אֵין לְסַנֵּן שׁוּם מַשְׁקֶה, כִּי יֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים. אֲבָל מֻתָּר לִשְׁתּוֹת עַל יְדֵי מַפָּה, דְּלֹא שַׁיָּךְ בּוֹרֵר אֶלָּא בִּמְתַקֵּן הָעִנְיָן קֹדֶם אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה. אֲבָל בְּעִנְיָן זֶה, אֵינוֹ אֶלָּא מְעַכֵּב אֶת הַפְּסֹלֶת שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לְתוֹךְ פִּיו. וּמִכָּל מָקוֹם לִשְׁתּוֹת מַיִם כָּךְ עַל יְדֵי מַפָּה[1], יֵשׁ אוֹסְרִין מִשּׁוּם כִּבּוּס[2]. וְיֵשׁ לְהָקֵל בִּשְׁעַת הַדְּחָק כְּשֶׁאֵין לוֹ מַיִם נְקִיִּים לִשְׁתּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִשְׁתֶּה דֶּרֶךְ בֵּית יָד מִן הַכְּתֹּנֶת שֶׁלּוֹ, דְּבָזֶה אִכָּא לְמֵיחָשׁ טְפֵי, שֶׁמָּא יִסְחֹט.
כמה חילוקי דינים – כי בסינון יכול להיות איסור "בורר", איסור "מרקד", או איסור "מלבן [=כיבוס]", ולכל אחד מהם יש גזירות והרחקות כדי שלא ייכשלו באיסור בטעות, ויש להבחין בין מים [ששייך בו עניין כיבוס] לבין שאר משקים, ובין מסננת שמיועדת לכך לבין סתם חתיכת בד [שבמסננת יש יותר איסור בורר, ובבד יש יותר איסור כיבוס וחשש סחיטה], ובין משקים שניתן לשתותם גם ללא סינון לבין משקים שהסינון בהם הכרחי, ובסינון הכרחי עצמו יש לחלק בין לכלוך שמעורב ולכן אי אפשר לשתות, לבין ייצורים פצפוניים שמעורבים והגויים שותים אותם ואנחנו מסננים אותם רק מסיבות הלכתיות.
מפה – חתיכת בד.
בורר – האיסור לברור בשבת.
במתקן העניין – את המאכל או את המשקה.
בעניין זה – בדרך זו של שתייה על ידי מפה.
משום כיבוס – שמכבס את המפה על ידי הרטבתו במים.
יש להקל - דעת המתירים שללא סחיטה אין איסור כיבוס בנתינת מים על בד נקי בלי שפשוף, ובפרט כשאינו מתכוון לכבסו.
בית יד – שרוול.
איכא למיחש טפי – יש יותר לחשוש.
מַשְׁקֶה קַאפֶע שֶׁיֵּשׁ בְּתַחְתִּיתוֹ הַקָּאפֶע מַמָּשׁ שֶׁהוּא הַפְּסֹלֶת, וְכֵן שְׁאָר מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בְּתַחְתִּיתוֹ שְׁמָרִים אוֹ שְׁאָר פְּסֹלֶת כְּשֶׁמְעַרִין אוֹתוֹ, צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעַרוֹת כָּל הַצָּלוּל, אֶלָּא יַשְׁאִיר מְעַט אֵצֶל הַפְּסֹלֶת[3]. וְחָלָב שֶׁהָעֳמַד אָסוּר לִקְלוֹט מַה שֶּׁלְּמַעְלָה הַנִּקְרָא סמעטענע רַק מַה שֶּׁצָּרִיךְ לֶאֱכוֹל עַתָּה וְגַם בָּזֶה יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִקַּח הַכֹּל, רַק יַשְׁאִיר קְצָת עַל הֶחָלָב הַתַּחְתּוֹן (שי"ט ובחיי"א).
קאפע – קפה טורקי.
ישאיר מעט אצל הפסולת – כך שאינו בורר את המשקה מן הפסולת, אלא רק מפריד שני חלקי משקה זה מזה.
סמעטענע – שמנת, שהיא צפה על החלב הטרי אחרי שהוא עומד זמן מה.
רק מה שצריך לאכול עתה – בשבת, כי גם אם כאשר אינו לוקח את הכל אין כאן איסור בורר, אסור להכין משבת ליום חול.
שלא יקח הכל – כי יש מצדדים שאפילו לקחת את האוכל מתוך הפסולת לאכילה מיידית מותר רק ביד, ולא בכף. ואם שופך מכלי לכלי, מותר לשפוך את כל השמנת אם רוצה לאכלה מיד.
אִם נָפַל זְבוּב וְכַדּוֹמֶה לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל אוֹ הַמַּשְׁקֶה, לֹא יָסִיר אֶת הַזְּבוּב לְבַדּוֹ, אֶלָּא יִקַּח גַּם קְצָת מֵהַמַּאֲכָל אוֹ מְהַמֵשְׁקֶה וְיִזְרֹק עִמּוֹ[4] (שי"ט).
לא יסיר את הזבוב לבדו – אף שהזבוב ניכר וצף למעלה ואינו מעורב במשקה, בכל זאת יש אוסרים להסירו לבדו.
יקח גם קצת מהמאכל... – שאז אינו בורר את הזבוב מהמשקה, אלא את חלק המשקה שיש בו זבוב והוא ראוי לשתיה מחלק אחר של המשקה שאין בו זבוב, והוא דומה לחתיכות גדולות וקטנות של אותו מאכל, שמותר לבוררם זה מזה כמו שביארנו בסעיף טו.
אִם צָרִיךְ לָדוּךְ פִּלְפְּלִין אוֹ מֶלַח וְכַיּוֹצֵא בוֹ לָתֵת לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל, מֻתָּר לָדוּךְ בְּקַתָּא דְּסַכִּינָא עַל הַשֻּׁלְחָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל לֹא בִּמְדוּכָה וְלֹא בְּמַכְתֶּשֶׁת.
לדוך – לכתוש.
בקתא דסכינא – בקת הסכין ולא במכתשת.
על השולחן – ולא במדוכה.
הערות:
- צריך שינוי גם בכלי שדכים בתוכו, וגם בכלי שדכים איתו. כי דיכת תבלינים כדרכם הוא איסור דאורייתא משום מלאכת "טוחן".
אָסוּר לַחְתּוֹךְ בְּצָלִים וּשְׁאָר יְרָקוֹת אֶלָּא דַּוְקָא סָמוּךְ לַסְּעוּדָּה וְגַם אָז לֹא יַחְתְּכֵם דַּק דַּק מְאֹד[5].
הערות:
גם אסור לחתוך בכלי המיוחד לחיתוך דק, למשל בפומפיה או בסלייסר.
דָּבָר שֶׁהַמֶּלַח פּוֹעֵל בּוֹ לְרַכְּכוֹ אוֹ לְהָפִיג חֲרִיפוּתוֹ, אָסוּר לְמָלְחוֹ מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּמוֹ מְעַבֵּד. וְלָכֵן אָסוּר לִמְלוֹחַ גורקען חַיִּין, וְכֵן צְנוֹן אוֹ בְּצָלִים אָסוּר לִמְלוֹחַ, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְאוֹתָהּ סְעוּדָּה, אֶלָּא מַטְבִּיל בְּמֶלַח חֲתִיכָה חֲתִיכָה וְאוֹכֵל. אֲבָל בֵּיצִים וּבָשָׂר מְבֻשָּׁל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁאֵין הַמֶּלַח מוֹעִיל לָהֶן אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן בָּהֶם טַעַם מֶלַח, מֻתָּר לְמָלְחָם לְאָכְלָם בְּאוֹתָהּ סְעוּדָּה. אֲבָל בִּשְׁבִיל לְהַנִּיחָם לִסְעוּדָּה אַחֶרֶת, אָסוּר[6].
מעבד – עיבוד עורות היא אחת מהמלאכות האסורות בשבת, ומהותו להפוך עור גולמי לעור שימושי, בדרכים שונות בהתאם למטרה הסופית, והדבר נעשה בין היתר על ידי מליחת העור.
גורקען – מלפפונים.
הערות:
- אם רוצה להכין סלט בשבת, ונותן לתוך הסלט ירקות שאסור למלוח אותם, אסור לטבל את הסלט במלח לבד, אבל מותר לטבלו במלח אם מוסיף מיד גם חומץ או שמן, כפי שיתבאר בסעיף כד, שהם פוגעים ביכולת של המלח להשפיע על הירקות.
אֵין לִמְלֹוֹחַ בְּיַחַד הַרְבֵּה פּוֹלִין וְקִטְנִיּוֹת מְבֻשָּׁלִים כִּי הַמְּליחָה מוֹעִילָה בָּהֶן לְרַכְּכָן. וַאֲפִלּוּ כְּדֵי לְאָכְלָן לְאַלְתֵּר, אָסוּר.
פולין וקטניות מבושלים – עם קליפתם.
"סַאלַאט", "גּוּרְקֶען"[7], וְכֵן שְׁאָר מִינֵי טִבּוּלִין שֶׁעוֹשִׂין מִבְּצָלִים וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לְמָלְחָן סָמוּךְ לַסְּעוּדָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹתְנִים לְתוֹכָן מִיָּד שֶׁמֶן וְחֹמֶץ מַחְלִישִׁין כֹּחַ הַמֶּלַח. אֲבָל אָסוּר לְמָלְחָן וּלְהַשְׁהוֹתָן אֵיזֶה זְמָן[8] (שכ"א).
סאלאט – חסה.
גורקען – מלפפונים.
מיני טיבולים שעושין מבצלים וכדומה – היו עושים מין מטבל חריף, מחתיכות צנון ובצל, עם חומץ ושמן ומלח.
מיד – וצריך להיזהר לשפוך מיד שמן או חומץ אחרי ששם מלח, ואם אפשר עדיף לשפוך שמן או חומץ לפני ששם מלח.
ולהשהותן איזה זמן – לתת למלח להשפיע להפיג את החריפות, ואחר כך להוסיף את שאר המוצרים.
אִסּוּר בּוֹנֶה, שַׁיָּךְ גַּם בַּמַאֲכָל, כְּגוֹן הַמְגַבֵּן גְּבִינָה אוֹ שֶׁמְדַבֵּק פֵּרוֹת וּמַשְׁוֶה אוֹתָן שֶׁיִּהְיוּ יָפִין (שי"ט ש"מ), וְלָכֵן כְּשֶׁחוֹתְכִין בְּצָלִים עִם בֵּצִים אוֹ עִם חָלָב מִדָּג מָלוּחַ (הערינגְּ) יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַשׁוְוֹתָן וּלְיַפּוֹתָן, אֶלָּא יַנִּיחֵם כְּמוֹ שֶׁהֵם. (עין מגן אברהם סימן שי"ט סעיף קטן י"ח, וסימן ש"מ סעיף קטן י"ז).
איסור בונה – יש בו היבטים שונים, וביניהם ליצור גוף אחד מהרבה גופים קטנים.
המגבן גבינה – אחרי שהחלב מתפרק, המוצקים של החלב מתרכזים בפירורים קטנים דמויי קוטג'. כדי לייצר גבינה יש להצמיד פירורים אלו זה לזה, ופעולה זו היא תולדה של מלאכת "בונה" ואסורה מן התורה.
מדבק פירות – במקורות מדובר על תאנים מיובשים, שהיו דוחסים אותם ויוצרים מהם ככרות [=עיגולי דבלה] שהיו חותכים מהם פרוסות. והאיסור בייצור עיגולי הדבלה אינו "בונה" אלא "מעמר", והפוסקים הסבירו שהסיבה שאין כאן בונה הוא מפני שאינו מקפיד על היופי של הצורה.
או עם חלב מדג מלוח – לא הבנתי.
שלא להשוותן וליפותן – ולכן אין להשתמש בכף מיוחדת לזה.
הערות:
רוב הפוסקים חולקים על דין זה, וסוברים שאין איסור אלא בדברים שעל ידי העיצוב הופכים לגוש חזק שמתקיים בדומה לבניין, וכגבינה, ולא בדברים שהעיצוב שלהם הוא זמני. וכן המנהג להקל בזה.
כְּשֶׁמְדִיחִין כֵּלִים בְּמַיִם רוֹתְחִין לֹא יְעָרֶה הַמַּיִם עַל הַכֵּלִים אֶלָּא יְעָרֶה אֶת הַמַּיִם לְתוֹךְ כְּלִי אַחֵר וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן בָּהֶם אֶת הַכֵּלִים. וְלֹא יְדִיחֵם בְּמַפָּה, מִשּׁוּם אִסּוּר סְחִיטָה[9], אֶלָּא מְדִיחָם בִּסְמַרְטוּט הַמְיֻחָד לְכָךְ, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו לְסָחֳטוֹ גַּם בְּחֹל. וּכְשֶׁמֵדִיחַ כְּלִי זְכוּכִית, לֹא יְדִיחֵם בְּשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְכַדּוֹמֶה. וְאָסוּר לְהָדִיחַ כֵּלִים בַּשַׁבָּת אֶלָּא אוֹתָן שֶׁצְּרִיכִין לַשַׁבָּת[10] (דִּין טְבִילַת כֵּלִים בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, עַיֵן לְעֵיל סוֹף סִימָן ל"ז) (רנ"ג ש"ב שכ"ג).
לא יערה המים על הכלים – כי בכך הוא ממיס את השומן בידים, וזה אסור כמו שהתבאר בסעיף יד. ויש אוסרים גם מפני שמבשל את השומן, ואף שהוא מבושל כבר, כיון שיימס ויהפוך ללח יש להחמיר לכתחילה כמבואר בסעיף ג.
יתן בהם את הכלים – ואז השומן נמס מאליו ומיד מתערב במים, שזה מותר כמו שנתבאר שם.
ולא ידיחם במפה – אפילו במגבת יבשה, כיון שהיא תיספג במים והוא ירצה לסוחטה.
בסמרטוט המיוחד לכך – יבש, שגם אם יירטב לא יסחט אותו, כי לא איכפת לו שיהא רטוב.
בשבולת שועל וכדומה – דברים שהשפשוף בהם גורם לכלים להבריק מעבר לניקיון רגיל, והוא אסור כי יש בכך טירחה יתירה.
אלא אותן הצריכין לשבת – צלחות סכו"ם וכלי הגשה רק אם מתכנן לאכול עוד סעודה שיתכן שישתמש בהם, וכוסות כל היום, שהרי תמיד יתכן שירצה לשתות עוד.
טבילת כלים – הקונה כלי סעודה ממתכת או זכוכית מגוי, צריך להטבילו במקוה לפני השימוש, ופרטי ההלכות מתבארים בסימן לז.
הערות:
- פירשתי שמה שהתיר הקיצור שולחן ערוך להדיח כלים בסמרטוט המיוחד לכך הוא מתכוון לסמרטוט יבש, כי להלכה מוסכם על כל הפוסקים שסמרטוט רטוב דינו כספוג, ואסור להדיח בו כלים, כי אי אפשר שלא לסחטו, ולא מסתבר שהקיצור שולחן ערוך חולק על כולם. ויש דפוסים שבהם הגירסא "אלא מנגבם" ולא "אלא מדיחם".
[1] מים שיש בהם תולעים מותר לשתות מהם על ידי מפה נקיה, וכן אם יש ספק תולעים מותר לשתותם על ידי מפה. (חזון עובדיה שבת ד, רכב).
[2] והיביע אומר (ד, לא, יט)כתב שלדעת השולחן ערוך בבגד נקי לא אומרים שרייתו זהו כיבוסו, אלא רק בבגד שיש בו טינוף.
[3] קומקום שיש בזרבוביתו כעין מסננת, מותר לערות ממנו בשבת, כיון שאין קפידא אם יכנס לכוס מעלי התה ואינו מתכוון לברור. וכשיגיע למקום עלי התה, ישאיר מהתמצית שלא יראה כבורר. (הליכות עולם ד, פט).
מצקת שיש בה חורים, מותר להוציא ממנה מרק בשעת האכילה, והמחמיר תבא עליו ברכה. (אור לציון ב, לא, י). ומצקת שכולה עשויה מרשת והיא עשויה לברירה מהתבשיל, ראוי להחמיר בזה. (ילקוט יוסף שיט, מה חזון עובדיה ד, רלא בהע')
[4] אמנם יש אומרים שמותר להסירו בידו או על ידי כפית, כי אין דרך ברירה בלח, ויש אוסרים. וטוב להחמיר בזה. (חזון עובדיה שבת ד, רלב).
[5] ובחזון עובדיה (שבת ד, רסה) כתב, שדווקא לצורך סעודה אחרת אסור לחתוך דק דק, אבל לאלתר מותר לחתוך דק דק. ויש מחמירין לחתוך עבה גם כשרוצה לאכול לאלתר. והמחמיר תעב"ר. השלחן שלמה(שכא יג)כתב, שגדר דק דק, שלא צריך לטחנו בשיניו אלא בולעם כך.
עוד כתב האור לציון (ב מז כה), שהמכין סלט שרגילים לעשות היום, אין זה נחשב לדק ומותר לחתכו בלי שינוי.
[6] כל דבר שהמלח מועיל לשנות טבעו כגון צנון בצל ושום, אסור למלוח ארבע או חמש חתיכות ולהניח לפניו, אלא מטבל כל אחת לבדה ואוכלה. (הליכות עולם ד, סד).
[7] חסה ומלפפונים.
[8] סלט מלפפונים, אסור למלוח ולהמתין, אלא ישפוך עליהם שמן או חומץ מיד אחר נתינת המלח. וסלט עגבניות מותר לתת בו מלח, שאינו אלא להטעים(ואין דרך למלחו), והמחמיר תעב"ר. (הליכות עולם ד סד)
ואסור לעשות מי מלח מרובין ביחד, דנראה שעושה כך לתת לתוך כבשים. אבל מעט מי מלח לתבשילו מותר לעשות, ואפילו לצורך סעודה אחרת. (חזון עובדיה שבת ד, תנב).
[9] ואסור להדיח כלים בספוג או בצמר פלדה להדחת כלים. ומותר להדיח בשקית ניילון או בחומר סינטטי (ננס) רק שהסיבים שבו לא יהיו צפופים. וכן אין להשתמש במשחת כלים אלא רק בנוזל כלים.(אור לציון ב, לד, ב-ג).והילקוט יוסף מתיר גם במשחת כלים. ולהדיח בפלסטיק, מותר. וכן להדיח בצמר פלדה אם לא משתמש בו בחזקה, מותר. (חזון עובדיה שבת ו קד)
כלים שאחר סעודת שבת ואינם נקיים, מותר להניחם במדיח כלים להדיחם אחר השבת, ואין בזה משום הכנה, אבל אין לסדרם בתוך המדיח משום איסור הכנה.(חזון עובדיה שבת ו קד)
[10] מותר להדיח כלים לצורך היום, אם נשאר לו עוד סעודה לאכול, אבל אחר סעודה שלישית אסור להדיח. ואם מתכנן לאכול סעודה נוספת בשבת, מותר להדיחם. וכלי שתיה מותר להדיחן. וראוי להחמיר שלא להדיח לסעודה אחרת, אם יש לו עוד כלים בארון. (הליכות עולם ד, רצה). ואם חושש שידבק שיירי המאכל בכלי, מותר למלאות הכיור במים כדי שלא ידבקו.
וראוי להחמיר שלא להדיח כלים בשבת לצורך סעודה אחרת, אם יש לו מערכת כלים נוספת.(ילקוט יוסף שכג, יח)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך