יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הֻרְגְּלוּ לָבֹא לְקִנֵּיהֶן, אָסוּר לְצוּדָן[1], אֲפִלּוּ הִזְמִינָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
יוני עליה – יונים שבנו לעצמם קן בעליית הגג.
הורגלו לבוא לקיניהן – חוזרים לשם כל ערב.
אפילו הזמינן מערב יום טוב – אבל מותר לקחת את הגוזלים הצעירים שעדיין אינם יודעים לעוף, ובתנאי שהזמין אותם מלפני יום טוב.
הָאֶגֶד שֶׁעַל רַגְלֵי הָעוֹפוֹת, מֻתָּר לְאַחַר שְׁחִיטָה לְחָתְכוֹ אוֹ לְשָׂרְפוֹ. וּמֻתָּר לִתְפּוֹר עוֹפוֹת שֶׁמְמַלְּאִין אוֹתָן, אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר לְהַכְנִיס אֶת הַחוּט בְּתוֹךְ הַמַּחַט בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאִם לֹא הִכְנִיסוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר לְהַכְנִיסוֹ בְּיוֹם טוֹב[2]. לְאַחַר שֶׁתְּפָרוֹ, מֻתָּר לִשְׂרוֹף אֶת הַחוּט הַנִּשְׁאָר (תק"ט).
האגד – לסימן זיהוי, או כדי שלא יברחו.
מותר לאחר שחיטה לחתכו – שזה מותר אפילו בשבת, כמבואר בסימן פ סעיף נא.
אסור להכניסו ביום טוב – כי אם יכניס את החוט למחט, הוא עלול גם לגזור את החוט לפי המידה הנדרשת לו, שזה אסור ביום טוב משום מלאכת מחתך [התבאר בסימן פ סעיף נט].
מותר לשרוף – ואפילו לחתוך את השארית, אלא שנהגו לשרוף.
דָּגִים שֶׁבְּבֵיבָר, אִם אִי אֶפְשָׁר לְתָפְסָן בְּיָּדַיִם אֶלָּא בִּכְלִי, אָסוּר לְתָפְסָן. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לְתָפְסָן בְּיָּדַיִם מֻתָּר לְתָפְסָן אֲפִלּוּ בִּכְלִי. וְאִם יֵשׁ שָׁם דָּגִים הַרְבֵּה, צָרִיךְ שֶׁיַּזְמִין בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אֶת זֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לָקַחַת בְּיוֹם טוֹב שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ אֵיזֶה סִימָן. וְאִם צָרִיךְ לְכֻלָּם, יַזְמִין אֶת כֻּלָּם, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב: כָּל אֵלּוּ הַדָּגִים אֲנִי מַזְמִין לְיוֹם טוֹב (סִימָן תצ"ז ובחיי"א).
ביבר – בריכה לגידול דגים.
אסור לתפסן – שאסור לצוד ביום טוב, כיון שזו מלאכה שניתן לעשותה מלפני יום טוב.
אם אפשר לתפסן בידים – הם נחשבים כניצודים כבר.
דגים הרבה – יותר ממה שהוא צריך.
שיעשה בו איזה סימן – כגון שיקשור לו חוט. ואם אינו יכול לזהות את הדגים שהזמין מראש, אסור לתפוס שום דג.
סָפֵק צֵידָה וְסָפֵק מוּכָן, אָסוּר. וּלְצֹרֶךְ גָּדוֹל, יֵשׁ לְהָקֵל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי[3], אַךְ לֹא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
ספק צידה – שפרס מצודה בערב יום טוב ואינו יודע אם נתפסו מבעוד יום או אחרי כניסת החג.
ספק מוכן – כגון שהביא לו גוי ביצים שאין ידוע אם הוטלו היום או אתמול, או פירות שאין ידוע אם נתלשו היום או אתמול.
אסור – לאכול, ואפילו לטלטל.
ביום טוב שני – בחו"ל, אם יתכן שניצודו עוד לפני כניסת היום הראשון של החג.
לא בראש השנה – בין בארץ ובין בחו"ל, וכן אם חל יום טוב ביום ראשון, ויש ספק אם ניצודו מלפני השבת, אסורים אפילו ביום טוב.
כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֵם מֻקְצִין, אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָן אוֹ לִתֵּן לָהֶם מְזוֹנוֹת בְּסָמוּךְ לָהֶם, אֶלָּא בְּרָחוֹק קְצָת[4].
בעלי חיים – טהורים, אבל טמאים מותר לתת לפניהם מזונות.
אסור להשקותן או ליתן להם מזונות – שמא ינצל את ההזדמנות כדי לצוד אותם.
ברחוק קצת – ומדובר בבעלי חיים שהאכלתם מוטלת עליו, ואינם מסתדרים באופן עצמי, כמבואר בהלכות שבת בסימן פז סעיף יח.
שָׁחַט עוֹף וְנִמְצָא טְרֵפָה, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, כְּמוֹ שְׁאָר מֻקְצֶה. אֲבָל אִם שָׁחַט בְּהֵמָה וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, מֻתָּר לְהַצְנִיעָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל[5]. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַצְנִיעָהּ שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל, מֻתָּר לְמָכְרָהּ לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִקְצֹץ דָּמִים וְלֹא יִשְׁקוֹל. וְאוּלַי גַּם בְּאַוָּזִים מְפֻטָּמִים דְּשָׁכִיחַ בְּהוּ טְרֵפוֹת, יֵשׁ לְהָקֵל.
כמו שאר מוקצה – שדיניו יתבארו יותר בתחילת סימן צט.
מותר להצניעה במקום שלא תתקלקל – במקום קריר, שלא תסריח. והתירו זאת החכמים, כיון שמאד מצוי שיהיו בהמות טרפות [או לכל הפחות ספק טריפה], והיו מוכרים אותם לגוים במחיר כמעט מלא, ואם לא יתירו לו לדאוג שלא תתקלקל הוא יימנע מלשחוט כדי שלא יפסיד, ותיפגם שמחת החג שלו.
למכרה – ביום טוב עצמו.
שלא יקצוץ דמים ולא ישקול – שזה אסור בשבת ויום טוב, גם כשמוכר ליהודי, כמבואר בסימן פ סעיפים סה-סו, ובסעיף הבא.
אווזים מפוטמים – היו מלעיטים את האווזים בכמויות של אוכל כדי ליצור כבד אווז גדול, כמו שביארתי בהרחבה בסימן פז סעיף ט.
שכיח בהו טרפות – מצוי בהם שיהיו טרפה, כי הוושט בקלות נפצע על ידי דחיסת האוכל, וחור בוושט בכל גודל מטריף את האווז.
אֵין לִשְׁחֹט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל[6]. וְאָסוּר לִמְכּוֹר אֶת הַבָּשָׂר בְּמִשְׁקָל[7] וְלֹא בִּקְצִיצַת דָּמִים[8], אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ אֵיזֶה חֵלֶק סְתָם וּלְאַחַר יוֹם טוֹב יְשַׁלֵּם לוֹ (תצ"ח ת"ק).
אסור למכור... – כמבואר בסימן פ סעיפים סה-סו.
נותן לו איזה חלק סתם – ויכול להראות לקונה בהמה אחרת, ולומר לו 'אתה רואה ששתי בהמות אלו שוות פחות או יותר', ואחרי יום טוב יוכלו לשער את החתיכה שלקח לפי הבהמה השנייה.
הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, טוֹב שֶׁלֹּא לִבְדֹּק אֶת הָרֵאָה עַד לְאַחַר שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הָעוֹר, כִּי אִם יִבְדֹּק וְתִמָּצֵא טְרֵפָה, אָסוּר לְהַפְשִׁיטָהּ. מֻתָּר לְטַלְטֵל אֶת הָעוֹר מִבְּהֵמָה שֶׁשְּׁחָטָהּ הַיּוֹם כְּדֵי לְהַצְנִיעָהּ, אֲבָל לֹא לְשָׁטְחָהּ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת. וּשְׁאָר עוֹרוֹת, אֲסוּרִין בְּטִלְטוּל. וְכֵן הַנּוֹצוֹת מֵעוֹף שֶׁשָּׁחֲטוּ הַיּוֹם, מֻתָּר לְטַלְטְלָן לְהַצְנִיעָן. אֲבָל שְׁאָר נוֹצוֹת, אָסוּר לְטַלְטְלָן (תצ"ז תצ"ט).
לבדוק את הריאה – אף שישנם פגמים רבים שעלולים להפוך בהמה לטריפה, אין צריך לבדוק אותם, כיון שאינם מצויים, אבל את הריאה צריך לבדוק, כי הדבר מצוי שיימצא בו משהו שמטריף את הבהמה.
אסור להפשיטה – שהפשטת הבהמה אינה מותרת אלא לצורך אכילה. ואם לא יפשיט אותה יתקלקל העור.
מותר לטלטל את העור... – אף שהעור הוא מוקצה, שאינו ראוי לשום שימוש ביום טוב כל עוד שהוא לח, התירו לטלטל אותה למקום קריר יותר, כדי שלא יימנע מלשחוט ביום טוב מחשש הפסד העור, ונמצא ששמחת החג נפגמת.
לא לשטחה על גבי יתדות – לפרוס אותה על יתדות או מקלות לצורך ייבוש, כיון שהדבר בולט יותר מדאי שעושה זאת אך ורק לצורך עיבוד העור, וחששו שמא ימשיך את תהליך העיבוד וגם ישים על העור מלח או חומר אחר.
שאר עורות – מבהמות שנשחטו מלפני יום טוב, אפילו אם העור הופשט ביום טוב.
להצניען – שלא ילכו לאיבוד, כדי שלא יימנע משחיטת העופות מחשש שיפסיד את הנוצות.
שאר נוצות – של עופות שנשחטו מלפני יום טוב, אפילו אם מרט את הנוצות ביום טוב.
מֻתָּר לִמְלוֹחַ בָּשָׂר לְהַכְשִׁירוֹ מִדָּמוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר לְמָלְחוֹ מֵאֶתְמוֹל. וְדַוְקָא אִם יֵשׁ בּוֹ לְצֹרֶךְ הַיּוֹם. וָאִם יֵשׁ לוֹ בָּשָׂר יוֹתֵר וְהוּא מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵל מֻתָּר לִמְלוֹחַ הַכֹּל בְּיַחַד אֲפִלּוּ הַרְבֵּה. גַּם מַה שֶּׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, דְּהַכֹּל חֲדָּא טִרְחָא הִיא, אֲבָל בָּשָׂר שֶׁכְּבָר נִמְלַח מִדָּמוֹ, וְכֵן דָּגִים שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְמָלְחָן בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר לְמָלְחָן בְּיוֹם טוֹב (ת"ק).
למלוח בשר להכשירו מדמו – כל בשר אסור לאכלו עד אחרי שמולחים אותו כדי להוציא ממנו את שאריות הדם, כמבואר בהרחבה בסימן לו.
היה אפשר למלחו מאתמול – ואין לעשות ביום טוב מלאכות שהיה אפשר לעשותם מלפני יום טוב, כי אם הוא נמלח רק ביום טוב הוא יותר טעים.
לצורך היום – כמות שיתכן שיצטרך באותו יום.
שלא יתקלקל – שהמליחה גם משמרת את הבשר, אבל אסור למלוח כדי לשמרו.
הכל ביחד – בכלי אחד בבת אחת.
חדא טירחא היא – היא אותה טירחה, בין אם מולח מעט או הרבה.
שכבר נמלח מדמו – ואינו רוצה למלחו אלא כדי שיישמר.
דגים – שמותר לאכול אותם עם דמם.
שהיה אפשר למלחן בערב יום טוב – אבל אם לא היה אפשר למלחם בערב יום טוב, יש דרך שמותר למלחם ביום טוב, ויעשה שאלת רב.
[1] ודוקא בגדולים אבל קטנים המדדין מותר לצודן, רק שצריכים זימון. (שולחן ערוך תצז, ט).
[2] ואם נתנו את החוט מערב יו"ט והושמט משם, מותר ליתנו ביו"ט, ויחתוך הנשאר מהחוט אחר תפירתו. (חזון עובדיה יו"ט, סט).
[3] ואם חל יו"ט שני אחר השבת, אסור. (מ"ב תכט, י).
[4] והמניחים דגי אקווריום, מותר להביא להם אוכל ביום טוב, כוון שאין להם מזונות ממקום אחר. (יביע אומר ה, כו).
[5] ובכף החיים (תצז, קב) כתב, שלדעת השולחן ערוך אסור להצניעה שלא תתקלקל.
[6] שחיטת בהמה אע"פ שמעיקר הדין מותרת ביום טוב, המנהג בזמן הזה בכל המקומות לא לשחוט ביום טוב, מפני ריבוי התקלות שנגרמות מהשחיטה, וכן ראוי להנהיג בכל מקום. אבל שחיטת עופות העומדים לשחיטה (ולא עופות העומדות לביצים), מותרת גם בזמן הזה. (יביע אומר א, ל).
[7] ואפי' אם גוי שוקל, גם זה אסור (כף החיים תקל, ל).
[8] ואפילו נפסקו דמים קודם יו"ט, אסור לו להזכיר זאת ביום טוב. (כף החיים שם סק"ב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך