הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁצָּעַק עָלָיו מֵאֲחֲרָיו אוֹ שֶׁנִּרְאָה לוֹ בַּאֲפֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, חַיָב בְּדִינֵי שָׁמָיִם [ת"כ].
מבעית – מבהיל.
חייב בדיני שמים – אם קרה נזק כלשהו בגלל הבהלה והפחד, אפילו נזק בריאותי או נפשי, אין בית הדין מחייבים את המבהיל, אבל אם לא יפצה את האדם שנבהל על הנזק ייענש על כך בשמים.
הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן אֶת הַמָּמוֹן לְנֶּחְבָּל מָה שֶׁנִּתְחַיֵב לוֹ עֲבוּר הַחֲבָלָה, וְכֵן גַנָּב אוֹ גַזְלָן, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוּ אוֹ שִׁלְּמוּ, מִכָּל מָקוֹם אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶם עַד שֶׁיְבַקְשוּ מְחִילָה מֵאֵת הַנֶּחְבָּל אוֹ הַנִּגְזָל אוֹ הַנִּגְנָב עַל הַצַּעַר שֶׁהָיָה לָהֶם. וְהֵם יִמְחֲלוּ וְלֹא יִהְיוּ אַכְזָרִים. (עַיֵן לְעֵיל סִימָן קלא סָעִיף ד)
מה שנתחייב לו עבור החבלה – בזמננו אין בית דין דנים דיני חבלות, ואינם קובעים את גובה התשלום, אבל החובל מצידו צריך לשלם על החבלה ובית הדין מנדים אותו עד שישלם סכום שירצה את חברו, או עד שבית הדין קובעים ששילם מספיק.
עיין לעיל... – כיצד מפייסים, ומה מחוייבויותיו המוסריים של הפוגע ושל הנפגע.
הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּצָרָה, רַחְמָנָא לִצְּלָן, וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְעַצְמוֹ אוֹ לִשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ, חַיָב לִטְרֹחַ וְלִשְׂכֹּר וּלְהַצִּילוֹ, וְחוֹזֵר וְנִפְרָע מִמֶּנּוּ אִם יֶשׁ לוֹ. וְאִם אֵין לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִמָּנַע בִּשְׁבִיל זֶה, וְיַצִּילֶנּוּ בְמָמוֹן שֶׁלּוֹ. וְאִם נִמְנַע, עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וְכֵן אִם שָׁמַע מֵאֵיזֶה רְשָׁעִים מְחַשְׁבִים רָעָה עַל חֲבֵרוֹ אוֹ טוֹמְנִים לוֹ פַח וְלֹא גִלָּה אָזְנוֹ לְהוֹדִיעוֹ, אוֹ שֶׁיָכוֹל לְפַיְסָם בְּמָמוֹן בִּגְלַל חֲבֵרוֹ וּלְהָסִיר מַה שֶׁבִּלְבָבָם וְלֹא פַיְסָם, וְכַיּוֹצֵא בַּדְבָרִים אֵלּוּ, עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וְכָל הַמְקַיֵם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִשְֹרָאֵל, כְּאִלּוּ קִיֵם עוֹלָם מָלֵא[1] (וְעַיֵּן יורה דעה סִימָן קנח) (תכ"ו וסנהדרין ל"ז).
בצרה – מדובר כאן על צרה שיש בה סכנת חיים. ובסימן קפז סעיף א יתבאר שכן הדין אם רואה שחברו עומד להינזק נזק כספי.
רחמנא ליצלן – ה' יצילנו.
ונפרע ממנו – גובה מן הניצול את הכסף שהוציא על הצלתו.
לטרוח ולשכור – אבל אינו חייב לקחת על עצמו סיכונים.
לא תעמוד על דם רעך – ויקרא יט טז.
מאיזה רשעים – על רשעים כלשהם, בין יהודים בין גוים.
בגלל חבירו – בקשר לחבירו.
ולהסיר מה שבלבבם – לגרום להם שלא ירצו להזיק לחבירו.
כאילו קיים עולם מלא – לכן נברא האדם יחידי, ללמד ששוה לברוא עולם עבור איש אחד בלבד.
עיין יורה דעה סימן קנח – שם מבואר שאסור להציל גוי או למנוע ממנו להינזק, וגם סוגים שונים של יהודים הם בכלל איסור זה, כגון הכופרים בתורה או שעושים עבירות כדי להכעיס את הקב"ה, ועוד, וקצת רמז הקיצור שולחן ערוך הלכות אלו בסימן קסז סעיפים יט-כ, ורק אם יש חשש שתתפתח אנטישמיות בעקבות הפקרת הגוי למוות, מותר להצילו.
מִי שֶׁעוֹסֵק בְזִיּוּפִים וְיֵש לָחוּשׁ שֶׁיְסַכֵּן בָּזֶה רַבִּים, דִּינוֹ כְּמוֹ רוֹדֵף, וּמַתְרִין בּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה. וְאִם אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ, מֻתָּר לְמָסְרוֹ לְמַּלְכוּת וְלוֹמַר, שֶׁאֵין אַחֵר מִתְעַסֵּק בָּזֶה אֶלָּא פְלוֹנִי לְבַדּוֹ. וְכֵן יָחִיד שֶׁמַּעֲלִילִים עָלָיו בִּגְלָלוֹ, יָכוֹל לוֹמַר לָהֶם, אֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא פְלוֹנִי לְבַדּוֹ [שפ"ח תכ"ה].
זיופים – של מטבעות.
שיסכן בזה רבים – כי הגוים נותנים עונש קולקטיבי לכל היהודים אם אינם יודעים מי הזייפן, או שמטילים את האשמה על מישהו שאינו אשם.
כמו רודף – הרודף אחר חבירו להרגו מותר להצילו אפילו בנפש הרודף אם אין דרך אחרת להצילו. ולא רק הגנה עצמית מותרת, אלא לכל אדם מותר להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף, והיא מצוה גדולה. ואין צריך להמתין עד שרואים אותו רודף אחריו בנשק, אלא ברגע שמבינים מתוך מעשיו שמתכוון להרוג או לסכן בצורה כלשהי אדם מישראל, מצוה להרגו אם אין דרך אחרת למנוע ממנו לבצע את זממו. וזאת הסיבה שמותר להרוג 'מוסר' כמו שביארנו בסימן קפג סעיף ד. דין זה נלמד ממה שכתבה התורה שגנב שבא במחתרת לפרוץ לתוך הבית, מאחר ואם בעל הבית ינסה למנוע ממנו לגנוב יש סיכוי שהגנב יהרוג אותו, לכן מותר לו להרוג את הגנב, שנאמר (שמות כב א) 'אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים'.
משגיח – מתייחס.
שאין אחר מתעסק בזה – ההצדקה למסרו קיימת אם השלטונות חושבים שאחר מתעסק בזה, ציבור או יחידים, ואינם מוכנים לקבל כשאומרים להם רק מי לא מתעסק בזה אם לא אומרים להם מי כן. ואם יש סיכון שברגע שיעלילו השלטונות על מישהו שוב לא יעזבוהו, או שייגרם לו נזק בינתיים, מותר למסור את המתעסק בזה גם לפני שיעלילו, כדי להציל אחרים.
נוֹהֲגִין שֶׁשִּׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר דָּנִין דִינֵי קְנָסוֹת, כְּגוֹן עַל חֲבָלוֹת וְחֵרוּפִים וְכַדּוֹמֶה, וְאֵין לָהֶם לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּלִי בֵית דִּין, כִּי יֵשׁ בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ הַרְבֵּה חִלוּקֵי דִינִים, וְאֵין לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִן הָרָאוּי עַל פִּי הַדָּת, וְאַל יְהִי קַל בְּעֵינֵיהֶם כְּבוֹד הַבְּרִיוֹת (סי' א' ב' ת"כ ורז"ש).
שבעה טובי העיר – פורום של שבעה אנשים שמנהלים את ענייני הקהילה והם מתמנים על דעת רוב אנשי הקהילה, ויש להם סמכויות שונות.
דנין דיני קנסות – דיני קנסות הם במובנם המצומצם כל החיובים שהתורה מחייבת כקנס ולא כתשלום, כגון תשלומי כפל של גנב, והדין הוא שכדי לדון דיני קנסות צריך דיינים 'סמוכים', שקיבלו את סמיכתם סמוך מפי סמוך עד יהושע שסמכו משה רבינו. ואין סומכים אלא בארץ ישראל, ואין סומכים אלא את מי שראוי להורות הלכה בכל התורה כולה. ובמובן הרחב יותר כוללים במושג 'דיני קנסות' דינים נוספים שגם אותם רק לדיינים סמוכים יש סמכות לדון בהם, כמו בהמה שחבלה בבהמח אחרת או באדם, וכן אדם שחבל באדם אין דנים דיינים שאינם סמוכים דיני צער ובושת. ובזמננו בטלו דיני קנסות, שאין לנו דיינים סמוכים, והסמיכה תתחדש רק עם ביאת המשיח.
ובכל זאת ניתן רשות לדיינים בזמננו, או לטובי העיר, להלקות או לנדות את העבריינים עד שישלמו ויפייסו את הניזוק, כמו שביארנו בסעיף ז.
כמו כן יש סמכות לדיינים או לטובי העיר להעניש עבריינים או מזיקים בעונשים נוספים במקרים שבהם יש צורך להרתיע את העבריין שהוא מועד לחזור על מעשיו, או במקרה שהציבור כולו מזלזל בעניין מסויים וצריך ליצור הרתעה אצל הציבור. ובמקרים אלו יש להם סמכות לענוש עונשים גופניים או ממוניים שונים, וכן לבייש את העבריינים בדרכים שונות.
חרופים – דיבורים פוגעים ומביישים.
אין להם לעשות דבר בלי בית דין – אף שיש להם את הסמכות לדון כפי ראות עיניהם, מאחר ויש שיקולים שונים שנכון לקחת אותם בחשבון, וטובי העיר, מאחר ואינם בהכרח תלמידי חכמים ודיינים, לא תמיד יודעים לשקול את השיקולים הנכונים.
הרבה חילוקי דינים - פעמים שמנדין ופעמים שמכין, וגם יש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ, וגם יש חילוק בין העובר על דברי תורה לעובר על דברי חכמים ולעובר על המנהג, וגם יש עובר על דברי סופרים ופטור מעונש, שאין האיסור אלא לכתחילה, ובחבלות וחירופים יש חילוקים בין התחיל במריבה ללא התחיל, ופעמים שאף שלא התחיל חייב, וגם יש חירופים שחייב עליהם נידוי, ויש שחייב עליהם מלקות ארבעים כדי לביישו בלבד, ויש שפטור לגמרי.
אל יהי קל בעיניהם כבוד הבריות – לא יפגעו בכבודו של שום אדם בקלות דעת, אלא אחרי שיקול דעת מעמיק.
מְעֻבֶּרֶת שֶׁהִיא מַקְשָה לֵילֵד, כָּל זְמַן שֶהָעֻבָּר בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, מֻתָּרִין לְחַתְּכוֹ בֵּין בְסַם בֵּין בְּיָד, שֶׁכֹּל שֶׁלֹּא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֵין שֵׁם נֶפֶשׁ עָלָיו. וּבִשְׁבִיל לְהַצִּיל אֶת הָאֵם[2], מֻתָּרִין לְחַתְּכוֹ, מִשׁוּם דַּהֲוֵי לֵהּ כְּמוֹ רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. אֲבָל כְּשֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ, וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם (תכ"ה).
מקשה לילד – שהלידה נתקעה, ואם לא יימצא פתרון היולדת תמות, לפני עידן ניתוחי החירום הקיסריים, או כאשר האם מסרבת לניתוח בגלל הסיכונים שבו.
מותרין לחתכו – להרוג את העובר ולחתוך אותו לחתיכות, כדי להציל את חיי האם.
סם – להרוג את העובר לפני שחותכים אותו על ידי זריקה וכדומה.
אין שם נפש עליו – אין העובר נקרא נפש, ולכן אף שאסור להרגו ללא סיבה מוצדקת, אבל חייו חשובים פחות מחיי האם.
כמו רודף אחר חברו להרגו – שמותר ומצוה להרגו כדי להציל את חברו, ואין הבדל בין אם הרודף הוא גדול או קטן, כי לא בגלל אשמתו הורגים אותו, אלא בגלל זכותו של הנרדף לחיים.
כשהוציא ראשו – זהו השלב שבו העובר הופך לתינוק, ותינוק הוא נפש, ואין חייו חשובים פחות מחיי האם.
אין נוגעים בו – לפגוע בחייו כדי להציל את האם, אבל מותר לשבור לו כתף כנהוג אם יש בכך צורך.
אין דוחין נפש מפני נפש – כאשר לא ברור מי מהם רודף את מי, שהרי מבנה גופה של האם מסכנת את חיי התינוק, באותה מידה שהוא מסכן את חיי האם.
וזהו טבעו של עולם – התנגשות זו בין חיי האם לחיי התינוק מקורה בתכנון העולם על ידי הבורא, ולא תלוי ביוזמת אחד הגורמים המעורבים, ולכן אין אפשרות לבחור להציל את חיי האם תמורת חיי העובר.
הַשׁוֹאֵל אוֹ הַשּׂוֹכֵר בְּהֵמָה אוֹ מִטַּלְטְלִין מֵחֲבֵרוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי, לֹא לְהַשְׁאִילָם וְלֹא לְהַשְׂכִּירָם לְאַחֵר שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים. אֲפִלּוּ סְפָרִים שֶׁיֵשׁ מִצְוָה בְּהַשְׁאָלָתָן, אֵין אוֹמְרִים, מִן הַסְּתָם נִיחָא לַבְּעָלִים שֶׁתֵּעָשֶׂה מִצְוָה בְּמָמוֹנָם, כִּי שֶׁמָּא אֵין רְצוֹנָם שֶׁיְהֵא דָבָר שֶׁלָּהֶם בְּיַד אַחֵר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן בְּעֵינֵיהֶם. אֲבָל מֻתָּר לַשּׁוֹאֵל סֵפֶר לְהַנִּיחַ לְאַחֵר לִלְמֹד בּוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְמַד, רַק יְחִידִי, וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּיָחַד. וְאִם יָדוּעַ שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל הַבְּעָלִים לְהַאֲמִין לָזֶה הַשֵּׁנִי בִּדְבָרִים כָּאֵלּוּ, מֻתָּר הַשּׁוֹאֵל לְהַשְּׁאִיל לוֹ וְהַשּׂוֹכֵר לְהַשְּׂכִּיר לוֹ [רצ"א שמ"ב].
יש מצוה בהשאלתן – שכתוב בתהילים (קיב ג) 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד', ואינו מובן כל כך, שהיינו מצפים שדווקא אדם המוציא את ההון ואת העושר מביתו ועושה בו מצוות תעמוד לו צדקתו, וביארו חכמינו שמדובר כאן על מי שכותב או רוכש ספרי קודש, ומשאילם לאחרים, שאין הונו נפגע על ידי זה, ובכל זאת יש בידו מצוה עצומה.
מן הסתם ניחא לבעלים שתיעשה מצוה בממונם – שזה הגיון שההלכה מתחשבת בו במקומות אחרים, כמו בסימן ט סעיף יא ובסימן י סעיף כב.
ביד אחר שאינו נאמן בעיניהם – שישמור על החפץ כראוי, או שלא יגנוב את החפץ ויכחיש שקיבל אותו, או שישכח היכן הניחו, או שישתמש בו כראוי ולא יגרום לו קלקול, או שישלם בלי לעשות בעיות אם יקרה משהו לחפץ, שהרי אמינות היא דבר אינדיבידואלי, וכל אחד נותן אימון באנשים אחרים.
להניח לאחר ללמוד בו בתוך ביתו – כי כל עוד שהראשון לוקח אחריות, אין סיבה שלא ירצה בעל הספר לעשות חסד גם עם חברו.
יחידי ולא שניהם ביחד – שכאשר שנים לומדים ביחד מתוך ספר אחד, יש יותר סיכון שהספר ייקרע, ומאחר ואין לנו בסיס להנחה שבעל הספר מוכן לקחת גם את הסיכון הזה, אסור לעשות זאת ללא אישור מפורש.
בדברים כאלו – למשל שהוא רגיל להשאיל ספרים גם לו.
השואל להשאיל – אבל אסור לשואל להשכיר, כי האחריות של השוכר פחותה משל השואל.
השוכר להשכיר – או להשאיל.
מִצְוָה לָתֵת שְׂכַר פְּעֻלַּת שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ. וְאִם אֵחַר, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶאֱמַר, בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶׁמֶשׁ. וּכְמוֹ כֵן מִצְוָה לָתֵת שְׂכַר בְּהֵמָה אוֹ כְלִי בִּזְמַנּוֹ. וְאִם אַחֲרוֹ, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶנֶּאֱמַר, לֹא תַעֲשׂק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן וְגוֹ' בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ. וְאֵיזֶהוּ זְמַנּוֹ. אִם כָּלְתָה הַמְּלָאכָה בַּיּוֹם, זְמַנּוֹ כָּל הַיּוֹם. וְאִם עָבַר הַיּוֹם וְלֹא נָתַן לוֹ, עוֹבֵר עַל בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶׁמֶשׁ. וְאִם כָּלְתָה הַמְּלָאכָה לְאַחַר שֶׁיָצָא הַיוֹם וְנִכְנַס הַלַּיְלָה, זְמַנוֹ כָּל הַלָּיְלָה. עָבַר הַלַּיְלָה וְלֹא נָתַן לוֹ, עוֹבֵר עַל לֹא תָלִין פְּעֻלַת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. וְכֵן שְׂכִיר שָׁבוּעַ, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, יָצָא מִמְּלַאכְתּוֹ בַיוֹם, יֶשׁ לוֹ זְמָן כָּל הַיוֹם. יָצָא מִמְּלַאכְתּוֹ בַלַּיְלָה, יֶשׁ לוֹ זְמָן כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא יוֹתֵר.
שכר פעולת שכיר – השכר על הפעולה של אדם שכיר.
שנאמר – דברים כד טו.
שכר בהמה או כלי – לשלם את דמי השכירות בזמן.
כלתה המלאכה – הסתיימה העבודה, בין אם מדובר בעבודה בקבלנות, ובין אם מדובר על עבודה בשעות מסוימות והסתיים הזמן שסוכם עליו שיש לעבוד בו.
ביום – בזמננו נדיר שפועל עובד מתחילת היום ועד סופו, ולרוב מסתיימת עבודתו בשעה קבועה פחות או יותר בשעות אחר הצהריים, ובפרט בקיץ, וצריך להיזהר לשלם להם לפני שתשקע השמש.
לא תלין... – ויקרא יט יג.
שכיר שבוע – אדם ששכרו אותו למשך שבוע לעשות עבודה, אז אם העבודה או שעות העבודה שבסוף השבוע הסתיימו ביום צריך לשלם ביום, ואם בלילה בלילה.
וְכֵן אִם נָתַן טַלִיתוֹ לְאֻמָּן לְתַקְּנָהּ בְּקַבְּלָנוּת וֶהֱבִיאָהּ לוֹ בַיוֹם, יֶשׁ לוֹ זְמָן כָּל הַיוֹם בִּלְבָד. הֱבִיאָהּ לוֹ בַלַּיְלָה, יֶשׁ לוֹ זְמָן כָּל הַלַּיְלָה בִּלְבָד. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד הָאֻמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה וְכָלְתָה מְלַאכְתָּהּ, אֵין בַּעַל הַבַּית עוֹבֵר, אֲפִלּוּ הִיא אֵצֶל הָאֻמָּן כַּמָּה יָמִים. וַאֲפִלּוּ הוֹדִיעוֹ שֶׁיָבִיא לוֹ מָעוֹת וְיִטּוֹל אֶת שֶׁלּוֹ, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ עוֹבֵר.
טליתו – בגדו.
אומן – איש מקצוע.
קבלנות – במחיר קבוע לעבודה.
הביאה לו – האומן הביאה לבעליה.
הודיעו – האומן.
אֵינוֹ עוֹבֵר משּׁוּם בַּל תָּלִין וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן תְּבָעוֹ הַשָּׂכִיר וְיֶשׁ לוֹ מָעוֹת לִתֵּן לוֹ[3]. אֲבָל אִם לֹא תְבָעוֹ הַשָּׂכִיר, אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ וְאֵין לוֹ מָעוֹת, אֵינוֹ עוֹבֵר. וּמִכָּל מָקוֹם מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לִלְווֹת וְלִפְרֹעַ לַשָּׂכִיר בִּזְמַנּוֹ, כִּי הוּא עָנִי וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׁא אֶת נַפְשׁוֹ. וּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁלֹּא לִפְרֹעַ לַפּוֹעֲלִים עַד לְאַחַר הַחֶשְׁבּוֹן, אֲפִלּוּ תָבְעוּ מִמֶּנּוּ דָבָר מֻעָט שֶׁבְּוַדַּאי מַגִּיעַ לָהֶם, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ עוֹבֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָדוּעַ שֶׁדַּרְכּוֹ כֵן, עַל דַּעַת כֵּן נִשְׂכְּרו אֶצְלוֹ (של"ט).
תבעו השכיר – דרש ממנו שישלם לו.
לא תבעו – אפילו אם יש לו כסף.
ללוות ולפרוע – ללוות כסף כדי שיוכל לשלם.
כי הוא עני... – דברים כד טו.
לאחר החשבון – שמסכם את שעות העבודה, ועושה חשבון כמה כסף הוא חייב, כמו שמקובל היום בשכירים.
תבעו ממנו דבר מועט שבוודאי מגיע להם – גם אם רוצים כמה שקלים ואומרים לבעל הבית שיוריד אותם מהחשבון.
על דעת כן נשכרו אצלו – ההלכה לשלם באותו יום אינה אלא במקרה שבו הפועלים ניגשו לעבודה בציפיה שישלמו להם עם גמר העבודה. אבל אם הפועלים יודעים מראש שלא יקבלו את המשכורת מיד, אין בעל הבית עובר על איסור אלא אם יגיע הזמן שלפי ההסכם או לפי מנהג המקום הוא אמור לשלם. ולמשל אם מקובל שמשלמים לעובדים ב15 לחודש הבא, אינו עובר עד ה15, ואפילו אם הפועלים מבקשים מקדמה בסכום נמוך אינו חייב לתת להם, וגם ב15 אינו עובר על איסור דאורייתא, אבל חייב לתת לו מיד כשיש לו כסף, ואם אינו נותן לו עובר על (משלי ג כח) 'אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן – ויש אתך'.
[1] הרואה את חברו טובע בים, או שמחבלים באים עליו ויכול להצילו, בין אם זה אשה או גבר, חייב להצילו. ואם לא הצילו, עובר על איסור של לא תעמוד על דם רעך. וכל זה כשבא לידו, אבל אינו מחוייב להמציא עצמו לידי כך. (ילקוט יוסף חו"מ תכ, א).
חולה כליות הזקוק לתרומת כליה עד שנישקפת סכנה לחייו, מותר על פי ההלכה לתרום לו כליה, ואף מצוה לעשות כן, כיון שהרופאים אומרים שהסיכון קטן מאוד, והמציל נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא. (ילקוט יוסף חו"מ תכ, ד).
[2] ואיסור גמור לעשות הפלה אם אין סכנה לאשה, ואף יש בזה דין 'רציחה'.
[3] ואם יודע השכיר שלבעל הבית יש כסף רק בסוף חודש וכדומה, אינו עובר על בל תלין בסוף היום, אלא מהיום שידוע שיש לו כסף. (שולחן ערוך חו"מ שלט, ט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך