בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּשֶמָּלְכָה מַלְכוּת יָוָן, גָּזְרוּ גְזֵרוֹת עַל יִשְֹרָאֵל, וּבִטְּלוּ דָתָם, וְלֹא הִנִּיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִצְוֹת, וּפָשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּמָמוֹנָם וּבִבְנוֹתֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וּפָרְצוּ בוֹ פְּרָצוֹת, וְטִמְּאוּ אֶת הַטְּהָרוֹת, וְצַר לָהֶם לְיִשְֹרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם, וּלְחָצוּם לַחַץ גָדוֹל, עַד שֶׁרִחֵם עֲלֵיהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְהוֹשִׁיעָם מִיָדָם וְהִצִּלָם וְגָבְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים וַהֲרָגוּם, וְהוֹשִׁיעוּ אֶת יִשְֹרָאֵל מִיָדָם, וְהֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ מִן הַכֹּהֲנִים, וְחָזְרָה מַלְכוּת יִשְֹרָאֵל יוֹתֵר מִמָּאתַיִם שָׁנָה עַד הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי. וּכְשֶׁגָּבְרוּ יִשְֹרָאֵל עַל אוֹיְבֵיהֶם וְאִבְּדוּם, בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו הָיָה. וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל, וְלֹא מָצְאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר בַּמִּקְדָּשׁ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד, שֶׁהָיָה מֻנָח בְּחוֹתָמוֹ שֶל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בוֹ לְהַדְלִיק אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבָד, וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה שְׁמוֹנָה יָמִים, עַד שֶׁכָּתְשׁוּ זֵיתִים וְהוֹצִיאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר. וּמִפְּנֵי זֶה הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, שֶׁיִהְיוּ שְׁמוֹנַת הַיָמִים הָאֵלּוּ שֶׁמַּתְחִילִין בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּכִסְלֵו, יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵל, וּמַדְלִיקִים בָּהֶם הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בְּכָל לַיְלָה וָלַיְלָה בִּשְׁמוֹנַת הַלֵּילוֹת, לְהַרְאוֹת וּלְגַלּוֹת הַנֵס. וְהַיָמִים הָאֵלּוּ, נִקְרָאִים חֲנֻכָּה, רוֹצֶה לוֹמַר, חָנוּ כ"ה, שֶׁבְּיוֹם כ"ה חָנוּ מֵאוֹיְבֵיהֶם. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁבַּיָּמִים הָאֵלּוּ עָשֹוּ חֲנֻכַּת הַבַּיִת שֶׁהַצּוֹרְרִים טִמְּאוּהוּ. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁמִצְוָה לְהַרְבּוֹת קְצָת בִּסְעוּדָה בַּחֲנֻכָּה. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁמְּלֶאכֶת הַמִֹּשְכָּן נִגְמְרָה בַּיָמִים הָאֵלּוּ. וְיֵשׁ לְסַפֵּר לִבְנֵי בֵיתוֹ עִנְיַן הַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָמִים הָאֵלּוּ (עַיֵן יוֹסִיפוֹן). וּמִכָּל מָקוֹם לֹא הֲוֵי סְעוּדַת מִצְוָה, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמְרִים בַּסְּעוּדָה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וּמַרְבִּים בִּצְדָקָה בִּימֵי חֲנֻכָּה, כִּי הֵם מְסֻגָּלִים לְתַקֵן בָּהֶם פְּגָמֵי נַפְשׁוֹ עַל יְדֵי הַצְּדָקָה, וּבְיִחוּד לְלוֹמְדֵי תוֹרָה הָעֲנִיִם לְהַחֲזִיקָם (סי' תע"ר וברמב"ם וחיי"א ובסידור).
בבית שני כשמלכה מלכות יוון – בית המקדש השני, שנבנה בשנת ג' אלפים ת"י לבריאת העולם כפי המניין שאנחנו מונים כיום, עמד במשך 420 שנה. תחילתו היתה תחת ממשלת פרס, עד שאלכנסדר מוקדון כבש את האימפריה הפרסית מיד דריוש בשנת ג' אלפים תמ"ד, מה שפתח את תקופת השלטון היווני על ארץ ישראל. אלכסנדר עצמו ביקר בארץ ישראל בשנת ג' אלפים ת"נ. אחרי מיתתו הפתאומית של אלכסנדר התפצלה האימפריה היוונית לארבע מלכויות, כאשר ארץ ישראל היתה ממוקמת בין מלכי מצרים היוונים שנקראו בשם תלמי [=בטלומאוס], לבין מלכי פרס בבל וסוריה לבית סליקוס. בתחילה היתה ארץ ישראל מתחת לשלטון מצרים, ואחר כך מתחת לשלטון מלכי סוריה, והם סבלו רבות גם מאלה וגם מאלה ומהמלחמות שביניהם [יותר ממאה אלף נמכרו לעבדים, רבבות נהרגו, גביית המיסים נעשתה בצורה אכזרית ביותר על ידי מוכסים שקנו את זכויות הגביה מן השלטון המרכזי...], אבל כל עוד שיכלו לקיים תורה ומצוות השלימו היהודים עם המצב. שונים היו פני הדברים כאשר החלו מלכי יוון הסורים להשליט בכוח את תרבות יוון [=ההלנית] בארץ ישראל. בשעה שהתרבות שנחשבה אז מתקדמת ומודרנית התקבלה בברכה בכל רחבי האימפרייה היוונית, בארץ ישראל היא נתקלה בהתנגדות עזה של היהודים, בעוד שחלק מן היהודים [=המתייוונים] שיתפו פעולה דוקא עם השלטון היווני, וראו את הדבקים במסורת היהודית בכל מחיר כאנשים חשוכים.
ביטלו דתם... – לא נתנו להם לשמור שבת, לקדש ראשי חודשים, למול את ילדיהם, לשמור על דיני טהרת המשפחה, וללמוד תורה, מפני שהרגישו שדברים אלו הם המחזקים את הרוח של היהודים, וברגע שיפסיקו לשמור על אלו הם יקבלו בקלות את התרבות המתקדמת שהם ייצגו.
ובבנותיהם – גזרו שכל בתולה שנישאת צריכה להעביר את הלילה הראשון אצל ההגמון [נציג השלטון המקומי], כמבואר בסעיף ג.
פרצו בו פרצות וטימאו את הטהרות – ליוונים לא היה עניין בחורבן בית המקדש, אלא בהפיכתו ממקום קדוש לעוד מקדש אלילי שמאות מהם היו פזורים ברחבי האימפרייה. ליוונים לא היתה בעיה להכניס את אלילי כל הדתות לרשימת האלילים שלהם, אבל לא היו מסוגלים להשלים עם עם שרוחש בוז עמוק לכל אל מלבד הקב"ה, ורואים את עצמם כנעלים יותר מכל העולם המתורבת שמסביב. הפרצות שפרצו היוונים לא נפרצו בחומת המקדש עצמה או בחומת הר הבית, אלא בסורג, שהיתה מחיצה בגובה עשרה טפחים [פחות ממטר גובה], והיתה מסמלת את הגבול בין השטח שבו מותר גם לגוים להיכנס, לחלק המקודש יותר שבו רק ליהודים היה מותר להיכנס, כמו כן נגעו במכוון בדברים שהיו מיועדים לעבודת בית המקדש והיה צריך לשמור עליהם בטהרה, ובכך גרמו להם טומאה, אבל לא הזיקו נזק ממשי, וכל זאת נעשה כדי להכריח את עם ישראל לוותר על עקרונותיהם המוצקים וההתבדלות שלהם מהגויים שמסביב.
גברו בני חשמונאי – הם התקוממו נגד האימפריה היוונית הגדולה והחזקה, מפני שעם ביטול שמירת המצוות ולימוד התורה לא היה ניתן להשלים, וסברו שנגד זה יש להילחם בחירוף נפש, ואף שמעטים מאד היו בתחילת המלחמה, כי רוב העם היה נגוע במידה כזאת או אחרת בתרבות היוונית, וגם אם הרגישו לא בנוח עם זה, אך לא היתה בהם מספיק עוצמה רוחנית כדי לצאת למלחמה על עקרונות היהדות, אחרי הנצחונות הראשונים הצטרפו אליהם יותר ויותר יהודים.
הכהנים הגדולים – לא ברור לגמרי מי מהחשמונאים היה כהן גדול, אם מתתיהו, או יוחנן, ומה שברור הוא שאחרי כל המלחמות היו שמעון בן מתתיהו וצאצאיו כהנים גדולים.
העמידו מלך מן הכהנים – ארבעה מבני מתתיהו מלכו בזה אחר זה, יהודה, יוחנן, יונתן ושמעון.
חזרה מלכות ישראל יותר ממאתים שנה – החשמונאים מלכו במשך מאה ושלש שנה, ואחריהם מלך הורדוס האדומי שהיה עבד החשמונאים וצאצאיו במשך עוד מאה ושלש שנה. ואף שלא העצמאות המדינית היתה סיבת המרד, בפועל הרוויחו גם את זה.
גברו ישראל על אויביהם ואבדום – מדובר בניצחון זמני, שאיפשר להם לחדש את עבודת המקדש, אבל היוונים לא השלימו עם תוצאות המרד, והמלחמות המשיכו עוד שנים רבות, ועצמאות ממש הושגה רק לאחר שנהרגו כל בני מתתיהו מלבד שמעון, ועמם רבבות יהודים. אבל חנוכה נקבע כחג נצחון הרוח היהודית על תרבות הקידמה החילונית, ולא על השגת העצמאות, שכלל אינה מוזכרת בתפילות של חנוכה.
שמן טהור – שהיה ראוי להדליק את המנורה. שבכל ערב היו מדליקים בבית המקדש שבעה נרות במנורה, שהיו דולקים למשך כל הלילה, כמפורש בתורה (ויקרא כד א-ד).
אלא פך אחד – כד קטן, שהרי היוונים טימאו את כל הטהרות.
נרות המערכה – כך נקראים הנרות של המנורה (שמות לט לז), על שם שהיו עורכים אותם.
שמונה ימים – נעשה להם נס, שהשמן הספיק לזמן רב ולא נשרף, והיה להם זה לסימן שמעשיהם היו רצויים בעיני ה', כמו שהיו רגילים בשנים שבהם היו עושים את רצון ה', שאחד הנרות לא היה כבה בבוקר אלא המשיך לדלוק עד הערב, עד שכיבו אותו אחרי שהדליקו ממנו את שאר הנרות.
עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור – מאחר והיהודים כמעט כולם היו טמאי מתים, שרק לאחר שבעה ימים הם יכולים להיטהר, כמו שכתוב בפרשת חוקת (במדבר יט יד-יט). ורק אחרי שנטהרו היו יכולים להתעסק בייצור שמן להדלקת המנורה.
חנו – נחו מהמלחמות.
עשו חנוכת הבית – מלבד המנורה, שנשדדה בימי השלטון היווני והחשמונאים יצרו אותה מחדש [ממתכת זולה], היה צריך לטהר את כל כלי המקדש, להוציא את כל הלכלוך והטומאה והעבודה זרה שהיו במקדש, להרוס את המזבח שהוקרבו עליו חזירים לעבודה זרה ולבנות מזבח חדש, וכל זה נעשה בשמונה ימים אלו.
מלאכת המשכן – בימי משה רבינו, בנו את המשכן במשך כשבעים יום, והעבודה הסתיימה בכ"ה כסלו, אלא שה' אמר שלא להעמיד את המשכן עד חודש ניסן (שמות מ ב).
יוסיפון – היא גירסה מקוצרת [שהיתה בידי חכמי ישראל] של ספרו של יוספוס פלאביוס שכתב את ההיסטוריה היהודית בימי בית שני מנקודת המבט שלו, ואף שהוא סילף הרבה דברים, והשקפת העולם שלו היתה רחוקה מאד משלנו, עם זאת מסופרים שם המלחמות עם היוונים בצורה נרחבת, בניגוד למקורות שלנו שמאד קיצרו בהם.
לא הוי סעודת מצוה – הסעודות שעושים בחנוכה.
שירות ותשבחות – מודים לה' על הניסים.
הם – ימים אלו.
לומדי תורה העניים – שהרי בחנוכה חוגגים את נצחון התורה על התרבות, ויש לכל אחד מישראל להראות שיש לו חלק בתורה, ואם אינו יכול לעסוק בתורה בעצמו, או שיש במשפחתו בן שעוסק בתורה, צריך לכל הפחות להראות מעורבות על ידי תמיכה בלומדי תורה.
אֵין מִתְעַנִּין בִּימֵי חֲנֻכָּה. אֲבָל בַּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּבַיּוֹם שֶׁלְאַחֲרֵיהֶם, מֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית.
מותרין בהספד ובתענית – בימי בית שני היתה רשימה ארוכה [=מגילת תענית] של ימים שנעשו בהם ניסים לישראל, שהיה אסור להתענות בהם וגם ביום שלפניהם, ובחלקם היה אסור גם להספיד מתים, ובאלה היה אסור לצום גם ביום שלאחריהם. אחרי החורבן ביטלו את המגבלות הללו, ורק חנוכה ופורים נותרו. בעקבות זה נחלקו הפוסקים אם הימים שלפני ואחרי חנוכה ופורים הם בכלל ההחרגה של חנוכה ופורים, ואסור לצום בהם [ויש סיבה מיוחדת למה בתענית אסתר צמים בכל זאת], או שהם בכלל המגבלות שבוטלו, ומותר לצום בהם. דעת הקיצור שולחן ערוך כדעת המתירים.
בַּחֲנֻכָּה, מֻתָּר בַּעֲשִׂיַת מְלָאכָה. אַךְ הַנָּשִׁים נוֹהֲגוֹת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה[1] כָּל זְמַן שֶׁהַנֵרוֹת בַּבַּיִת דּוֹלְקִים[2], וְאֵין לְהָקֵל לָהֶן. וְהַטַּעַם שֶׁהַנָּשִׁים מַחְמִירוֹת יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶהַגְּזֵרָה הָיְתָה קָשָׁה עַל בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל, שֶׁגָזְרוּ, בְּתוּלָה הַנִשֵּׂאת, תִּבָּעֵל לַהֶגְמוֹן תְּחִלָּה. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁהַנֵּס נַעֲשָׂה עַל יְדֵי אִשָׁה, בַּת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר מְאֹד, וּבִקְּשָׁהּ הַמֶּלֶךְ הַצּוֹרֵר שֶתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ, שֶׁתְּמַלֵּא בַקָּשָׁתוֹ, וְהֶאֱכִילַתּוּ תַּבְשִׁילֵי גְבִינָה, כְּדֵי שֶׁיִצְמָא וְיִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר וְיִישַׁן וְיֵרָדֵם. וְכֵן הָיָה, וְחָתְכָה אֶת רֹאשׁוֹ וְהֱבִיאַתּוּ לִירוּשָׁלָיִם. וְכִרְאוֹת שַׂר צְבָאָם כִּי אָבַד מַלְכָּם, וַיָנוּסוּ. וְלָכֵן קְצָת נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מַאַכְלֵי חָלָב בַּחֲנֻכָּה, זֵכֶר לַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי חָלָב[3] (תע"ר תרע"ה).
הנרות בבית – כמבואר בסעיף ז שבזמן הקיצור שולחן ערוך היו מדליקים את נרות החנוכה בתוך הבית.
דולקים – לשם מצוה, שאסור להנות לאור הנר כמבואר בסעיף יד, אבל אחרי שעבר הזמן, אף אם הנרות לא כבו עדיין, לא נהגו הנשים להימנע מעשיית מלאכה.
להגמון – נציג השלטון המקומי.
בת יוחנן כהן גדול... – יש בספרות נטייה לערבב שלושה סיפורים דומים, האחד עם יהודית שהרגה את אליפורני שהיה מלך וצר על ירושלים, והיא הרגה אותו כמו שכתב הקיצור שולחן ערוך כאן, ולא ברור מתי אירע סיפור זה, ויש טוענים שהוא אירע עוד בימי בית המקדש הראשון ולא בתקופת היוונים. והשני עם חנה, בתו של יוחנן כהן גדול, שהנסיון של יווני אחד לאנסה בעודה מאורסת בנוכחות ארוסה ואביה, היה בין הגורמים שגרמו למרד החשמונאים לפרוץ. והשלישי עם בת מתתיהו שלא היתה מוכנה להשלים עם הגזרה להיבעל לגוי בליל כלולותיה, וגרמה לאחיה להתלוות אליה למלך, ולהרגו, ובזה פרץ המרד במלוא עוצמתו.
כָּל הַשְׁמָנִים כְּשֵׁרִים לְנֵר חֲנֻכָּה. וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִקַּח שֶׁמֶן זַיִת דֻמְיָא דְנֵס שֶׁבַּמִקְדָּשׁ, שֶׁהָיָה בְּשֶׁמֶן זָיִת[4]. וְאִם אֵינוֹ מָצוּי, יִבְרוֹר שְׁאָר שֶׁמֶן שֶׁאוֹרוֹ זַךְ וְנָקִי, אוֹ נֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, שֶׁגַּם כֵּן אוֹרָן זָךְ. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קְלוּעִים בְּיַחַד, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כִּמְדוּרָה, אֶלָּא כָּל נֵר יְחִידִי. וְלֹא יַעֲשֶׂה מִשַּׁעֲוָה שֶׁל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, מִשׁוּם דְּמָאִיס. וְכֵן כָּל הַפְּתִילוֹת כְּשֵׁרוֹת לְנֵר חֲנֻכָּה, וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, לִקַּח צֶמֶר גֶפֶן. וְאֵין צָרִיךְ בְּכָל לַיְלָה פְּתִילוֹת חֲדָשׁוֹת, אֶלָּא מַדְלִיק גַּם בָּרִאשׁוֹנוֹת, עַד שֶׁיִכְלוּ.
דומיא דנס שבמקדש – בדומה לנס שנעשה בבית המקדש, שנעשה בשמן זית. ואין צריך להדר שהשמן יהיה ראוי למאכל, תוצרת ישראלית, כבישה קרה, או כל כעין זה, ובלבד שיהיה שמן שדולק יפה, שהרי מן הדין כל השמנים כשרים, וההידור להשתמש בשמן זית אינו אלא כדי לזכור יותר את הנס.
אינו מצוי – בארצות אירופה המזרחית קשה מאד להשיג שמן זית, והוא גם יקר מאד.
של שעוה – וכן מותר להשתמש בנרות של חלב ושל פרפין [החומר שממנו נוצרים הנרות הלבנים היום].
דהוי כמדורה – הדבר נחשב כמדורה ולא כנר.
שעוה של בתי עבודה זרה – גם במקרה שהיא מותרת לשימוש אזרחי, כמבואר בסימן קסז סעיף ג.
משום דמאיס – בגלל שהיא מאוסה.
צמר גפן – כותנה, כי הם מושכים את השמן הכי טוב, ואורם צלול.
עד שיכלו – כל לילה מושכים מעט יותר מן הפתילה, כי החלק שהיה מחוץ לנר נשרף אחרי שנגמר השמן.
הערות:
- בזמננו יש פתילות צמר גפן מצופות שעוה, ויש פתילים צפים, וכל מיני פטנטים. וכולם כשרים למצוות הדלקת נר חנוכה לכתחילה.
[1] ודווקא מלאכות כגון תפירה וסריגה, אבל בישול ואפיה מותר. והנוהגות שלא לעשות מלאכה כל ימי חנוכה יש לבטל מנהגן. ומכל מקום טוב להמנע ממלאכות כבדות כגון טויה וכביסה שיש בהן טורח, עכ"פ ביום ראשון ושמיני של חנוכה. (חזון עובדיה חנוכה, יב).
[2] במשך חצי שעה מההדלקה.
[3] יש נוהגין לאכול מאכלי חלב בחנוכה לזכר הנס של יהודית. והיום נוהגים לאכול בחנוכה סופגניות מטוגנות בשמן. (חזון עובדיה חנוכה, יח).
[4] שמן של שביעית הרבה פוסקים אוסרים להדליק ממנו, ויש שמתירים. (חזון עובדיה חנוכה, פה).
שמן שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות, אין להדליק בו. (חזון עובדיה חנוכה, פו).
שאלה 1: למה נקראים ימי חנוכה "חנו כ"ה"?
א. על שם חנוכת בית המקדש שנעשתה בימים אלו
ב. על שם שבכ"ה בכסלו נחו היהודים מאויביהם
ג. על שם שחנכו את נרות המנורה במשך 8 ימים
שאלה 2: מדוע נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן חנוכה?
א. מפני שהנס אירע על ידי אישה
ב. כי גזרת היוונים היתה קשה יותר על הנשים
ג. א-ב נכונות
שאלה 3: מהו סוג השמן המומלץ ביותר להדלקת נר חנוכה?
א. שמן קנולה
ב. שמן זית
ג. כל שמן טוב באותה מידה
שאלה 4: מדוע אסור שיהיו שני פתילות מחוברים יחד בנר חנוכה?
א. משום שהדבר אסור בשבת
ב. משום שזה נחשב כמדורה ולא כנר
ג. כדי שלא יכבה האחד את השני
שאלה 5: מדוע יש הנוהגים לאכול מאכלי חלב בחנוכה?
א. כדי לזכור את הנס עם יהודית והחלב
ב. על שם שמלאכת המשכן הסתיימה אז
ג. כי הנס נעשה על ידי גבינות וחלב
תשובות נכונות:
1. ב
2. ג
3. ב
4. ב
5. ג
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך