הלימוד היומי ז תמוז

סעיף ה

אִם אֵין הָאָב בִּמְקוֹם הַיֶלֶד, יָכוֹל גַּם כֵּן לִפְדּוֹתוֹ מִכֹּהֵן בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם[1], וְאוֹמֵר לַכֹּהֵן, יֶשׁ לִי בֵּן בְּכוֹר לִפְדּוֹתוֹ. וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר לוֹ, בְּמַאי בָּעִית טְפֵי וְכוּ'.

 

באשר הוא שם – במקום שבו האב נמצא.

ואומר לכהן – צריך להתאים את הדו-שיח שביניהם שהתבאר בסעיף הקודם למצב שבו הילד אינו נוכח.

הערות:

-       הפוסקים נחלקו אם יש אפשרות שאדם אחר יפדה את הילד במקום האב, כאשר האב אינו נוכח או כאשר האב אינו רוצה לפדות, ובמקרה הצורך, יש להתייעץ ברב לפני כן, ועיין גם במה שכתבנו בסעיף ז.

 

סעיף ו

בְּעִנְיַן מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין, שֶׁהַכֹּהֵן מַחֲזִיר אַחַר כָּךְ אֶת דְּמֵי הַפִּדְיוֹן כֻּלּוֹ אוֹ מִקְצָתוֹ לָאָב[2], כָּתַב טוּרֵי זָהָב טַעַם (וְצָרִיךְ עִיּוּן). וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כִּדְבָעֵי לְמֶהֱוֵי, יִבְחַר לוֹ כֹּהֵן עָנִי בַּעַל תּוֹרָה וְיִרְאָה וְהָאָב וְגַם הַכֹּהֵן יִגְמְרוּ בְּדַעְתָּם שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיר, אוֹ יִתֶּן לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר[3] (עַיֵּן מגדל עוז למהריעב"ץ זכרונו לברכה)

 

בעניין מה שנוהגין – ומצד הדין הרי צריך לתת לכהן את דמי הפדיון כמתנה גמורה, ואם הכהן רגיל להחזיר והאב מסתמך על כך מראש, ונותן לו על דעת שהכהן תיכף יחזיר לו את הכסף, והיה צריך להיות הדין שאין הפדיון תופס, שהרי האב לא באמת התכוון לתת לכהן את הכסף.

טעם – שמאחר ונהוג שהכהן מחזיר, וגם האב וגם הכהן מתכוונים לכך, הדבר נחשב כאילו התנו בפירוש שהאב נותן לכהן את דמי הפדיון על מנת שיחזיר לו, שזה מועיל כמבואר בסוף הסעיף.

וצריך עיון – דברי ה'טורי זהב' יש בהם קשיים לא מבוטלים, ולא כדאי לסמוך על המנהג גם אחרי שהוסבר על ידי ה'טורי זהב'.

כדבעי למהוי – כמו שצריך להיות.

עני בעל תורה ויראה – שמצוה לתמוך בו בכל מקרה, כך שלא יהיה לו חבל על הכסף.

האב וגם הכהן יגמרו בדעתם – האב צריך להחליט לתת לכהן את הכסף כמתנה גמורה, ולא יצפה לחזרת הכסף, ואם לא יסכמו על כך מראש, יש חשש שהאב אינו מתכוון באמת לתת את הכסף כמתנה גמורה, מפני שהוא מסתמך על המנהג שבדרך כלל הכהנים מחזירים.

או – אם אינו רוצה לתת את הכסף על מנת שלא לקבלו בחזרה.

יתן לו במתנה על מנת להחזיר – מתנה גמורה, שמותנית בכך שהכהן מחזיר לו את המתנה לאחר זמן, ואם לא יחזיר לו לא התקיים התנאי, ומתברר שהמתנה לא היתה תקפה מלכתחילה, כמבואר בסימן קלז סעיף ח. ובכך לכל הדעות מקיים את מצוות הפדיון, שהתנאי אינו פוגע באיכות המתנה, אלא הוא משהו חיצוני שצריך להתקיים.

עיין מגדל עוז – אף שבשולחן ערוך כתוב שלכתחילה לא יקבל הכהן את הכסף כמתנה על מנת להחזיר, כי בזה הוא מפסיד את הכסף משאר הכהנים, שהרי כל מי שיהיה לו בן לפדות יפנה דוקא אליו שהוא מוכן לקבל את הכסף ולהחזירו, מכל מקום מאחר ובזמננו לא ברור כל כך שכל מי שנחשב ככהן הוא באמת כהן, והכהנים בעצמם אינם יכולים לדעת בוודאות שאכן הם כהנים, לכן נכון הדבר שבזמננו כל הכהנים יחזירו את הכסף, וכדי שלא תהיה בעיה שאין האב נותנו במתנה גמורה, נכון שתמיד יסכמו בפירוש שהכסף הוא מתנה גמורה על מנת שהכהן יחזיר אותו.

הערות:

-       הקדמונים כתבו בתקיפות נגד אנשים שמוציאים כסף רב לצורך הסעודה, ומתקמצנים על הכסף של מצוות הפדיון עצמה, בעוד שהפדיון הוא המצוה והסעודה אינה אלא מנהג יפה.

 

סעיף ז

הָאֵם, אֵינָהּ חַיֶבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ[4]. וְאִם מֵת הָאָב, בֵּית הַדִּין פּוֹדִין אוֹתוֹ (עַיֵן נְקֻדּוֹת הַכֶּסֶף).

 

אינה חייבת – אם האב אינו רוצה לפדותו, או שמת.

בית הדין פודין אותו – גם בית הדין אינם חייבים לפדותו, אבל יכולים הם לפדותו אם הם רוצים בכך, וגם האם יכולה אם תרצה בכך.

עיין נקודות הכסף – שמבואר שם שהדבר מותר וראוי שבית הדין יקחו אחריות על הילד ויפדו אותו, מאחר וסביר שכשיגדל הילד לא יזכרו שלא נפדה, ולא יפדו אותו כלל.

הערות:

-       פוסקים רבים חולקים וסוברים שאין הדבר ברור שבית הדין או כל אדם אחר יכולים לפדות את הבן, ומאחר וברור שאינם חייבים בכך, יותר נכון שלא יפדו אותו, אלא יעשו לו תליון שיזכיר לו שאינו פדוי, ויפדה את עצמו כשיגדל, כמבואר בסעיף ח. ולמעשה יש לשקול כל מקרה לגופו, ולהתייעץ עם רב.

 

סעיף ח

עָבַר הָאָב וְלֹא פָדָה אֶת בְּנוֹ, אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב וּבֵית הַדִין לֹא פָדוּ אוֹתוֹ, חַיָּב הוּא בְּעַצְמוֹ לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיִגְדָּל, וּמְבָרֵךְ, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן בְּכוֹר[5], וְשֶׁהֶחֱיָנוּ (וְעַיֵּן בְּסֵפֶר תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה).

 

מת האב – לפני שהספיק לפדות אותו.

חייב הוא בעצמו לפדות את עצמו – כך למדו חכמים מתוך מדרש הפסוקים.

כשיגדל – כשיגיע לגיל שהוא חייב במצוות.

על פדיון בכור – ולא 'על פדיון הבן'.

תשובה מאהבה – שכתב בשם מהרש"ל שכמובן צריך לשנות ולהתאים את הדו-שיח למצב, ויאמר לכהן 'אני בכור פטר רחם, והקב"ה צוה לפדות את הבכור, ובעוונותי מת אבי קודם זמן פדיוני, ואני נשארתי בחיוב לפדות עצמי, שנאמר 'בכור בניך תפדה' וקרינן 'תִּפָּדֶה', רצה לומר שמפדה את עצמו, והריני מוכן לקיים מצות השם', ואומר לו הכהן 'מה אתה מעדיף, את עצמך או את חמשת הסלעים שהתחייבת בפדיונך', ומשיב לו 'את עצמי, והא לך חמשה סלעים....

 

סעיף ט

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן. וַאֲפִלּוּ בַת כֹּהֵן אוֹ בַּת לֵוִי שָׁנִּשְׂאָה לְיִשְֹרָאֵל, הַבֵּן פָּטוּר מִפִּדְיוֹן. וְאִם בַּת כֹּהֵן נִבְעֲלָה לַגּוֹי וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנוּ, אוֹ אֲפִלּוּ נִתְעַבְּרָה אַחַר כָּךְ בְּהֶתֵּר, הַבֵּן חַיָב בְּפִדְיוֹן, שֶׁהֲרֵי אִמּוֹ נִתְחַלְּלָה מִן הַכְּהֻנָּה עַל יְדֵי בְעִילַת הַגּוֹי. וְכֵן עַל יְדֵי שְׁאָר בְּעִילַת אִסּוּר, שֶׁהִיא מִתְחַלֶּלֶת.

 

ונתעברה ממנו – ונולד לה בן בכור.

נתעברה אחר כך בהיתר – שנבעלה לגוי ולא התעברה, ושוב נישאה ליהודי כשר והתעברה ממנו וילדה בן בכור.

הבן חייב בפדיון – אם האב גוי הבן פודה את עצמו כשיגדל, ואם האב יהודי חייב האב לפדותו.

נתחללה מן הכהונה – אסורה להינשא לכהן, והיא בעצמה נפסלה מלהיות כהנת.

שאר בעילת איסור שהיא מתחללת – כמבואר בסימן קמה סעיף יב.

 

סעיף י

אִשָּׁה שֶׁהִפִּילָה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה בֶּן קַיָמָא, צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלָה[6] (סי' ש"ה).

 

בן קיימא – תינוק חי.

לעשות שאלה – הדבר תלוי בגיל ההריון הראשון בשעת ההפלה, וביארתי את צדדי השאלה בהערה לסימן קנח סעיף ד.

 

סימן קסה - דין חנוך קטנים וקצת דיני מלמד ובו טז סעיפים:

סעיף א

כָּל אָב, חַיָב לְחַנֵּךְ אֶת בָּנָיו הַקְּטַנִּים בְּכָל הַמִצְוֹת, בֵּין בְּמִצְוָה דְאוֹרָיְתָא בֵּין בְּמִצְוָה דְרַבָּנָן, כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה לְפִי דַעַת הַקָּטָן וְהַקְּטַנָּה. וְכֵן לְהַפְרִישָׁם מִכָּל דְּבַר אִסּוּר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ וְגוֹ'. וְאִם לֹא יִוָּסֵר בִּדְבָרִים, יַכֵּהוּ בַּשֵּׁבֶט וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל לֹא יַכֵּהוּ מַכּוֹת אַכְזָרִיוֹת כְּמוֹ הַשּׁוֹטִים. וְכָל עָרוּם יַעֲשֶֹה בְדָעַת. וּבְיוֹתֵר צְרִיכִים לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ שְׁקָרִים, וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת, וּלְהַרְחִיקָם מִן הַשְּׁבוּעוֹת (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן סז סָעִיף ט). וּדְבָרִים אֵלּוּ מֻטָּלִים עַל הָאָבוֹת וְעַל הַמְלַמְּדִים (או"ח סי' שמ"ג יו"ד סי' רל"ג).

 

בניו – ילדיו (בנים ובנות).

בכל המצוות – מצוות עשה.

לפי דעת הקטן – לפי יכולותיו וכישוריו, כמבואר בסעיף ב.

כל דבר איסור – אפילו איסור דרבנן.

אמר הכתוב – משלי כב ו.

על פי דרכו – לפי האופי של הילד צריך להרגילו.

יווסר – יקבל מוסר.

בשבט – במקל, והוא מפורש בפסוקים במשלי בכמה מקומות (יג כד, כג יד, כט טו-יז). ובהערה לסימן קמג סעיף יח הרחבתי לדון על המקום שיש למכות בחינוך בזמננו.

ערום – נבון.

וביותר צריכים להשגיח עליהם... – אלו דברים שהמחנכים נוטים לזלזל בהם, מפאת שהם עברות של דיבור ולא של מעשים, ודוקא בגלל שהם נראים חמורים פחות, ישנה משנה חשיבות בכך לחנכם בעניינים אלו, כמו שכתב המשנה ברורה (שמג ג) 'אם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה, וכן ממחלוקת ושקר וקללות, ובעוונותינו הרבים כמה נכשלין בזה, שהם מניחין לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל, ונעשה מורגל בזה כל כך, עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול, קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות, והיה הדבר אצלו בחזקת היתר'.

דברי אמת – גם במקרים שמותר מן הדין לשקר, יש ללמדם להתחמק מזה עד כמה שאפשר.

שבועות – אפילו שבועות אמת.

עיין לעיל – שלפעמים יש לשבועתם תוקף מן התורה.

ועל המלמדים – בניגוד לשאר מצוות חינוך שאינה מוטלת אלא על האב.

הערות:

-       צריך אדם לחנך את ילדיו בחכמה, לפי האופי של הילד, נתוני הסביבה, ועוד. לא תמיד נכון להעיר לילד על כל פרט, ולהכריח אותו לקיים את כל המצוות, כי לעיתים דוקא העלמת עין מביאה לידי תוצאות בטווח הארוך, והתעקשות מעבר ליכולת הנפשית של הילד תגרום דוקא התמרמרות ופריקת עול. יש גם חשיבות בכך שהילד יפנים כמה טוב להיות יהודי ולזכות לקיים מצוות, ולא שיחוש שנדפק בכך שנולד יהודי, כי אם הוא מרגיש כך, גם אם ישמור מצוות כל חייו, ילדיו יפרקו עול, וזה בדוק ומנוסה. לא ניתן ללמוד מתוך ספר את הכללים המדויקים, ואין נוסחת פלא שמניבה תוצאות. לכן, אדם שספג בבית הוריו חינוך יהודי אוטנטי ידע לרוב כיצד להתנהג, ויטעה מעט, ויוכל להשתלם על ידי שמיעת כמה הרצאות ועצות, אבל אדם שלא זכה לכך, לא יסמוך על חכמתו, אלא חובה עליו על אף אי הנעימות שבכך, לחפש לעצמו יהודי אוטנטי, שהצליח בחינוכו להצמיח דורות ישרים, ולהיות איתו בקשר רציף, ואם אפשר להתארח אצלו לעיתים הוא יותר נכון, ואם אפשר שילווהו תלמיד חכם בעל ניסיון בחינוך מה טוב. ובכל זה יתמיד גם אחרי עשרים שנה, אפילו אם יודע את כל התורה כולה, ולא יבוש מפני המלעיגים עליו, ובזה יזכה לדורות ישרים מבורכים אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

 

סעיף ב

הַגָּעַת זְמַן הַחִנּוּךְ לְמִצְוֹת עֲשֵׂה, הִיא בְּכָל תִּינוֹק לְפִי חָכְמָתוֹ וַהֲבָנָתוֹ. כְּגוֹן הַיּוֹדֵעַ מֵעִנְיַן שַׁבָּת, חַיָב לִשְׁמוֹעַ קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, וְכֹל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. וְהַחִנּוּךְ בְמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין בִּדְאוֹרַיְתָא בֵּין בִּדְרַבָּנָן, הוּא בְּכָל תִּינוֹק שֶׁהוּא בַר הֲבָנָה שֶׁמֵּבִין כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ שֶׁזֶּה אָסוּר לַעֲשׂוֹת אוֹ אָסוּר לֶאֱכוֹל. וְיֵשׁ לְחַנֵּךְ הַקְּטַנִּים שֶׁיַעֲנוּ בְבֵית הַכְּנֶסֶת אָמֵן וּשְׁאָר הַדְבָרִים. וּמִשָּׁעָה שֶׁהַתִּינוֹק עוֹנֶה אָמֵן, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וּצְרִיכִים לְחַנְּכָם שֶׁיַעַמְדוּ בְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. אֲבָל אוֹתָן שֶׁהֵם רָצִים וְשָׁבִים וּמְבַלְבְּלִים, מוּטָב שֶלֹּא לַהֲבִיאָם (או"ח סי' קכ"ד שמ"ג).

 

תינוק – ילד.

מעניין שבת – את ייחודיותו של השבת משאר ימות החול, וקדושתו, ובעקבות זה יכול להבין את תוכן הקידוש וההבדלה.

כיוצא בזה – קטן היודע לדבר – אביו מלמדו תורה כמבואר בסעיף י, יודע לשמור את גופו בטהרה – אביו קונה לו תפילין כמבואר בסימן י סעיף כד, אינו צריך לאמו – חייב בסוכה כמבואר בסימן קלה סעיף טו, יכול לצום חלק מן היום – צריך לחנכו לצום ביום הכפורים כמבואר בסימן קלג סעיף יט, וכן הוא כמעט בכל המצוות.

שאר הדברים – יהא שמיה רבה, ברכו, קדושה, ברוך הוא וברוך שמו.

משעה שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא – שנאמר (ישעיה כו ב) 'פתחו שערים [שערי העולם הבא] ויבוא גוי צדיק שומר אמונים', ופירשו חכמינו זכרונם לברכה שהמילים 'שומר אמונים' מתפרשים 'שאומר אמן'.

באימה וביראה... – שינהגו בבית הכנסת ככל דיני קדושת בית הכנסת המבוארים בסימן יג, וצריך לחנכם לכך, שלא ידברו דברים בטלים ולא יאכלו שם ובוודאי שלא ישחקו וישתוללו בבית הכנסת, שבזה לא רק שאינו מחנכם לקדושה, אלא שמחנכם לזלזל בקדושת בית הכנסת, וגם אחר שיגדלו ימשיכו במנהגם. זאת מלבד שהם גם מפריעים לתפילת שאר המתפללים.

הערות:

-       ישנם אבות שרוצים להקל על נשותיהם, שיוכלו לנוח בזמן התפילה, ומביאים את ילדיהם עמם לבית הכנסת, ושם הם מבלבלים את הקהל, ורצים ומשתוללים, במקרה הטוב בחצר בית הכנסת, ולפעמים אפילו בתוככי בית הכנסת פנימה. וכתבו הספרים ברכות עצומות למי שמקפיד שלא להביא ילדים אלא אם יכול לחנכם לישב שם באימה, ועונשים גדולים על מי שאינו מקפיד בזה. ואם רוצה להקל על אשתו ילך עם ילדיו לגינה ציבורית, ויתפלל אחר כך ביחידות, וזה עדיף משיגרום להם לזלזל בקדושת בית הכנסת.

-       בסימן קסג סעיף ז נראה שקטן מגיע לעולם הבא משעה שנולד, ואכן יש בעניין זה מחלוקת בגמרא במסכת סנהדרין דף קי:, והם שתי דעות, ומאחר ואין אנו יודעים מה האמת, כדאי לגרום לילדים לומר אמן בשלב מוקדם ככל האפשר של חייהם, ומצד שני לוקחים בחשבון שמא יוכל לבוא לעולם הבא משעה שנולד, מה שמסביר את המנהג המוזכר שם.

 

 

סעיף ג

אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו שֶל קָטָן, אָסוּר לוֹ שֶׁיִתֵּן לוֹ דְּבַר אִסוּר לְאָכְלוֹ, אוֹ לְצַוּוֹתוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה אֵיזֶה אִסּוּר. וּלְרֹב הַפּוֹסְקִים אֲפִלּוּ דָבָר הָאָסוּר רַק מִדְּרַבָּנָן, אָסוּר לִתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל אוֹ לְצַוּוֹתוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה. וְאִם הַתִּינוֹק חוֹלֶה קְצָת וְצָרִיךְ לֶאֱכוֹל דְּבַר אִסּוּר, יֵשׁ לְהַתִּיר לָתֵת לוֹ עַל יְדֵי גוֹי דָבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר רַק מִדְּרַבָּנָן[7]. (וּלְעִנְיָן חָמֵץ בַּפֶּסַח, עַיֵן בְּהִלְכוֹת פֶּסַח) (שמ"ג).

 

אסור לו... – כל האיסורים שבתורה הם דברים שפוגמים בנפש האדם, אלא שלא הזהירה התורה את הילדים הקטנים שאינם אחראים למעשיהם, וגם לא הטילה חובה על המבוגרים שבסביבה לפקח על הילדים ולהתערב כל פעם שהם עושים מעשה אסור, אבל לגרום להם לעשות מעשה אסור הוא איסור גמור מן התורה, ואין דין זה שייך להלכות חינוך, שאינם אלא מדרבנן, ולכן הוא נוהג אפילו בתינוק שאינו בר-הבנה כלל, ולא יזכור ולא ידע לעולם שחטא.

אסור ליתן לו – מדרבנן.

צריך לאכול דבר איסור – במקרים שבהם הילד זקוק למאכל מסוים לצורך גידולו, אפילו אם הוא לא יסתכן אם לא יקבל את המאכל, כתבו כמה פוסקים שאין איסור מן התורה להאכיל אותו, כמו שמותר להאכיל ילד ביום הכיפורים. ודעת הקיצור שולחן ערוך לסמוך על סברה זו באיסור דרבנן על ידי גוי, ובמקום שיש צורך בכך אפילו באיסור שהוא מן התורה על ידי גוי.

על ידי גוי – אבל אם אינו חולה אסור גם להאכילו על ידי גוי, כי כל דבר שאסור ליהודי לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו עבורו מדרבנן.

בהלכות פסח – סימן קיז סעיף יב, ששם מבואר שאפילו איסור תורה מותר להאכילו על ידי גוי אם יש בכך צורך, וכיצד יש לעשות זאת בלי שהגדול עצמו עובר על איסורי חמץ.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואם האבא נמצא בחו"ל ובנו בארץ ישראל, אם ירצה יכול לפדות את בנו שלא בפני התינוק. (יביע אומר יו"ד ח, לא ה).

יש אומרים שלא מועילה שליחות בפדיון הבן, והאבא עצמו צריך לפדות את בנו אצל הכהן, ויש חולקים שגם בפדיון הבן מועילה שליחות, וכך הלכה. (ילקוט יוסף שה, ז).

[2] צריך האב לתת לכהן מתנה גמורה, אך אם רצה הכהן להחזיר לאב דמי הפדיון, רשאי. ואם האב לא נתן בלב שלם אלא על מנת שיחזיר לו והכהן החזיר לו, אין בנו פדוי עד שיתן במתנה גמורה. והכהן לא יהיה רגיל להחזיר, כי הוא מזיק לשאר כהנים. (ילקוט יוסף שה, מט).

[3] מסורת בידינו, שאיש שיתן לכהן חמש סלעים בשמחה והכהן לא יחזיר לו, ילד זה יחיה וינצל מפגעי חולי הילדים ויגדל לאיש. (ילקוט יוסף יו"ד, שה, נ).

[4] אשה לא חייבת לפדות את בנה, ואם האשה פדתה את בנה אינו פדוי, ולכן כשיבוא האב, יפדה שוב רק בלי ברכה. (ילקוט יוסף שה, ג).

כמו כן אשה שבעלה לא רוצה לפדות, והיא פדתה את בנה ללא רשות בעלה, אינו פדוי. ובית דין יתלו על צוארו טס כסף שחקוק בו שהבן לא פדוי, וכשהבן יגדל, יפדה את עצמו. (ילקוט יוסף שה, ה).

יתום מאב אין אמו וסבו יכולין לפדותו, ויפדה את עצמו כשיגדל. וגם בזה יעשו לו טס כסף כדלעיל. (יביע אומר ח, לא).

[5] בשולחן ערוך (יו"ד שה, י) כתב, שכשהוא פודה עצמו, מברך לפדות הבכור.

[6] בכור שנולד על ידי ניתוח קיסרי, אביו פטור מלפדותו, וכן הבן הבא אחריו אין צריך לפדותו. (ילקוט יוסף יו"ד, שה, יח). בכור שנולד אחרי נפל שלא התקרמו אבריו, יש לפדותו בברכה. (יביע אומר ז, כז).

הבא אחרי נפל שנולד בניתוח קיסרי, יש אומרים שצריך לפדותו ויש חולקים, וכן עיקר. (ילקוט יוסף יו"ד, שה, יט). בכור הנולד בלידת מלקחיים, חייב בפדיון. (יביע אומר ט, כו).

 

[7] והמ"ב (שמג סק"ה) כתב, שאפשר לומר לגוי להאכילו גם איסור דאורייתא.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר