בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאֵרַע לְאֶחָד מֵהֶם שֶׁרַגְלֵי חֲמוֹרוֹ רְעוּעוֹת, אֵין בְּנֵי חֲבוּרָה רַשָּׁאִים לִפָּרֵד עִם חֲמוֹרֵיהֶם וּלְהַנִּיחוֹ לְבַדּוֹ בַדָּרֶך. אֲבָל אִם נָפַל חֲמוֹרוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לֵילֵךְ כְּלָל, רַשָּׁאִים לִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְאֵין צְרִיכִין לְהִתְעַכֵּב בִּשְׁבִילוֹ יוֹתֵר מִדָּי. וְכֵן בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁנּוֹסְעִין בַּעֲגָלוֹת, וְאֵרַע לְאֶחָד מֵהֶם אֵיזֶה קִלְקוּל, שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁהוֹת מְעַט לְתַקֵן, אֵין חֲבֵרָיו רַשָּׁאִים לִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְהִתְעַכֵּב הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדָּי (ער"ב).
בני חבורה – קבוצה שיצאו לדרך ביחד.
רגלי חמורו רעועות – ואין ביכולתו לעמוד בקצב של האחרים.
ליפרד עם חמוריהם – להתקדם בקצב שלהם ולתת לו להסתדר לבד.
יותר מדי – שאם אפשר תוך זמן קצר להשיג חמור חילופי צריכים להתעכב.
בעגלות – או במכוניות או בטיול אופניים.
קלקול שצריך לשהות מעט – כגון תקר בגלגל.
יותר מדי – כגון שצריך להמתין לגרר.
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה לְגַגּוֹ[1], שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָשִׂיתָ מַּעֲקֶה לְגַגֶּךָ. גֹּבַהּ הַמַּעֲקֶה אֵינוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים[2], וִיהֵא חָזָק כְּדֵי שֶׁיִשָׁעֵן אָדָם עָלָיו וְלֹא יִפּוֹל. גַגּוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְשִׁין בָּהֶם, פְּטוּרִין. וְאָמְנָם לֹא הַגַּג בִּלְבַד חַיָב בַּמַּעֲקֶה, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ סַכָּנָה, שֶׁיִכָּשֵל בּוֹ אָדָם וְיָמוּת, חַיָב בְּמַעֲקֶה וְתִקּוּן. וְכָל הַמַּנִּיחוֹ בְּלִי מַעֲקֶה, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ. כְּגוֹן מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ בּוֹר בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ, חַיָב לַעֲשֹוֹת לוֹ חֻלְיָא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ כִּסּוּי שֶׁלֹא יִפּוֹל בּוֹ אָדָם [תכ"ז].
שנאמר – דברים כב ח.
שאין משתמשין בהם – בזמן התורה היו מאחסנים דברים על הגג, ומייבשים שם פירות, ועושים שם שימושים שונים. ובזמן הקיצור שולחן ערוך היו הגגות כולם באלכסון, ולא היה ניתן להשתמש בהם כלל, ובזמננו בארץ ישראל שרוב הגגות ישרות, הדבר תלוי בשימושים שיש על הגג, אם הוא משמש רק לדודים ולאחסון קרשי סוכה, פטור ממעקה, ואם הילדים משחקים שם, חייב במעקה, והכל לפי העניין.
כל דבר שיש בו סכנה – כגון בור או באר בחצרו, אבל לא גג שאין בו שימוש, ואפילו אם יעלה עליו מידי פעם טכנאי או בנאי, אין צריך לעשות לו מעקה, מפני שלמי שעולה למקום שאינו מיועד לשימוש יש מודעות לכך שהוא נמצא במקום מסוכן, והוא נזהר, ולא חייבה תורה לעשות מעקה אלא במקום שמשתמשים בו בתדירות, והמשתמש שם עלול לשכוח שהוא במקום מסוכן.
שיכשל בו – שיפול ממנו או לתוכו.
ותיקון – יתבאר בסוף הסעיף.
חוליא – גדר מסביב.
כיסוי – שיכול להחזיק משקל של אדם.
וְכֵן כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיֶשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה[3], שֶׁנֶּאֱמַר, הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. וְאִם הִנִּיחַ וְלֹא הֵסִיר אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים הַמְבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּלֹא תָשִׂים דָּמִים[4], כְּגוֹן אִם סֻלָּם רָעוּעַ עוֹמֵד בְּבֵיתוֹ וַחֲצֵרוֹ, וְכֵן הַמְגַדֵּל כֶּלֶב רָע [ת"ט תכ"ז].
כל מכשול שיש בו סכנת נפשות – כגון חשמל חשוף, חומרי הדברה או חומרי ניקוי רעילים, גפרורים בהישג ידם של ילדים, חפצים קטנים שפעוטות עלולים להיחנק מהם, כל בית לפי עניינו, מצוה להסיר או למנוע גישה לכל אלו. ובבית עם ילדים קטנים חובה להתקין סורגים לחלונות.
להשמר ממנו – גם אם אינו מסוכן לאחרים, אסור לאדם לקחת סיכון בעצמו.
השמר לך ושמור נפשך מאד – דברים ד ט. ואמנם פשטות כוונת הפסוק להישמר מלהיגרר אחרי עבודה זרה, אבל ממשמעות הפסוק הוציאו גם דין זה שאסור להסתכן.
סולם רעוע – שמי שיתפס עליו יהיה בסכנת נפילה, אסור להחזיק בכלל בחצרו.
כלב רע – כלב נובח, אפילו אם אינו נושך, כל שעלול להפחיד בני אדם, אסור לגדל אפילו בתוך חצרו הפרטי, כי הוא עלול לנבוח על אשה בהריון ולגרום לה להפלה מתוך הפחד והבהלה.
הערות:
- במקומות שבהם יש אילוץ לגדל כלבים מפחד הגוים שמסביב, מותר לגדל כלב בתנאי שהוא קשור בשרשרת במשך היום, ובלילה בשעות שאין לחשוש שיבוא אדם לבקר אצלו והכלב יפחיד אותו, מותר לשחררו כדי שיהיה יעיל נגד הגנבים.
כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר בְּגוּפוֹ שֶׁלֹּא לְאַבְּדוֹ וְשֶׁלֹּא לְקַלְקְלוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַזִּיקוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, כָּךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּמָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא לְאַבְּדוֹ וְשֶׁלֹּא לְקַלְקְלוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַזִּיקוֹ. וְכָל הַמְשַּׁבֵּר כְּלִי, אוֹ קוֹרֵעַ בֶּגֶד, אוֹ מְאַבֵּד מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה אוֹ מְמָאֲסָם, אוֹ זוֹרֵק מָעוֹת לְאִבּוּד, וְכֵן הַמְקַלְקֵל שְׁאָר כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה רָאוּי שֶׁיֵהָנוּ בוֹ בְּנֵי אָדָם, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָּהּ וְגוֹ' [או"ח ק"ע תק"א, יו"ד שמ"ט].
שלא לאבדו – לא לקחת סיכונים מיותרים, כגון לעסוק בענפי ספורט מסוכנים, או לנהוג ברכב בחוסר זהירות, או להסתכן במהלך טיולים, וכל כיוצא בזה.
שלא לקלקלו – אסור לאדם לחבול בעצמו, וכן אסור לעשות פעולות שמסכנות את התפקוד התקין של מערכות הגוף, כמו עישון.
שלא להזיקו – ישנם דברים רבים שגורמים מחלות, ויש להתרחק מהם, כמו כן יש עניינים סגוליים שמזיקים לגוף, וגם מהם צריך להתרחק, וחלק מהדברים המזיקים מבוארים בסימן לג.
בממונו – ברכושו.
זורק מעות לאיבוד – ובזה כלול גם המוציא כסף על דברים שאין בהם תועלת, ואין צריך לומר על דברים המזיקים לגוף, או כשקונה מוצר יקר כשיכול להפיק תועלת זהה ממוצר זול יותר.
ממאסם – גורם להם להימאס, כך שבני אדם יימנעו מלאכלם.
לא תשחית את עצה – דברים כ יט. ומדובר שם על בניית מצור על עיר, שאף שנחוץ לכרות עצים כדי לבנות את המצור, אסור לכרות עצי פרי, 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות'. ולמדו מזה שאסור להשחית כל דבר שעשוי לבוא לשימוש.
הערות:
- כאשר השחתת הרכוש מביא תועלת לאדם ששוה יותר מהרכוש, מותר להשחיתו, למשל כאשר אדם סובל מן הקור, ועלול לחלות ולהסתכן, וצריך בדחיפות להדליק אש כדי לחממו, מותר להדליק רהיט יקר כדי ליצור את החום הנחוץ. ואם הקור גורם לו חוסר נעימות בלבד, מותר לו להסיק את התנור בכלים או רהיטים זולים ופשוטים, אם אין לו עצי הסקה.
- כאשר אדם מפנה מביתו חפצים שאחרים עשויים להפיק מהם תועלת, לא יזרקם לאשפה, אלא יניחם ליד האשפה בצורה שברור לכולם שהחפץ מופקר לכל הקודם, או שיעביר את החפץ לגמ"ח כלשהו או לחנות יד שניה. ואם הדבר כרוך בטירחה מרובה שלא עומדת בפרופורציה לתועלת שתופק מן החפץ, מותר לזרוק.
- בסימן מב סעיפים ח-יא מתבאר שבמאכלים צריך לנהוג ביותר כבוד, ואין להשתמש בהם לצרכים אחרים, מלבד במקרים יוצאים מן הכלל.
אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְצַעֵר כָּל בַּעַל חָי. וְאַדְּרַבָּא, חַיָב לְהַצִּיל כָּל בַּעַל חַי מִצַּעַר, אֲפִלּוּ שֶׁל הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁל נָכְרִי. אַךְ אִם הֵם מְצַעֲרִין לְאָדָם, אוֹ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָהֶם לִרְפוּאָה אוֹ לִשְׁאָר דָּבָר, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְהָרְגָן, וְאֵין חוֹשְׂשִׁין לְצְַעֲרָן, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הִתִּירָה שְׁחִיטָה. וְלָכֵן מֻתָּר לִמְרֹט נוֹצוֹת מֵאַוָּזוֹת חַיּוֹת אִם אֵין לוֹ נוֹצָה אַחֶרֶת, רַק שֶׁהָעוֹלָם נִמְנָעִים מִשּׁוּם אַכְזְרִיוּת (אה"ע סי' ה', חו"מ סי' ער"ב ורז"ש הל' צב"ח).
לצער כל בעל חי – ללא תועלת, כמו שיתבאר.
חייב להציל כל בעל חי – כמו שהתבאר בסימן קפט סעיף א.
מצערין לאדם – בין אם הם מסוכנים כמו חיות טרף או נחשים ועקרבים, בין אם הם גורמים אי נעימות פיזית כצרעות, ייתושים וזבובים, בין אם הם גורמים נזק כלכלי כמו נמלים ועכברים ומזיקים חקלאיים, בין אם הם גורמים מחלות כמו חידקים, בין אם הם גורמים נזק אסטטי כמו עכבישים.
לרפואה – להפיק נסיוב, תרופה, או לנסות תרופה על בעלי חיים לפני שמעבירים אותה לשימוש בבני אדם.
שאר דבר – כל צורכי האדם בכלל זה, לאכול את הבשר, להשתמש בעור, בפרווה, לפטם אותם, לערוך ניסויים קוסמטיים על בעלי חיים, להשתמש בהם לעבודה, לכלוא אותם לצורך ביצים, חלב, גבינה, צמר, קרניים, שנהב, ועוד, להחזיק ציפורים או דגים בכלוב או באקווריום לנוי, וכל כיוצא בזה.
ואין חוששין לצערן – אבל אסור לצערם יותר מן הנצרך, ולכן צריך להקפיד להאכילם אוכל המתאים להם בזמן הנכון, ואסור לאדם לאכול לפני שהאכיל את בעלי החיים כמבואר בסימן מב סעיף א, כמו כן אסור להראות לבעלי החיים העומדים לשחיטה כיצד שוחטים את חבריהם, ועוד.
שהרי התורה התירה שחיטה – ולימדה אותנו בזה שצרכי האדם גוברים על צרכי בעלי החיים, שהרי כל הבריאה כולה לא נבראה אלא בשביל האדם, וניתנה בידו כדי שישתמש בה לצרכיו, כמבואר בבראשית (א כח-כט) ובנח (בראשית ט ב-ג).
אם אין לו נוצה אחרת – והוא זקוק לנוצה לכתיבה, או למלא כרית.
נמנעים משום אכזריות – כאשר אדם מרגיש שפעולה מסוימת היא בגדר התאכזרות לבעל חי, יותר ממה שאי עשיית הפעולה היא התאכזרות לאדם, נכון להימנע ממנה, כדי לחזק בתוכנו את רגש הרחמנות ולא לשחוק אותו, וזה אחד הטעמים לכך שהתורה אסרה לשחוט אם ובנה ביום אחד. ורגש זה, לפעמים הייחס בין התועלת לבין האכזריות הוא כל כך רחוק שכולם מרגישים בו, ולפעמים רק יחידים בעלי רגישות גבוהה מרגישים בה.
הערות:
- התבאר בסימן קפט שחובת מניעת צער בעלי חיים נאמרת במקרה שהוא רואה את הצער בקרבתו, אבל אין שום חובה להקים אגודות למניעת צער בעלי חיים שבמקומות אחרים, שהתורה לא ציוותה לשמור עליהם שלא ייסוב להם צער, ובמקומם יש להפנות את התקציבים למניעת צער יהודים. והמציאות מוכיחה שלרוב האנשים הנלחמים ביותר למניעת צער בעלי חיים, הם האטומים ביותר כאשר מדובר לתרום כסף למשפחות נזקקות, או לתת מטבע לקבצן, והם מסוגלים גם ביודעין להעביר תקציבים שהיו יכולים לשמש לבריאות ולרווחה של בני אדם, לצורך שיפור איכות החיים של בעלי חיים, ועוד להיות בטוחים שהם עושים מצוה.
- העמדת צורכי האדם למעלה בסדר העדיפויות, יוצרת מצב שבו אסור להבהיל חתול ברחוב, להרוס לעכביש בטבע את הרשת שטווה, או לרמוס נמלה בכוונה במקום שאינה גורמת נזק, בעוד שמותר להחזיק תרנגולים בתת-תנאים [לא רצוי במיוחד – אבל מותר] כדי להוזיל את מחירי הבשר והביצים לציבור.
- אף שמותר לאדם לצער בעלי חיים כדי להפיק הנאה, אבל אסור לאדם להפיק הנאה מעצם העובדה שבעלי החיים מצטערים, לכן מסעות ציד שהיו מקובלים בחוגי האצילים באירופה אסורים ליהודים, וכן מלחמות השוורים, קרבות תרנגולים, וכל הדומה לזה.
- בעולם המערבי מקובל שכל שהסבל של בעל החיים ניכר, יש להימנע ממנו, אפילו אם הסבל שאינו ניכר גדול יותר. ולכן הם פועלים נגד השחיטה היהודית שאינה נעימה לעין, אף שהוכח ששיטת ההריגה שלהם "הנקייה" גורמת ליותר סבל. כך גם הייחס לאנשים, לא יתכן לדרוך למישהו על הרגל, אבל מותר להתעלל בו מילולית, וכהנה רבים. אך התורה שלנו להבדיל אלפי הבדלות, אינה מתרשמת מהנעימות לעין, ויש לבחון את רמת הסבל האמיתית, וזו גם הסיבה שהתורה דוגלת בענישה גופנית על אף אי הנעימות הכרוכה בו לכל הסובבים ובפרט למבצעים, ואינה תומכת בעונשי מאסר ממושכים שפוגעים בפושע הרבה יותר [וגם פחות יעילים].
סוּסִים הַמּוֹשְׁכִים בַּעֲגָלָה וְהִגִּיעוּ לְמָקוֹם מְקֻלְקָל אוֹ לְהַר גָּבוֹהַּ, וְאֵינָן יְכוֹלִין לִמְשֹׁךְ בְּלִי עֵזֶר, מִצְוָה לַעֲזוֹר אַף לַנָּכְרִי מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁלֹּא יַכֶּה אוֹתָם הַנָּכְרִי מַכָּה רַבָּה לִמְשֹׁךְ יוֹתֵר מֵאֲֹשֶר בְּכֹחָם [רז"ש].
מקום מקולקל – כביש משובש, או בוץ.
הר גבוה – תלול.
אף לנכרי – שהסוסים שלו.
אָסוּר לִקְשֹּׁר רַגְלֵי בְּהֵמָה חַיָה וָעוֹף בְעִנְיָן שֶׁיִהְיֶה לָהֶם צַעַר (עַיֵן לְעֵיל סִימָן פז סָעִיף ז).
בעניין שיהיה להם צער – למשל עם רגלים מקופלות.
אָסוּר לְהוֹשִׁיב עוֹף עַל בֵּיצִים מִשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים (כנה"ג ביו"ד סי' רצ"ז).
משום צער בעלי חיים – שמטריח את בעל החיים לדגור על הביצים, ולבסוף כשרואה שאין האפרוח ממינו הרי הוא מצטער על כך.
הערות:
- רוב הפוסקים מתירים זאת ללא פקפוק, וכן היה המנהג להקל בזה.
אָסוּר לְסָרֵס בֵּין אָדָם וּבֵין בְּהֵמָה חַיָה וָעוֹף, אֶחָד טְמֵאִים וְאֶחָד טְהוֹרִים, בֵּין בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ. וְכָל הַמְסָרֵס, חַיַב מַלְקוֹת. וַאֲפִילוּ לְהַשְּׁקוֹת כּוֹס שֶל עִקָּרִין לְאִישׁ אוֹ לִשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים הַזְכָרִים, אָסוּר.
לסרס – לפגוע באברי ההולדה.
בין אדם – ולכן אשה שרוצה לעשות כריתת רחם או קשירת חצוצרות, ואינה במצב של סכנת חיים, צריכה לעשות שאלת רב האם וכיצד ניתן להתיר זאת.
בהמה חיה – גם חתולים וכלבים אסור לסרס, בין זכרים ובין נקבות, ויש מקום להתיר סירוס נקבות על ידי גוי במקרים מסוימים, ויש לשאול שאלת רב.
בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ – איסור סירוס נלמד ממה שכתוב (ויקרא כב כד) 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו', דהיינו אל תיצרו מצב של מעוך וכתות וכו' שהם פגיעות שונות באברי ההולדה של הזכר. והיה מקום להבין שרק בארץ ישראל אסור, שהרי נאמר 'ובארצכם', לכן כתב הקיצור שולחן ערוך שהוא אסור גם בחו"ל.
חייב מלקות - ביארתי בסימן קפו סעיף א.
כוס של עקרין – משקה שגורם לעקרות קבועה, ולא ידוע בזמננו מה היה הרכב המשקה הזה.
לאיש – אבל לאשה מותר לגרום לעצמה לעקרות, כל שאינה פוגעת פיזית באברי ההולדה.
אָסוּר לוֹמַר לַגּוֹי לְסָרֵס בְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דַּאֲפִלּוּ לְמָכְרָהּ לַגּוֹי אוֹ לִתְּנָהּ לוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר, אִם יָדוּעַ שֶׁיְסָרְסֶנָּה, אָסוּר. מִשּׁוּם דְּגוֹי גַּם כֵּן מְצֻוָה עַל אִסּוּר סֵרוּס, וְאִם כֵּן הַיִשְֹרָאֵל עוֹבֵר עַל לִפְנֵי עִוֵּר. וּמִיהוּ אִם אֵין הַגּוֹי הַקּוֹנֶה מְסָּרֵס בְּעַצְמוֹ, רַק נוֹתֵן לְגוֹי אַחֵר לְסָרֵס, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי, דְאָז הֲוֵי לִפְנֵי דְלִפְנֵי וּמֻתָּר (אה"ע סי' ה').
לומר לגוי – כי אמירה לגוי אסורה בכל האיסורים.
למחצית שכר – שהגוי יגדל אותה ויתחלקו ברווחים.
לפני עיוור – האיסור להכשיל אדם בחטא, והתבאר בסימן קמג סעיף יח.
לגוי אחר – אפילו לעובד קבוע שלו.
לכולי עלמא שרי – לכל הדעות מותר.
לפני דלפני – להכשיל גוי בכך שיכשיל גוי אחר באיסור.
[1] בית שאיו לו ד' על ד' לא חייב במעקה. (ומכל מקום אם יש סכנה, חייב למנוע אותה אף אם אין שם ד' על ד'). ואם יש בו לרבע ד' על ד', חייב במעקה. (ילקוט יוסף תכז, ה).
וגם בית של כמה דיירים חייב במעקה.(שולחן ערוך חו"מ תכז ג)
חיוב המעקה הוא על בעל הבית. והשוכר דירה החיוב עליו. ואם רואה בעל הבית שהשוכר לא שם מעקה, חייב לשים בעצמו . (ילקוט יוסף תכז, ח).
[2] שהוא 80 ס"מ, ונכון במעקה לחוש לדעת החזון איש, ולעשות מעקה של 96 ס"מ. (ילקוט יוסף תכז, טו).
וצריך שהמעקה יהיה חזק, שלא יוכלו ליפול ממנו. (ילקוט יוסף תכז, טז).
העושה מעקה, מברך אשר קדשנו וכו' לעשות מעקה. (ילקוט יוסף תכז, כב).
[3] כשיש ילדים קטנים בבית, חייבים לעשות סורגים לחלונות, כדי שהילדים לא יבואו לידי סכנה. (ילקוט יוסף תכז, כד).
[4] ואדם שיש לו מכונית, צריך לדאוג שיהיו לו בלמים טובים, הגה טוב, וכן לשמור על חוקי התנועה. כמו כן לא יחנה על המדרכה, ובכך יגרום להולכי הרגל ללכת בכביש, שלא יעבור על 'לא תשים דמים בביתך'. גם הולך רגל חייב לשמור על כללי זהירות בדרכים שום 'ונשמרתם'. (ילקוט יוסף תכז, כ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך