כֵּיוָן שֶׁבְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הִתְחִילוּ צָרוֹת הַחֻרְבָּן, לָכֵן נוֹהֲגִין קְצָת אֲבֵלוּת מִיּוֹם זֶה עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. וְרָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם לַעֲשׂוֹת תִּקּוּן חֲצוֹת בְּכָל יוֹם לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם. אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים, אֲפִלּוּ מִי שֶׁעֲדַיִן לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרוּ וּרְבוּ[1]. אֲבָל לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּכִין, אֲפִלּוּ בִּסְּעוּדָּה, מֻתָּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב. וּמֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, אַף עַל גַּב דְּמֻתָּר גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּכִין, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְעוּדָּה, אַךְ יְכוֹלִין לֶאֱכֹל מִינֵי מִרְקַחַת וְכַדּוֹמֶה. יִשְֹרָאֵל שֶׁפַּרְנָסָה שֶׁלוֹ בִּכְלֵי זֶמֶר, מֻתָּר לְנַגֵּן[2] בְּבֵית אֵינוֹ יְהוּדִי בִּכְדֵי פַּרְנָסָתוֹ עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ[3]. אֲבָל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית, אָסוּר. וְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַצְמוֹ גַּם כֵּן אָסוּר, וְכֵן עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, אִם לֹא בַּשַׁבָּת אוֹ סְעוּדַת מִצְוָה[4].
התחילו צרות החורבן – שאז הובקעה חומת ירושלים כמבואר בסימן קכא סעיף ד, וגם אז חדלו מלהקריב קרבנות.
תיקון חצות – תחינות ותפילות על חורבן בית המקדש, וזמנו בעקרון בחצות לילה, כמבואר בסימן א סעיף ה, וכך גם בימים אלו.
לאחר חצות היום – כשהשמש עומדת באמצע הדרום, בנקודה הגבוהה ביותר במהלכה היומי, והוא אמצע הזמן שבין הנץ החמה לשקיעתה, והוא בעונה הזו של השנה בארץ ישראל בסביבות 12:40-12:45 לפי שעון קיץ, ועל פי הקבלה בימים אלו זהו זמן מסוגל לבכות על חורבן בית המקדש, בנוסף לחצות הלילה שהוא מסוגל במהלך כל השנה.
מצוות פרו ורבו – התבארה בסימן קמה.
שידוכין – החלטת החתן והכלה להינשא זו לזה, מה שנקרא בפי העם בטעות "אירוסין", כמו שביארתי בהקדמה לסימן קמז.
אפילו בסעודה – בלי ריקודים וכלי שיר.
עד ראש חודש אב – לא כולל ראש חודש.
מותר גם כן לעשות שידוכין – אפילו בתשעה באב עצמו מותר, שמא יקדמנו אחר.
מיני מרקחת – עוגות.
בבית אינו יהודי – אבל בבית יהודי אסור, שאין שומעים מוסיקה בתקופה זו.
אסור – ובשעת הדחק יעשה שאלת רב.
ויש נוהגין – מפני שמשבעה עשר בתמוז בטלו הקרבנות וניסוך היין, אך אין זה המנהג הרווח, שהוא מתבאר בסעיף ח.
הערות:
- מה שכתב שבשבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת אסור כל מה שאסור מראש חודש עד תשעה באב, כגון לנגן אפילו לצורך פרנסה, אינו נכון, ומבוסס על טעות דפוס באחד הפוסקים.
נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ בַּיָמִים אֵלּוּ. וְלָכֵן אֵין קוֹנִין וְאֵין לוֹבְשִׁין בֶּגֶד חָדָשׁ, מִשּׁוּם דְּהָיָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְעַל פִּדְיוֹן הַבֵּן, מְבָרְכִין שֶׁהֶחִיָּנוּ, שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת הַמִּצְוָה. וְעַל פְּרִי, יֵשׁ לְהָקֵל לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בַּשַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּחֹל, אִם לֹא יִמָצֵא פְּרִי זֶה לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. לֹא יַכּוּ הַתַּלְמִידִים אוֹ הַבָּנִים בְּיָמִים אֵלּוּ.
אין מברכין שהחיינו – כיון שהם ימי פורענות, לא מתאים להודות על שהגיענו לזמן הזה.
היה צריך לברך שהחיינו – כמבואר בסימן נט סעיף ז.
שלא להחמיץ את המצוה – ביטוי מושאל מחובת השמירה שלא יחמיצו המצות (סימן קח סעיף א), ואמרו חז"ל על הפסוק (שמות יב יז) 'ושמרתם את המצות' שיש לקרוא כאילו היה כתוב 'ושמרתם את המצוות' שלא להמתין עם קיום מצוה אלא יש לקיימה מיד כאשר הדבר מתאפשר, ולכן אין לדחות את הפדיון, ואם עושה פדיון הבן חייב לברך שהחיינו כמבואר בסימן קסד סעיף ד.
על פרי – אבל על בגד חדש סובר הקיצור שולחן ערוך שאין לברך אפילו בשבת, כי בלבישת בגד חדש יש שמחה מרובה.
בשבת – בזה אפשר להקל גם בבגד חדש חוץ מבשבת האחרונה לפני תשעה באב.
בחול אם לא יימצא... – אבל בגד אינו מתקלקל, וילבשנו אחרי תשעה באב, או בשבת.
בימים אלו – אבל כל השנה מצוה להכות מדי פעם את הבנים ואת התלמידים, כמו שהתבאר בסימן קמג סעיף יח, ובסימן קסה סעיף יג, ובסימן קפד סעיף ב.
הערות:
- בארץ ישראל שנהוג לברך שהחיינו גם בברית מילה, מברכין גם בברית שהחיינו בתקופה זו, ואפילו אם עושים ברית בתשעה באב. והקיצור שולחן ערוך לא הזכיר אלא פדיון הבן, כי בחו"ל אין נהוג לברך שהחיינו בברית מילה.
- מי שנפלה לו ירושה או שקיבל מתנה או שראה חבירו הטוב אחרי שלושים יום, וכל המבואר בסימן נט שצריך לברך שהחיינו, צריך לברך גם בימים אלו, ואפילו בתשעה באב.
וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מִסְתַּפְּרִין בְּיָמִים אֵלּוּ[5], לֹא שַׂעֲרוֹת הָרֹאשׁ וְלֹא שְׂעַרוֹת הַזָּקָן וְלֹא כָּל שֵֹעַר שֶׁבְּגוּפוֹ. וְאָסוּר לַגְּדוֹלִים לְסַפֵּר אֶת הַקְּטַנִּים.
כל שער שבגופו – השפם, שער בית השחי ושער הערוה.
לספר את הקטנים – אפילו לא הגיעו לגיל חינוך אבלות, כדי שהגדולים יצטערו מהמראה המוזנח של הקטנים.
הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּזָּקָן, כָּל שֶׁמְעַכֵּב אֶת הָאֲכִילָה, נִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לְהַתִּיר לְגַלְּחוֹ עַד הַשָּׁבוּע שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב. אֲבָל בַּשָּׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, יֵשׁ לֶאֱסֹר[6].
השפה העליונה שבזקן – השפם.
מעכב את האכילה – מפריע בזמן שאוכל כי נכנסים לו שערות לפה.
עד... – כי עד אז אין התספורת אסורה מן הדין, אלא מצד המנהג בלבד, ובזה לא נהגו להחמיר.
שבוע שחל בו תשעה באב – ואם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, נחלקו הפוסקים אם כל השבוע נחשב לשבוע שחל בו תשעה באב, או שאין בשנה זו שבוע שחל בו תשעה באב
יש לאסור – כמו באבל תוך שבעה שיתבאר בסימן ריא סעיף יב שהוא אסור.
קְצִיצַת הַצִּפָּרְנַיִם, אֵין לֶאֱסֹר, רַק בַּשָּׁבוּעַ שֶׁחַל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב[7]. וְאִשָּׁה לְצֹרֶךְ טְבִילָתָהּ מֻתֶּרֶת גַּם אָז. וְכֵן הַמּוֹהֵל יָכוֹל לְתַקֵּן צִפָּרְנָיו לְצֹרֶךְ הַפְּרִיעָה (תקנ"א).
שבוע שחל בו תשעה באב – ואם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, לכל הדעות מותר לקצוץ צפורניים לכבוד שבת, אפילו לדעות שהוזכרו בסעיף ד, שמחמירים להחשיב את כל השבוע לשבוע שחל בו תשעה באב.
אשה לצורך טבילתה – שמבואר בסימן קסא סעיף ח שנהגו לחתוך את הציפורניים לפני הטבילה.
מותרת – ואינה צריכה להחמיר כמו באבלות סימן ריא סעיף יג ליטול על ידי גויה.
פריעה – ביארתי בסימן קסג סעיף א.
בִֹּשְלֹשֶׁת הַשַׁבָּתוֹת שֶׁבֵּין שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז לְתִשְׁעָה בְּאָב, מַפְטִירִין גּ' דְּפֻרְעָנוּתָא, שֶׁהֵן, דִּבְרֵי יִרְמִיָּהוּ, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ, וְסִימָנָם דש"ח. וְאִם טָעָה וְקָרָא בַּשַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה אֶת הַהַפְטָרָה שֶׁל פָּרָשָׁה דְּיוֹמָא, מַפְטִירִין בַּשַׁבָּת הַבָּאָה, דִּבְרֵי יִרְמִיָּהוּ וְגַם, שִׁמְעוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ (סִימָן תכ"ח). חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב לִהְיוֹת בַּשַׁבָּת, מַפְטִירִין הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּפְטִירִין שִׁמְעוּ[8] [תכ"ה].
מפטירין ג' דפורענותא – בכל שבת קוראים אחרי קריאת התורה קטע מתוך הנביאים [=מפטירין], כמו שהתבאר בהקדמה לסימן עח, ובדרך כלל בוחרים קטע שיש לו קשר לפרשה שקראו בתורה. בשלושת השבתות הללו מפטירין קטעים הקשורים לתקופת האבל והפורענות, אפילו אם אין להם קשר לפרשת השבוע.
דברי ירמיהו – ירמיהו א א.
שמעו דבר ה' – ירמיהו ב ד.
חזון ישעיהו – ישעיהו א א. ושלשתם הם נבואות על חטאי יהודה והחורבן הקרב.
טעה – היא טעות מצויה, כי בחומשים מודפסת הפטרת דברי ירמיהו בפרשת מטות, אך ברוב השנים שמטות ומסעי מחוברים, אמורים לקרוא דברי ירמיהו בפרשת פנחס, ובחומשים מודפסת שם הפטרה אחרת שאמורים לקרוא אותה רק כאשר פנחס חל לפני שבעה עשר בתמוז ומטות מסעי נפרדים.
חל ראש חודש אב להיות בשבת – במשך השנה, אם חל ראש חודש בשבת, קוראים הפטרה מיוחדת לכבוד ראש חודש כמבואר בסימן עט סעיף ז. אבל בראש חודש אב יש התנגשות בין ההלכה לקרוא את הפטרת ראש חודש לבין ההלכה לקרוא את הפטרת שמעו דבר ה' ששייכת לימי הפורענות.
השמים כסאי – ישעיה סו א, שהיא הפטרת שבת ראש חודש.
ויש מקומות שמפטירין שמעו – וכן המנהג היום ברוב הקהילות בארץ ישראל.
[1] מנהג הספרדים בירושלים לערוך נישואין עד ראש חודש אב. ומכל מקום נהגו להמנע מכך, כי אינו סימן טוב להנשא בימי האבל על החורבן. (חזון עובדיה ד' תעניות קמ. אור לציון ג, כה, א)
[2] בימי בין המצרים יש להמנע מלשמוע שירים בין מהרדיו בין מדיסקים וכדומה. וכן אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים אלו. (חזון עובדיה ד' תעניות, קמט).
[3] ובחזון עובדיה כתב, שמעיקר הדין מותר למורה נגינה לנגן עד שבוע שחל בו תשעה באב, וטוב להחמיר בזה מראש חודש אב. (חזון עובדיה ד' תעניות, קנו).
[4] ומנהג ירושלים לא לאכול בשר מראש חודש אב או מיום אחרי ר"ח אב, אף שיש נוהגים לא לאכול בשר החל מליל יז' בתמוז. ות"ח לא ינהג חומרא זו שממעט בעסק שמים. (חזון עובדיה ד' תעניות קסט-קעב).
[5] והחזון עובדיה (תעניות, קנח) כתב, כדעת השולחן ערוך שמותר לספרדים להסתפר עד שבוע שחל בו תשעה באב, ויש מחמירים שלא להסתפר מראש חודש אב.
[6] ולהלכה, כל שמעכב האכילה מותר אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב. (חזון עובדיה ד' תעניות, ריח).
[7] ולהלכה מותר בזה אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב. (חזון עובדיה ד' תעניות, רכז).
[8] והמנהג להפטיר 'שמעו' ולומר פסוק ראשון ואחרון של השמים כסאי'. (חזון עובדיה ד' תעניות תכ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך