הַרְבֵּה נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה[1], וּלְפִי שֶׁחֲסֵרִים דּ' יָמִים שֶׁאֵינָם מִתְעַנִּים בָּהֶם, דְּהַיְנוּ בּ' יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שַׁבָּת, וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. עַל כֵּן מִתְעַנִּין תְּמוּרָתָן דּ' יָמִים בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת שֶׁקֹּדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהַיְנוּ יוֹם א' דִּסְּלִיחוֹת. וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְעוֹד בּ' יָמִים בֵּינְתַיִם, וּבוֹחֲרִים בְּיוֹם בּ' וְה. וְאִם אֵרְעָה לָהֶם סְעוּדַת מִצְוָה, יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל וְיִתְעַנֶּה יוֹם אַחֵר תְּמוּרָתוֹ. אוֹ אִם יוֹדֵעַ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סְעוּדַת מִצְוָה, יִתְעַנֶּה מִקֹּדֶם יוֹם אַחֵר תְּמוּרָתוֹ (עַיֵן לְעֵיל סִימָן קכז סָעִיף ג וְסָעִיף יד) (תקס"ח תקפ"א).
עשרת ימי תשובה – מראש השנה עד יום כיפור, מתענים בימים ואוכלים רק בלילות.
שני ימים של ראש השנה – הם ימי חג, ועל אף שהם ימי דין, אסור לצום בהם, כמו שמפורש בספר נחמיה (ח י), "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו".
שבת – אסור לצום בשבת כמבואר בסימן עז סעיף כ.
ערב יום הכיפורים – אסור להתענות ומצוה לאכול, כמבואר בסימן קלא סעיף ג.
ימי הסליחות שקודם ראש השנה – וזאת הסיבה שמקפידים שיהיו לכל הפחות ארבעה ימים שאומרים בהם סליחות לפני ראש השנה, כמו שהתבאר בסעיף ה.
ובוחרים ביום ב וה – שהם ימי רצון כמבואר בסימן כב סעיף ט, ובסימן קכז מבואר כמה פעמים שהם הימים המתאימים ביותר לצום בהם. ומדובר על מצב שבהם ראש השנה חל בימי שבת, שני או שלישי, שאז צמים בימים ראשון, שני, חמישי, ובערב ראש השנה שהוא שישי/ראשון/שני. אבל אם ראש השנה חל ביום חמישי, צמים ימי ראשון שני שלישי ורביעי ברצף.
אירעה להם - בימי הסליחות.
סעודת מצוה – ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת, וכן סעודות נישואין, וסעודת בר מצוה אם הנער דורש בדברי תורה.
יום אחר תמורתו – בימי הסליחות, אבל לא אחרי יום כיפור.
יודע שתהיה לו סעודת מצוה – בעשרת ימי תשובה.
יום אחר – בימי הסליחות, אבל אם אין בסך הכל אלא ארבעה ימי סליחות ויצא לו סעודת מצוה במשך תקופת הסליחות וימי התשובה, או שיש מספיק ימים אבל לא ידע מראש שתהיה לו סעודת מצוה, ולכן לא התענה יום מראש, אין צריך להשלים את התענית, כי המנהג לצום עשרה ימים מתוך ימי הסליחות והתשובה כל עוד שאין הדבר מתנגש עם סעודת מצוה.
סימן קכז – ששם מבואר שאין צריך לקבל על עצמו את הצומות הללו, אלא יכול להסתמך על המנהג, ולכן גם יכול לאכול בסעודת מצוה, אפילו אם לא ידע עליה מראש.
נוֹהֲגִין לֵילֵךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית לְבֵית הַקְּבָרוֹת לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים[2], וְנוֹתְנִים שָׁם צְדָקָה לַעֲנִיִּים, וּמַרְבִּים תַּחֲנוּנִים לְעוֹרֵר אֶת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, שֶׁיַּמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ בְּיוֹם הַדִּין. וְגַם מֵחֲמַת שֶׁהוּא מְקוֹם קְבוּרַת הַצַּדִּיקִים, הַמָּקוֹם הוּא קָדוֹשׁ וְטָהוֹר, וְהַתְּפִלָּה מְקֻבֶּלֶת שָׁם בְּיוֹתֵר, בִּהְיוֹתָהּ עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ, וְיַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶסֶד בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים. אֲבָל אַל יָשִׂים מֲגָמָתוֹ נֶגֶד הַמֵּתִים הַשּׁוֹכְנִים שָׁם, כִּי קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיִּהְיֶה בִּכְלָל וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. אַךְ יְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁיְרַחֵם עָלָיו בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים שׁוֹכְנֵי עָפָר (תקפ"א). כְּשֶׁבָּא אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת, אִם לֹא רָאָה אֶת הַקְּבָרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְכוּ' (לְעֵיל סִימָן ס סָעִיף יא). כְּשֶׁבָּא אֶל הַקֶּבֶר, יֵשׁ לוֹ לוֹמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מְנוּחָתוֹ שֶׁל (פְּלוֹנִי) הַקָּבוּר פֹּה בְּכָבוֹד, וּזְכוּתוֹ יַעֲמֹד לִי. כְּשֶׁמֵּשִׂים יָדוֹ עַל הַקֶּבֶר, יֵשׁ לָשׂוּם יַד שְׂמֹאלוֹ דַּוְקָא וְלֹא יְמִינוֹ, וְיֹאמַר אֶת הַפָּסוּק, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחְלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם, וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם, עַד בּוֹא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם. (וּכְשֶׁשָֹם יָדוֹ, יְכַוֵּן בַּפָּסוּק וְנָחֲךָ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ט"ו תֵּבוֹת כְּמִנְיַן קִשְׁרֵי הַיָּד) (ברכי יוסף סִימָן רכד). אֵין לֵילֵךְ עַל קֶבֶר אֶחָד שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּיוֹם אֶחָד. הַקּוֹרֵא כְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַמֵּצֵּבָה, אִם הוּא כְּתָב בּוֹלֵט, קָשֶׁה לְשִׁכְחָה. וּסְגֻלָּה לוֹמַר, אַהֲבָה רַבָּה עַד וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה (רכ"ד).
אשר בארץ המה – שהם קבורים באדמה, על פי הפסוק בתהילים טז ג.
אל ישים מגמתו נגד המתים – לא ידבר למתים ויבקש מהם בקשות, ואפילו שיתפללו עליו אין לבקש מהם.
ודורש אל המתים – דברים יח יא, שאסרה התורה לתקשר עם המתים בכל צורה שהיא.
לא ראה את הקברים שלושים יום – או שיש שם קבר חדש שלא היה קיים בפעם האחרונה שביקר כאן, אפילו תוך שלושים יום.
אשר יצר אתכם בדין – העתקתי את הנוסח המלא בסימן קצח סעיף יג.
לשום יד שמאלו – על פי הסוד.
הפסוק – בישעיה נח יא.
מנחם משמיע שלום – המלך המשיח, שבזמנו יחיו המתים. מנחם הוא אחד השמות של המלך המשיח, ומשמיע שלום הוא על פי הפסוק בישעיה נב ז, ונחום ב א.
יכוון בפסוק ונחך שיש בו ט"ו תבות כמניין קשרי היד – הוא תמוה, כי בפסוק יש שבע עשרה מילים, וקשרי היד הם ארבע עשרה.
אין לילך – על פי הסוד.
בולט – ולא שוקע.
קשה לשכחה – מזיק הוא לאדם, שהוא שוכח בעקבות זה את מה שהוא לומד.
סגולה – דבר שמסוגל לחזק את הזכרון ולאזן את הנזק הנגרם על ידי קריאת הכתב.
אהבה רבה – ויש אומרים אהבת עולם, ומדובר בברכה השניה שלפני קריאת שמע של שחרית, בלי חתימה.
בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה נָהֲגוּ כֻּלָּם לְהִתְעַנּוֹת[3] עַד אַחַר מִנְחָה, שֶׁאָז טוֹעֲמִין אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְיוֹם טוֹב כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה. וְכָל הַיּוֹם, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּבִתְשׁוּבָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְלֹא יַמְתִּין עַד עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא יַקְדִּים אֶת עַצְמוֹ הַיּוֹם לְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ מְחִילָה.
כולם – גם מי שאינו מתענה בכל עשרת ימי התשובה.
עד אחר מנחה – ומתפללים מנחה קצת יותר מוקדם מהרגיל, כדי שיספיקו לטעום משהו, ומיד חוזרים לבית הכנסת להתפלל ערבית.
אז טועמין איזה דבר – אין זה חובה, ומותר להתענות עד הלילה, אלא שכך נהגו העם.
ובמצוות – צדקה וחסד, בבית עם אשתו ושאר בני הבית, ובחוץ עם הנזקקים לכך. כמו כן יכול לעסוק בהכנות למצוות של סוכות.
מכל שכן בעברות שבין אדם לחבירו – שיש נטייה לזלזל בהם, ומצד שני אם לא יבקש מחילה לא יכפר לו יום הכיפורים.
היום – להראות להקב"ה שהוא מבין שהוא יעמוד לדין ורוצה לזכות בדין.
הערות:
- בזמננו נוהגים רבים להתענות בערב ראש השנה עד זמן מנחה גדולה כמו בסימן קכג סעיף ד, ובסימן קכה סעיף ח, ומתפללים מנחה גדולה, ואוכלים מיד.
מְכַבְּסִין וּמִסְתַּפְּרִין בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִכְבוֹד יוֹם טוֹב, וְיֵשׁ לִזָּהֵר לְגַלֵּחַ קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם וְטוֹבְלִים[4] וְלוֹבְשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לְהַרְאוֹת שֶׁאָנוּ בְּטוּחִים בְּחַסְדוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁיּוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ.
מכבסין – לאו דוקא, אלא הכוונה שלובשים בראש השנה בגדים מכובסים.
מסתפרין בערב ראש השנה – ויכול להקדים קצת, אם חושש שהתספורת תפגע בהכנות האחרות לחג.
קודם חצות – כי לאחר חצות אמורים להתעסק בצרכי יום טוב כמו נקיון בישול אפייה וסדר, ואין הזמן פנוי.
טובלים – כדי להיכנס לראש השנה בטהרה. ואפילו מי שאינו נוהג לטבול כל ערב שבת כמבואר בסימן עב סעיף יב, יש עניין שיטבול בערב ראש השנה.
לובשים בגדי שבת בראש השנה – אף שהוא יום של דין, והיה מקום ללבוש בגדי אבל מפחד יום הדין.
להראות שאנו בטוחים... – לשון המדרש: 'שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס'.
נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת הַתָּרַת נְדָרִים בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה[5] (וְהָרֶמֶז לֹא יָחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל, סוֹפֵי תֵּבוֹת אֱלוּל) וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן (אַשְׁכְּנַז) [לַעַז], כְּמוֹ שֶׁהוּא מֵבִין (סִימָן תקפ"א ובחיי"א).
התרת נדרים – ניתן להתיר נדרים כמבואר בסימן סז סעיף ח. אלא שבדרך כלל צריך לפרט את הנדר, והחכם צריך להחליט האם וכיצד ניתן להתיר את הנדר. אבל בערב ראש השנה אין המטרה להתיר נדר כדי שלא יצטרכו לקיימו, אלא נוהגים להתיר את כל הנדרים שאין זוכרים אותם, כדי שלא ייענשו אם יעברו עליהם, באופן כללי, ואומרים שמבקשים התרה רק לנדרים שאפשר להתיר. ובסימן קלב סעיף א אבאר יותר את הסיבה להתרת נדרים דוקא לפני ראש השנה ויום כיפור. ועושים התרת נדרים על ידי שלשה אנשים מבית הכנסת, וסומכים על כך שאם בכל מקרה מתירים רק נדרים שניתן להתירם, אין צריך דוקא חכמים שבקיאים בהלכות נדרים.
לא יחל דברו ככל – היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ג), כלומר, באלול צריך זהירות יתירה שלא לחלל את דבריו, ולכן מתירים את הנדרים כדי שחס ושלום לא יעבור על איסור זה.
יאמר בלשון אשכנז כמו שהוא מבין – שאין זו תפילה, אלא בקשה מהדיינים שיתירו לו את הנדרים, וצריך שיבין מה הוא מבקש. ולשון אשכנז הוא אידיש, שראו אותו כניב יהודי של גרמנית.
[1] כתב הרמ"א שכך עושים המדקדקים,
[2] ההולך לקברי צדיקים, לא יתפלל אל הצדיקים, אלא יבקש רחמים מהקב"ה בזכות הצדיקים. (חזון עובדיה ימים נוראים, נב).
[3] השולחן ערוך (תקפא, ב) כתב נוהגים להתענות בערב ר"ה.
יש נוהגים להתענות בערב ראש השנה. ויש מהנוהגים להתענות שאוכלים מעט קודם עלות השחר, ונכון שיתנו לקום ולאכול, וטוב להחמיר ולהמנע מאכילה אחרי שינת קבע.
ואם נהג להתענות, ורוצה לבטל מנהגו בגלל בריאותו, צריך התרה. אך אם לא מבטל קביעותו, ורק באותה שנה אינו מתענה משום בריאותו, אינו צריך התרה. (חזון עובדיה ימים נוראים, מז).
וכתב האור לציון (ד, ב, א) ראוי לכל אדם להתענות בערב ראש השנה, וראוי לקבל התענית מבעוד יום. ואם קיבל התענית מבעוד יום ונזדמנה לו סעודה, צריך לעשות התרה על קבלת התענית. אך אם לא קיבל התענית מבעוד יום, רשאי לאכול בלי התרה.
יש להשתדל בסליחות של ערב ר"ה וערב יו"כ, שראוי להיות מוכנים לפני מלך המלכים.
יש להשתדל להתפלל בכוונה בתפלות ערב ר"ה, ובמיוחד בתפילת מנחה של ערב ר"ה, ויועיל זה לתפילות של כל השנה. וראוי לתת צדקה בערב ר"ה. פיוט אחות קטנה ראוי לאומרו לפני השקיעה. ולא נהגו בא"י לילך לקברות בערב ר"ה. (אור לציון ד ב ד)
וראוי להרבות באמירת זוהר ותיקוני זוהר וכן בלימוד משניות בימים אלו. וכן ראוי להרבות זכויות לפני ר"ה. ונהגו להביא בכל יום פרי חדש ולברך עליו 'שהחיינו'.(אול"צ ד א ה)
[4] ואם אינו יכול לטבול, טוב שישפוך על גופו תשעה קבין מים(12.6 ליטר). ואפשר לעשות זאת על ידי מקלחת שיעמוד תחת סילון המים עד שישפך השיעור הנ"ל. והוא בערך 3-4 דקות (ילקוט יוסף תקפא, י). יש להשתדל לטבול בער"ה ועדיף לטבול משעה קודם חצות. (אור לציון ד ב ד)
[5] וראוי לעשות זאת בהתרת נדרים של י' אנשים שלומדים הלכה. ויש נוהגים לעשות התרת נדרים גם ארבעים יום לפני ראש השנה. (ילקוט יוסף תקפא, יב).
כתב האור לציון (ד א י-יב) בהתרת נדרים צריך שיהיו שתי קבוצות נפרדות המבקשים התרה, והמתירים יושבים. ואין להתיר באופן שכל הציבור יחד אומרים את כל הנוסח. ואין לשלוח שליח להתרת נדרים, מלבד אשה שיכולה לשלוח את בעלה. והבעל לא יכול לשבת בהתרת נדרים של אשתו, אך קרובים אחרים יכולים.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך