הלימוד היומי ז תמוז

סעיף ה

אִם אֵין הָאָב בִּמְקוֹם הַיֶלֶד, יָכוֹל גַּם כֵּן לִפְדּוֹתוֹ מִכֹּהֵן בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם[1], וְאוֹמֵר לַכֹּהֵן, יֶשׁ לִי בֵּן בְּכוֹר לִפְדּוֹתוֹ. וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר לוֹ, בְּמַאי בָּעִית טְפֵי וְכוּ'.

 

באשר הוא שם – במקום שבו האב נמצא.

ואומר לכהן – צריך להתאים את הדו-שיח שביניהם שהתבאר בסעיף הקודם למצב שבו הילד אינו נוכח.

 

סעיף ו

בְּעִנְיַן מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין, שֶׁהַכֹּהֵן מַחֲזִיר אַחַר כָּךְ אֶת דְּמֵי הַפִּדְיוֹן כֻּלּוֹ אוֹ מִקְצָתוֹ לָאָב[2], כָּתַב טוּרֵי זָהָב טַעַם (וְצָרִיךְ עִיּוּן). וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כִּדְבָעֵי לְמֶהֱוֵי, יִבְחַר לוֹ כֹּהֵן עָנִי בַּעַל תּוֹרָה וְיִרְאָה וְהָאָב וְגַם הַכֹּהֵן יִגְמְרוּ בְּדַעְתָּם שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיר, אוֹ יִתֶּן לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר[3] (עַיֵּן מגדל עוז למהריעב"ץ זכרונו לברכה)

 

וצריך עיון – כלומר, היה זכור לקיצור שולחן ערוך שבטורי זהב כתב טעם למנהג, אבל לא זכר מה הטעם שכתב, והספר לא היה לפניו כשכתב את הסעיף הזה. ובאמת בטורי זהב כתב שכך המנהג, ולא כתב טעם.

כדבעי למהוי – כמו שצריך להיות.

עני בעל תורה ויראה – שמצוה לתמוך בו בכל מקרה, כך שלא יהיה לו חבל על הכסף.

האב וגם הכהן יגמרו בדעתם – כי אם האב חושב שהכהן יחזיר, והכהן לא חשב כך, הרי הכהן לא הסכים לקבל את הכסף על דעת להחזירו, ואם מחזירו בסוף אין הבן פדוי, ואם אין מחזירו הבן פדוי ברגע שמודיע לאב שאינו מחזיר את הכסף. ולכן חשוב שגם האב יתן על דעת שהכהן לא יחזיר.

או – אם אינו רוצה לתת את הכסף על מנת שלא לקבלו בחזרה.

יתן לו במתנה על מנת להחזיר – מתנה גמורה, שמותנית בכך שהכהן מחזיר לו את המתנה לאחר זמן, ואם לא יחזיר לו לא התקיים התנאי, ומתברר שהמתנה לא היתה תקפה מלכתחילה.

הערות:

-          אין מן הראוי שהכהן יתרגל להחזיר תמיד את דמי הפדיון, כי בזה הוא מפסיד את הכסף משאר הכהנים, כי כל מי שיהיה לו בן לפדות יפנה דוקא אליו.

-          הקדמונים כתבו בתקיפות נגד אנשים שמוציאים כסף רב לצורך הסעודה, ומתקמצנים על הכסף של מצוות הפדיון עצמה, בעוד שהפדיון הוא המצוה והסעודה אינה אלא מנהג יפה.

 

סעיף ז

הָאֵם, אֵינָהּ חַיֶבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ[4]. וְאִם מֵת הָאָב, בֵּית הַדִּין פּוֹדִין אוֹתוֹ (עַיֵן נְקֻדּוֹת הַכֶּסֶף).

 

אינה חייבת – אם האב אינו רוצה לפדותו, או שמת.

בית הדין פודין אותו – גם בית הדין אינם חייבים לפדותו, אבל יכולים הם לפדותו אם הם רוצים בכך, וגם האם יכולה אם תרצה בכך.

עיין נקודות הכסף – שמבואר שם שהדבר מותר וראוי שבית הדין יקחו אחריות על הילד ויפדו אותו. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו וסוברים שאין הדבר ברור שבית הדין או כל אדם אחר יכולים לפדות את הבן, ומאחר וברור שאינם חייבים בכך, יותר נכון שלא יפדו אותו, אלא יעשו לו תליון שיזכיר לו שאינו פדוי, ויפדה את עצמו כשיגדל, כמבואר בסעיף ח.

 

סעיף ח

עָבַר הָאָב וְלֹא פָדָה אֶת בְּנוֹ, אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב וּבֵית הַדִין לֹא פָדוּ אוֹתוֹ, חַיָּב הוּא בְּעַצְמוֹ לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיִגְדָּל, וּמְבָרֵךְ, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן בְּכוֹר[5], וְשֶׁהֶחֱיָנוּ (וְעַיֵּן בְּסֵפֶר תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה).

 

מת האב – לפני שהגיע זמן הפדיון.

על פדיון בכור ושהחיינו – וכמובן צריך לשנות ולהתאים את הדו-שיח למצב, ויאמר לכהן 'אני בכור פטר רחם, והקב"ה צוה לפדות את הבכור, ובעוונותי מת אבי קודם זמן פדיוני, ואני נשארתי בחיוב לפדות עצמי, והריני מוכן לקיים מצות השם', ואומר לו הכהן 'מה אתה מעדיף, את עצמך או את חמשת הסלעים שהתחייבת בפדיונך', ומשיב לו 'את עצמי, והא לך חמשה סלעים...

תשובה מאהבה – לא מצאתי שם כלום.

 

סעיף ט

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן. וַאֲפִלּוּ בַת כֹּהֵן אוֹ בַּת לֵוִי שָׁנִּשְׂאָה לְיִשְֹרָאֵל, הַבֵּן פָּטוּר מִפִּדְיוֹן. וְאִם בַּת כֹּהֵן נִבְעֲלָה לַגּוֹי וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנוּ, אוֹ אֲפִלּוּ נִתְעַבְּרָה אַחַר כָּךְ בְּהֶתֵּר, הַבֵּן חַיָב בְּפִדְיוֹן, שֶׁהֲרֵי אִמּוֹ נִתְחַלְּלָה מִן הַכְּהֻנָּה עַל יְדֵי בְעִילַת הַגּוֹי. וְכֵן עַל יְדֵי שְׁאָר בְּעִילַת אִסּוּר, שֶׁהִיא מִתְחַלֶּלֶת.

 

ונתעברה ממנו – ונולד לה בן בכור.

נתעברה אחר כך בהיתר – שנבעלה לגוי ולא התעברה, ושוב נישאה ליהודי כשר והתעברה ממנו וילדה בן בכור.

הבן חייב בפדיון – אם האב גוי הבן פודה את עצמו כשיגדל, ואם האב יהודי חייב האב לפדותו.

נתחללה מן הכהונה – אסורה להינשא לכהן, והיא בעצמה נפסלה מלהיות כהנת.

שאר בעילת איסור שהיא מתחללת – כמבואר בסימן קמה סעיף יב.

 

סעיף י

אִשָּׁה שֶׁהִפִּילָה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה בֶּן קַיָמָא, צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלָה[6].

 

בן קיימא – תינוק חי.

לעשות שאלה – הדבר תלוי בגיל ההריון הראשון בשעת ההפלה, וביארתי את צדדי השאלה בהערה לסימן קנח סעיף ד.

 

סימן קסה - דין חנוך קטנים וקצת דיני מלמד ובו טז סעיפים:

סעיף א

כָּל אָב, חַיָב לְחַנֵּךְ אֶת בָּנָיו הַקְּטַנִּים בְּכָל הַמִצְוֹת, בֵּין בְּמִצְוָה דְאוֹרָיְתָא בֵּין בְּמִצְוָה דְרַבָּנָן, כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה לְפִי דַעַת הַקָּטָן וְהַקְּטַנָּה. וְכֵן לְהַפְרִישָׁם מִכָּל דְּבַר אִסּוּר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ וְגוֹ'. וְאִם לֹא יִוָּסֵר בִּדְבָרִים, יַכֵּהוּ בַּשֵּׁבֶט וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל לֹא יַכֵּהוּ מַכּוֹת אַכְזָרִיוֹת כְּמוֹ הַשּׁוֹטִים. וְכָל עָרוּם יַעֲשֶֹה בְדָעַת. וּבְיוֹתֵר צְרִיכִים לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ שְׁקָרִים, וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת, וּלְהַרְחִיקָם מִן הַשְּׁבוּעוֹת (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן סז סָעִיף ט). וּדְבָרִים אֵלּוּ מֻטָּלִים עַל הָאָבוֹת וְעַל הַמְלַמְּדִים.

 

בניו – ילדיו (בנים ובנות).

בכל המצוות – מצוות עשה.

לפי דעת הקטן – לפי יכולותיו וכישוריו, כמבואר בסעיף ב.

כל דבר איסור – אפילו איסור דרבנן.

אמר הכתוב – משלי כב ו.

על פי דרכו – לפי האופי של הילד צריך להרגילו.

יווסר – יקבל מוסר.

בשבט – במקל, והוא מפורש בפסוקים במשלי בכמה מקומות (יג כד, כג יד, כט טו-יז).

ערום – נבון.

וביותר צריכים להשגיח עליהם – אלו דברים שהמחנכים נוטים לזלזל בהם, מפאת שהם עברות של דיבור ולא של מעשים, ודוקא בגלל שהם נראים חמורים פחות, ישנה משנה חשיבות בכך לחנכם בעניינים אלו, כמו שכתב המשנה ברורה (שמג ג) 'אם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה, וכן ממחלוקת ושקר וקללות, ובעוונותינו הרבים כמה נכשלין בזה, שהם מניחין לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל, ונעשה מורגל בזה כל כך, עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול, קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות, והיה הדבר אצלו בחזקת היתר'.

דברי אמת – גם במקרים שמותר מן הדין לשקר, יש ללמדם להתחמק מזה עד כמה שאפשר.

שבועות – אפילו שבועות אמת.

עיין לעיל – שלפעמים יש לשבועתם תוקף מן התורה.

ועל המלמדים – בניגוד לשאר מצוות חינוך שאינה מוטלת אלא על האב.

הערות:

-          צריך אדם לחנך את ילדיו בחכמה, לפי האופי של הילד, נתוני הסביבה, ועוד. לא תמיד נכון להעיר לילד על כל פרט, ולהכריח אותו לקיים את כל המצוות, כי לעיתים דוקא העלמת עין מביאה לידי תוצאות בטווח הארוך, והתעקשות מעבר ליכולת הנפשית של הילד תגרום דוקא התמרמרות ופריקת עול. יש גם חשיבות שהילד יפנים כמה טוב להיות יהודי ולזכות לקיים מצוות, ולא שיחוש שנדפק בכך שנולד יהודי, כי אם הוא מרגיש כך, גם אם ישמור מצוות כל חייו, אבל ילדיו יפרקו עול, וזה בדוק ומנוסה. לא ניתן ללמוד מתוך ספר את הכללים המדויקים, ואין נוסחת פלא שמניבה תוצאות. לכן, אדם שספג בבית הוריו חינוך יהודי אוטנטי ידע לרוב כיצד להתנהג, ויטעה מעט, ויוכל להשתלם על ידי שמיעת כמה הרצאות ועצות, אבל אדם שלא זכה לכך, לא יסמוך על חכמתו, אלא חובה עליו על אף לחפש לעצמו יהודי אוטנטי, שהצליח בחינוכו להצמיח דורות ישרים, ולהיות איתו בקשר רציף, ואם אפשר להתארח אצלו לעיתים הוא יותר נכון, ואם אפשר שילווהו תלמיד חכם בעל ניסיון בחינוך מה טוב. ובכל זה יתמיד גם אחרי עשרים שנה, אפילו אם יודע את כל התורה כולה, ולא יבוש מפני המלעיגים עליו, ובזה יזכה לדורות ישרים מבורכים אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

 

סעיף ב

הַגָּעַת זְמַן הַחִנּוּךְ לְמִצְוֹת עֲשֵׂה, הִיא בְּכָל תִּינוֹק לְפִי חָכְמָתוֹ וַהֲבָנָתוֹ. כְּגוֹן הַיּוֹדֵעַ מֵעִנְיַן שַׁבָּת, חַיָב לִשְׁמוֹעַ קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, וְכֹל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. וְהַחִנּוּךְ בְמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין בִּדְאוֹרַיְתָא בֵּין בִּדְרַבָּנָן, הוּא בְּכָל תִּינוֹק שֶׁהוּא בַר הֲבָנָה שֶׁמֵּבִין כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ שֶׁזֶּה אָסוּר לַעֲשׂוֹת אוֹ אָסוּר לֶאֱכוֹל. וְיֵשׁ לְחַנֵּךְ הַקְּטַנִּים שֶׁיַעֲנוּ בְבֵית הַכְּנֶסֶת אָמֵן וּשְׁאָר הַדְבָרִים. וּמִשָּׁעָה שֶׁהַתִּינוֹק עוֹנֶה אָמֵן, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וּצְרִיכִים לְחַנְּכָם שֶׁיַעַמְדוּ בְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. אֲבָל אוֹתָן שֶׁהֵם רָצִים וְשָׁבִים וּמְבַלְבְּלִים, מוּטָב שֶלֹּא לַהֲבִיאָם.

 

תינוק – ילד.

מעניין שבת – את ייחודיותו של השבת משאר ימות החול, וקדושתו, ובעקבות זה יכול להבין את תוכן הקידוש וההבדלה.

כיוצא בזה – קטן היודע לדבר – אביו מלמדו תורה כמבואר בסעיף י, יודע לשמור את גופו בטהרה – אביו קונה לו תפילין כמבואר בסימן י סעיף כד, אינו צריך לאמו – חייב בסוכה כמבואר בסימן קלה סעיף טו, יכול לצום חלק מן היום – צריך לחנכו לצום ביום הכפורים כמבואר בסימן קלג סעיף יט, וכן הוא כמעט בכל המצוות.

שאר הדברים – יהא שמיה רבה, ברכו, קדושה, ברוך הוא וברוך שמו.

משעה שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא – מה שנראה בסימן קסג סעיף ז שקטן מגיע לעולם הבא משעה שנולד, הם שתי דעות בגמרא במסכת סנהדרין דף קי:, ומאחר ואין אנו יודעים מה האמת, כדאי לגרום לילדים לומר אמן בשלב מוקדם ככל האפשר של חייהם, ומצד שני לוקחים בחשבון שמא יוכל לבוא לעולם הבא משעה שנולד, מה שמסביר את המנהג המוזכר שם.

באימה וביראה... – שינהגו בבית הכנסת ככל דיני קדושת בית הכנסת המבוארים בסימן יג, וצריך לחכנם לכך, שלא ידברו דברים בטלים ולא יאכלו שם ובוודאי שלא ישחקו וישתוללו בבית הכנסת, שבזה לא רק שאינו מחנכם לקדושה, אלא שמחנכם לזלזל בקדושת בית הכנסת, וגם אחר שיגדלו ימשיכו במנהגם, וגם מפריעים לתפילת שאר המתפללים.

הערות:

-          ישנם אבות שרוצים להקל על נשותיהם, שיוכלו לנוח בזמן התפילה, ומביאים את ילדיהם עמם לבית הכנסת, ושם הם מבלבלים את הקהל, ורצים ומשתוללים, במקרה הטוב בחצר בית הכנסת, ולפעמים אפילו בתוככי בית הכנסת פנימה. וכתבו הספרים ברכות עצומות למי שמקפיד שלא להביא ילדים אלא אם יכול לחנכם לישב שם באימה, ועונשים גדולים על מי שאינו מקפיד בזה. ואם רוצה להקל על אשתו ילך עם ילדיו לגינה ציבורית, ויתפלל אחר כך ביחידות, וזה עדיף משיגרום להם לזלזל בקדושת בית הכנסת.

 

סעיף ג

אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו שֶל קָטָן, אָסוּר לוֹ שֶׁיִתֵּן לוֹ דְּבַר אִסוּר לְאָכְלוֹ, אוֹ לְצַוּוֹתוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה אֵיזֶה אִסּוּר. וּלְרֹב הַפּוֹסְקִים אֲפִלּוּ דָבָר הָאָסוּר רַק מִדְּרַבָּנָן, אָסוּר לִתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל אוֹ לְצַוּוֹתוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה. וְאִם הַתִּינוֹק חוֹלֶה קְצָת וְצָרִיךְ לֶאֱכוֹל דְּבַר אִסּוּר, יֵשׁ לְהַתִּיר לָתֵת לוֹ עַל יְדֵי גוֹי דָבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר רַק מִדְּרַבָּנָן[7]. (וּלְעִנְיָן חָמֵץ בַּפֶּסַח, עַיֵן בְּהִלְכוֹת פֶּסַח).

 

אסור לו – דין זה אינו שייך לדיני חינוך שהם דרבנן, אלא זה אסור מן התורה, ואפילו לתינוק שאינו בר-הבנה כלל, ולא ידע מזה לעולם.

אסור ליתן לו – מדרבנן.

על ידי גוי – אבל אם אינו חולה אסור גם להאכילו על ידי גוי, כי כל דבר שאסור ליהודי לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו עבורו מדרבנן.

בהלכות פסח – סימן קיז סעיף יב, ששם מבואר שאפילו איסור תורה מותר להאכילו על ידי גוי אם יש בכך צורך.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואם האבא נמצא בחו"ל ובנו בארץ ישראל, אם ירצה יכול לפדות את בנו שלא בפני התינוק. (יביע אומר יו"ד ח, לא ה).

יש אומרים שלא מועילה שליחות בפדיון הבן, והאבא עצמו צריך לפדות את בנו אצל הכהן, ויש חולקים שגם בפדיון הבן מועילה שליחות, וכך הלכה. (ילקוט יוסף שה, ז).

[2] צריך האב לתת לכהן מתנה גמורה, אך אם רצה הכהן להחזיר לאב דמי הפדיון, רשאי. ואם האב לא נתן בלב שלם אלא על מנת שיחזיר לו והכהן החזיר לו, אין בנו פדוי עד שיתן במתנה גמורה. והכהן לא יהיה רגיל להחזיר, כי הוא מזיק לשאר כהנים. (ילקוט יוסף שה, מט).

[3] מסורת בידינו, שאיש שיתן לכהן חמש סלעים בשמחה והכהן לא יחזיר לו, ילד זה יחיה וינצל מפגעי חולי הילדים ויגדל לאיש. (ילקוט יוסף יו"ד, שה, נ).

[4] אשה לא חייבת לפדות את בנה, ואם האשה פדתה את בנה אינו פדוי, ולכן כשיבוא האב, יפדה שוב רק בלי ברכה. (ילקוט יוסף שה, ג).

כמו כן אשה שבעלה לא רוצה לפדות, והיא פדתה את בנה ללא רשות בעלה, אינו פדוי. ובית דין יתלו על צוארו טס כסף שחקוק בו שהבן לא פדוי, וכשהבן יגדל, יפדה את עצמו. (ילקוט יוסף שה, ה).

יתום מאב אין אמו וסבו יכולין לפדותו, ויפדה את עצמו כשיגדל. וגם בזה יעשו לו טס כסף כדלעיל. (יביע אומר ח, לא).

[5] בשולחן ערוך (יו"ד שה, י) כתב, שכשהוא פודה עצמו, מברך לפדות הבכור.

[6] בכור שנולד על ידי ניתוח קיסרי, אביו פטור מלפדותו, וכן הבן הבא אחריו אין צריך לפדותו. (ילקוט יוסף יו"ד, שה, יח). בכור שנולד אחרי נפל שלא התקרמו אבריו, יש לפדותו בברכה. (יביע אומר ז, כז).

הבא אחרי נפל שנולד בניתוח קיסרי, יש אומרים שצריך לפדותו ויש חולקים, וכן עיקר. (ילקוט יוסף יו"ד, שה, יט). בכור הנולד בלידת מלקחיים, חייב בפדיון. (יביע אומר ט, כו).

 

[7] והמ"ב (שמג סק"ה) כתב, שאפשר לומר לגוי להאכילו גם איסור דאורייתא.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר