שָׂכִיר שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה לְבַעַל הַבַּיִת וְהִפְסִידָהּ, אֲפִלּוּ בִפְשִׁיעָה, בְּאֹפֶן שֶׁעַל פִּי הַדִין הוּא חַיָב בְּתַשְׁלוּמִין, מִצְוָה עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהִכָּנֵס עִמּוֹ לִפְנִים מִשׁוּרַת הַדִּין וְלִמְחוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הַשָׂכִיר עָנִי הוּא וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, מִצְוָה לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֶמַר, וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר. וְזֶה הוּא אֹרַח צַדִּיקִים, לִשְׁמֹר דֶרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לִפְנִים מִשׁוּרַת הַדִּין [ש"ד].
והפסידה – למשל אם שכר פועל להוביל לו מוצר, והפועל גרם נזק למוצר שהוא הוביל.
בפשיעה – ברשלנות, כגון שרץ מהר מדי, או שהלך במקום שיש מכשולים בקרקע ולא נזהר ונתקל ונפל.
באופן שעל פי הדין הוא חייב בתשלומין – שכך הדין בנזק שאירע בגלל רשלנות השכיר. אבל נזק שאירע בלי שהתרשל, אף שהיה ניתן למנוע את הנזק בזהירות יתירה, פטרו חכמים את השכיר מלשלם את הנזק, ובעל הבית צריך מן הדין לשלם לו את מלא שכרו, ואין דינו כדין שומר שכר שהתבאר בסימן קעט סעיף יב.
שנאמר – משלי ב כ.
ואין לו מה יאכל – והסתמך על עבודה זו להביא אוכל לביתו.
שנאמר – הוא המשך הפסוק הקודם.
לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט – בראשית יח יט, שכך ציוה אברהם אבינו לצאצאיו, ודרך ה' הוא לעשות לפנים משורת הדין, שהרי מפרנס הוא גם את הרשעים שמנצלים לרעה את כל הטוב שהוא מרעיף עליהם.
כְּדֶרֶךְ שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מֻזְהָר שֶׁלֹּא לִגְזֹל שְׂכַר הֶעָנִי וְלֹא לְאַחֲרוֹ, כָּךְ הֶעָנִי מֻזְהָר שֶׁלֹא יִבָּטֵל מִמְּלֶאכֶת בַּעַל הַבָּיִת. וְחַיָב לַעֲבוֹד בְּכָל כֹּחוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם, כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. לְפִיכָךְ אֵין הַפּוֹעֵל רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַלַּיְלָה וּלְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בַיּוֹם, (שֶׁכְּבָר נֶחֱלַשׁ מֵהַלַּיְלָה), וְכֵן אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּבְהֶמְתּוֹ בַלַּיְלָה וּלְהַשְׂכִּירָהּ בַּיוֹם. וְאֵין הַפּוֹעֵל רַשַּׁאי לְהַרְעִיב וּלְסַגֵּף עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי מַחֲלִישׁ כֹּחוֹ וְלֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת בַּעַל הַבִַּיִת כָּרָאוּי. וְכֵן הוּא דִּין הַמְלַמֵּד (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קסה סָעִיף יב) [של"ז].
שלא יבטל ממלאכת בעל הבית – שיחת טלפון פה, כוס קפה שם, אפילו על חשבונו.
כי בכל כוחי עבדתי את אביכן – בראשית לא ו, כשיעקב תיאר לרחל וללאה נשותיו את מסירותו למען לבן אביהן, ובדבריו ללבן פירט (פסוק מ) 'הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני'.
לעשות מלאכה בלילה – אלא צריך לישון שעות שינה מספקות, כדי שיוכל לעבוד במשך היום בכל שעות העבודה בתפוקה מלאה.
להרעיב ולסגף עצמו – משום תשובה, או כדי שיישאר יותר אוכל לבני ביתו.
הערות:
- מאד הקפידו חכמינו שלא לבזבז רגע מיותר מעבודת בעל הבית, ופטרו את הפועלים מחזרת הש"ץ, מזימון, מברכה רביעית של ברכת המזון, ומברכת כהנים, כדי שלא ילך רגע לאיבוד. ואמנם בזמננו המעבידים בדרך כלל מוותרים על זה, ומאפשרים לפועלים לברך את כל ברכת המזון, אבל ניתן ללמוד מזה כמה צריך להקפיד שלא להתבטל מסיבות אחרות. ועל גדולי החכמים מסופר שכאשר הם השכירו את עצמם לא הסבו פניהים לעבר הדורשים בשלומם, משום חשש גזל.
- מוכר בחנות, קופאית, וכל הדומה לזה, שמקבלים משכורת על נוכחותם במקום, גם אם לא יבואו לקוחות, אסור להם בזמן הפנוי לעסוק בדבר אחר, אפילו באמירת תהילים, מפני שחובתם להיות ממוקדים בעבודה, ולתת ללקוחות את התחושה שממתינים להם והם מקבלים שירות מתוך רצון, אלא אם כן קיבלו על כך רשות מפורשת מהמעביד.
- פועל שמתאמץ לעבוד את בעל הבית בכל כחו, זוכה לעשירות, שנאמר אצל יעקב (בראשית ל מג) 'ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים'.
- כל המבואר בסעיף זה מדובר באופן שלא סיכמו דברים מפורשים עם בעל הבית, אבל אם בעל הבית מסכים שאפשר מדי פעם לעשות הפסקה קצרה, או שמנהג המדינה קובע אורך מסוים של הפסקות לעובדים, מותר לפועל לנהוג לפי הסיכום ולפי המנהג. וכן אם רוצה להוסיף עבודה משנית שאולי עשויה לפגוע בריכוז או ביכולת הפיזית או בעירנות של העבודה הראשונה, צריך העובד לתאם עם שני המעבידים מפורשות, שהוא עובד על דעת זה שיש לו עבודה נוספת שגם היא לוקחת לו משאבים, ורק אם שני המעבידים מסכימים מותר לו לעבוד בעבודה נוספת.
כָּל הַמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלֶּאֱכֹל בִּשְׁעַת מְלַאכְתָּהּ, לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ. אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל מִינֵי בְהֵמָה וְחַיָה, בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וְאֶחָד הַדִּישָׁה וְאֶחָד כָּל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁל גִּדּוּלֵי קַרְקַע. וְלֹא נֶאֱמַר שׁוֹר בְּדִישׁוֹ, אֶלָא בַּהֹוֶה. וַאֲפִלּוּ חֲסָמָהּ בְּקוֹל, דְהַיְנוּ שֶׁצָּעַק עָלֶיהָ וְעַל יְדֵי זֶה לֹא תֹאכַל, חַיַב מַלְקוֹת.
לוקה – היו מלקים אותו בזמן שהיו דיינים סמוכים [התבאר בסימן קפד סעיף י], ובזמננו אין סמכות לבית הדין להעניש עוברי עברה אלא אם הוא צו השעה, כשאנשים מזלזלים באיסור מסויים. וכוונת הקיצור שולחן ערוך היא לומר שיש כאן איסור מן התורה.
שנאמר – דברים כה ד.
אחד שור ואחד... – לא משנה אם מדובר בשור או בבעל חיים אחר.
בהמה וחיה – וכן הדין בעופות, אלא שאין זה מצוי להשתמש בעופות למלאכה.
טמאים – אסורים באכילה, כסוסים, חמורים וגמלים.
של גידולי קרקע – אבל אם מעסיקים בעלי חיים בתעשיית הבשר או הגבינה, אין חייבים לאפשר להם לאכול.
בהוה – במצוי, שזו פעולה שלרוב נעשית על ידי שוורים.
בקול – ולא שם לה מחסום פיזי.
הערות:
- אם שכר בהמה ולא איפשר לה לאכול, חייב לשלם לבעל הבהמה את שווי האוכל שבהמה כזאת רגילה לאכול בזמן כזה, ושיערו חכמים שדרך שור או פרה לאכול ביום דייש אחד ארבעה קבין [=כ-5 ליטר] תבואה.
יִשְֹרָאֵל הַדָּשׁ אֲפִלּוּ בְּפָרָתוֹ שֶׁל גּוֹי וּתְבוּאָה שֶׁל גּוֹי, עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תַחְסֹם.
עובר משום לא תחסום – כי מה שקובע הוא מי שעובד איתה, ואם גוי עובד עם בהמה של יהודי, אפילו בתבואה של יהודי, מותר לו לחסום אותה, אבל אסור ליהודי להגיד לו לחסום את בהמתו.
אִם הַבְּהֵמָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לֶאֱכֹל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְמֵאָה, צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ.
צריך להשקותה – ואם עובד בה בלי להשקותה הוא כאילו עובד בה עם חסימה.
הערות:
- אסור לעובד עם הבהמה לגרום לה שלא לאכול בכל דרך שהיא, כגון להפחיד אותה על ידי חיות טרף, להשים לה את העגל שלה מחוץ לאזור העבודה כדי שלא תאכל בגלל געגועים, להחביא לה את האכל מתחת ליריעת פלסטיק, לנצל את העובדה שיש לה פצע בפה, וכל הדומה לזה. אבל מותר להאכיל אותה מזון זול יותר בכמות גדולה לפני תחילת העבודה, כדי שלא תהיה רעבה בשעת העבודה ולא תרצה לאכול. ומצד שני, מותר לבעל הבהמה להרעיב אותה, כדי שתאכל הרבה בשעת העבודה.
בְּהֵמָה שֶׁהִיא עוֹשָׂה בְּדָבָר שֶׁהוּא רַע לִבְנֵי מֵעֶיהָ, מֻתָּר לְחָסְמָה, שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל הֲנָאָתָהּ, וַהֲרֵי אֵינָהּ נֶהֱנֵית (של"ח).
דבר שהוא רע לבני מעיה – או שהיא חולה ולא בריא לה לאכול עכשיו, או שאכילת כמות לא מבוקרת תגרום לה לשלשול.
הָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְֹרָאֵל[1], חַיָב לִטַּפֵּל בָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ לִבְעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר, הָשֵב תְּשִׁיבֵם. וְכֵן כָּל מָמוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁאָדָם יָכוֹל לְהַצִּיל שֶׁלֹּא יֹּאבַד, חַיָב לְהַצִּיל, וְהוּא בִּכְלַל הֲשָׁבַת אֲבֵדָה.
אבדת ישראל – במקום שרוב העוברים הם יהודים, או שהוא חפץ שברור שהוא שייך ליהודי, כגון ספרי קודש וחפצי מצוה שונים. אבל אבידה של גוי אין צריך להחזיר, וגם אסור להחזיר, ועיין בהערה.
ליטפל בה – להתעסק בה. צריך להכניסה לביתו ולשמור עליה עד שיצליח להחזירה, ולעשות מאמץ כדי לגלות למי היא שייכת.
שנאמר – דברים כב א.
ממון של חבירו שאדם יכול להציל – כגון אם רואה בבית חברו פיצוץ בצנרת, וחבירו אינו בבית, חייב לסגור את השיבר. ואם רואה בסופר צנצנת עומדת במדף בצורה שמי שיעבור שם יפיל אותה, חייב לסדרה במקומה. וכל כיוצא בזה.
הערות:
- בסעיף זה רצה הקיצור שולחן ערוך ללמד את ההלכה העקרונית של השבת אבדה, כאשר ידוע של מי החפץ ורק צריך להחזיר, ובסעיף ה הוא מתייחס למוצא אבדה שאינו יודע של מי היא, ובסעיפים שבינתיים הוא מדבר על כך איזו אבידה אין חייבים להחזיר, ואיזו אבידה אסור לגעת בה בכלל, בין אם ידוע של מי האבידה, ובין אם אין הדבר ידוע.
- כאשר אדם רואה יהודי שעומד להפסיד כסף מפני שאדם אחר [יהודי או גוי] מרמה אותו, וכל הדומה לזה, צריך להודיע לו ולמנוע ממנו את הנזק, וגם זה בכלל ההלכה המתבארת בסעיף זה, ודוגמאות לכך יש בסימן קפא סעיף יב, ובסימן קפג סעיף א.
- אבדת גוי אסור להחזיר, אלא אם יש חוק במדינה שמחייב להחזיר אבדה, או שמחזיר כדי לקדש שם שמים, והמחזיר אבדה לגוי רק מפני תחושת המוסריות המקננת בו, נאמרו עליו דברים חמורים מאד, כמו שכתבתי בהערה לסימן קפב סעיף ד.
- יהודי מחלל שבת בפרהסיה או עובד עבודה זרה, והכופר בתורה או בנבואה, והעובר על רוב עבירות שבתורה אפילו אם אינו מחלל שבת בפרהסיה ואינו עובד עבודה זרה, דינו כגוי, ואסור להחזיר לו אבדה.
אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַדִין בְּמָקוֹם שֶׁרֹב גּוֹיִם מְצוּיִים, אֲפִלוּ נָתַן בָּהּ יִשְֹרָאֵל סִימָן, אֵינוֹ חַיָב לְהַחֲזִיר, מִשּׁוּם דְמִסְּתָמָא כְּבָר נִתְיָאֵשׁ הֵימֶנָּה[2], מִכָּל מָקוֹם טוֹב וְיָשָׁר לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין לְהַחֲזִיר לְיִשְֹרָאֵל שֶׁנָּתַן בָּהּ סִימָן. וְכוֹפִין עַל זֶה. וְאִם הַמּוֹצֵא הוּא עָנִי, וּבַעַל הָאֲבֵדָה הוּא עָשִׁיר, אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִין. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵשׁ דִּינָא דְמַלְכוּתָא לְהַחֲזִיר אֲבֵדָה, חַיָב בְּכָל עִנְיָן לְהַחֲזִיר (רנ"ט).
נתן בה ישראל סימן – והוכיח בזה שהוא בעל החפץ האבוד.
משום... – ואין חיוב מן הדין להשיב אבדה אלא אם המוצא מצא אותה בעוד שבעליה עדיין מצפים לקבלה, אבל ברגע שהתייאשו ממנה היא הופכת להפקר ומי שימצאנה מעכשיו והלאה הרי היא שלו.
כבר נתייאש הימנה – שהרי יודע שאם ימצאנה גוי לא יחזירנה, והסבירות שישראל מצא אותה נמוכה.
טוב וישר – ההלכה שצריך לנהוג לפנים משורת הדין נלמדת מן הפסוק (דברים ו יח) 'ועשית הישר והטוב בעיני ה' '.
להחזיר לישראל שנתן בה סימן – אבל אינו חייב אפילו לפנים משורת הדין לנסות לאתר את היהודי המאבד, ואין צריך להחזיר אלא אם יודע מי הוא, או שהמאבד שמע על כך שהוא מצא את החפץ ובא מאליו ונתן בו סימן.
וכופין על זה – אף שמדובר על דבר שהדין אינו מחייבו, אבל מאחר ולמוצא אין הפסד אמיתי, ולמאבד יש הפסד, יכולים בית הדין להחליט שמצופה מיהודי שיתחשב במצב זה, ויחזיר את האבדה, וגם ינסו להכריח אותו לקיים את חובתו המוסרית, על ידי הסברה תקיפה, אבל לא על ידי אמצעי כפייה משפטיים.
ואם המוצא הוא עני... – ובזה מתבטא העובדה שמן הדין אין צריך להחזיר, דהיינו שמפעילים שיקול דעת אם ניתן לצפות מן המעורבים בדבר לנהוג לפנים משורת הדין, שבדברים שאדם חייב מן הדין לשלם אין מקום להתחשבות במצב הכלכלי, שנאמר (ויקרא יט טו) 'לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל'.
בכל עניין – גם אם בעל האבדה עשיר והמוצא עני.
הערות:
- אין כוונת הפוסקים שבמדינה שיש חוק להחזיר כל אבדה צריך להחזיר אבדה גם לגוי, אלא שבמקום שהאבדה של יהודי, והוא לא בהכרח מתייאש, כי חושב שהגוים שימצאוה יחזירוה מפני דין המלכות, אם ימצאנה יהודי במקום כזה יהיה חייב להחזיר, שהרי לא התייאש המאבד. אבל להחזיר אבדה לגוי אסור אפילו במקום שיש דין מלכות להחזיר, אלא אם רוצה לקדש את השם, כמו שביארנו, או שחושש מהעונש שיושת עליו אם ייתפס.
- תפקיד בית הדין בעם ישראל אינו מסתכם בקבלת הכרעות משפטיות, אלא כל בית דין צריך לנסות ככל יכולתו להעלות את הרמה הרוחנית של תושבי העיר, ולהכריח אותם לנהוג בהתאם למצופה מהם כבנים לעם הנבחר. דוגמאות לכך ראינו בסימן סב סעיף טו, סימן קפד סעיף ז, ובעוד מקומות.
כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה, בֵּין שֶׁיֵשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן, אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה, כְּגוֹן טַלִּית וְקַרְדֹּם בְּצַד הַגָּדֵר, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם הִנִּיחָם שָׁם בְּכַוָּנָה אוֹ אִבְּדָם שָׁם, אָסוּר לִגַּע בָּהֶם (ר"ס).
שיש בה סימן – ואין המאבד מתייאש ממנה.
שאין בה סימן – והמאבד אמור להתייאש ממנה.
דרך הנחה – שלא נפל ממנו אלא הניחו שם ושכחו.
אסור ליגע בהם – שהרי הבעלים יחזרו לקחתו.
הערות:
- דין זה שלא יגע בחפץ שנמצא דרך הינוח, או בספק הינוח, הוא נכון במקום שיש להניח שהחפץ ישתמר עד שיבואו הבעלים, אבל אם החפץ אינו משתמר שם, כגון באמצע מרכז קניות, אם אין בו סימן הרי הוא שלו, ואם יש בו סימן צריך לקחתו ולאתר את הבעלים, ואם הוא במקום שהחפץ יכול להשתמר למשך זמן מה אבל לא לטווח הארוך, אם יש בו סימן יקחנו ויחזירנו, ואם אין בו סימן לא יגע בו.
- בכל מקרה שהדין הוא שלא לגעת בחפץ, ולקחו בגלל שלא ידע את הדין, ישאל שאלת רב מה עליו לעשות בחפץ, כי יש בזה הרבה חילוקי דינים, שלפעמים הוא שלו, ולפעמים יהא מונח עד שיבוא אליהו, ולפעמים יחזירנו למקום שמצאו שם.
מִי שֶׁהוּא זָקֵן מְכֻבָּד, וּמָצָא אֲבֵדָה וְהוּא דָבָר מְבֻזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁלּוֹ, לֹא הָיָה נוֹטְלוֹ לַהֲבִיאוֹ לְבֵיתוֹ, מִשּׁוּם דַהֲוֵי לֵהּ בִּזָּיוֹן, אֵינוֹ חַיָב לְטַּפֵּל בָּהּ. וּמִכָּל מָקוֹם יֶשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִין וּלְטַפֵּל בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ (רס"ג).
זקן – אדם מבוגר [בזמנים שהיו רגילים לכבד אנשים מבוגרים כראוי, כמבואר בסימן קמד סעיף ב]. וכן הדין בתלמיד חכם שצריך לנהוג בו כבוד מפני תורתו, אפילו אם הוא צעיר לימים.
דבר מבוזה – שאין דרך אנשים במעמד שלו להסתובב עם חפצים כאלו ברחובות.
היה שלו לא היה נוטלו – אבל אם במקרה כזה היה מוותר על כבודו מפני ההפסד הכספי, אסור לו להתכבד על חשבון חבירו וחייב להחזיר.
הערות:
- דין זה שלפנים משורת הדין יש לטפל באבדה גם אם אינה לפי כבודו, כתבו השולחן ערוך בחכם ובזקן מכובד, אבל הרמ"א כתב עליו שאסור לתלמיד חכם לזלזל בכבוד תורתו להחזיר אבדה שאינה לפי כבודו, ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין ישלם את שווי האבדה מכיסו, ולפי זה אין נוהג דין זה לעשות לפנים משורת הדין אלא בזקן, אבל לא בחכם, ויתכן שבגלל זה השמיט הקיצור שולחן ערוך את דין החכם.
מָצָא מְצִיאָה וְאֵינוֹ יוֹדֵע מִי אִבְּדָהּ, בֵּין שֶׁיֵשׁ בָּה סִימָן בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן, יֵשׁ בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִינִים, וְיַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ יַעֲשֶׂה.
הרבה חילוקי דינים – דאמנם בעקרון דבר שיש בו סימן צריך להחזיר ודבר שאין בו סימן הרי הוא שלו, אבל ישנם יוצאים מן הכלל רבים מאד, לשני הכיוונים, ואין אפשרות במסגרת ספר קיצור הלכות להקיף את פרטי הדינים בזה.
[1] אבידת נכרי מותרת מעיקר הדין, ואם מחזירה לקדש שם שמים הרי זה משובח.
[2] ובכל אבדה שאין בה סימן שלהלכה הרי היא שלו, זהו דווקא אם בשעה שמצא המוצא, כבר הרגיש המאבד שנאבדה לו אבדתו (כגון אם זה היה כסף או פירות, שמרגישין מיד בנפילתן) אבל אם עדיין לא ידע שנפל לו, אין המציאה שלו, ואפילו אם אחר כך הבעלים התייאשו, האבידה אינו של המוצא. (ילקוט יוסף חו"מ רנט, ט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך