חַיָּב כָּל אָדָם לְהַשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּקְרָא בְּכָל שָׁבוּעַ פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. וּמִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילַךְ חָשׁוּב עִם הַצִּבּוּר, (שֶׁכְּבָר הִתְחִילוּ הַצִּבּוּר פָּרָשָׁה זוֹ בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה). אֲבָל הַמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר הִיא לִקְרֹתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם. וְיֵשׁ לִקְרוֹת כָּל פָּרָשָׁה, דְּהַיְנוּ פְּתוּחָה אוֹ סְתוּמָה, שְׁנֵי פְּעָמִים[1], וְאַחַר כָּךְ הַתַּרְגּוּם עָלֶיהָ (כֵּן הִסְכִּים הַגָּאוֹן הָרַב רַבִּי אֵלִיָהוּ מִוִילְנָא זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה), וַאֲפִלּוּ הַפָּרָשָׁה מְסַיֶּמֶת בְּאֶמְצַע פָּסוּק, יַפְסִיק שָׁם. וּבַגְּמָר יֵשׁ לוֹמַר אַחַר הַתַּרְגּוּם פָּסוּק אֶחָד בַּתּוֹרָה, כְּדֵי לְסַיֵּם בַּתּוֹרָה[2]. וְטוֹב שֶׁלֹּא יַפְסִיק בְּשִׂיחָה בֵּין הַקְּרִיאָה[3]. וְנוֹהֲגִין לִקְרוֹת גַּם הַהַפְטָרָה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין עוֹד לוֹמַר אַחַר כָּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים. וּמִי שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ רַק חֻמָּשׁ בְּלִי תַּרְגּוּם, יִקְרָא שְׁתֵּי פְּעָמִים מִקְרָא. וּכְשֶׁיָּבוֹא לְמָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ תַּרְגּוּם, יִקְרָא הַתַּרְגּוּם (רפ"ה). גַּם יֵשׁ לוֹ לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם, לִלְמוֹד פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י עַל הַסִּדְרָה, וְאִם לָאו בַּר הָכִי הוּא יִלְמַד פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנַזִי (לוֹעֲזִי) עַל הַסִּדְרָה, כְּגוֹן סֵפֶר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה" וְכַדּוֹמֶה, שֶׁיָּבִין עִנְיַן הַסִּדְרָה.
מקרא – הפסוקים של פרשת השבוע.
תרגום – תרגום התורה לארמית, שכתב אונקלוס הגר אחיינו של אדריאנוס קיסר, מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, כאשר עיקרי התרגום היו מסורת עתיקה מתקופת עזרא הסופר.
בשבת במנחה – קוראים בתורה את הקטע הראשון של הפרשה של שבוע שלאחרי, ולכן מאז זה נחשב שהוא קורא עם הציבור. ומה שכתב הקיצור שולחן ערוך "מיום ראשון" הוא לאו דווקא, אלא מאחרי מנחה של שבת כבר מותר לקרוא את הפרשה של שבוע הבא.
פרשה... פתוחה... סתומה – הטקס של התורה מחולק לקטעים, ובין כל קטע לקטע יש מרווח בתוך הספר תורה. קטעים אלו נקראים 'פרשיות'. ויש שני סוגי מרווחים: כאשר הקטע מסתיים באמצע שורה, ומשאירים מרווח עד סוף השורה, והקטע הבא מתחיל בתחילת השורה הבאה, הרי זו פרשה פתוחה, וכאשר אחרי המרווח מתחיל הקטע הבא בהמשך של אותה השורה, הרי זו פרשה סתומה.
הפרשה מסיימת באמצע הפסוק – זו תופעה נדירה שמופיעה בתורה שלש פעמים (בראשית לה כב, במדבר כו א, דברים ב ח).
וטוב – אם קורא את כולה ביום שישי אחר הצהריים.
הפטרה – קטע מתוך אחד הנביאים, שקוראים בשבת אחרי קריאת התורה, כמו שהסברתי בהקדמה לסימן עח.
שיר השירים – מגילת שיר השירים עוסקת בייחסים שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ונכתב בצורת משל. שיר השירים אינו שייך לשנים מקרא ואחד תרגום, אלא ליום שישי אחר הצהריים סמוך לשבת, ויש בתי כנסת שבהם אומרים שיר השירים בציבור לפני או אחרי מנחה של יום שישי.
ואין לו רק – ויש לו רק.
פירוש רש"י – רבינו שלמה יצחקי, שהיה חי במחצית השני של המאה ה-11, פירש את התורה בדרך ייחודית, ששום פירוש אחר לא ישווה לו. פירושו נצמד לפשוטו של מקרא מצד אחד, ומצד שני נאמן לחלוטין למסורת של התורה שבעל פה כפי שהיא משתקפת בספרות של חכמי המשנה והתלמוד, ובנוסף הוא כתוב בשפה בהירה ותמציתית, ועם זאת יש בו עומק רב, עד כדי שילדים שאך זה התחילו ללמוד תורה, וחכמים גדולים שיודעים את כל התורה כולה, מוצאים בו טעם.
הסידרה – פרשת השבוע.
ואם לאו בר הכי הוא – אם אינו יודע לעשות זאת (ללמוד פירוש רש"י).
אשכנזי – גרמני. והכוונה לאידיש שהיא ניב של גרמנית שיהודי מזרח אירופה היו מדברים בו, והוא הדין כל שפה אחרת המובנת לו, ובלבד שהתרגום נאמן למסורת חז"ל.
צאינה וראינה – ספר שמספר את תוכני פרשת השבוע בשילוב עם מדרשי חכמינו זכרונם לברכה, באידיש, בדרך שמתאימה גם לנשים ולפשוטי העם.
הערות:
- יש בתרגום זה קדושה מיוחדת כפי שהסברנו, ולכן כתבו המקובלים שגם מי שאינו מבין ארמית, עדיף שיקרא תרגום זה מתרגום אחר או פירוש שיכול להבינו. ומי שיכול לקרוא גם את התרגום וגם פירוש נוסף שיכול להבינו, זה כמובן הכי טוב. וזה מה שכתב בסוף הסעיף. אבל מן הדין, מותר ללמוד את המקרא עם פירוש רש"י במקום עם תרגום, או עם פירוש אחר המבוסס על חז"ל, ובפסוקים שאין רש"י יקרא את המקרא שלוש פעמים.
- נשים אין חייבות בשנים מקרא ואחד תרגום.
- כל הפרטים המבוארים כאן מה הדרך הכי מובחרת לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, לא נאמרו אלא למי שעתותיו בידו, אבל אם הדבר יגרום מתח ולחץ בימי שישי, יקרא איך שמזדמן לו ומתי שיכול, והעיקר שיסיים במהלך השבת.
מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לִרְחוֹץ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין. וְאִם אֶפְשָׁר, יִרְחַץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין[4] (ר"מ), וְיִטְבֹּל אֶת עַצְמוֹ בְּמִקְוֶה (וְהַגָּאוֹן מהריעב"ץ כָּתַב, שֶׁלֹּא יִרְחַץ כָּל גוּפו, מִשׁוּם דְּקָשֶה לַתַּשְׁמִישׁ בְּאוֹתוֹ יוֹם).
משום דקשה לתשמיש באותו היום – על פי הרמב"ם רחיצת כל הגוף במים חמים פוגעים ביכולת לקיים ייחסי אישות, ומאחר ומצוה לקיים ייחסי אישות בליל שבת, כמבואר בסימן קנ סעיף ז, לדעת הריעב"ץ ראוי להימנע מרחיצה במים חמים ביום שישי, ואין המנהג כדבריו.
אָסוּר לִרְחוֹץ עִם אָבִיו וְחָמִיו וּבַעַל אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לְכַסּוֹת עֶרְוַתן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, מֻתָּר. וְכֵן הַתַּלְמִיד לֹא יִרְחַץ עִם רַבּוֹ, וְאִם צָרִיךְ לוֹ שֶׁיְשַׁמְּשֶׁנוּ, מֻתָּר.
אסור לרחוץ – בבית מרחץ ציבורי.
עם אביו וחמיו... – כי הרואה את אלו ערומים עלול לבוא לידי הרהור.
לא ירחץ עם רבו – שאין רחצה משותפת עולה בקנה אחד עם הכבוד והיראה שיש לתלמיד לנהוג ברבו כמבואר בסימן קמד סעיף א.
הערות:
- אמנם בזמננו אין בתי מרחץ ציבוריים, ובבריכות שחיה נהוג ללבוש בגד ים, אבל צריך להיזהר שלא ילך אב עם בנו לטבול במקווה.
וּמִצְוָה לָחֹף אֶת הָרֹאשׁ וְלָקֹץ אֶת הַצִּפָּרְנַיִם, וְכֵן לְגַלֵּחַ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ אִם הָיוּ גְּדוֹלוֹת. וְאֵין לָקֹץ צִפָּרְנֵי יָדָיו וְרַגְלָיו בְּיוֹם אֶחָד. גַּם אֵין לָקֹץ צִפָּרְנָיו אוֹ לְגַלֵּחַ שַׂעֲרוֹת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ חַל בְּעֶרֶב שַׁבָּת. יֵשׁ מַקְפִּידִין שֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַצִּפָּרְנַיִם כְּסִדְרָן אֶלָּא בְּדִלּוּג[5], דְּהַיְנוּ בְּיָמִין מַתְחִילִין בָּאֶצְבַּע הַסְּמוּכָה לַאֲגוּדָל, וְהַסִימָן בִּדְאָגָ"ה וּבִשְׂמֹאל מַתְחִילִין בָּאֶצְבַּע הָרְבִיעִית וְהַסִימָן דִּבְהֶגֶ"א. גַּם יֵשׁ מַקְפִּידִין שֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַצִּפָּרְנַיִם בְּיוֹם ה'[6], כִּי מַתְחִילִין לִגְדּוֹל בְּיוֹם שַׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם הַשְּׁלִישִׁי. טוֹב לִזָּהֵר לִשְׂרֹף אֶת הַצִּפָּרְנַיִם (אוֹרַח חַיִּים סִימָן ר"ס).
לגלח – לספר.
הערות:
- כל המבואר בסעיף זה אינו מן הדין, אלא על פי הסוד, ובחלק מהדברים נחלקו חכמי הסוד בעצמם, ולכן גם מי שנזהר בכל זה לכתחילה, יכול להקל בעת הצורך, ובפרט אם יש פגיעה ממשית בכבוד שבת.
- מה שכתב להימנע מליטול ציפורניים ביום חמישי בגלל שבשבת יתחילו לצמוח, אין כוונתו שיש איסור בגרימת הצמיחה בשבת, אלא ששוב אין הצפורניים נאות מאחר וכבר התחילו לצמוח. וליטול צפרניים ביום חמישי עדיין יותר טוב מביום רביעי.
- גם שריפת צפורניים לא יעשה אלא אם אין הדבר מציק לאדם אחר, אבל אם אשתו לא סובלת את הריח, יותר נכון שיזרוק את הצפורניים לפח. ורק יש להיזהר שלא לזרוק את הצפורניים על הרצפה, כי בכך עלולה להיות סכנה.
בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, וְיִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה לְתַקֵּן כָּל הַקִּלְקוּלִים שֶׁעָשָׂה בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, כִּי עֶרֶב שַׁבָּת כּוֹלֵל כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, כְּמוֹ עֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ כּוֹלֵל כָּל הַחֹדֶשׁ (ספרי מוסר).
יפשפש – יעבור על כל מעשיו שעשה באותו שבוע, ויבדוק אותם אם טובים הם או רעים.
יתעורר בתשובה... – כמו בכל ערב לפני ששוכב לישון, כמבואר בסימן עא סעיף ג, ושם התבאר.
יִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּגָדִים נָאִים, וְגַם טַלִּית שֶׁל מִצְוָה נָאָה לִכְבוֹד שַׁבָּת, דִּכְתִיב וְכִבַּדְתּוֹ, וְדָרְשִׁינָן, שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל (רס"ב). וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בַדֶּרֶךְ בֵּין הַנָּכְרִים, מִכָּל מָקוֹם יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, כִּי אֵין הַמַּלְבוּשִׁים לִכְבוֹד הָרוֹאִים אֶלָּא לִכְבוֹד הַשַׁבָּת[7] (חַיֵּי אָדָם).
וכבדתו – הוא קטע מהפסוק המוזכר לעיל בסעיף ג.
הערות:
- אם הוא בין הגוים [או בין אחינו הטועים] יש חשיבות מיוחדת ללבישת בגדי שבת, כי אם ילבש בגדי חול, הוא עלול בקלות להיכשל בחילול שבת, מאחר ואין הוא נמצא בכלל באווירה של שבת.
הקדמה לסעיפים יז-כא
סעיפים אלו עוסקים במציאות של צורות בישול וחימום שהיו מקובלות לפני העידן הטכנולוגי, ולכן חלק מהדברים אינם שייכים למציאות שלנו, ועם זאת, חשוב ללמוד גם סעיפים אלו, בין היתר בגלל שיש להם השלכות שונות לזמננו, ובביאורינו נשתדל להסביר את המציאות שהם דיברו עליה, ומה זה אומר ביחס למציאות שלנו.
הַתַּבְשִׁילִין צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ לַהֲסִירָן מִן הַגֶּחָלִים קֹדֶם שַׁבָּת, (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן פ' סָעִיף ה'). וְאִם שָׁכַח וְלֹא הֵסִירָן, אֲזַי אִם יָבֹא בַשַׁבָּת לָקַחַת אֶת הַקְּדֵרָה וְגֶחָלִים בּוֹעֲרוֹת סָבִיב לָהּ, שֶׁאִם יִקַּח אֶת הַקְּדֵרָה יָזִיז אֶת הַגֶּחָלִים אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לָקַחַת אוֹתָהּ. וְעַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, מֻתָּר.
להשגיח – לשים לב.
מן הגחלים – מדובר על אדם שהניח סיר בתוך גחלים בוערות, בצורה שבה הגחלים הם גם מסביבות הסיר ולא רק מתחתיו, ואם יקח את הסיר הוא בוודאי יזיז את הגחלים, מה שיגרום לחלקם להידלק ולחלקם להיכבות, דבר שהוא אסור בשבת.
עיין לקמן – שאם מסיר את התבשילין מן הגחלים בשבת עצמה, ישנה בעיה נוספת כיצד לשמור על חום התבשיל, ולכן לא הדגיש הקיצור שולחן ערוך שצריך זהירות דוקא במקרה שהגחלים מקיפים את הסיר.
קדרה – סיר.
ועל ידי אינו יהודי מותר – כיון שאין הוא רוצה בכך שיידלקו וייכבו גחלים, והדבר קורה מאליו, אין זה נחשב שהגוי עושה מלאכה עבור ישראל.
הערות:
- מסעיף זה נלמד שגם מלאכה שאין אדם מתכוון לעשותה, אבל היא נעשית בוודאות על ידי מעשיו, אסור ליהודי לעשותה בשבת, אבל על ידי גוי מותר, על כל פנים לצורך שבת. למשל אם אדם שכח להוציא או לנטרל את פעולת הנורה במקרר, אסור לו לפתוח או לסגור את המקרר בשבת, אבל מותר לו לומר לגוי שיוציא עבורו את המאכלים, כיון שאין כוונת המוציא את המאכלים להדליק את הנורה.
הַתַּבְשִׁילִין שֶׁמַּטְמִינִין בַּתַּנּוּר לְיוֹם הַשַׁבָּת כַּנָּהוּג, אַף עַל פִּי שֶׁהַפֶּתַח אֵינוֹ טוּחַ בַּטִּיט, מֻתָּר. וְאָסוּר לִפְתֹּחַ אֶת הַתַּנּוּר בַּלַּיְלָה, כִּי שֶׁמָּא יֵשׁ קְדֵרוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן. וְעַל יְדֵי שֶׁיִּסְתֹּם אַחַר כָּךְ אֶת הַתּנּוּר, יִגְרֹם בִּשּׁוּל[8].
שמטמינין בתנור – התנורים שלהם היו בנויים עם פתח מהצד, כאשר על רצפת התנור היו מסיקים עם עצים, ואחרי שהפכו לגחלים היו מבשלים בתוך התנור על הגחלים. ביום שישי היו מוציאים את הגחלים, לפחות בצורה חלקית, ומשאירים את הסירים בתוך התנור כדי לשמר את חום התבשילים. כדי שהחום לא יברח, היו סותמים את פתח התנור בקרש, ומורחים מסביבו טיט כדי לאטום.
טוח – מרוח.
אסור לפתוח את התנור בלילה – אם יש בתנור דברים שהטמין אותם לסעודת שבת בבוקר, כגון חמין, אסור לפתוח את התנור בערב להוציא ממנו מאכלים לצורך סעודת ליל שבת, ולכן צריך מראש לדאוג לכך שלא יהיו בתנור אחד גם מאכלים לצורך הלילה וגם מאכלים לצורך היום.
יגרום בישול – כי כאשר פתח התנור פתוח החום אינו מספיק כדי לבשל [או שהבישול יקח זמן רב], וכשסותמו אחר כך זה נחשב כאילו מניח עכשיו סיר על האש כדי שיתבשל [או שמגביר את האש כדי למהר את הבישול].
הערות:
- כוונת תחילת סעיף זה ללמד שהמושג ההלכתי של "הטמנה" שפרטיו יתבארו בסעיף כא, אינו שייך אלא כאשר עוטפים את הסיר לגמרי, למשל על ידי מגבות או שמיכות, כאשר הם נוגעות בסיר, אבל אם מטמין בדרך שאין מגע בין הדבר העוטף לדפנות הסיר, למשל כאשר מניחים בתוך התנור – שדופני התנור אין נוגעים בסיר כמובן, אין זו "הטמנה" ולא צריך לקחת בחשבון את פרטי הלכות הטמנה. אבל יש מושגים אחרים שצריכים לקחת בחשבון, והם מתבארים בהמשך הסעיף ובסעיף יט.
- המשך הסעיף מלמד, שצריך זהירות יתירה בכל תבשיל שעדיין אינו מבושל כל צרכו, שלא יגרום לבישול התבשיל בשבת עצמה, ולא יזרז את בישולו, אם על ידי סגירת תנור, ואם על ידי כיסוי הסיר, ואם על ידי הזזתו ממקום קר יותר למקום חם יותר, ואם על ידי ערבוב התבשיל, וזאת גם במקרים שעצם השארת התבשיל במקום שיכול להתבשל מותרת, כמו שיתבאר בסעיף יט.
הָא דְּמֻתָּר לְהַטְמִין גַּם כְּשֶׁאֵין הַתַּנּוּר טוּחַ בְּטִיט[9], זֶהוּ דַּוְקָא כְּשֶׁמַּטְמִינִין בָּשָׂר, וְכֵן אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּטְמִינִין מִינֵי קִטְנִיּוֹת וּמִינֵי בָּצֵק, אֶלָּא שֶׁמַּטְמִינִים זְמַן הַרְבֵּה קֹדֶם הַלַּיְלָה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְבַּשֵּׁל קֹדֶם הַלַּיְלָה קְצָת עַד שֶׁיִהְיוּ רְאוּיִים לַאֲכִילָה עַל יְדֵי הַדְּחָק. אֲבָל כְּשֶׁמַּטְמִינִין מִינֵי קִטְנִיּוֹת וּמִינֵי בָּצֵק סָמוּךְ לַלַּיְלָה, צְרִיכִין דַּוְקָא לָטוּחַ אֶת הַתַּנּוּר בְּטִיט (כִּי מִן הַסְּתָם אֵינוֹ גָּרוּף וְקָטוּם כָּרָאוּי). וּצְרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה. כִּי אִם לֹא עָשׂוּ כֵן, אָז אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד הַמַּאֲכָלִים אֲסוּרִים עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ.
הא – זה.
שמטמינין בשר – שבישולו מהיר ייחסית.
מיני קטניות ומיני בצק – שבישולם איטית מאד.
מיני בצק – בצק הממולא בבשר או דגים או גבינה, שהיו רגילים לאכול בליל שבת, כמבואר בסעיף ז.
קודם הלילה – לפני תחילת בין השמשות, שהוא לפי מנהגינו עם שקיעת החמה, כמבואר בסימן עה סעיף א, ואין צריך שיהיה מבושל לפני זמן כניסת השבת שבלוחות, או לפני שהציבור מקבל על עצמו שבת.
על ידי הדחק – כשאדם רעב מאד, ואין לו משהו אחר לאכול, ואינו מפונק. ובספרי הפוסקים קרוי שלב זה "כמאכל בן דרוסאי", שהיה שודד מפורסם בתקופת המשנה, והיה אוכל את מאכליו בבישול חלקי כזה. ונחלקו הפוסקים אם שלב זה הוא חצי בישול או שליש בישול.
גרוף וקטום כראוי – חכמינו חששו, שכאשר אדם משאיר בערב שבת על האש דברים שאינם מבושלים כדי שימשיכו להתבשל בשבת, והוא יראה שהבישול אינו מתקדם בצורה מספקת, הוא "יעזור" לו להתבשל על ידי חיתוי בגחלים, דבר שהוא אסור מן התורה. ולכן אסרו להשאיר מאכל שאינו מבושל על אש גלויה בשבת, אלא אם כן התבשיל כבר מבושל "כמאכל בן דרוסאי", או שהוא במצב שאין שום אפשרות גם עם חיתוי הגחלים שתבשיל יהיה מוכן לסעודת ליל שבת, ובבוקר יהיה מוכן בכל מקרה. בכל תבשיל אחר התירו רק באופן שגורף את הגחלים מהתנור [=גרוף], שאז אי אפשר לחתות בגחלים, או שיפזר מעל הגחלים שכבת אפר [=קטום], כסימן שאין מהירות הבישול חשובה לו כל כך. בזמן הקיצור שולחן ערוך, לא היו מוציאים לגמרי את כל הגחלים מן התנור [=אינו גרוף כראוי], ולכן דינו כאש גלויה, שבה יש את המגבלות הנ"ל.
בכדי שיעשו – הזמן שהיה לוקח לתבשיל להגיע למצב שבו הוא כרגע, אם היו מתחילים את תהליך הבישול שנעשה בשבת רק אחרי צאת שבת.
הערות:
- סעיף זה מלמד שמותר להשאיר אפילו על אש גלויה מאכלים שכבר מבושלים למחצה, או מאכלים שזמן הבישול שלהם הוא כמה שעות, ואין רוצים לאכול מהם עד הבוקר [כמובן בתנאי שלא מזיזים אותם, ולא פותחים וסוגרים את המכסים, כמו שנתבאר בסעיף יח].
- אבל מאכלים שעדיין אינם מבושלים עם כניסת השבת אפילו למחצה, ורצונו לאכול מהם בליל שבת, אסור להשאיר על אש גלויה, ואם השאיר – הם אסורים באכילה עד כמה שעות אחרי צאת השבת.
- בתנור הטוח בטיט אין אפשרות לחיתוי גחלים, ולכן מותר להשאיר בתוכו תבשילים בכל מצב. כהיום, הפלטה החשמלית ממלאת את התנאים האלו, בתנאי שאין לה כמה עוצמות חום, ומותר להשאיר עליה תבשילים בכל מצב.
[1] לכתחילה יש להעדיף לקרוא פסוק פסוק עם התרגום, כמנהג האר"י. אך אם קרא פעם אחת את כל הפרשה וחזר לקראה שנית ואחר כך קרא התרגום, יצא ידי חובה. (חזון עובדיה שבת א, שא).
מותר מן הדין לקרוא שמו"ת כשהשליח ציבור קורא הפרשה בספר תורה. אך נכון יותר להקשיב לשליח ציבור. אבל רשאי לקרוא בלחש עם השליח ציבור מילה במילה, כדי שתעלה לו קריאת פעם אחד, ואח"כ ישלים עוד מקרא ותרגום. (חזון עובדיה שבת א, שט).
[2] כשמסיים הקורא שנים מקרא את הפרשה, יחזור ויקרא את הפסוק האחרון מקרא בלבד, כדי להשלים המקרא. ומן הדין אין צריך לקרוא ההפטרה, אך נהגו לקראה. (חזון עובדיה שבת א, שז).
[3] מצוה מן המובחר שלא להפסיק כלל באמצע הקריאה אלא יקראה בבת אחת, זולת אם הוא צמא למים, שיכול לברך ולשתות ולברך נפשות. (חזון עובדיה שבת א, שי).
מצוה לאדם שיש באפשרותו לקרוא שמו"ת בטעמים מתוך הספר תורה לעשות כך, אך אין לברך על קריאה זו. (הליכות עולם ג, נז).
[4] ואם אי אפשר לו, ירחץ לכל הפחות רק ידיו ורגליו. (חזון עובדיה א, כה). מצוה לכבד ולנקות את הבית לכבוד שבת, וגם הנוהגים לא לשטוף הבית מר"ח אב, ישטפו את הרצפה בע"ש חזון. (חזון עובדיה שבת א, ל).
[5] האר"י לא היה חושש לזה. וכן לא היה חושש ליטול צפורני ידיו ורגליו ביום אחד.(כף החיים רס, יז).
[6] ובכף החיים(רס, טו). כתב, שאין אנו מקפידין שלא לגזוז הצפרניים ביום חמישי.
[7] מן הדין אין חיוב לייחד נעליים לשבת, ומכל מקום טוב לצחצח נעליו לכבוד שבת. והמתחסד לייחד נעלים לשבת תבוא עליו ברכה. (חזון עובדיה שבת א, כז).
[8] אוכל שלא התבשל כל צרכו, אין להרים את הכיסוי ממנו. משום שכשיחזיר את הכיסוי נמצא מבשל. ולכן אין להרים את מכסה הסיר בליל שבת ולהחזירו, מחשש שיש בסיר דברים שלא התבשלו, אלא אם כן יודע שהכל שם מבושל. ובבוקר, מותר להרים את הכיסוי ולהחזירו גם אם יש שם עצמות בקר שאינם מבושלות כל צרכם. (אור לציון ב, יז, ט).
[9] אסור להטמין את התבשיל בע"ש כדי שישאר חם בדבר המוסיף הבל. (חזון עובדיה שבת א, נו).
ולדעת השולחן ערוך (רנז, ח) אסור לכסות קדירה בשמיכות, אם יש תחתיה אש. אמנם כתב היביע אומר (ו, לג) שאם יש צדדי היתר נוספים אפשר להקל. ולכן יש להקל לכסות בשמיכות קדירה המונחת ע"ג פלאטה, כוון שאין שם חשש של שמא יחתה.(ועיין עוד חזון עובדיה שבת א נו)
והאור לציון (ב, יז, י) כתב, שהמנהג לכסות את הסירים בשמיכות, אך טוב שלא לכסות את כל הסיר. וטוב שיכסו רק את הסירים המיועדים לשבת בבוקר ולא את אלו המיועדים לליל שבת, ולכתחילה כדאי שהשמיכות לא יגעו כלל בקדירה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך