הלימוד היומי יג תמוז

סעיף ב

אָסוּר לְאִישׁ לְהַעֲבִיר שְׂעַר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה אֲפִלּוּ בְּמִסְפָּרַיִם כְּעֵין תַּעַר, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּגַלְחָן סָמוּךְ לַבָּשָׂר מַמָּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ תִּקּוּן לַנָּשִׁים. וְאָסוּר לָחֹךְ בְּיָדוֹ בִּשְׂעַר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה כְּדֵי לְהַשִּׁירָן. אֲבָל עַל יְדֵי בִגְדוֹ, מֻתָּר. וּמִי שֶׁיֵשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּבֵית הַשֶּׁחִי וּבְבֵית הָעֶרְוָה וּמִצְטַעֵר מֵחֲמַת הַשְׂעָרוֹת, מֻתָּר לְהַעֲבִירָן.

 

שזהו תיקון לנשים – ובמקומות שגם האנשים נוהגים להסיר את השערות הללו, אפילו אם הוא מנהג הגוים, מותר גם ליהודים להסירם, אבל בני תורה מחמירים בזה.

כדי להשירן – שאין איסור זה דומה לאיסור גילוח פאות הראש והזקן ששם מותר לתלוש את השערות, כי שם התורה אסרה גילוח, אבל כאן כל שעושה כדרך שנשים עושות עובר באיסור זה.

על ידי בגדו מותר – שאין דרך נשים לעשות כן.

חטטין – פצעים.

מותר להעבירן – כי אינו עושה לשם נוי וייפוי.

 

סעיף ג

אָסוּר לְאִישׁ לְלַקֵּט אֲפִלּוּ שְׂעָרָה אַחַת לְבָנָה מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹרוֹת, שֶׁזֶּהוּ נוֹי אִשָּׁה, וְאָסוּר מִשּׁוּם לֹא יִלְבַּשׁ גֶבֶר. וְכֵן אָסוּר לוֹ לִצְבּוֹעַ אֲפִלּוּ שַׂעֲרָה אַחַת לְבָנָה שֶׁתְּהֵא שְׁחוֹרָה. וְכֵן אָסוּר לְאִישׁ לְהִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאֶה. וְאִם רוֹאֶה מִשּׁוּם רְפוּאָה, אוֹ שֶׁמְּסַפֵּר אֶת עַצְמוֹ, אוֹ כְּדֵי לְהָסִיר הַכְּתָמִים מֵעַל פָּנָיו אוֹ הַנּוֹצוֹת מֵרֹאשׁוֹ, מֻתָּר. וּבְמָקוֹם שֶהַדֶרֶךְ הוּא שֶׁגַּם הָאֲנָשִׁים רוֹאִים בַּמַּרְאֶה, בְּכָל עִנְיָן מֻתָּר.

 

להסתכל במראה – כי הסתכלות במראה הוא גם כן מנהג נשים שחשוב להן להתייפות.

משום רפואה – שצריך לראות פצע בפניו או בעיניו.

מספר את עצמו – כדי שלא ייחתך.

להסיר הכתמים... – אם מתבייש לילך כך בין הבריות ומצטער מזה.

הערות:

-       אמנם במקום שדרך הגברים לראות במראה מותר, אבל רוח ההלכה היא שאינו נכון שגברים יטפחו את הופעתם החיצונית כדרך שנשים עושות, ואין להם אלא לדאוג לכך שייראו נורמלים, ולא יזלזלו בהם בעקבות הופעתם. אך מה שחדשים מקרוב באו, שגברים מסתרקים תסרוקות מיוחדות דבר יום ביומו, ומשקיעים בזה מחשבה ומאמץ, אין ספק שהוא אסור, והוא תועבת ה'.

 

 

סימן קעב - הלכות חדש ובו ג סעיפים:

סעיף א

כְּתִיב, וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְגוֹ'. פֵּרוּשׁ, שֶׁאֲסוּרִין לֶאֱכֹל מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים עַד לְאַחַר הַקְרָבַת הָעֹמֶר שֶׁהִקְרִיבוּ בְּשִׁשָׁה עָשָר בְּנִיסָן. וּבִזְמַן שֶׁאֵין עֹמֶר, כָּל הַיוֹם אֲסוּרִין. וְּלִבְנֵי חוּץ לַאָרֶץ שֶׁעוֹשִין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים מֵחֲמַת סְפֵקָא, גַּם כָּל יוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר, אָסוּר עַד תְּחִלַּת לֵיל שְׁמוֹנָה עָשָׂר[1]. וּתְבוּאָה שֶׁנִּזְרְעָה וְנִשְׁרְשָׁה קֹדֶם ט"ז בְּנִיסָן, הַעֹמֶר הַזֶה הִתִּירָהּ, וּמֻתֶּרֶת מִיָד לְאַחַר קְצִירָתָהּ. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁרְשָׁה קֹדֶם שִׁשָׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, אֲסוּרָה עַד שֶׁיָבוֹא הָעֹמֶר הַבָּא.

 

כתיב – ויקרא כג יד.

קלי – גרעיני תבואה קלוים.

כרמל – גרעיני תבואה לחים.

חמשת המינים – מיני דגן: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל, שיפון.

העומר – הקרבן הראשון שהיה קרב מן התבואה החדשה, כמבואר בפרשת אמור (ויקרא כג ט-יא, ב יד-טז)

בששה עשר בניסן – יום ראשון של חול המועד פסח.

שאין עומר – שבית המקדש חרב.

מחמת ספקא – כזכר לתקופה שבה היו קובעים את ראש חודש לפי עדות של אנשים שאמרו שראו את הירח, והיו שלוחים יוצאים מהסנהדרין ויוצאים לארצות הגולה כדי להודיע ליהודים שבכל המקומות הרחוקים מתי קידשו הסנהדרין את החודש. ובחו"ל ברוב המקומות לא נודע עד כניסת החג מתי נקבע ראש חודש, ונאלצו לעשות את החגים במשך יומיים.

נזרעה ונשרשה – לרוב תבואה משרישה ביום השלישי לזריעתה.

העומר הזה – או – בזמן הזה – סוף היום.

אם לא נשרשה קודם ששה עשר בניסן – בארץ ישראל זורעים את התבואה במהלך החורף, ולא בסביבות פסח, והתבואה לרוב בשלה רק לאחר הפסח, כך שלא מצוי כל כך שיהיה חשש איסור חדש במאכלים. בחו"ל המצב שונה, כמבואר בסעיף ב.

 

סעיף ב

לְדַעַת רֹב גְּדוֹלֵי הַפּוֹסְקִים, אִסּוּר זֶה גַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ הוּא מִן הַתּוֹרָה[2]. וְלָכֵן צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ מְאֹד בִּתְבוּאָה שֶׁנִזְּרְעָה לִפְעָמִים אַחַר הַפֶּסַח אוֹ סָמוּךְ לִפְנֵי הַפֶּסַח, שֶלֹּא הִשְׁרִישָׁה קֹדֶם שִׁשָׁה עָשָֹר בְּנִיסָן, כְּגוֹן שְׂעוֹרִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת גַּם חִטִּין, שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת עַד לְאַחַר שִׁבְעָה עָשָׂר בְּנִיסָן הַבָּא. (וְאִם הִשְׁרִישָׁה בְּיוֹם שִׁשָׁה עָשָׂר, מֻתֶּרֶת בִּתְחִלַּת לֵיל שִׁבְעָה עָשָׂר בְּנִיסָן הַבָּא, מִכֹּחַ מִמַּה נַפְשָׁךְ). וְגַם הַשֵּׁכָר שֶׁנַּעֲשָׂה מִתְּבוּאָה זוֹ, אָסוּר עַד לְאַחַר הַפֶּסַח הַבָּא. וְכֵן הַשְּׁמָרִים, אֲסוּרִים. וְאִם חִמְּצוּ בָהֶם עִסָּה, אֲפִלּוּ מִתְּבוּאָה יְשָׁנָה, כָּל הָעִסָּה אֲסוּרָה מֵחֲמַת הַשְּׁמָרִים. תְּבוּאָה שֶׁמִּסְתַּפְּקִים בָּהּ אִם הִיא יְשְׁנָה אוֹ חֲדָשָׁה, יַעֲשׂוּ עָלֶיהָ שְׁאֵלַת חָכָם.

 

שנזרעה לפעמים אחר הפסח – במדינות מזרח אירופה הקרות כפולין ורוסיה, כאשר רק בסביבות פסח מפשיר השלג, ולא ניתן לזרוע קודם לכן.

חיטין – היו זורעים אותם בפולין בסביבות ראש השנה, ובמעמקי רוסיה היו זורעים אותם בקיץ.

אסורות עד לאחר שבעה עשר בניסן הבא – וכל התבואה המשווקת מסוף הקיץ עד פסח הבא היא תבואה שאסורה באכילה.

ואם השרישה ביום ששה עשר... – אם ההשרשה היתה ביום ששה עשר בדיוק, אסורים באותה שנה, כי רק אם עבר על התבואה כל יום ששה עשר אחרי שהשרישה היא ניתרת, אבל מותרים לשנה הבאה בחו"ל בליל שבעה עשר ואין צריך להמתין עד ליל שמונה עשר, ודברים אלו אינם מובנים כמו שכתבו המפרשים, ואין טעם להאריך בזה כיון שאין הדבר מצוי.

שכר – בירה, והוא מצוי מאד במדינות מזרח אירופה, ואף שבירה אינה צריכה כשרות, אבל צריך להקפיד שלא תהיה מן החדש. [תהליך ייצור הבירה משעת הקצירה עד להגעת הבקבוקים לחנויות הוא זמן קצר מאד של שבועות בודדים].

השמרים – שמרי בירה, תוצר לווי של תעשיית הבירה.

כל העיסה אסורה מחמת השמרים – ואין אומרים שהשמרים בטלים בשישים, כיון שיש להם תפקיד חיוני בבצק ונוכחותם ניכרת ונצרכת.

שאלת חכם – שיכול לקחת בחשבון את משקלם של כל ספק וספק המעורב בשאלה, ולהכריע.

 

סעיף ג

יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאֵין אִסּוּר חָדָשׁ אֶלָּא בִּתְבוּאָה שֶׁגָּדְלָה בִּרְשׁוּת יִשְֹרָאֵל. וַאֲפִלּוּ הַשָֹּדֶה שַׁיֶכֶת לַגּוֹי, אֶלָּא שֶׁהַיִשְֹרָאֵל שְׂכָרָהּ, יֵשׁ בִּתְבוּאָה זוֹ אִסּוּר חָדָשׁ. אֲבָל בִּתְבוּאָה שֶׁגָּדְלָה בּרְשׁוּת הַגּוֹי, אֵין בָּהּ אִסּוּר חָדָשׁ[3]. וְעַל זֶה סוֹמְכִים הַרְבֵּה בִּשְׁעַת הַדְחָק. וּמִכָּל מָקוֹם בִּתְבוּאָה שֶׁגָּדְלָה בִּרְשׁוּת יִשְֹרָאֵל, אֵין שׁוּם הֶתֵּר. אֲבָל רַבּוּ הַחוֹלְקִים וְאוֹמְרִים, דְּגַם בְּשֶׁל גּוֹי אִיכָּא אִסּוּר חָדָשׁ. וְהַמַּחְמִיר תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.

 

שגדלה ברשות ישראל – שהיתה שייכת לישראל בשעת הקצירה.

שכרה – כדי לעבדה ולגדל בה תבואה.

בשעת הדחק – שכמעט כל הקמח, הגריסים, השמרים, הבירה, והמשקאות החריפים היו עשויים מחדש, ומי שהקפיד בזה היה לו קשה מאד למצוא דברי מאכל שאין עליהם חששות כשרות.

אין שום היתר – אמנם אין היתר לסמוך עליו, אבל בכל זאת כתבו האחרונים שלא למחות במקילים, כי גם בזה יש סברא כלשהי לסמוך עליה.

המחמיר תבוא עליו ברכה – כאן משמעות משפט זה שאמנם אי אפשר להכריח אנשים לנהוג איסור בדבר שכל העולם נוהג בו היתר, אבל לולא המנהג היה ברור שצריך להחמיר, ומי שאינו פוחד להיות שונה מהסביבה, עליו להחמיר.

 

סימן קעג - הלכות ערלה ובו ד סעיפים:

סעיף א

כָּל עֵץ מַאֲכָל[4], בֵּין שֶׁל יִשְֹרָאֵל בֵּין שֶׁל גּוֹי, וַאֲפִלּוּ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, שָׁלֹשׁ שָׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת מִנְּטִעָתוֹ, הַפֵּרוֹת וְהַגַּרְעִינִין וְהַקְּלִפּוֹת, הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵלּוּ, אֵין מוֹנִים מִיּוֹם לְיוֹם, אֶלָּא אִם נָטַע קֹדֶם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, כֵּיוָן שֶׁיֵשׁ אַרְבָּעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶחְשֶׁבֶת לוֹ הַשָּׁנָה, מִשּׁוּם דְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם הֵמָּה יְמֵי קְלִיטָה, וְאַחַר כָּךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּשָׁנָה נֶחְשָׁבִים שָׁנָה, וְשׁוּב מוֹנֶה שְׁתֵּי שָׁנִים מִתִּשְׁרֵי. אֲבָל אִם נָטַע מִיּוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילַךְ, לֹא נֶחְשֶׁבֶת שָׁנָה זֹאת לִכְלוּם, וּמוֹנֶה מִתִּשְׁרֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

 

עציץ שאינו נקוב – עציץ שאין חיבור בין מה שגדל בתוכו לבין הקרקע, ודינו כנטוע בקרקע מדרבנן לעניין כל המצוות התלויות בארץ.

והגרעינין והקליפות – שהם טפלים לפרי, אבל העצים והעלים מותרים.

הכל אסור בהנאה – שכך נאמר (ויקרא יט כג) וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ולשון 'לא ייאכל' מתפרש שגם אחרים ואפילו גוים או כלבים לא יאכלו, ומכאן שהפירות אסורים בהנאה.

ארבעה וארבעים יום – חמשה עשר של אב, ועשרים ותשעה של אלול.

ימי קליטה – הזמן שלוקח לשתיל של עץ להשריש בקרקע.

שתי שנים מתשרי – ואז זה נקרא שעברו על הנטיעה שלוש שנים. אבל השנה הרביעית אינה מתחילה בראש השנה, אלא בט"ו בשבט שלאחריו, ובעזרת ה' עוד יתבאר בסעיף הבא.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1]תבואת חמשת מיני דגן שנזרעה והושרשה במהלך השנה אחר טז' ניסן והלאה, תבואה זו אסורה באכילה עד שיעבור טז' ניסן הבא. ותבואה שהושרשה קודם טז' ניסן הסמוך, התבואה הותרה בטז' ניסן. ואם זרעו תבואה מיד אחר פסח, אין לאוכלה עד שיגיע טז' ניסן הבא. ואיסור 'חדש' נוהג גם בזמן הזה. (ילקוט יוסף יו"ד רצג, א)

[2] ולכן צריך לבדוק כל מיני תבואה המובאים מחו"ל המשווקים כיום בארץ, כגון קוואקר, גרנולה בירה ודברי מאפה, כיון שבכל אלו יש חשש לאיסור חדש. אולם כל זה לכתחילה, אבל בדיעבד כל שיש בזה ספק איסור חדש, יש להקל גם להלכה. (ילקוט יוסף יו"ד, רצג, י).

[3] אך דעת השולחן ערוך שיש איסור חדש גם בתבואה של גוי, ולכן על הספרדים לחוש לאיסור חדש, ולהמנע ממיני מאפה של גוי שיש בהם איסור 'חדש', ורק בספק יכולים להקל. (ילקוט יוסף, רצג י).

[4] אבל פירות עצי סרק אין בהם ערלה.(שולחן ערוך יו"ד רצד, כג)

[5] והנוטע בט"ז אב, אין אותה שנה עולה לו, ואין מקצת היום ככולו כדי שתעלה לו השנה. (ילקוט יוסף רצד, ג, ג).

ומונים לו שנה אחת אם נטע קודם ט"ז אב. שיש ארבעים וארבע יום לשנה, שבועיים זמן קליטת הנטיעה ול' יום בשנה שנחשבים שנה. אומנם צריך לחכות עד שיגיע בשנה הרביעית ט"ו בשבט, כדי שהפירות יותרו לאכילה על ידי פדיון. לדוגמא, אם נטע בט"ו באב תשס"א, כיון שהגיע א' תשרי תשס"ב עולה לו שנה אחת ומונה עוד שנתיים (תשס"ב, תשס"ג). וכיון שהגיע ט"ו בשבט של שנת תשס"ד, הותרו הפירות לאכילה. והפירות שנחנטו קודם ט"ו בשבט תשס"ד, אסורים בהנאה לעולם. (חזון עובדיה ברכות, יד).

וכל הדין שצריך לחכות לט"ו בשבט, הוא רק אם הקלנו עליו בתחילה שלא ספרנו שנה שלימה, אבל אם מונים שנה שלימה בהתחלה, כגון שנזרע אחר טו' באב שמונין שנה ראשונה מתשרי של שנה הבאה, הפירות מותרים בשנה הרביעית מיד בר"ה, ולא צריך לחכות לט"ו בשבט. (חזון עובדיה ברכות, טו).

ואם נסתפק אם נטע קודם ט"ז אב או אחריו, אף שלדעת השולחן ערוך יש להחמיר ולאסור הפירות בארץ ישראל, להלכה יש להקל בזה. (חזון עובדיה ברכות, טז).

'ורד' אין דין ערלה נוהג בו, מפני שאינו למאכל. וה'הדס' גם אין ערלה נוהג בו. (חזון עובדיה ברכות, לו).

בפרי הפטל יש מחלוקת אם נוהג ערלה, ובחוץ לארץ אפשר להקל בזה.

אין דין ערלה נוהג ביסמין, זנגויל, לואיזה, לפי שאינם מיועדים לאכילה, אלא לתבל המאכל. (ילקוט יוסף רצד, פ"ה, לב-לג).

פסיפלורה, אין נידון כעץ אלא כירק (ואין בו דין ערלה). (ילקוט יוסף רצד, פ"ה, יט).

בפרי הבננות אין ערלה, וכן בגת, וכן במיה, וכן בפאפאיה. (ילקוט יוסף רצד, פ"ה, ה).

 

פירות של ערלה אסורים בהנאה ודינם בשריפה. ספק ערלה בארץ ישראל אסור, ובחו"ל מותר.(ילקוט יוסף רצד פ"א ד ו)

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר