כָּל בְּדִיקוֹת אֵלּוּ, בֵּין בְּהֶפְסֵק טָהֳרָה בֵּין בְּשִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִים, צְרִיכִין לִהְיוֹת בְּבֶגֶד פִּשָׁתָּן לָבָן אוֹ בְּצֶמֶר גֶפֶן אוֹ בְצֶמֶר לָבָן, נָקִי וָרַךְ, וְתַכְנִסֶנּוּ בְּעֹמֶק לְחוֹרִים וְלִסְדָקִים עַד מְקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ, וְתִרְאֶה אִם אֵין בּוֹ אֵיזֶה מַרְאֶה אַדְמוּמִית. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לָהּ לְהַכְנִיס כָּל כָּךְ בְּעֹמֶק, תִּבְדֹּק עַל כָּל פָּנִים כְּפִי כֹחָהּ הָאֶפְשָׁרִי. וְטוֹב שֶׁלְּכָל הַפָּחוֹת. בְּדִיקָה אַחַת תִּהְיֶה עַד מְקוֹם שֶהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ. (וְצָרִיךְ כָּל אִישׁ לְלַמֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ דִּין הַבְּדִיקוֹת, כִּי הַרְבֵּה אֵינָן יוֹדְעוֹת). וּבְתוּלוֹת שֶׁבּוֹדְקוֹת קֹדֶם הַנִּשׂוּאִין, יִבְדְּקוּ גַם כֵּן כְּפִי כֹחָן הָאֶפְשָׁרִי (קצ"ב קצ"ו).
רך – שקל להכניסו לכל מקום, וגם אינו סורט את בשרה.
לחורים ולסדקים – קיפולי עור שונים שהדם עשוי להתעכב בהם.
שהשמש דש – שאבר הבעל מגיע אליו בסוף התשמיש.
איזה מראה אדמומית – התבאר בסימן קנג סעיף ב.
כל איש – בעקרון נשים היו לומדות את הלכות נדה מאמותיהן, ובזמננו לומדות עם מדריכות כלות מוסמכות, או עם רבניות, ובכל זאת, נכון הדבר שהבעל יוודא עם אשתו שבאמת הבינה את ההלכות בצורה נכונה, ואין לה טעויות בדברים יסודיים.
הרבה אינן יודעות – וחושבות שניתן לבדוק באצבע, או שדי בכך שהן מרגישות שפסק הדימום.
כפי כוחה האפשרי – ותשאל אשה בעלת נסיון באיזו תנוחה אפשר להגיע לשם או קרוב לשם.
בתולות – שאם תבדוקנה כל כך לעומק ייקרעו הבתולים.
כפי כוחן האפשרי – בלי לפצוע את עצמן. ויכניסו בחורים וסדקים שלפני הבתולים.
הַבְּדִיקוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת לְאוֹר הַיוֹם[1], וְלֹא לְאוֹר הַנֵר. וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְדִיעֲבַד אִם לֹא הָיְתָה לְכָל הַפָּחוֹת בְּדִיקָה אַחַת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבְדִיקָה אַחַת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְאוֹר הַיּוֹם.
הבדיקות צריכות להיות לאור היום – הבדיקה עצמה יכולה להיעשות בלילה, אבל אחר כך על האשה לשמור היטב על הבגד שבדקה בו, שלא יתלכלך או ייאבד, ותתבונן בו למחרת בבוקר, כי כדי להבחין היטב אם אין שום שרידי דם על הבדיקה זקוקים לאור יום. גם אור החשמל, אם היותו אור חזק מאד, וניתן להבחין בו היטב אם הבדיקה נקייה לגמרי או לא, אך אם יש מקומות שאין צבעם ברור, אור חשמל לבן עשוי להטעות, כיון שנטייתו להבהיר את המראה, וגם אור חשמל צהוב עשוי להטעות, כיון שנטייתו להאדים את המראה.
יש מחמירין אפילו בדיעבד אם לא היתה לכל הפחות... - כוונתו שלדעה זו הבדיקה הפנימית בימים אלו צריכה להיעשות ביום ולא בלילה, ולא יועיל לעשות את הבדיקה בלילה ולהניח את הבגד כדי לבדקו אחר כך לאור יום, או לבודקו בלילה לאור החשמל, כי לדעה זו חיוב הבדיקה בשבעה נקיים מן התורה הוא דוקא בשעות היום. ולפי זה, אפילו אם יוצאת מן הבית לפני אור היום וחוזרת בערב, צריכה להקפיד לעשות את הבדיקות בזמן הראוי להם.
הערות:
- אמנם רב שהוא בקי ובעל ניסיון יוכל ברוב המקרים לבדוק לאור החשמל, ויידע כיצד ייראה אותו מראה לאור יום. אך השואלים צריכים להיזהר שלא להביא לרב מראה לבחינה בליל טבילה, כי אז אין הרב יכול להניחו למחרת בבוקר ולבחנו לאור יום, והוא עלול לטעות בדין.
אִם מָצְאָה כֶּתֶם בִּימֵי סְפִירַת הַנְּקִיִים, אוֹ אֲפִלּוּ רָאֲתָה דָם מַמָּשׁ, יְכוֹלָה לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה וְלִלְבּוֹשׁ לְבָנִים גַּם בְּיוֹם זֶה, כֹּל שֶׁפָּסְקָה קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת, וּמִיּוֹם הַמָּחֳרָת תִּסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִם מֵחָדָשׁ.
גם ביום זה – ואינה צריכה לספור את חמשת הימים כמו אשה שראתה דם בהיותה טהורה, כמו שהתבאר בסעיף א.
הערות:
- בסעיף ג התבאר שעושים את בדיקת הפסק הטהרה סמוך לבין השמשות. במקרה כזה, שבאמצע הימים הנקיים ראתה דם או כתם, חשוב במיוחד לעשות את בדיקת הפסק הטהרה בסוף היום, סמוך לבין השמשות, ואפילו בדיעבד אם עשתה את הבדיקה רחוק מבין השמשות, יתכן שההפסק אינו נחשב לה.
וְכֵן כַּלָּה שֶרָאֲתָה דָם קֹדֶם הַנִּשׂוּאִין, וְאִם תַּמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים, יִהְיֶה יוֹם הַנִּשֹוּאִין קֹדֶם זְמַן טְבִילָתָהּ וְקָֹשֶה לָהֶם לִדְחוֹת הַנִּשׂוּאִין, אֲזַי תּוּכַל לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה מִיָד בְּיוֹם שֶׁפָּסְקָה קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת וְלִסְפֹּר מִמָּחֳרָת שִׁבְעָה נְקִיִים, כְּדֵי שֶתּוּכַל לִטְבֹּל קֹדֶם הַחֻפָּה. וְזֶה עָדִיף טְפֵי מִלַּעֲשֹוֹת הַחֻפָּה בְּעוֹדָה נִדָּה (קצ"ו).
ואם תמתין חמשה ימים – כבר כתבתי בסעיף א שיש מקום לומר שכלה שכבר היתה טמאה לפני כן, יכולה להפסיק בטהרה מיד. בסעיף זה מתבאר, שאמנם המנהג אינו כן, וגם כלה רגילה להמתין עד היום החמישי מתחילת המחזור האחרון כדי להפסיק בטהרה, אך יש מקרים שניתן להקל בהם.
קודם זמן טבילתה – והתבאר בסימן קנז סעיף ג שאין לעשות חופה לנידה אם אין הכרח לדבר.
קשה להם לדחות – כי אם יכולים בקלות לדחות את החופה עד שתמתין חמשה ימים ותספור שבעה – עדיף.
טפי – יותר.
הערות:
- דעת הקיצור שולחן ערוך, שאפילו כלה, שהיתה טמאה לפני כן, וגם בוודאי לא שימשה עם בעלה לפני הנישואין, צריכה להמתין חמשה ימים, ורק במקרים מיוחדים ניתן להקל לה. והוא הדין אשה שלא טבלה מפני שבעלה לא היה בעיר, או יולדת שלא הספיקה לטבול אחרי הלידה עד שקיבלה מחזור, אף שהיה מקום להקל להם כמו שכתבתי בסעיף א, המנהג הוא להמתין חמשה ימים בכל מקרה.
חפיפה מבחינה לשונית היא חפיפת השערות כדי להפרידן זו מזו ומן הלכלוך הדבק בהם. אבל הפוסקים כללו את כל ההלכות והמנהגים הנהוגים כהכנה לטבילה בשם חפיפה.
מטרת החפיפה היא לאפשר לאשה לטבול ללא כל 'חציצה' – דבר שחוצץ בין גוף האשה לבין המים. ואשה הטובלת בלא חפיפה אין הטבילה מועילה לה לטהרה, שהרי יתכן שהיה לכלוך כלשהו באיזה שהוא מקום בגופה והיא לא יודעת. כמו כן אם לא סרקה את שערותיה אין הטבילה מועילה, כי קשרים בשערות מהווים חציצה, שהרי אין המים נכנסים לשם.
חכמים קבעו להסמיך את החפיפה לטבילה ככל האפשר, וכן קבעו לחפוף לכתחילה ביום ולא בליל הטבילה עצמה, כדי שלא לחפוף מתוך לחץ והחפיפה תיעשה כראוי, ולא תחפף בה מתוך רצון לסיים מהר ככל האפשר.
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּעוֹד יוֹם קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת תִּרְחַץ בְּחַמִּין כָּל גּוּפָהּ הֵיטֵיב, וּבִפְרָט בִּמְקוֹמוֹת הַקְּמָטִין וּבְבֵית הַסְּתָרִים תִּרְחַץ הֵיטֵב, וְתִבְדֹּק כָּל גּוּפָהּ בְּמָקוֹם שֶׁיְכוֹלָה לִרְאוֹת וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּיָדֶיהָ הֵיטֵב, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר עָלֶיהָ שׁוּם חֲצִיצָה אוֹ שׁוּם לִכְלוּךְ, וְגַם תָחֹף[2] וְתִסְרֹק הֵיטֵב בְּמַסְרֵק כָּל שַׂעֲרוֹתֶיהָ וּתְפַסְפְּסֵן[3], שֶׁלֹּא תִהְיֶינָה מְדֻבָּקוֹת אוֹ קְשׁוּרוֹת. וְזֹאת נִקְרֵאת חֲפִיפָה. וּצְרִיכָה לַעֲסֹק בַּחֲפִיפָה עַד שֶׁתֶּחְשַךְ, שֶׁתִּטְבֹּל מִיָד לְאַחַר הַחֲפִיפָה, כִּי לְכַתְחִלָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת הַחֲפִיפָה סָמוּךְ לַטְבִילָה, וְגַם שֶׁתְּהֵא הַחֲפִיפָה בַּיּוֹם. עַל כֵּן הַמִּנְהָג הַכָּשֵׁר הוּא, שֶׁתַּתְחִיל בַּחֲפִיפָה בְּעוֹד יוֹם וְתַמְשִׁיךְ עַד הַלָּיְלָה[4].
בעוד יום – כדי שלא תמהר לחפוף בגלל רצונה לחזור לביתה מהר ככל האפשר, ולא תקפיד לעשות את החפיפה כראוי.
הקמטין – בעיקר נשים כבדות משקל יש להם מקומות בגוף שנוצרים קפלי עור, כמו בצואר, מתחת לשדיים, מתחת לבטן, וכל אחת לפי עניינה.
בית הסתרים – מקומות שבעמידה רגילה הם מוסתרים, אבל אפשר לגעת בהם, כמו תוך הפה, תוך האף עד המקום שיכולה לגעת באצבעה, וכן תוך האוזן, מתחת לבית השחי, בין אצבעות הרגליים, וכן באותו מקום.
תרחץ היטב – כי אמנם אין צריך שהמים ייכנסו לכל המקומות הללו בשעת הטבילה, אבל אם יש שם לכלוך הדבר עלול לפסול את הטבילה, כמו שיתבאר בסימן קסא סעיף א.
ולמשמש בידיה – במקום שאינה יכולה לראות. ויכולה להיעזר בבלנית שתבדוק אם יש עליה חציצה במקומות שאינה יכולה לראותם, אבל אינה חייבת בכך, ויכולה לסמוך על המשמוש בידים.
במסרק – או במברשת.
תפספסן – תפרידם זו מזו.
שתטבול מיד לאחר החפיפה – ולכן נכון לעשות את החפיפה במקום הטבילה, ובימינו יש בכל מקוה חדרים מיוחדים שבהם יכולות הנשים לחפוף ולהכין את עצמן לקראת הטבילה.
המנהג הכשר – המובחר ביותר.
חֲפִיפָה שֶׁבִּמְקוֹם הַשְּׂעָרוֹת, לֹא תְהֵא בְּדָבָר שֶׁמְּסַבֵּךְ אֶת הַשְׂעָרוֹת[5]. וּבְבוֹרִית שֶׁאָנוּ קוֹרִין זֵייף [סַבּוֹן], נוֹהֲגִין לְהָקֵל, שֶׁהוּא מְנַקֶּה הֵיטֵב וְאֵינוֹ מְסַבֵּךְ.
בדבר שמסבך את השערות – סוגים מסויימים של סבון שהיו מקובלים בזמן חז"ל היו מסבכים את השער, וכן מים קרים. ומותרת להשתמש במרכך שיער, ורק תיזהר לשטוף אותו היטב שלא יישאר חומר ממשי על שערותיה.
בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מֶרְחָץ בְּבֵית הַטְּבִילָה, אֶלָּא שֶׁחוֹפֶפֶת בְּבֵיתָהּ וְאַחַר כָּךְ הוֹלֶכֶת לִטְבֹּל, תִּשָׂא עִמָּה מַסְרֵק וְתִסְרֹק שָׁמָּה שַׂעֲרוֹתֶיהָ עוֹד הַפָּעַם[6].
בבית הטבילה – במבנה של המקוה.
שחופפת בביתה – ונמצא שאינה טובלת מיד אחרי החפיפה.
תסרוק שמה שערותיה עוד הפעם – כי השערות עלולות להסתבך בקלות, יותר ממה שגופה עלול להתלכלך, וכך לכל הפחות תסמיך את הסירוק לטבילה.
הערות:
- אם יש במקוה אפשרות לרחוץ, אפילו אם כבר רחצה בבית וחפפה ובאה למקוה מוכנה לגמרי, תתקלח עוד הפעם לפני שטובלת כדי להסמיך את החפיפה לטבילה, וכמובן תסרוק את שערותיה.
בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹת הַחֲפִיפָה בַּיוֹם, תּוּכַל לַעֲשׂוֹתָהּ בַּלַּיְלָה, רַק תִּזָּהֵר לָחֹף כָּרָאוּי וְלֹא תְמַהֵר. וְכֵן אִם אִי אֶפְשָׁר לָה לָחֹף גַּם בַּלַּיְלָה, תּוּכַל לַעֲשׂוֹת כָּל הַחֲפִיפָה בַּיּוֹם (קצ"ט).
בשעת הדחק שאי אפשר לה – כגון שאין לה מים חמים, ולאו דוקא אם ממש אי אפשר לה, אלא גם במקרה שקשה לה, כגון שהמקוה נפתחת רק בלילה ובבית מתביישת מבני הבית, או שאינה רוצה להשאיר את הילדים עם שמרטף בשעה זו.
ולא תמהר – ונכון לכתחילה שתקבע לעצמה מראש זמן מוגדר שהיא עוסקת בחפיפה, ולא תפחת ממנו.
כל החפיפה ביום – ובלילה לפני הטבילה צריכה לבדוק עוד הפעם את גופה אם הוא נקי מכל דבר החוצץ
הערות:
- בזמנם היו רגילים להתרחץ לכל היותר פעם בשבוע, והיה מצטבר בשערות ובכל מקום בגוף לכלוך רב, והיה דרוש שימת לב מרובה וזמן ממושך כדי להגיע לרמת הנקיון הנחוצה. בזמננו נשים מתרחצות כל יום, ולא אמור להיות שום לכלוך שחוצץ בטבילה, ודי בעקרון בנקיון רגיל כמו בכל יום, עם חפיפת הראש, כך שבזמננו אין כל כך חשש שתמהר בחפיפה יותר מדאי.
חָלָה טְבִילָתָהּ בְּלֵיל שַׁבָּת, תַּעֲשֶׂה הַחֲפִיפָה בַּיוֹם[7], וְתִזָּהֵר מְאֹד לִגְמֹר כָּל הַחֲפִיפָה קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת, שֶׁלֹּא תָבוֹא חַס וְֹשָלוֹם לִידֵי חִלוּל שַׁבָּת. וּלְעִנְיַן הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, הַמֻּבְחָר הוּא, אִם אֶפְשָׁר, שֶתֵּלֵךְ לְבֵיתָהּ לְאַחַר הַחֲפִיפָה, אוֹ שֶׁתַּעֲשֶׂה הַחֲפִיפָה בְּבֵיתָהּ, וּלְאַחַר הַחֲפִיפָה קֹדֶם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת, תַּדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת, וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל[8]. וְאִם אִי אֶפְשָׁר, יַדְלִיק הַבָּעַל. וְאִם גַּם זֹאת אִי אֶפְשָׁר, תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ עַל הַנֵרוֹת בְּעוֹד הַיוֹם גָּדוֹל, וְתֹאמַר קֹדֶם הַהַדְלָקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זֹאת, כִּי בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ, מַהֲנֵי תְנַאי (כְדְלְעֵיל סִימָן עה סָעִיף ד). אֲבָל מַה שֶׁקְּצָת נוֹהֲגוֹת לְבָרֵךְ אַחַר הַטְּבִילָה עַל נֵרוֹת דּוֹלְקִים, צְרִיכִין לְבַטֵּל, כִּי הִיא מְבָרֶכֶת בְרָכָה לְבַטָּלָה (או"ח סי' רס"ג יו"ד סי' קצ"ט).
בליל שבת – אסור להסתרק בשבת כמבואר בסימן פ סעיף יא, וכן ואסור לרחוץ במים חמים בשבת, כמבואר בסימן פו סעיף א.
קודם בין השמשות – לפני שקיעת החמה, ואם הציבור מקבל שבת מבעוד יום, צריכה לסיים עד אז את כל החפיפה, כמבואר בסימן עה סעיף א.
לעניין הדלקת הנרות – שאם תדליק לפני שיוצאת למקוה הרי קיבלה על עצמה שבת כמבואר בסימן עה סעיף ד.
תלך לביתה לאחר החפיפה – אם אין לה אפשרות לחפוף בביתה.
אי אפשר – לא לחפוף בביתה ולא לחזור הביתה בין החפיפה לטבילה.
ידליק הבעל – שהמצוה מוטלת גם עליו, כמבואר בסימן עה סעיף ה.
בעוד היום גדול – מפלג המנחה והלאה [המושג 'פלג המנחה' התבאר בסימן סט סעיף ב].
ותאמר – או תחשוב.
מהני – מועיל.
על נרות דולקים – שהיתה מדליקה את הנרות לפני שיצאה לחפוף, ולא היתה מברכת עליהם עד שחזרה אחר הטבילה.
ברכה לבטלה – אף שתמיד מברכת על הנרות אחרי שכבר הדליקה אותם, אין זה אלא מיד באותו המעמד, שעדיין ניתן לברך על ההדלקה, אבל לא שייך לברך זמן רב אחר ההדלקה על עצם המציאות של הנרות הדלוקים, ואפילו לדעת הפוסקים שניתן לברך גם לאחר מעשה המצווה כל עוד והמצווה קיימת ונמשכת, לא נאמר זה אלא בזמן שאם היתה רוצה להדליק היתה יכולה להדליק, אבל לברך להדליק בזמן שאסור להדליק הוא ברכה לבטלה.
[1] והיום אם יש אור חשמל המאיר היטב, גם בלילה אפשר לבדוק.
[2] טבלה ולא חפפה, לא עלתה לה טבילה. (שולחן ערוך קצט, ח).
[3] תסרוק שער ראשה במסרק, ושער שבשאר גופה תפרידנו בידה. ומנהג בנות ישראל לשפשף היטב במים כל גופן קודם הטבילה, וכן נוהגים לשבת באמבטיה של מים חמים קודם הטבילה. ואם קשה עליה, די שתחפוף ותשטוף כל גופה במקלחת. (תורת הטהרה יח, ג).
[4] יש אומרים שצריך שלא יעברו ג' שעות בין החפיפה לטבילה, ויש אומרים שדווקא אם חפפה בתחילת הלילה ובאה לטבול לאחר כמה שעות מותרת לטבול בלי לחוף שנית. אבל אם חפפה ביום ובאה לטבול בלילה, תחפוף שוב לפני הטבילה, וראוי להחמיר בזה. (א"מ יב, י).
[5] ולא תחפוף במים קרים שמסבכים השערות אלא במים חמים, ובדיעבד אם חפפה במים קרים, וסירקה שערותיה יפה ובדקה שערותיה שלא נקשרו והסתבכו, רשאית לטבול ואינה צריכה לחזור ולחפוף. (תורת הטהרה יח, ד).
[6] ואם לא סירקה אלא פספסה עד שלא מרגישה שום קשר, עלתה לה טבילה בדיעבד. ואם נזכרה כשהיא במקוה, תחזור תסתרק ותטבול. (א"מ יב, ב).
אשה שלא חפפה קודם טבילה, אפילו אם אחרי הטבילה ראתה שאין לה קשרים, אין טבילה זו מועילה לה אפילו בדיעבד. (תורת הטהרה יח, ח).
[7] ונכון שתסיים את ההכנות סמוך לשקיעת החמה. (תורת הטהרה יח, יח).
[8] ולמנהג הספרדים שאין מקבלים שבת בהדלקה(אם לא כיוונה לקבל בהדלקה), יכולה להדליק נרות אחר פלג המנחה ואח"כ תלך לטבול. וטוב שתתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה. (תורת הטהרה יח, יח).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך