בְּיוֹם הַתַּעֲנִית בֵּין בְּתַעֲנִית צִבּוּר בֵּין בְּתַעֲנִית יָחִיד, אוֹמְרִים בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה בְּבִרְכַּת שְׁמַע קוֹלֵנוּ, עֲנֵנוּ, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לִבְכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה יְסַיֵּם כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ וְכוּ'. וְאִם שָׁכַח מִלּוֹמַר עֲנֵנוּ, אִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁאָמַר אֵת הַשֵּׁם מִבִּרְכַּת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמְרוֹ, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁגָּמַר כָּל הַתְּפִלָּה, לְאַחַר אֱלֹהַי נְצֹר קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו, אוֹמְרוֹ עַד בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה וּמְסַיֵּם יִהְיוּ לְרָצוֹן וְכוּ', וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁעָקַר רַגְלָיו, אֵינוֹ אוֹמְרוֹ עוֹד כְּלָל (תקס"ה).
תענית ציבור – צום שכולם צמים בו, מפני הצרות שאירעו לעם ישראל בעבר, או בגלל צרה שבאה עליהם עכשיו, כמבואר בסימן קכא סעיפים א ויא.
תענית יחיד- יחיד שהחליט לקבל על עצמו צום, כמבואר בסימן קכז.
בברכת שמע קולנו – לפני 'כי אתה שומע'.
בכל עת צרה וצוקה – הוא סיום תפילת עננו. ואת החתימה 'ברוך אתה ה' העונה (לעמו ישראל) בעת צרה' אין אומרים אלא בחזרת הש"ץ, כמבואר בסימן כ סעיף ח.
קודם שיעקור רגליו – לפני שאומר את ה'יהיו לרצון' האחרון, כמבואר בסימן יח סעיף טו. ואם נזכר רק לאחר שאמר יהיו לרצון, ועדיין לא פסע את הפסיעות, יאמר עננו שם, ויחזור ויאמר פעם נוספת יהיו לרצון.
כְּשֶׁפּוֹסֵעַ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִתְּפִלָּה שֶׁבְּלַחַשׁ, עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ כְּשִׁעוּר הִלּוּךְ דּ' אַמּוֹת וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וְאוֹמֵר בְּלַחַשׁ ה' שְׂפָתַי תִּפְתַּח[1] וְגוֹ' וּמַתְחִיל בְּקוֹל בָּרוּךְ אַתָּה וְכוּ' וְכָל אֶחָד יִזָּהֵר לִשְׁתֹּק אָז וְלִשְׁמֹעַ הֵיטֵב, וּלְכַוֵּן לְמַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, וְלוֹמַר בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ[2], וְאָמֵן עַל כָּל בְּרָכָה כָּרָאוּי. וַאֲפִלּוּ לִלְמֹד אָסוּר בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁצְּרִיכִין לִזָּהֵר מִשִּׂיחָה בְּטֵלָה. וּמִי שֶׁנָּקֵל לוֹ, יֵשׁ לוֹ לַעֲמֹד[3] כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מִתְפּלֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אוֹ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, אוֹ לִרְאֹוֹת תּוֹךְ הַסִּדּוּר מַה שֶּׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר (קי"א קכ"ג קכ"ד). קְצָת נוֹהֲגִין שֶׁלְּאַחַר קְדֻשָּׁה חוֹלְצִין תְּפִלִּין שֶׁל רַֹשִ"י וּמַנִּיחִין תְּפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תַּם. וְעוֹשִׂין שֶׁלֹּא כַדִּין. (עַיֵּן פְּרִי מגדים סִימָן ל"ד משבצות סָעִיף קטן ב).
כשיעור הילוך ד' אמות – כשתי שניות.
ה' שפתי תפתח – כמו לפני שמונה עשרה של יחיד, כמבואר בסימן יח סעיף ב.
ברוך הוא וברוך שמו – כמבואר בסימן ו סעיף ח.
אמן – דיניו מבוארים בסימן ו סעיפים ח וי.
ללמוד – על ידי דיבור, אבל מותר להרהר בדברי תורה.
שיחה בטלה – גם דברים שמותרים בבית הכנסת שלא בשעת התפילה, עיין סימן יג סעיף א.
שנקל לו – שהדבר קל לו.
או – כלומר, יש שתי דרכים כיצד להתפלל שמונה עשרה, כמבואר בסימן יח סעיף ה, דרך אחת היא לעצום עיניים, ודרך אחרת היא שלא להסיר את העיניים מן הסידור. ושתי דרכים אלו קיימים גם למי שעומד בזמן חזרת הש"ץ כאילו הוא מתפלל שמונה עשרה.
תפילין דרבנו תם – התבאר בסימן י סעיף ח.
שלא כדין – מאחר ואין לחלוץ את התפילין עד אחר קדושת ובא לציון, כמו שהתבאר בסימן י סעיף יט.
בַּחֲזָרַת תְפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כֵּיוָן שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּבָר הִתְפַּלֵּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּלַחַשׁ, וְאֵינוֹ חוֹזֵר אֵת הַתְּפִלָּה רַק בִּשְׁבִיל הַשּׁוֹמְעִים, לָכֵן צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ דַּוְקָא תִּשְׁעָה שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין[4], שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה[5] (וְלָא דָמֵי לְמַה שֶׁכָּתוּב בְּסִימָן ט"ו סָעִיף ז'). וְלָכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ מִנְיָן מְצֻמְצָם, צְרִיכִין לְהַשְׁגִיחַ שֶׁלֹּא יַתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חֲזָרַת הַתְּפִלָּה עַד שֶׁיִּגְמְרוּ כֻלָּן תְּפִלּוֹתֵיהֶן שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲנוֹת[6]. (קכ"ד ורז"ש סי' נ"ה)
כיון שהשליח ציבור כבר התפלל – ואסור להתפלל פעמיים את אותה התפילה.
בשביל השומעים – עיקר התקנה של חזרת הש"ץ היא עבור אנשים שאינם יודעים להתפלל בעצמם, אלא שהחכמים לא רצו שבכל תפילה ובכל בית כנסת יצטרכו לעשות סקר אם יש מי שאינו יודע להתפלל או לא, ולכן תיקנו את החזרה באופן קבוע.
תשעה שומעין ועונין – שיחד עם השליח צבור הם עשרה, שרק עבור עשרה אנשים תיקנו חכמים לחזור על התפילה.
ולא דמי... – אינו דומה למה שלמדנו שם שניתן לומר דברים שבקדושה גם אם מתוך העשרה חלק עדיין מתפללים שמונה עשרה ואינם יכולים לענות, כי דברים שבקדושה אפשר לומר ברגע שנוכחים עשרה, שאז יש שם השראת השכינה, ואין בהם חשש של ברכה לבטלה.
מניין מצומצם – בדיוק עשרה אנשים.
עד שיגמרו כולן – אפילו אם הם מאריכים בתפילה. והם מבחינתם אסור להם להאריך בתפילה, כדי שלא להטריח את הציבור.
הערות:
- יש פוסקים שסוברים שגם בחזרת הש"ץ מותר להתחיל עם ששה [כולל השליח צבור] שסיימו את תפילתם, אפילו אם השאר עדיין מתפללים ולא עונים. ואפשר לסמוך עליהם במקום צורך, כגון שאם ימתינו שכולם יסיימו יעבור הזמן, או שחלק מהמתפללים ממהרים מאד, ואם ימתינו הם לא יישארו עד סוף התפילה, או מסיבות נוספות לפי ראות עיני הרב.
הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁהוּא מְסַיֵּם בְּרָכָה אַחַת, שֶׁלֹּא לְהַתְחִיל בְּרָכָה שְׁנִיָּה עַד לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ רֹב הַצִבּוּר אָמֵן. וְאִם הִתְחִיל תֵּכֶף בְּרָכָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן, שֶׁסִּיֵּם מָגֵן אַבְרָהָם וְהִתְחִיל מִיָּד אַתָּה גִּבּוֹר, אֲזַי כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר, אַתָּה גִּבּוֹר, שׁוּב אֵין אוֹמְרִים אָמֵן[7], וְעֹנֶשׁ בִּטּוּל אָמֵן, אָז הוּא עָלָיו (עה"ק החדש סוף סימן ט'. ובשע"ת סי' קכ"ד).
רוב הציבור – אבל אינו חייב להמתין למעטים מן הציבור שמאריכים בעניית אמן.
עונש ביטול אמן אז הוא עליו – השליח ציבור נענש על כך שמנע מן הציבור לענות אמן.
בִּקְדֻשָּׁה, יִזָּהֵר כָּל אֶחָד לְכַוֵּן רַגְלָיו, שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד, כְּאִלּוּ הָיוּ רֶגֶל אַחַת (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה) וּכְשֶׁאוֹמְרִים[8] קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, וְכֵן בָּרוּךְ וְיִמְלֹךְ, מֵרִים גּוּפוֹ וַעֲקֵבוֹ לְמַעְלָה. וְנוֹהֲגִין לִשָּׂא הָעֵינַיִם לַמָּרוֹם, וְטוֹב שֶׁתִּהְיֶינָה סְגוּרוֹת (קכ"ה).
כל אחד – גם מי שאין הדבר קל לו לעמוד כמו בתפילת שמונה עשרה במשך כל חזרת הש"ץ כמו שהמליץ בסעיף א.
לכוון רגליו... – כמו שהתבאר בסימן יח סעיף ה שיש לעמוד בשעה שמתפללים שמונה עשרה.
שכתוב – ביחזקאל א ז, שהמלאכים עומדים כך. ובקדושה הרי אנחנו מצהירים שאנחנו מקדישים את שם ה' כמו המלאכים [כשם שמקדישים אותו בשמי מרום / כנועם שיח סוד שרפי קודש המשלשים לך קדושה / כסוד שיח שרפי קודש המקדישים שמך בקודש / מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה - יחד].
מרים גופו ועקבו למעלה... – גם זה להידמות למלאכים שהם מעופפים, ולהראות את שאיפתינו להתקרב להקב"ה.
הערות:
- כתבו כל הפוסקים שאין לציבור לומר עם שליח ציבור אלא את הפסוקים 'קדוש...', 'ברוך...', ו'ימלוך...', והשאר יאמר שליח ציבור והציבור שומע ושותק. והמקובלים כתבו שיש לציבור לומר את כל הקדושה יחד עם שליח ציבור, וכן נוהגים הספרדים, וגם אצל האשכנזים התחילו לנהוג כן במאתיים שנים האחרונות בקהילות רבות, כמו שכתבתי בסימן טז סעיף ד.
כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים, מִשְׁתַּחֲוִים כָּל הַקָּהָל וְאוֹמְרִים מוֹדִים דְּרַבָּנָן, כֻּלוֹ בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה, וּמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה וְשׁוֹמֵעַ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הִגִּיעַ לְמוֹדִים, אִם הוּא עוֹמֵד בְּאֶמְצַע בְּרָכָה, מִשְׁתַּחֲוֶה גַּם כֵּן. אֲבָל אִם עוֹמֵד בִּתְחִלַּת בְּרָכָה. אוֹ בְּסוֹף בְּרָכָה, לֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. מִשּׁוּם דְּאָסוּר לְהוֹסִיף הִשְׁתַּחֲוָיוֹת בִּתְחִלַּת בְּרָכָה אוֹ בְּסוֹף בְּרָכָה, עַל אוֹתָן שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כְּדִלְעֵיל סִימָן י"ח סָעִיף י"א (ק"ט קכ"ז).
מודים דרבנן – עיקר הנוסח שאומרים הציבור הוא 'מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך', זאת אומרת שאנחנו מודים לו על שזכינו להודות לו. ויש בגמרא רשימה של חכמים [=רבנן] שהוסיפו כל אחד קטע אחר באמצע, אחד היה אומר 'אלהי כל בשר על שאנו מודים לך', ואחד היה אומר 'יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך', ואחד היה אומר 'ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך', ואחד היה אומר 'כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך', ונפסקה ההלכה לשלב את הנוסחאות של כולם, ולכן הוא נקרא 'מודים דרבנן' כלומר, מודים שמורכב מנוסחאות של חכמים רבים.
שהשליח ציבור הגיע למודים – וכל הציבור משתחווים ומודים, והוא אינו יכול להפסיק באמצע שמונה עשרה.
משתחווה – ואינו אומר מודים אלא ממשיך להתפלל.
קוֹדֶם שֶׁאוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּור שִׂים שָׁלוֹם, אוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ וֵאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ[9]. בָּרְכֵנוּ וְכוּ', וּכְשֶׁאוֹמֵר "וְיִשְׁמְרֶךָ" אוֹמְרִים הַקָּהָל "כֵּן יְהִי רָצוֹן" וְלֹא יֹאמְרוּ אָמֵן. וְכֵן כְּשֶׁאוֹמֵר וִיחֻנְךָ וְשָׁלוֹם. וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ רַק בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף, וְלֹא בְּמִנְחָה. רַק בְתַעֲנִית צִבּוּר, שֶׁאוֹמְרִים גַּם בְּמִנְחָה שִׂים שָׁלוֹם, אָז אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר גַּם אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּבֵית אָבֵל[10], וְלֹא בְּתִשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁחֲרִית (קכ"א קכ"ז).
אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' - היא תפילה שאומר השליח ציבור בתפילות שראויות מן הדין לנשיאת כפיים, כאשר בפועל אין הכהנים מברכים מכל סיבה שהיא, זאת אומרת בחו"ל כל השנה חוץ מבחגים בתפילת מוסף, ובארץ ישראל רק כאשר אין כהנים נוכחים בתפילה.
ולא יאמרו אמן – כי אין השליח ציבור מברך את העם, אלא רק מבקש מה' שיברך אותנו בברכה שהכהנים מברכים.
ולא במנחה – כי במנחה אין ברכת כהנים, מפני שבמנחה מצוי הוא שהכהנים שתו יין לפני כן, ואז אסור להם לברך, כמבואר בסימן ק סעיף ג.
שאומרים גם במנחה שים שלום – זה סימן לדבר, שבכל פעם שאומרים שים שלום אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, שמנהג האשכנזים לומר במנחה ובערבית 'שלום רב' במקום 'שים שלום', ושים שלום אין אומרים אלא כשיש ברכת כהנים, או כשהיה יכול להיות ברכת כהנים, מפני שאומרים בו 'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך' שזה מתאים לברכת 'יאר ה' פניו אליך' של ברכת כהנים. ומה שאומרים גם במנחה של שבת שים שלום לא היה המנהג במזרח אירופה, אלא הוא מנהג מערב אירופאי, שהתקבל במאה האחרון גם בקהילות הליטאיות בהשפעת הגאון מווילנא שתמך בו, והוא מפני שקוראים בתורה בשבת במנחה, ובשים שלום אומרים 'באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים'.
אומר השליח ציבור גם אלהינו ואלהי אבותינו – שראוי הוא לברכת כהנים, שהרי אין שותים יין בתענית ציבור. ובפועל בארץ ישראל שהכהנים נוהגים לברך כל יום, אם מתפללים בתענית ציבור מנחה סמוך לערב יש ברכת כהנים גם במנחה, ואם מתפללים מנחה בצהריים יש בזה מנהגים שונים, ובמקום שאין מנהג יותר נכון שלא יברכו.
בבית האבל – ביארתי בסימן רז סעיף ה.
לְאַחַר שֶׁגָּמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, יֹאמַר בְּלַחַשׁ יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגוֹ' אֲבָל לִפְסֹעַ גּ' פְּסִיעוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁסּוֹמֵךְ עַל הַפְּסִיעוֹת שֶׁבְּסוֹף הַקַּדִּישׁ שָׁלֵם. (קכ"ג).
בלחש – מאחר ומנהג אשכנז המקורי היה שלא יאמר השליח ציבור יהיו לרצון אחרי החזרה, אף שהקיצור שולחן ערוך פסק כאן שיאמר, אבל אין לשנות את המנהג המקורי בצורה בולטת. ובני עדות המזרח אומרים אותו בקול.
שסומך על הפסיעות שבסוף הקדיש שלם – שכל מה שאומרים עד שם עדיין שייך לתפילת הציבור, ורק אחרי הקדיש הוא נפרד מלעמוד לפני הקב"ה.
הערות:
- יש מקומות שבהם כאשר יש יותר מאבל אחד, מחליפים את השליח ציבור אחרי חצי קדיש, לפני אשרי כמו שיתבאר בסימן כו סעיף יד, ונמצא שהשליח ציבור שאמר את חזרת הש"ץ אינו אומר קדיש תתקבל, והוא צריך לפסוע ג' פסיעות כשעוזב את מקומו כשליח ציבור.
[1] ואנו נוהגים שהשליח ציבור אומר פסוק זה בקול. (ילקוט יוסף קכד, ב).
[2] ואם רואה שהשליח ציבור ממהר בתפילה, ואם יענה ברוך הוא וברוך שמו לא ישמע את חתימת הברכה, עדיף לא לענות ברוך הוא וב"ש. (ילקוט יוסף קכד, ו).
[3] מותר לקהל לשבת בחזרת השליח ציבור, ובלבד שלא ישבו בתוך הד' אמות של השליח ציבור המתפלל או של מתפללים אחרים. (הליכות עולם א, קצב).
[4] ומכל מקום אם אחד מהעשרה הגיע מאוחר, או שמאריך בתפילתו, אפשר שלא להמתין לו והשליח ציבור יכול להתחיל את החזרה. ומכל מקום כשאפשר ואין טורח ציבור, כדאי להמתין לו. (ילקוט יוסף קכד, טז).
אם חושש השליח ציבור שלא יהיה תשעה עונים לברכותיו, יתנה, שאם לא יהיו תשעה עונים לברכותיו, תהיה תפלתו תפילת נדבה. (הלכה ברורה קכד, יג).
איסור חמור לדבר באמצע חזרת השליח ציבור. ואפילו אם יש תשעה עונים חוץ ממנו. ונכון להסתכל בסידור בזמן חזרת השליח ציבור. והאר"י היה עוצם עיניו ומקשיב לחזרת השליח ציבור. ואין להניח תפילין של ר"ת בשעת החזרה. וכן אין ללמוד תורה בשעת החזרה אפילו בהרהור או בעיון, ורק יקשיב לחזרת השליח ציבור ויענה אמן וברוך הוא וברוך שמו. (הליכות עולם א, קצב).
[5] ואם אין בבית הכנסת רק מנין מצומצם ויודעים שמקצתם משוחחים או לא עונין אמן, עדיף להתפלל תפלה עם חזרה קצרה, ולא לעשות חזרה ארוכה. וכן אם השליח ציבור מסופק אם יענו כולם אמן, עדיף להתפלל תפילה קצרה. (הליכות עולם א, קפו-קפח).
[6] ואם התחיל כשהיו י' ויצאו מקצתן, יכול להמשיך החזרה והקדושה עד סוף החזרה, אך הכהנים לא יעלו לדוכן. (ילקוט יוסף קכד, כו. קכח, ט).
יחיד המתפלל תפלת לחש יחד עם השליח ציבור האומר את חזרת השליח ציבור, נחשב הדבר לתפלה בציבור ולכן אדם שלא הספיק להתפלל במנין, יתפלל עם השליח ציבור האומר את ה'חזרה'. (יחוה דעת ה, ז).
[7] יש לחוש לראשונים שסוברים שגם בברכה שאין חייב בה, לא עונין אמן יתומה, אף שלא פסק כך השולחן ערוך, ולכן לא יענה אמן על ברכה שאינו יודע איזה ברכה היא (הליכות עולם א, קצה).
[8] מנהגנו כדעת האר"י, שהציבור אומר את כל הקדושה יחד עם השליח ציבור. (יחוה דעת ו, ג).
[9] זהו לפי מנהג האשכנזים בחו"ל, שהכהנים לא עולים לדוכן ביום חול, אבל מנהגנו כדעת מרן השולחן ערוך שהכהנים עולים לדוכן כל יום, ואין אומרים 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' רק כשאין נשיאת כפים, אבל אם יש נשיאת כפים אין אומרים אותו. (שולחן ערוך קכז, ב). ונוהגים לעמוד כשאומר השליח ציבור אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו'. ואם השליח ציבור לא אמר אלוקינו וכו' אינו חוזר. (הלכה ברורה קכז, ח, י).
[10] והספרדים אומרים ברכת כהנים בבית האבל, אלא שאם הכהן 'אבל', אינו נושא כפיו, ויצא מחוץ לבית כנסת בשעת ברכת כהנים. (הליכות עולם א, רכא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך