הלימוד היומי ג סיוון

סעיף ב

עִיר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה מְאֹד, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְעִבּורָהּ וּמִשָּׁם תְּחוּם שַׁבָּת. וְכֵן עִיר שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה וְהַבָּתִּים סְמוּכִים זֶה לָזֶה, כֹּל שֶׁאֵין בֵּין בַּיִת לְבַיִת יוֹתֵר מִן שִׁבְעִים אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים, נֶחְשָׁב חִבּוּר, וְשַׁיָּךְ לָעִיר, אֲפִלּוּ הוּא מַהֲלַךְ כַּמָּה יָמִים. וּמִבַּיִת הָאַחֲרוֹן, מוֹדְדִין אֶת הַקַּרְפֵּף וּתְחוּם שַׁבָּת.

 

עיר – שלמדנו בסעיף א שכולה נחשבת למקומו של אדם, ומודדים את התחום מחוצה לה, יתבאר עכשיו מה היא הגדרתה.

מהלך את כולה ועיבורה – שבעים אמה ושני שליש מחוץ לחומת העיר, גם אם בתי העיר אינם בנויים עד החומה ממש, וכל זה נחשב מקומו.

סמוכים זה לזה – אבל יישובים שאין הבתים בהם בנויים בצפיפות, נחשב כל בית, או כל קבוצת בתים, כמקום בפני עצמו, והתחום נמדד על פי המתבאר בסעיפים ג-ד. והדבר מצוי מאד היום בקיבוצים ובמושבים חקלאיים. ואפילו בתוך ערים גדולות, אם יש כבישים גדולים או נהרות שמחלקים את העיר [כמו נתיבי איילון], או אפילו אזור תעשייה שאין בהם בתי מגורים למשך כמה עשרות מטרים [כמו בין תל-אביב ליפו], הרי הם מפצלים את הערים לשני חלקים, וכל חלק נחשב כעיר בפני עצמו לעניין איסור תחומים, וכן הדין בשכונות של עיר שבנוייות במרחק ממנה, כמו שכונת רמות או נוה יעקב בירושלים, שאינם בהכרח חלק מן העיר, וצריך בכל מקרה כזה להיוועץ באדם הבקי בדינים אלו.

הוא – גודל העיר.

 

סעיף ג

אֵין נוֹתְנִים קַרְפֵּף אֶלָּא לָעִיר. אֲבָל לְבַיִת אֶחָד, אֵין נוֹתְנִין קַרְפֵּף, אֶלָא תֵּכֶף מִקִּיר הַבַּיִת וָחוּצָה מַתְחִיל לִמְדֹּד תְּחוּם שַׁבָּת.

 

קרפף – שמתחילים את מדידת התחום אחרי 70 אמה מסוף הבית האחרון של העיר, ולא מקיר הבית, כמו שלמדנו בסעיף א.

 

סעיף ד

הָיוּ שְׁתֵּי עֲיָרוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, נוֹתְנִים קַרְפֵּף לָזוֹ וְקַרְפֵּף לָזוֹ. וְלָכֵן אִם אֵין בֵּינֵיהֶן יוֹתֵר מִשִּׁעוּר שְׁתֵּי קַרְפֵּפוֹת, נֶחְשָׁבוֹת שְׁתֵּיהֶן לְעִיר אַחַת.

 

שתי עיירות – אין הדבר תלוי בשם העיר, אלא בצורת הבנייה, שכל שאין הבתים סמוכים זה לזה נחשבים כשתי ערים כמו שהתבאר בסעיף ב.

נחשבות שתיהן לעיר אחת – ותחום כל אחת מהן נמדדת מסוף הקרפף של השניה.

הערות:

-       דין חיבור שתי ערים על ידי שתי קרפפות מותנה בכך שלשתיהן הגדרת עיר, שהרי לבית בודד אין נותנים קרפף כמו שלמדנו בסעיף ג. והגדרת עיר בהלכה הוא שלוש חצרות ובכל אחד מהם שני בתים. ובמציאות שלנו גם בניין שיש בו כמה דירות בכמה מפלסים עשוי להיחשב כעיר, ויש להתייעץ ברב שבקי בנושאים אלו.

 

סעיף ה

יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים בְּעִנְיַן מְדִידַת תְּחוּם שַׁבָּת לְהָקֵל, וְאֵין לַעֲשׂוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי בָקִי (שצ"ו שצ"ז שצ"ח שצ"ט).

 

כמה דברים – שעושים ריבוע לעיר לפני שמודדים את התחום, ויש מקרים שרואים שטחים שאינם בנויים כאילו הם מלאים בתים, וכיצד מודדים בשטח הררי, ויש דרכים נוספות כיצד לחבר יישובים שונים ליישוב אחד, ושניתן להקל במקרה ששני מודדים מומחים מדדו והגיעו למסקנה שונה בעניין סוף התחום.

ואין לעשות כי אם על ידי בקי – כי יש בכל קולא פרטים רבים, הן בהלכה והן במציאות, שצריך להיות מודע להם במלואם. ומי שאינו בקי בקלות יכול לטעות, ולכן כל עוד לא נמדד תחום העיר וסומן על ידי בקיאים בהלכות אלו, אין ללכת בשבת אלא מסוף הבית האחרון של העיר אלפיים אמה.

 

סעיף ו

הַנִּצְרָךְ לָלֶכֶת בַּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב יוֹתֵר מִתְּחוּם שַׁבָּת, צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְצָרִיךְ לְהַנִּיחוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם הָעִיר בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה מֻתָּר לוֹ לָלֶכֶת שָׁם (עַיֵּן מג"א סִימָן ת"ח סָעִיף קטן א'). וּבִמְקוֹם שֶׁהִנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב, נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּו הוּא דָּר שָׁם, וְלָכֵן יֶשׁ לוֹ מִמָּקוֹם הַהוּא שְׁנֵי אֲלָפִים אַמָּה לְכָל צַד. וּמִמֵּילָא מוּבָן, כִּי מַה שֶּׁהוּא מַרְוִיחַ בְּצַד זֶה שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב, הוּא מַפְסִיד מִצַּד הָאַחֵר. דֶּרֶךְ מָשָׁל, אִם הִנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב בְּסוֹף שְׁנֵי אֲלָפִים אַמָּה לְצַד מִזְרָח, אָסוּר לוֹ לָלֶכֶת כְּלוּם לְצַד מַעֲרָב, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוּא רָחוֹק מִמְּקוֹם דִּירָתוֹ תְּחוּם שַׁבָּת (ת"ח תי"ו)

 

הנצרך – בסעיף יד יתבאר איזה צורך מצדיק עירובי תחומין.

במקום שהיה מותר לו ללכת שם – אם לא היה מניח עירוב, ואפילו אם מקום זה מרוחק מביתו יותר מאלפיים אמה. ואף שהתחום נמדד עכשיו ממקום הנחת העירוב כמו שיתבאר בהמשך הסעיף, מותר לו ללכת מביתו עד מקום העירוב ומשם עוד 2000 אמה, ובסעיף יג יתבאר שבמקרה כזה אסור לו לשום לביתו לאחר מכן.

נחשב לו כאילו הוא דר שם – והסתמכו חז"ל על מה שמקום אכילתו של אדם הוא עיקר מקום דירתו, כמו שלמדנו בסימן צד סעיף יג, ואפשרו לאדם "לעבור דירה" למהלך השבת, על ידי הנחת אוכל במקום שבו הוא רוצה "לשבות".

מה שהוא מרויח... הוא מפסיד – ויש מקרים שבהם הוא מרויח מעט ומפסיד הרבה, למשל אם הוא גר בעיר שרוחבה 10.000 אמה, הרי יכול ללכת מסוף העיר לכל כיוון 2000 אמה, ואם יניח עירוב קרוב ל2000 אמה מחוץ לעיר, אינו יכול ללכת אלא 2000 אמה לכל כיוון מהעירוב שלו, ואפילו להיכנס לעיר אינו יכול, כמבואר בסעיפים יב-יג. ולפעמים מרויח הרבה ומפסיד מעט, למשל אם הוא גר בבית שמנותק בכמאה אמה מן העיר, שבלי עירוב מודד אלפיים אמה מקיר הבית, ואם יניח עירוב בתוך העיר יכול ללכת את כל העיר ואלפיים אמה ממנה לכל כיוון, ואינו מפסיד אלא מאה אמה.

ממקום דירתו – החדש, מקום הנחת העירוב.

 

סעיף ז

כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הָעֵרוּב. לוֹקֵחַ פַּת כְּדֵי מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת[1] אוֹ לִפְתָּן (כְּגוֹן בְּצָלִים אוֹ צְנוֹן וְכַדּוֹמֶה), שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁעוּר לְאָכְלוֹ עִם פַּת שֶׁהִיא כְּדֵי מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת, חוּץ מִן הַמֶּלַח וּמִן הַמַּיִם שֶׁאֵין מְעָרְבִין בָּהֶם, וְהוֹלֵךְ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַנִּיחוֹ, וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר, בָּזֶה הָעֵרוּב, יְהֵא מֻתָּר לִי לֵילֵךְ מִמָּקוֹם זֶה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, וְחוֹזֵר לְבֵיתוֹ. יָכוֹל לְהַנִּיחַ עֵרוּב אֶחָד לְכַמָּה שַׁבָּתוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ בְּמָּקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר, שֶׁלֹּא יְהֵא נֶאֱבָד אוֹ נִתְקַלְקֵל (שפ"ו ת"ח תט"ו תי"ו).

 

מזון שתי סעודות – הוסבר בסימן צד סעיף ח.

או לפתן – וכן כל דבר מאכל שאנשים רגילים אוכלים אותו, ואינו מזיק לבריאות, אלא שדבר שמשמש כלפתן צריך לקחת ממנו כמות שאוכלים איתו שתי סעודות של לחם, ודבר שמשמש כמאכל בפני עצמו, ואין אוכלים אותו עם לחם [או עם פחמימות אחרות שעומדים במקום הלחם] כגון פירות, בצקים מבושלים כמו פסטות, פתיתים, קוסקוס, ודומיהם, תפוחי אדמה, אורז, וקטניות נוספות, צריך לקחת ממנו כמות שאוכלים ממנו לבד שתי סעודות.

בצלים או צנון – או טחינה, חומץ, ריבה, וכדומה, או בשר, דגים, וירקות מבושלים.

הולך – לפני שבת.

לכל רוח – לכל כיוון.

לכמה שבתות – ויוכל להחליט בכל אחת מהשבתות אם רוצה להשתמש בעירוב באותה שבת או לא. ואם שבת סמוכה ליום טוב, יתבאר דינו בסעיף טו.

נאבד או נתקלקל – לפני אחת השבת שרוצה בה להסתמך על העירוב, אבל בשבת עצמו, אחרי שהעירוב פעל את פעולתו, ואינו צריך אותו לשבתות אחרות, מותר לאכלו.

 

סעיף ח

יָכוֹל לִשְׁלוֹחַ אֶת הָעֵרוּב עַל יְדֵי שָׁלִיחַ שֶׁיַּנִּיחֵהוּ בִּשְׁבִילוֹ, וִיבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ, וְיֹאמַר, בָּזֶה הָעֵרוּב יְהֵא מֻתָּר לִפְלוֹנִי לֵילֵךְ וְכוּ'. וְצָרִיךְ שֶׁיְהֵא הַשָּׁלִיחַ גָּדוֹל וּבַר דַּעַת אֲבָל עַל יְדֵי קָטָן, אֵין שׁוֹלְחִין. וַאֲפִלּוּ לֹא חָזַר הַשָּׁלִיחַ אֶל מְשַׁלְּחוֹ, יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלָיו, דַּחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ (ת"ט).

 

ויברך השליח – אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב.

גדול – שהגיע לגיל חיוב מצוות.

בר דעת – ולא שוטה.

לא חזר השליח אל משלחו – כדי לספר לו שביצע את השליחות.

חזקה שליח עושה שליחותו – מושג הלכתי, ומשמעותו שאנחנו מניחים שבני אדם מבצעים את השליחויות שהם הסכימו לבצע, ולא צריך לקחת בחשבון שהם התרשלו או נמנעו מלבצעם.

הערות:

-       השליח צריך להיות "מודה בעירוב", כלומר שהוא מבין את חשיבות העניין של העירוב, וגם הוא אינו הולך מחוץ לתחום בלי עירוב. אבל חילוני, אי אפשר לסמוך עליו, ואפילו אם הניח שם את העירוב, אי אפשר לדעת אם הדבר נעשה לשם מצוות עירוב, ואם נאמרו המילים שצריכים להיאמר.

-       רק כאשר השליחות הוא בנושא של דין שהוא מדרבנן, כמו עירובי תחומין, אומרים 'חזקה שליח עושה שליחותו', אבל בנושאים שהם מן התורה, כל עוד שהשליח לא חוזר ומספר שביצע את השליחות, אנחנו בספק אם השליחות בוצע. ובמקרים שבהם השליח יודע שמסתמכים על כך שהשליחות תתבצע, ואם השליחות לא תתבצע הוא מכשיל את השולח בעבירה, דעת רוב הפוסקים שאפילו באיסור מן התורה אפשר להסתמך על כך שהשליחות בוצעה כראוי.

 

סעיף ט

יְכוֹלִין לְעָרֵב בְּעֵרוּב אֶחָד בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֲנָשִׁים, וְהוּא שֶׁיְהֵא בָּעֵרוּב שִׁעוּר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְצָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר כְּמוֹ בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת (סִימָן צ"ד סָעִיף ו' ז'). וְאֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְחוּמִין לָאָדָם אֶלָּא לְדַעְתּוֹ (עַיֵּן סִימָן תי"ד). וְהַמַּנִּיחַ, אִם הוּא שְּׁלִיחַ לְכֻלָּם, אוֹמֵר: יְהֵא מֻתָּר לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי. וְאִם מַנִּיחוֹ גַּם בִּשְׁבִילוֹ, אוֹמֵר, לִי וְלִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי (תי"ג).

 

עירוב אחד – בכלי אחד בברכה אחת.

שיעור לכל אחד ואחד – בשונה ממה שלמדנו בדין עירובי חצרות סימן צד סעיף ח, שממספר משתתפים ומעלה השיעור נותר זהה, ובשונה מדין עירוב תבשילין בסימן קב, שדי בכזית לכל אנשי העיר. ואפילו אם מערב עבור בני ביתו, צריך מזון ב' סעודות לו ולאשתו וילדיו לכל אחד ואחד, חוץ מילדים עד גיל שש, שאין צריך לערב עליהם בנפרד, אלא תחומם כתחום אימם.

אלא לדעתו – שצריך להודיע לו לפני שבת שעשה עירוב גם עבורו אם ירצה. ואותו אדם יוכל להחליט גם אחרי כניסת השבת אם רצונו בעירוב או לא.

אומר – בתוך הנוסח המבואר בסעיף ז, במקום "יהא מותר לי".

הערות:

-       אם מערבים עבור אנשים רבים, יש לקחת לפתן שמעט ממנו מספיק להרבה סעודות, למשל צנצנת ריבה, או סחוג. והדבר מצוי בבתי חולים שהם בקירבת ערים גדולות [כמו בלינסון או שיבא], שיש ארגונים שעושים עירובים עבור כל מי שירצה ללכת בשבת, ולמחרת כל מי שירצה יכול לסמוך על העירוב.

 

סעיף י

צָרִיךְ שֶׁיְהֵא הָעֵרוּב מֻנָּח בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, בְּלִי עֲשִׂיַּת אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא. וְלָכֵן אִם הִנִּיחוֹ בְּגוּמָּא וְכִסָּהוּ בְּעָפָר, לֹא הֲוֵי עֵרוּב. כִּסָּהוּ בְּאֶבֶן הֲוֵי עֵרוּב. נְתָנוֹ בְּאִילָן, אִם הָאִילָן קָשֶׁה הֲוֵי עֵרוּב. הִנִּיחוֹ עַל אִילָן אוֹ קָנֶה רַךְ, אֵינוֹ עֵרוּב (סִימָן ת"ח וּבְחַיֵּי אָדָם).

 

בין השמשות – עם כניסת השבת.

בלי עשיית איסור דאורייתא – אבל אם אכילת העירוב כרוכה באיסור דרבנן, מאחר ואין עושים עירוב אלא לצורך מצוה, וחכמים הקילו במקום צורך מצוה לעשות מלאכה שאסורה מדרבנן בבין השמשות שהוא ספק שבת, כמו שלמדנו בסימן צ סעיף כג, לכן גם העירוב כשר.

לא הוי עירוב – כי חפירה בשבת אסורה מן התורה משום "חורש".

הוי עירוב – כי אמנם האבנים הם מוקצה ואסורים בטלטול כמבואר בסימן פח סעיפים ב וז, אבל איסור זה אינו אלא מדרבנן.

הוי עירוב – כי אמנם אסור להשתמש באילן כמבואר בסימן פ סעיף ס, אבל זה רק איסור דרבנן.

אינו עירוב – כי קרוב החשש שיקטום את האילן או הקנה, ויעשה איסור דאורייתא.

 

סעיף יא

אִם נוֹתֵן אֶת הָעֵרוּב בְּתוֹךְ עִיר, אֲזַי כָּל הָעִיר נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִמְקוֹם עֵרוּבוֹ וְיָכוֹל לָלֶכֶת כָּל הָעִיר, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וְגַם חוּץ לָעִיר כְּדֵי עִבּוּרָהּ וּתְחוּם שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא דָּר בְּאוֹתָהּ הָעִיר.

 

בתוך עיר – לעניין זה אין הבדל בין עיר מוקפת חומה לעיר שאינה מוקפת חומה, בניגוד לסעיף הבא.

כאילו הוא דר באותה העיר – שהתבאר בסעיף ב שהתחום שלו נמדד מסוף הקרפף שמסתיים כשבעים אמה אחרי הבית האחרון או אחרי החומה של העיר.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] יש אומרים שהוא שש בצים ויש אומרים שהוא שמונה בצים, והשולחן ערוך (שסח, ג) פסק (בסתם), הלכה כדעה ראשונה שהוא שש בצים.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר