הלימוד היומי יא תמוז

סעיף יג

כָּל לֵצְנוּתָא אֲסִירָא, חוּץ מִלֵּצָנוּתָא דַעֲבוֹדָה זָרָה דְשַׁרְיָא.

 

ליצנותא – לעשות צחוק, לזלזל.

 

סעיף יד

אָסוּר לִתֵּן מַתְּנַת חִנָם לְגוֹי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, דִּכְתִיב, וְלֹא תְחָנֵם, וְדָרְשֵׁינָן לֹא תִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָם. אֲבָל אִם הוּא מַכִּירוֹ, לֹא הֲוֵי מַתְּנַת חִנָּם, שֶׁגַּם הוּא יְשַּׁלֵּם גְּמוּלוֹ, אוֹ כְּבָר שִׁלַּם לוֹ, וַהֲוֵי כְּמוֹ מְכִירָה[1].

 

ולא תחנם – דברים ז ב, וחז"ל למדו מהצורה הדקדוקית של המילה 'תחנם' שלושה איסורים, א. לא תתן להם מתנות חינם, ב. לא תתן להם חן (בסעיף הבא), ג. לא תתן להם חניה בקרקע – שאסור למכור בארץ ישראל נדל"ן לגוי. דין זה לא הביאו הקיצור שולחן ערוך, כיון שלא התגורר בארץ ישראל, ובקיצור שולחן ערוך של הרב קלמן כהנא, שהשלים את ההלכות הנוגעות לארץ ישראל כתב בלשון זה:

אין מוכרים לגוי בתים ושדות בארץ ישראל. וכן אין מוכרים להם כל דבר המחובר לקרקע, כגון אילן או קמה [=עצים או תבואה]. אבל מוכרים על תנאי שיקצוץ, וקוצץ. וכן משכירים להם בתים [אם לא יכניסו לתוכם עבודה זרה], אבל לא שדות.

ישלם גמולו או כבר שילם לו – המתנה מטפחת את הייחסים ביניהם, שגם הוא קיבל בעבר או יקבל בעתיד מהגוי ייחס חיובי יותר, והאיסור אינו אלא לתת מתנת חינם.

הערות:

-       אדם שנתקע עם אוכל שאינו כשר, אם יש לו גוי שיש לו איתו ייחסי עבודה או שכנות מותר לתת לו, אבל אסור לתת אותו לגוי סתם ברחוב, אלא אם משלם על כך.

 

סעיף טו

אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן, אֲפִלּוּ לוֹמַר, כַּמָּה נָאָה גּוֹי זֶה בְּצוּרָתוֹ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לְספֵּר בְּשֶׁבַח מַעֲשָׂיו אוֹ שֶׁיְחַבֵב דָּבָר מִדְבָרָיו, שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן בִּכְלַל וְלֹא תְחָנֵם, לֹא תִתֵּן לָהֶם חֵן. אֲבָל אִם מְכַוֵּן בְּשִׁבְחוֹ לְהוֹדוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבָּרָא בְּרִיָה נָאָה כָּזוֹ, מֻתָּר.

 

בצורתו – אפילו שאין כאן שבח לגוי, שהרי כך הוא נוצר.

בשבח מעשיו – כמה טוב לב הוא, כמה נאים מעשיו.

שיחבב דבר מדבריו – הכוונה לדרכי הנהגה של הגוים, לומר שהנימוסים שלהם טובים, ובוודאי שלא לאמץ את ערכי התרבות שלהם, שמלבד שהם בדרך כלל מנוגדים לערכי התורה גם אם אין הדבר בולט לעין, הוא עובר על האיסור הזה.

להודות להקדוש ברוך הוא שברא בריה נאה – יש לכך ברכה מיוחדת בסימן ס סעיף טו, וכן אם משבח את הקב"ה על שנתן מחכמתו או מכבודו לבשר ודם מותר, וברכות אלו מבוארים בסימן ס סעיפים ט-י.

הערות:

-       גוים שהצילו יהודים בתקופת השואה, אם כי מותר ואפילו מצוה להכיר להם טובה על כך, ומותר גם לתמוך בהם כלכלית כמו שלמדנו בסעיף הקודם, אבל אסור להפיץ את שמו ולדאוג לו לפרסום ביד ושם, אפילו אם הוא מבקש זאת, כי לתת להם חן אסור גם אם מקבלים מהם תמורה, בניגוד לאיסור המבואר בסעיף הקודם שמהותו לתת מתנת חינם, ומותר כאשר מקבלים או קיבלו בעבר תמורה. רק במקרה שסיפור בשבח מעשיו יגרום לו להציל עוד יהודים, שבלא זה יהיו בסכנה – מותר, כי אין דבר העומד בפני פקוח נפש.

 

סעיף טז

מֻתָּר לְפַרְנֵס עֲנִיֵיהֶם וּלְבַקֵּר חוֹלֵיהֶם וְלִקְבּוֹר מֵתֵיהֶם וּלְהַסְפִּידָן וּלְנַחֵם אֲבֵלֵיהֶם, מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָלוֹם.

 

לקבור מתיהם – להתעסק בהם להביאם לקבורה, כמו שנוהגים בארגון זק"א.

דרכי שלום – שלא יווצר מתח בין היהודים לגוים על רקע זה.

 

סעיף יז

לֹא יִתְיַחֵד יִשְֹרָאֵל עִם גּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲֹשוּדִים עַל שְׁפִיכוּת דָמִים (וְעַיֵּן יוֹרֶה דֵעָה סִימָן קנג)

 

לא יתיחד – דיני ייחוד התבארו בסימן קנב, ודיני ייחוד עם גוי דומים להם, ובמצבים שבהם במקרה של רצח יהיה ברור מתוך הנסיבות מי הרוצח, והגוי מודע לכך, מותר להתייחד עמו.

ועיין... – ששם מבוארים עוד הלכות של זהירות שיש לנקוט כאשר הולכים עם הגוי בדרך.

הערות:

-       יתכן שבזמנים שאנו רואים בעינינו שהגוים מוכנים ליהרג ולהיתפס ולהישפט ובלבד שיצליחו לפגוע ביהודים, אסור להתייחד עמם גם במצבים שבהם גוי שפוי היה אמור לחשוש.

-       במושג גוי כלולים כל הגוים, גם אירופאים, אמריקאים ורוסיים, ולאו דוקא ערביים.

 

סעיף יח

גּוֹיָה לֹא תַנִיק לְיֶלֶד יִשְֹרָאֵל בְּבֵיתָה, וַאֲפִלּוּ אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּהּ. אֲבָל בְּבֵית יִשְֹרָאֵל, מֻתֶּרֶת לְהֵנִיקוֹ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קסה סָעִיף ח) אִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּהּ אוֹ נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים. וְהוּא שֶׁלֹּא יַנִּיחֶנּוּ עִמָּה לְבַדּוֹ בַּלָיְלָה.

 

תניק – לפני עידן תחליפי החלב, כאשר האם לא יכלה או לא רצתה להניק, היו שוכרים אשה מינקת, ומטבע הדברים לא תמיד היה אפשר למצוא יהודיה.

בביתה – שמא תהרגנו.

אחרים עומדים על גבה – ורואים מה שהיא עושה, בכל זאת חוששים שתמצא דרך להרגו ולהתחמק מן האחריות.

סימן קסה סעיף ח – שם התבאר עניין הכשרות של החלב.

שלא יניחנו עמה לבדו בלילה – שהרי אסור להתייחד עמהם כמו שלמדנו בסעיף יז.

הערות:

-       בהלכה השוו בין דין מיילדת גויה לדין מינקת גויה, שאסור למיילדת גויה ליילד יהודיה אלא בביתה וכשאחרים עומדים על גבה. ואפילו כאשר המיילדת מקצועית, אין סומכים על כך שלא תרצה להפסיד את השם הטוב שלה, כי מצוי הדבר שתינוקות אינם שורדים את הלידה. אך בזמננו כאשר תמותת תינוקות בלידה אינו מצוי, וכאשר הדבר קורה הכל מתועד וצריכה לתת דין וחשבון על המקרה, נוהגים להקל ללדת בבתי חולים של גוים.

 

סעיף יט

יִשְֹרָאֵלית לֹא תְיַלֵּד לַגּוֹיָה, אֶלָּא אִם כֵּן הִיא יְדוּעָה לִמְיַלֶּדֶת, שֶׁאָז מֻתֶּרֶת (מִשּׁוּם אֵיבָה)[2]. וְדַוְקָא בְּשָׂכָר וּבְחֹל. וְלֹא תֵנִיק יִשְֹרָאֵלית לְבֶן גוֹיָה אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהּ חָלָב הַרְבֵּה וּמְצַעֵר אוֹתָהּ, אָז מֻתֶּרֶת לְהֵנִיקוֹ.

 

משום איבה – שאם מיילדת מקצועית תסרב ליילד גויה, יגרום הדבר תגובה של שנאה ואנטישמיות.

בשכר – כי יכולה להתחמק בלי שהדבר יעורר רגשות שנאה ליהודים, ולומר שהיא לא מוכנה לעבוד בחינם.

ובחול – כי יכולה להתחמק ולומר שאין הדת שלה מאפשר לה לחלל שבת אלא לצורך מישהו שבעצמו שומר שבת. ובזמננו שתירוץ כזה לא יתקבל, נחלקו הפוסקים אם מותרת לחלל שבת במלאכה דאורייתא משום איבה, והמנהג להקל, כיון שבזמננו הסיכון שהדבר יפגע ביהודים אחרים ברחבי העולם הוא מוחשי ביותר.

אז מותרת – כי היא עושה זאת רק עבור עצמה, ולא כדי לעזור לגוים.

 

סעיף כ

אָסוּר לְלַמֵּד אֻמָּנוּת לַגוֹי.

 

אמנות – מקצוע.

 

סימן קסח - צורות האסורות ובו ז סעיפים:

סעיף א

כְּתִיב, לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וְגוֹ', וְקִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּזוֹהִי אַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְצַיֵר צוּרוֹת שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן וְשֶבַּמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן, וְהַיְנוּ, לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנָי. וְלָכֵן אָסוּר לְצַיֵר צוּרוֹת אַרְבָּעָה פָנִים שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה[3] וְצוּרוֹת שְׂרָפִים וְאוֹפַנִים וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵן אָסוּר לְצַיֵר צוּרוֹת חַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים. וַאֲפִלּוּ אֵינָן בּוֹלְטוֹת, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל גּוֹי. אֲבָל לְהַשְׁהוֹתָן בַּבַּיִת, אִם אֵינָן בּוֹלְטוֹת, מֻתָּר, רַק שֶׁלֹּא יֹאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹתָן. מִשּׁוּם דַאֲמִירָה לַגּוֹי, אֲסוּרָה בְּכָל הָאִסּוּרִין כְּמוֹ בְּאִסּוּרֵי שַׁבָּת.

 

כתיב – שמות כ כ.

זוהי אזהרה – 'לא תעשון אתי', לא תעשו דברים שאתי, שמשמשים לפני בשמים, גם אם אין המטרה לעבדם אלא לקישוט בלבד, ומלבד זאת 'אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם'.

לצייר – ליצור צורה, אבל לצייר בצבע לדעת הרבה פוסקים מותר.

במדור העליון – של השמים, בעולם המלאכים.

במדור התחתון – של השמים, גרמי שמים.

ארבעה פנים שבמרכבה – "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני  נשר לארבעתן" (יחזקאל א י), ובשלב מאוחר יותר השתנה השור לכרוב, "וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר" (יחזקאל י יד). ושני הצירופים אסורים.

שרפים ואופנים – צורות של מלאכים שונים.

ואפילו אינן בולטות – מתייחס לחמה ולבנה וכוכבים, שאותם אסור גם לצייר, אבל שאר הצורות אסורות רק בתור תבליט, פיסול וכדומה, ורק אם הצורה בולטת, ולא אם היא שוקעת.

להשהותן בבית – אם הם בולטות יש חשש שיאמרו שעובד להם.

שלא יאמר לגוי – אבל מותר לקנותם אחרי שהגוי עשאם ללא הזמנה.

כמו באיסורי שבת – פרטי הדינים מבוארים בסימן צ מסעיף יז והלאה.

 

סעיף ב

וְכֵן אָסוּר לְצַיֵר צוּרַת אָדָם[4]. וַאֲפִלּוּ רַק פַּרְצוּף פְּנֵי אָדָם לְחוּד, נַמִּי אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לְהַשְׁהוֹתָהּ, אָסוּר, עַד שֶׁיְקַלְקֵל אוֹתָה קְצָת. וְדַוְקָא בְּצוּרָה שְׁלֵמָה, דְּהַיְנוּ בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם וְחֹטֶם שָׁלֵם. אֲבָל אִם אֵינָהּ רַק חֲצִי הַצוּרָה מִצַד אֶחָד, כְּדֶרֶךְ קְצָת הַמְצַיְרִים צַד אֶחָד שֶׁל הַצּוּרָה, זֶה אֵינוֹ אָסוּר.

 

לצייר – ליצור צורה בתבליט, כמו שביארנו בסעיף א.

נמי – גם כן.

אסור – שלא יחשדו בו שעובדה.

צד אחד של הצורה – פרופיל.

הערות:

-       בזמננו שאין עובדים לצורות אדם, אין חשש בשהיית צורת אדם בבית.

 

סעיף ג

טַבַּעַת שֶׁיֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא צוּרַת אָדָם, אִם הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָה, וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁנַעֲשֵׂית שְׁקוּעָה. וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָהּ, וְאָסוּרּ לַחְתֹּם בָּה, מִפְּנֵי שֶׁנַעֲשֵׂית בּוֹלֶטֶת.

 

טבעת שיש עליה חותם – לפעמים החותם שבטבעת היה צורה בולטת, וכשהיו חותמים בה היתה הצורה מושקעת בשעווה, ולפעמים החותם היה צורה שוקעת, וכשהיו חותמים בה נעשתה הצורה בשעווה בולטת.

אסור להשהותה – כמו שלמדנו בסעיף ב, ועיין במה שכתבתי שם בהערה.

שנעשית שקועה – והעשייה אסורה רק בצורה בולטת

מותר להשהותה – כי אין חשד, שהרי אין עובדים לצורות שקועות.

 

סעיף ד

אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּצוּרַת אָדָם, שֶׁהֲרֵי נִקְרָא פֶסֶל, וְעוֹבֵר מִשּׁוּם, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. אֲבָל בְּצוּרוֹת שֶׁעַל הַמַּטְבְּעוֹת, כֵּיוָן שֶׁרְגִילִין בָּהֶן, מֻתָּר. וְהֶחָסִיד נִזְהָר גַּם בָּזֶה.

 

אל תפנו אל האלילים – ויקרא יט ד.

כיון שרגילין בהן – ולכן לא מתבוננים בהם כל כך, ולא שייך בהם לשון "אל תפנו".

 

סעיף ה

אָסוּר לַעֲשׂוֹת בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל כְּשִׁעוּר אָרְכּוֹ וְגָּבְהוֹ וְרָחְבּוֹ, אַכְסַדְרָה תַּבְנִית אוּלָם, חָצֵר תַּבְנִית עֲזָרָה, שֻׁלְחָן תַּבְנִית הַשֻּׁלְחָן שֶׁהָיָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מְנוֹרָה תַּבְנִית הַמְּנוֹרָה שֶׁהָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. אֲבָל עושֶׁה שֶׁל חֲמִשָּׁה קָנִים אוֹ שֶל שִׁשָּׁה אוֹ שֶׁל שְׁמוֹנָה. אֲבָל שֶׁל שִׁבְעָה לֹא יַעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ מִשְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא גְבִיעִים וְכַפְתּוֹרִים וּפְרָחִים, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּבוֹהָה שְׁמוֹנָה עָשָׂר טְפָחִים, מִשּׁוּם דְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, גַּם בַּמְּנוֹרָה שֶׁבַּמִּקְדָּש לֹא הָיוּ מְעַכְּבִין.

 

אסור לעשות... – סעיף זה הוא היבט נוסף לאיסור של 'לא תעשון אתי', שלא לעשות דברים המשמשים לפני בעולם הזה.

בית תבנית היכל – בית שנבנה לפי הדגם של בית המקדש.

ארכו וגבהו ורחבו – אבל מותר לבנות דגם בקנה מידה קטן יותר, אפילו אם הייחס קבוע.

אכסדרה – מרפסת מקורה לפני הכניסה לבית.

אולם – גם בבית המקדש היה אולם כניסה לפני הכניסה להיכל עצמו.

אפילו משאר מיני מתכות – כי אף שהמנורה של בית המקדש היתה צריכה להיעשות מזהב, אבל אם לא היה להם זהב בכמות כזאת היתה כשרה מכל סוגי המתכות.

גביעים כפתורים ופרחים – סוגי קישוט שהיו על המנורה כאשר עשו אותה מזהב, כמבואר בפרשת תרומה (שמות כה לא-לו).

גבוהה שמונה עשר טפחים – כך המסורת שהיה גובה המנורה של בית המקדש, כמטר וחצי.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] וכן אסור למכור בתים ושדות לגוי בארץ ישראל. ולהשכיר בתים מותר, אבל לא שדות. ובחו"ל מותר זה וזה. (ילקוט יוסף קמח, ג). כתב האול"צ(ב מג ב) אסור להשכיר בתים או רכב למחלל שבת, ואפי' לא נטל כסף על שבת. אלא אם כן מצויים שם גויים שיכול המחלל שבת לשכור מהם.וביב"א (ב טו) התיר לשכור בנין משרדים שחלק מהם  מושכרים לישראל העובדים בשבת.

אבל אם משכיר חנות לשוכר בסביבה יהודית והשוכר פותח חנותו בשבת, ויש בזה מכשול לרבים, אין להקל בדבר. (יב"א ט קח קצ)

[2] בימינו מותר לרפאות גוי, ומותר אף לחלל שבת לחולה גוי באופן שיש חשש שאם לא יטפלו בגויים, גם הגויים לא יטפלו בחולים יהודים. (ילקוט יוסף יו"ד, קנח, א).

בזמן הזה אפילו לחולה שאין בו סכנה, מותר להתרפאות אצל רופא גוי. (ילקוט יוסף יו"ד, קנ, ג).

[3] שור אדם אריה נשר כשהם ביחד.

[4] אסור לעשות צורת אדם בולטת, ולהשהותו בבית. אבל רק פרצוף בלי הגוף, מותר (הליכות עולם ז, רפא). ומעיקר הדין מותר לקנות בובות שלמות שנעשים למשחק, אפילו שהם בדמות אדם, אך טוב להחמיר שלא יהיו שלמים, כאותם שנראות רק מצד אחד (יחוה דעת ג, סד).

פרוכת שיש עליה צורת אריות, יש לאסור לתלות אותה על ארון הקודש. וכן אין לשים אריות מברונזא או שיש מעל ארון הקודש. (יחוה דעת ג, סב).

ואין ראוי בכלל לצייר בבית הכנסת צורות בהמות וחיות וכדומה, מפני שהדבר מבלבל את כוונת המתפללים. (ילקוט יוסף יו"ד, רמ, יא).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר