משה רבינו תיקן לעם ישראל שיהיו קוראים בתורה בימי שבת, שני וחמישי, כדי שלא יעברו שלושה ימים בלי לימוד תורה. מנהג ישראל להשלים את קריאת כל התורה פעם בשנה, מתחילים בבראשית בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות, ומסיימים בשמחת תורה. החלוקה לפרשיות בחלקה הגדול גם היא קדומה מאד, אם כי לא היתה ממש אחידה בכל מקום [ועוד היום יש לעיתים שוני בין בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ, הנובעת מכך שבחו"ל חוגגים את פסח ואת שבועות יום נוסף, ויש מצבים שבהם בחו"ל שמיני של פסח או שני של שבועות חלים בשבת, ובארץ ישראל הם שבתות רגילות].
תיקנו חכמים שבשבת בבוקר קוראים בתורה שבעה אנשים, וכל אחד מהם קורא קטע מתוך הפרשה של אותה השבת, ומברך לפני ואחרי הקריאה. הקורא ראשון בתורה צריך להיות כהן, השני לוי, ומהשלישי עד השביעי ישראל. דינים אלו מתבארים לפרטיהם בסימן כג סעיפים ט-יב.
אין אדם קורא בתורה על דעת עצמו, אלא צריך שהגבאי או אדם אחר יגיד לו לקרוא, ומנהג האשכנזים לומר 'יעמוד פלוני בן פלוני', ובני ספרד רק אומרים 'יעמוד שלישי/רביעי... לקרוא בתורה', ואין נוהגים להזכיר את שם הקורא, כל מקום לפי מנהגו, ומכאן נקראו הקוראים בתורה "קרואים", ויש המכנים אותם "עולים", כיון שנהגו לקרוא בתורה במקום גבוה בבית הכנסת.
לאחר הקריאה, תיקנו חכמים לקרוא קטע מתוך אחד מספרי הנביאים [=הפטרה], ומשום כבוד התורה תיקנו שהקורא בנביא קורא לפני כן גם קטע בתורה ורק אחר כך קטע בנביא, ומנהגנו שלא להחשיב את המפטיר כאחד משבעת הקרואים, והוא חוזר [מלבד בשבתות מיוחדים שיש בהם יותר מקריאה אחת] על קטע קצר שכבר נקרא קודם לכן.
בשלב מאוחר יותר, כאשר התמעטו היודעים לקרוא בתורה במדוייק (צריך לשנן בעל פה את הניקוד, וגם את טעמי [=המנגינה] המקרא), נוצר המנהג שממנים 'בעל קורא' מקצועי שיקרא את הקריאה כולה, והעולים לתורה אינם קוראים בקול, אלא קוראים בשקט יחד עם בעל הקורא, ומברכים לפני ואחרי הקריאה.
מותר בשבת להוסיף עולים לתורה, ולפצל את הקריאה ליותר משבעה חלקים. במקרה זה, שבעת העולים הראשונים הם שבעת הקרואים שצריך לקרוא מן הדין, והעולים אחריהם הם נוספים עליהם, וזאת ללא קשר לכיתוב "חמישי" "שישי" "שביעי" ודומיהם הרשומים בחומשים. ביום חול ובחול המועד ובראש חודש אסור להוסיף על מניין העולים.
ועל פי הקדמה זו, יתבארו רוב הדברים בסימן זה.
כְּשֶׁמּוֹסִיפִין בַּשַׁבָּת, יְכוֹלִין לִקְרֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי לְאַחֲרוֹן, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִשְׁלִימוּ שִׁבְעָה גַּבְרֵי[1]. וְגַם שֶׁהוּא הָאַחֲרוֹן מֵעִקַּר הַקְּרוּאִים (חוּץ מִן הַמַּפְטִיר) וְכֵן הַמַּפְטִיר יְכוֹלִין לִקְרֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי, וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן אֶחָד לְאַחֲרוֹן וְכֹהֵן אֶחָד לְמַפְטִיר, יְכוֹלִין לִקְרוֹת, כֵּיוָן שֶׁהַקַּדִּישׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם. וּבְשִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁמּוֹצִיאין שְׁלשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, יְכוֹלִין לִקְרוֹת כֹּהֵן אֶחָד לַחֲתַן תּוֹרָה וְאֶחָד לַחֲתַן בְּרֵאשִׁית וְאֶחָד לְמַפְטִיר, כֵּיוָן שֶׁכָּל אֶחָד קּוֹרֵא בְּסֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר. אֲבָל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹצִיאִין גַּם כֵּן שְׁלשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, אֲפִלּוּ אִם רוֹצִים לִקְרוֹת בַּסֵּפֶר תּוֹרָה הָרִאשׁוֹן שְׁמֹנָה גַּבְרֵי, אֵין רַשָּׁאִין לִקְרוֹת לְהַכֹּהֵן שֶׁיִּהְיֶה הַשְּׁמִינִי, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן אֵין מַשְׁלִימִין הַקְּרִיאָה בְּסֵפֶר זֶה. וְהַמַּשְׁלִים הוּא בַּסֵּפֶר הַשֵּׁנִי שֶׁקּוֹרִין בּוֹ פָּרָשַׁת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְאָז יְכוֹלִין לִקְרוֹתוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּשַׁבָּת שְׁקָלִים וּפָרָשַׁת הַחֹדֶשׁ כְּשֶׁהֵן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ (סִימָן קל"ה ובסד"ה).
לאחרון – העולה אחרון לתורה לפני המפטיר.
כיון שכבר השלימו שבעה – חייבים להעלות כהן לעלייה ראשונה ולוי לעלייה השנייה [אם היה כהן] כמבואר בסימן כג סעיף ט. אבל מן העלייה השלישית והלאה נוהגים האשכנזים שלא להעלות כהן או לוי כלל, עד שישלימו את שבעת העולים המחוייבים, אף שיש מקרים שמותר מן הדין להעלותם.
גברי – אנשים.
וגם שהוא האחרון – שאין מעלים כהן או לוי אפילו בעליות הנוספות, חוץ מאשר לאחרון.
חוץ מן המפטיר – הוא פירוש למושג 'עיקר הקרואים', דהיינו כל מי שקורא בתורה, בין אם הוא בכלל השבעה או נוסף לשבעה, הוא מעיקר הקרואים, חוץ מן המפטיר שאינו קורא אלא משום כבוד התורה, כמו שביארתי בהקדמה.
יכולין לקרות – אף שההלכה היא שאין קוראים כהן אחר כהן, ואפילו אם אין לוי בבית הכנסת קוראים לאותו הכהן פעמיים, כמבואר בסימן כג סעיף ט.
הקדיש – אחרי שמסיימים את עיקר הקריאה, לפני שקוראים למפטיר, אומר הקורא [או העולה אחרון] חצי קדיש כמבואר בסימן עט סעיף א, כדי להראות שהסתיימה הקריאה, ולהפסיק בין הקריאה שהיא חובה לקריאה שאינה אלא משום כבוד התורה.
שלושה ספרי תורה – בראשונה קוראים וזאת הברכה, בשנייה את בריאת העולם מתוך פרשת בראשית, ובשלישית את קרבנות היום מפרשת פנחס שבספר במדבר, כמבואר בסימן קלח סעיף ט.
חתן תורה – מי שנבחר לעלות אחרון לתורה בפרשת וזאת הברכה, ולסיים בכך את התורה.
חתן בראשית – מי שנבחר לקרוא את תחילת פרשת בראשית בשמחת תורה ולפתוח בכך את המחזור החדש של קריאת התורה.
שלשה ספרי תורה – בראשון קוראים את פרשת השבוע, בשני את קרבנות המוסף של שבת וראש חודש, ובשלישי את הקריאה של חנוכה, כמבואר בסימן קלט סעיף כה.
אפילו אם רוצים לקרוא בספר הראשון שמונה גברי – בעקרון קוראים בספר הראשון רק ששה, והשביעי קורא בספר השני, אבל מותר להוסיף על הקרואים ולקרוא אפילו שמונה בספר הראשון, שאז השמיני הוא אחרון הקוראים בספר הראשון, וגם הוא כבר אחרי שהושלמו שבעת העולים.
אין משלימין הקריאה בספר זה – אין רגילים להתייחס לאחרון שבספר זה כמשלים, כיון שאין אומרים קדיש עד לאחר הקריאה בספר השני.
בשבת שקלים ופרשת החודש – מבואר בארוכה בסימן קמ.
אִם קָרְאוּ לְכֹהֵן אוֹ לְלֵוִי בְּאֶמְצַע הַמִּנְיָן, יַעֲלֶה אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ וְהוּא יַמְתִּין אֵצֶל הַתֵּבָה וְיַעֲלֶה לַמַפְטִיר אוֹ לְאַחֲרוֹן לְאַחַר מִנְיַן הַקְּרוּאִים[2].
אם קראו – בטעות, והם הגיעה לתיבה אבל עדיין לא בירכו.
באמצע המניין – מניין הקרואים.
התיבה – המקום שמניחים עליו את ספר התורה בזמן שקוראים בו.
בַּשַׁבָּת שֶׁקּוֹרִין שְׁתֵּי סִדְרוֹת, יֵשׁ לְחַבֵּר הַסְּדָרוֹת עִם הָעוֹלֶה הָרְבִיעִי (שם).
שתי סדרות – ישנם פרשיות [=סדרות] שבשנים מסוימות קוראים אותם מחוברים שתים בשבת אחת, כדי להספיק לסיים את התורה עד שמחת תורה [יש בתורה חמישים ושלוש פרשיות, ובשנה רגילה יש רק חמישים שבתות, שמתוכם לכל הפחות שתים יוצאות בחגים, שקוראים בהם קריאה מיוחדת ולא לפי סדר הפרשיות].
עם העולה רביעי – שהוא האמצעי שבקרואים.
הערות:
- אם מוסיפים על הקרואים, יש לחבר הפרשיות עם העולה האמצעי, אפילו אם הוא חמישי שישי או שביעי, אבל יש להקפיד שלפחות השביעי יקרא על כל פנים כמה פסוקים בפרשה השנייה.
קְלָלוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי וּבְפָרָשַׁת כִּי תָבֹא, אֵין מַפְסִיקִין בֵּינֵיהֶן. וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל פָּסוּק אֶחָד מִקֹּדֶם. אַךְ לְמַעַן לֹא יַתְחִיל בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּלשׁה פְּסוּקִים, צָרִיךְ שֶׁיַּתְחִיל שְׁלשָׁה פְּסוּקִים קֹדֶם הַקְּלָלוֹת, וּלְבַסוֹף צָרִיךְ גַּם כֵּן לִקְרוֹת לְכָל הַפָּחוֹת פָּסוּק אֶחָד אַחַר הַקְּלָלוֹת[3], אַךְ יִרְאֶה שֶׁלֹּא יְסַיֵּם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מִן הַתְחָלַת הַפָּרָשָׁה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן כ"ג סעיפים כ' כ"א כ"ב). בְּפָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא קוֹרִין עִם הַלֵּוִי כָּל פָּרָשַׁת הָעֵגֶל עַד וּמְשָׁרְתוֹ יְהושׁעַ וְגוֹ' וְהַטַּעַם, כִּי בְּנֵי לֵוִי לֹא הָיוּ בַּעֲשִׂיַּת הָעֵגֶל. וְנוֹהֲגִין לִקְרוֹת בְּקוֹל נָמוּךְ מִן וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּוֹתוֹ עַד וַיְחַל משֶׁה. וּכְשֶׁמַּתְחִיל וַיְחַל, חוֹזֵר וְקוֹרֵא בְּקוֹל רָם עַד וַיִּפֶן וַיֵרֵד משֶׁה, וּכְשֶׁמַּתְחִיל וַיִּפֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא בְּקוֹל נָמוּךְ[4] עַד וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא בְּקוֹל רָם עַד סוֹף הַפָּרָשָׁה. וְגַם הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּפָּרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי וּפָרָשַׁת כִּי תָבֹא קוֹרִין בְּקוֹל נָמוּךְ. וְאֶת הַפָּסוּק וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב קוֹרִין בּקוֹל רָם. וְאַחַר כָּךְ הַפָּסוּק וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב וְגוֹ' נָמוּךְ, וְאַף גַּם זֹאת בְּקוֹל רָם עַד הַסוֹף. וּבְפָרָשַׁת כִּי תָּבֹא לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד עַד סוֹף הַפָּסוּק בְּקוֹל רָם, וְאַחַר כָּךְ נָמוּךְ עַד וְאֵין קוֹנֶה. וְגַם בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ נוֹהֲגִין לִקְרוֹת בְּקוֹל נָמוּךְ מִן וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים עַד וְהַמָּן כִּזְרַע גָּד. וְהַטַּעַם לְהַרְאוֹת שֶׁהֵם מִתְחָרְטִים. וְכָל מַה שֶׁקּוֹרֵא בְּקוֹל נָמוּךְ, צָרִיךְ שֶׁיְהֵא עַל כָּל פָּנִים הַקּוֹל נִשְׁמַע לַצִבּוּר, וְאִם לֹא כֵּן אֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת קְרִיאָה (פרי חדש). אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם מַסָּעוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת וְאֵלֶּה מַסְעֵי, אֵין לְהַפְסִיק בָּהֶם, שֶׁהֵם נֶגֶד שֵׁם מ"ב (מגן אברהם) (תכ"ח).
קללות – פסוקי תוכחה שבהם פירט משה רבינו את כל האסונות שעתידים לקרות לעם ישראל אם וכאשר הם לא ישמרו את מצוות התורה.
בפרשת בחוקותי – ויקרא כו יד-מג.
בפרשת כי תבוא – דברים כח טו-סח.
אין מפסיקין – אלא עולה אחד קורא את כל הקללות מתחילתן ועד סופן.
לא יתחיל בפרשה פחות משלושה פסוקים – התורה מחולקת לפסקאות המופרדות זו מזו על ידי מרווחים [חלקי שורות פנויות מאותיות], כאשר כל פסקה מכונה פרשה. כל העולה לקרוא בתורה יש לו להתחיל ולסיים בין פרשה לפרשה, או באמצע פרשה בנקודה שיש לכל הפחות שלושה פסוקים ממנה עד סוף הפרשה, ומתחילת הפרשה ועד אליה.
הקללות מעצם מהותן מהווים עניין בפני עצמו, ואכן מופרדים בספר תורה כפרשות נפרדות מן הפסוקים שלפניהם. אך בסיומן של הקללות ישנם בפרשת בחוקותי שלושה פסוקי סיום שנספחים לאותה פרשה.
פחות משלושה פסוקים מן התחלת הפרשה – הכוונה מתחילת הפרשה שלאחר מכן, בפרשת בחוקותי, שיש להשלים את כל שלושת פסוקי הסיום הנספחים לקללות, כי אם לא יעשה כן הרי יפסיק פסוק אחד או שניים לפני תחילת הפרשה הבאה. ובפרשת כי תבוא מספיק לקרוא פסוק אחד אחרי הקללות, כיון שהפסוק שלאחריהם הוא פרשה בפני עצמו.
כל פרשת העגל עד ומשרתו יהושע וכו' – שמות לא יח- לג יא.
בני לוי לא היו בעשיית העגל – שנאמר (שמות לב כו) 'ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי וייאספו אליו כל בני לוי'.
בקול נמוך – דברים שהם בושה לעם ישראל, וכן פסוקי הקללות המפחידים שהם תוצאה של התנהגות מבישה.
מן ויהי העם כמתאוננים – במדבר יא א-ו.
שהם מתחרטים – על המעשים הללו, ומתביישים בהם.
בפרשת ואלה מסעי – במדבר לג א-מט.
הערות:
- מה שאין מפסיקים במסעות הוא בשבת, שבכל מקרה קוראים את כולם, והנדון אינו אלא היכן להפסיק, אבל בשני ובחמישי ובשבת במנחה אין קוראים את כל המסעות. ויש קהילות שמקפידים גם בזה, אבל אין לנהוג כן אלא היכן שיש מנהג ברור.
- ברוב החומשים מצויין בפרשת מסעי "שני" באמצע המסעות. ואמנם הדבר נדיר שקוראים פרשת מסעי לבדה, אבל בשנים המעטים הללו יש להקפיד שלא להפסיק שם אלא במקום שמסומן 'שלישי', ולחלק את קריאת השלישי לשניים. ובמקומות שיש מנהג ברור להפסיק בשני באמצע המסעות, אין צריכים לשנות את מנהגם.
בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא צְרִיכִין לִגְלֹל אֶת הַסֵּפֶר תּוֹרָה, וְאֵין צְרִיכִין לְכַסּוֹתוֹ[5]. אַךְ קֹדֶם מַפְטִיר שֶׁאוֹמְרִים קַדִּישׁ וְיֵשׁ זְמַן אָרֹךְ צָרִיךְ לְכַסּוֹתוֹ בַּמְּעִיל שֶׁלוֹ[6], וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ זְמַן אָרֹךְ כְּגוֹן שֶׁמְזַמְּרִין לֶחָתָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין כְּשֶׁמַּאֲרִיכִין בְּמִי שֶׁבֵּרֵךְ (סימן קל"ט ובסד"ה).
בין גברא לגברא – בין איש לאיש, כלומר, בהפסקה שבין קריאת עולה אחד לקריאת עולה אחר.
לגלול – לסגור את שני צידי ספר התורה זה על זה שלא יהיה הכתב גלוי.
ואין צריכין לכסותו – כי גלילה עדיפה מכיסוי. ויותר נכון שלא לכסות, כדי שלא להטריח את הציבור.
צריך לכסותו – שאין זו כבוד התורה להיותה מגולה זמן רב בלי שקוראים בה.
מזמרין לחתן – נהגו בזמנם שבשבת האחרונה לפני החתונה, עולה החתן לתורה, ולאחר שמסיים מזמרים פיוט מיוחד לכבודו. היום, נוהגים אצל רוב האשכנזים לזמר מנגינה ללא מילים.
מי שברך – נוהגים לברך את העולה לתורה בברכה שמתחילה "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את ...", ולפעמים מאריכים בזה מאד, בעיקר באירועים מיוחדים, ואז יש לכסות את ספר התורה, וכן כאשר אומרים מי שברך לחולים רבים, כפי שהחלו לנהוג בדור האחרון בהרבה מקומות, יש לכסות.
אִם טָעוּ בַּשַׁבָּת וְקָרְאוּ עִם הַשִּׁשִּׁי עַד גְּמָר הַסִּדְרָה, לֹא יֹאמַר קַדִּיש[7], אֶלָּא יִקְרְאוּ מִיָּד אֶת הַמַּפְטִיר, וְיַשְׁלִים גַּם לְמִנְיַן שִׁבְעָה קְרוּאִים. וּלְאַחַר שֶׁיֹּאמַר הַהַפְטָרָה עִם הַבְּרָכוֹת, אָז יֹאמַר הַקַּדִּישׁ. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב אִם טָעוּ וְקָרְאוּ עִם הָרְבִיעִי עַד הַגְּמָר, לֹא יֹאמְרוּ קַדִּישׁ, אֶלָּא יִקְרְאוּ מִיָּד אֶת הַמַּפְטִיר לְסֵפֶר תּוֹרָה הַֹשִֵני וְאַחֲרֵי הַהַפְטָרָה וְהַבְּרָכוֹת יֹאמְרוּ הַקַּדִּישׁ (סימן רפ"ב ובסד"ה).
לא יאמר קדיש – כי עדיין לא הושלמו שבעת העולים המחוייבים.
וישלים גם למנין שבעה קרואים – אף שבדרך כלל לא סופרים את המפטיר בין שבעת הקרואים, אבל מעיקר הדין גם הוא נחשב, ומסתמכים על כך גם בקריאת התורה של תשעה באב, ומנחה של תענית ציבור ויום הכיפורים, שהמפטיר עולה לשלישי. ולכן כאן שאי אפשר לקרוא שביעי, נחשב המפטיר לשביעי.
אז יאמר הקדיש – כי אין מפסיקים בין קריאת המפטיר לקריאת ההפטרה, כדי שיהיה ברור גם לנכנסים לבית הכנסת מאוחר, שהמפטיר קרא בתורה לפני כן.
עם הרביעי – ביום טוב קוראים חמישה עולים.
לספר תורה השני – ביום טוב קוראים את קרבנות המוסף של אותו היום מתוך ספר תורה שני.
הערות:
- אין דבר זה מצוי בשבת רגילה שיסיימו בטעות את הקריאה עם השישי וישכחו להפסיק, אבל הדבר עלול לקרות ביום טוב או ביום הכיפורים שחלים בשבת.
- אם סיימו בשבת את הקריאה בחמישי, בין אם אמרו כבר קדיש ובין אם לא אמרו עדיין קדיש, צריך לקרוא עוד שני עולים, ויחזרו על הקטעים האחרונים שכבר קראו, ויחזרו לומר קדיש. ואם הוא שבת שקוראים בו בשני ספרי תורה, למשל ביום טוב שחל בשבת, שטעו וקראו רק לחמשה עולים ולא לשבעה, וכבר פתחו את הספר תורה השני, יקראו בו שני קרואים.
כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיא שְׁלשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה וְאֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁנַיִם לֹא יִגוֹלְלוּ אֶת הַשֵּׁנִי לִקְרוֹת בּוֹ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת בַּשְּׁלִישִׁי, אֶלָּא יִקְחוּ אֶת הָרִאשׁוֹן לִקְרוֹת בּוֹ (שם).
יקחו את הראשון – ובינתיים בזמן שקוראים בשני יקחו את ספר התורה הראשון למקום אחר, ויגללו אותו למקום של הקריאה השלישית.
הערות:
טעם הלכה זו הוא שאין כבוד הציבור שיצטרך להמתין בזמן שגוללים את ספר התורה. ואם לא עשו כן, יותר טוב לגלול את השני לצורך קריאת השלישי מאשר לגלול את הראשון. וישתדלו במקרה כזה לכוון את המי שברך לחולים ואת כל ההפסקות המתוכננות לזמן הגלילה.
[1] אבל לדעת השולחן ערוך (קלה, י) כהן עולה כאחד משבעה עולים. וכשעולה אומר הגבאי יעלה אף על פי שהוא כהן. ועיין לעיל בסימן כג' שאר דיני קריאה בספר תורה.
[2] ולספרדים הכהן עולה לכתחילה בשאר עליות. (כמו שהתבאר לעיל). וכהן אחר כהן, לא יעלה רק בהפסק של ישראל. כהן יכול לעלות משלים, וכהן אחד יעלה מפטיר, כיון שיש קדיש ביניהם. וכהן אחר כהן ולוי, לדעת הכף החיים (קלה, נו) לא יעלה, אולם דעת הכנה"ג שיכול לעלות.
[3] וכן דעת השולחן ערוך (תכח, ו) שכתב, קללות שבחומש 'ויקרא' אין מפסיקין בהם, ואחד יקרא את הכל. ומתחיל בפסוקים שקודמים להם, ומסיים בפסוקים שאחריהם. אבל בקללות שבחומש 'דברים' אפשר להפסיק, אך נהגו שלא להפסיק.
[4] רוב קהילות הספרדים לא נהגו לקרוא כלל בקול נמוך, וכל קהילה תעשה כמנהגה.
[5] והשולחן ערוך כתב (קלט, ה) שנהגו לכסות הכתב בין עולה לעולה, וכך הדין בספרי תורה שלנו שאין להם גלילה. (כף החיים קלט, לג)
[6] ובספר תורה שלנו, נוהגים לסגור הספר תורה בין משלים למפטיר, ובין עולה לעולה מכסין במטפחת. (כף החיים קלט, לג).
[7] ובשולחן ערוך (רפב, ו) כתב, שדווקא אם אמר קדיש, לא יעלה עוד עולה לשביעי מלבד המפטיר. אבל אם לא אמר קדיש יעלה עוד עולה. והחיד"א כתב, שאפי' אם חשב הקורא שעלו שבעה ואמר קדיש, יעלה עוד אחד ויחזור לקרוא שביעי ויאמרו שוב קדיש ואחר כך יעלה מפטיר, וכך ראוי לנהוג. (ילקוט יוסף רפב, ו).
שאלה 1
מה הדין כאשר מוסיפים עולים לתורה בשבת, לגבי העלאת כהן או לוי?
א. מותר להעלותם רק לעלייה ראשונה ושנייה
ב. אסור להעלותם כלל בשבת כשמוסיפים עולים
ג. מותר להעלותם לאחרון או למפטיר, אחרי שהשלימו שבעה גברי
ד. מותר להעלותם לכל עלייה מלבד שלישי
שאלה 2
כיצד יש לנהוג בקריאת הקללות שבפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא?
א. לחלקן בין מספר עולים כדי להקל על הציבור
ב. אין מפסיקין בהן, ויש לקרוא אותן בקול נמוך
ג. לקרוא אותן בקול רם כשאר הפרשיות
ד. להפסיק באמצע הקללות ולקרוא את חלקן האחרון למפטיר
שאלה 3
מה הדין כאשר טעו בשבת וקראו עם השישי עד גמר הסדרה?
א. יאמרו קדיש ויקראו שביעי על קטע שכבר קראו
ב. לא יאמרו קדיש, והמפטיר ישלים גם למניין שבעה קרואים
ג. יחזרו ויקראו מתחילת הפרשה לשביעי
ד. יביאו ספר תורה נוסף ויקראו בו לשביעי
שאלה 4
מה הדין לגבי כיסוי ספר התורה בין עולה לעולה?
א. צריכים לכסותו בין כל עולה ועולה
ב. צריכים לגלול אותו ולכסותו בכל הפסקה
ג. צריכים לגלול את הספר, ואין צריכים לכסותו
ד. אין צורך לגלול או לכסות בין עולה לעולה
שאלה 5
כאשר צריכים להוציא שלושה ספרי תורה ויש להם רק שניים, מה יעשו?
א. יגללו את הספר השני לקרוא בו מה שצריכים לקרוא בשלישי
ב. יקחו את הראשון לגלול ולקרוא בו שוב אחרי השני
ג. ידחו את הקריאה השלישית למועד אחר
ד. יקראו את כל הקריאות בספר הראשון
תשובות נכונות:
ג - כמבואר בסעיף א: "כְּשֶׁמּוֹסִיפִין בַּשַׁבָּת, יְכוֹלִין לִקְרֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי לְאַחֲרוֹן, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִשְׁלִימוּ שִׁבְעָה גַּבְרֵי. וְגַם שֶׁהוּא הָאַחֲרוֹן מֵעִקַּר הַקְּרוּאִים (חוּץ מִן הַמַּפְטִיר) וְכֵן הַמַּפְטִיר יְכוֹלִין לִקְרֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי"
ב - כמבואר בסעיף ד: "קְלָלוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי וּבְפָרָשַׁת כִּי תָבֹא, אֵין מַפְסִיקִין בֵּינֵיהֶן... וְגַם הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּפָּרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי וּפָרָשַׁת כִּי תָבֹא קוֹרִין בְּקוֹל נָמוּךְ"
ב - כמבואר בסעיף ו: "אִם טָעוּ בַּשַׁבָּת וְקָרְאוּ עִם הַשִּׁשִּׁי עַד גְּמָר הַסִּדְרָה, לֹא יֹאמַר קַדִּיש, אֶלָּא יִקְרְאוּ מִיָּד אֶת הַמַּפְטִיר, וְיַשְׁלִים גַּם לְמִנְיַן שִׁבְעָה קְרוּאִים"
ג - כמבואר בסעיף ה: "בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא צְרִיכִין לִגְלֹל אֶת הַסֵּפֶר תּוֹרָה, וְאֵין צְרִיכִין לְכַסּוֹתוֹ"
ב - כמבואר בסעיף ז: "כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיא שְׁלשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה וְאֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁנַיִם לֹא יִגוֹלְלוּ אֶת הַשֵּׁנִי לִקְרוֹת בּוֹ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת בַּשְּׁלִישִׁי, אֶלָּא יִקְחוּ אֶת הָרִאשׁוֹן לִקְרוֹת בּוֹ"
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך