול לא צריך לתת לו לאכול מיד. (הלכה ברורה קסט, ב).

ואם מתאוה למאכל ואינו יכול לאכול ממנו, יזהר לפלוט את הרוק שבא לפניו באותה שעה, מפני שמביאו לידי סכנה. (כתובות סא.).

[12] ולדעת רבים מהאחרונים גם כשיש ספק בדבר אם יברך, לא יתן לו. ואם יש בזה משום 'דרכי שלום' יכול לתת לו. ובזמנינו שיש אנשים רחוקים שאינם מבינים ענין ברכות, מחמת שלא למדו מעולם, ויש לחוש שיפגעו, והדבר יכול לגרום להם להתרחק יותר, יש להקל להביא להם אם מבקש מהם בדרכי נועם לברך קודם האכילה. וכל שכן אם הוא המקבל עני, שיש בזה מצות צדקה. (הלכה ברורה קסט, ה).

וכן אם בא לביתו אדם נכבד, שאם יבקש ממנו לברך יפגע ויבוא לידי שנאת לומדי תורה, יש להקל לתת לפניו כיבוד אף שאינו מברך. ונכון שיברך בקול רם ויאמר לאורח לשמוע ולצאת ידי חובה. (ילקוט יוסף קסט, א). ולמכור אוכל למי שאינו מברך, הכף החיים (קסג, יז)כותב, שאין איסור בזה.

[13]  כמו כן אורח לא יתן לשמש את חלקו, שלא יראה כמואס בו, אלא יקחנו ויניחנו, ואח"כ יתננו לו. (שולחן ערוך קע, יח).

[14] פירוש: לבית חבירו. ודווקא כשמתארח בחינם, אבל אכסנאי רשאי לומר תנו לי לאכול. (הלכה ברורה קע, יג).

[15] לא ילך למקום אחר קודם שיברך ברכת המזון ואפי' אם דעתו לחזור, שמא ישכח לברך. ולדבר מצוה מותר. (הליכות עולם ב, לח).

כשרוצה ללכת ממקום למקום באותו חדר ואפילו אם הוא אולם גדול, אין בזה שינוי מקום ואף לכתחילה רשאי לעשות כך. אבל לצאת מחדר לחדר באותו בית, או מהבית למרפסת או מבית לבית באותו בנין, נחלקו הראשונים בזה, ולכתחילה אינו רשאי לשנות מקומו לשם, ואם יצא ספק ברכות להקל ולא מברך שוב. ואם יצא למקום אחר או שעבר מבית לבית, על זה נאמרו דיני שינוי מקום שיבוארו.

וכל שינוי מקום שמדברים זה אפילו חזר לאותו מקום, אחר שיצא למקום אחר. (הלכה ברורה קעח, א). וגם יציאה לחדר מדרגות נקראת יציאה לרשות אחר וחוזר ומברך על שתיה וכדומה.(ילקוט יוסף קעח יח)

[16] השולחן ערוך (קעח, א) כתב, היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחילה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו.

אך בהליכות עולם כתב, היה אוכל פת או פירות מז' מינים או עוגה ויצא מחוץ לבית וחזר למקומו, אין צריך לחזור ולברך בין אם כבר אכל כזית ובין לא. שספק ברכות להקל. והחוזר ומברך ברכה ראשונה, יש לו על מה לסמוך.

וכששותה משקין או כשאוכל אוכל שברכתו האחרונה היא 'בורא נפשות', ושינה מקום מחדר לחדר באותו בית, אפי' אם לא היה בדעתו לשנות מקום, ואפילו אינו רואה את מקומו הראשון, אין צריך לחזור ולברך שוב.

ואם אכל שאר פירות ויצא חוץ לבית וחזר, צריך לברך שוב. בד"א כשקבע מקום, אבל אם לא קבע מקום, אלא הלך ממקום למקום באכילתו, לא צריך לחזור ולברך.

אכל פחות מכזית ויצא לחוץ, ולאחר שחזר השלים אכילתו לכזית, אם לא עבר 72 דקות מתחילת אכילתו לסופה, הכל מצטרף לשיעור ברכה אחרונה. (הליכות עולם ב, לח-מא).

וגם כשאכל פת אם הסיח דעתו כגון שגמר בדעתו לא לאכול יותר, או ששינה מקומו ושהה שם שעה, צריך לברך עתה על מה שרוצה לאכול ולשתות. (הלכה ברורה קעח, ג).

ויציאה ממקום למקום על מנת לחזור למקומו מיד, וכל שכן ביציאה לצורך הסעודה אין זה נחשב הפסק ואינו חוזר ומברך. (הלכה ברורה קעח, ב).

מותר לעקור ממקומו באמצע הסעודה כדי להביא מהמטבח עוד מנה, וכדומה. (ילקוט יוסף קעח, ב).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה

  1. מהו האיסור המיוחד בשתיית מים בפני רבים?
    א. אסור משום ביזוי
    ב. אסור רק אם שותה בצורה מכוערת
    ג. אסור רק אם שותה הרבה ד. אין שום איסור
  2. האם מותר לאשה לשתות יין כשאין בעלה איתה?
    א. מותר אם היא בביתה
    ב. מותר בכל מקרה
    ג. אסור בכל מקרה
    ד. מותר אם היא רגילה לשתות יין עם בעלה
  3. מדוע אסור לאכול מסעודה שאינה מספיקה לבעליה?
    א. משום גזל
    ב. כדי שלא לבייש את בעל הבית
    ג. משום ברכה לבטלה
    ד. כל התשובות נכונות
  4. מתי חייב אדם לחזור ולברך "המוציא" אם יצא ממקום סעודתו?
    א. תמיד
    ב. אם יצא באמצע סעודת לחם
    ג. אם יצא באמצע אכילת דברים שאינם לחם
    ד. אף פעם
  5. מה אסור לעשות בפת?
    א. להשתמש בו כרפואה
    ב. לזרוק אותו
    ג. לתת אותו לבהמה
    ד. לישב על שק שיש בו פירות

ותשובות הנכונות הן:

 

  1. ד
  2. ג
  3. א
  4. ג
  5. ב