הָרוֹאֶה אֶת הַחִגֵּר, וְאֶת הַקִּטֵּעַ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקְטְעוּ יָדָיו. וְאֶת הַסּוּמָא, וּמֻכֵּה שְׁחִין, וּבָהֳקָן, וְהוּא מִי שֶׁמְנֻמָּר בִּנְקֻדּוֹת לְבָנוֹת, אִם הֵם מִמְּעֵי אִמָּם, מְבָרֵךְ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָם, מְשַׁנֶּה הַבְּרִיּוֹת[1]. וְאִם נִשְׁתַּנּוּ אַחַר כָּךְ וְהוּא מְצַעֵר עֲלֵיהֶם[2], מְבָרֵךְ דַּיַּן הָאֱמֶת[3].
חיגר – פיסח, או קטוע רגל.
סומא – עיוור.
ממעי אימם – שנולדו כך.
משנה הבריות – כמו בסעיף הקודם.
והוא מצער עליהם – כגון שהם קרובי משפחה או חברים קרובים.
דיין האמת – כמו שהתבאר בסימן נט סעיף ב.
הָרוֹאֶה אִילָנוֹת טוֹבוֹת וּבְרִיּוֹת נָאוֹת, אֲפִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא, כִּי אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ), אוֹ בְּהֵמָה[4], מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ. וְאֵין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְלֹא יוֹתֵר[5], לֹא עֲלֵיהֶם וְלֹא עַל אֲחֵרִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ נָאִים מֵהֶם (רכ"ה).
טובות – מרשימים ביופיים.
בריות – בני אדם או שאר בעלי חיים.
עובד כוכבים – עובד עבודה זרה. וכן אם ראה אשה נאה מאד.
בראיה בעלמא – ראה אותם לזמן קצר.
אסור להסתכל בו – להתבונן במראהו, שאסור להסתכל בפני אדם רשע. וכן באשה, רק אם ראה אותה במקרה, אבל להסתכל בה אסור, כמו שמתבאר בסימן קנב סעיף ח.
ולא יותר – אפילו לאחר שלושים יום.
הערות:
- בסימן קסז סעיף טו מבואר שאסור לומר לחבירו 'כמה נאה גוי זה!' ורק כדי לשבח להקב"ה מותר.
אַרְבָּעָה צְרִיכִים לְהוֹדוֹת[6]. יוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לִמְחוֹז חֶפְצָם, וְכֵן הוֹלְכֵי מִדְבָּרִיּוֹת אוֹ בִּשְׁאָר דֶּרֶךְ שֶׁמֻּחְזָק שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סַכָּנָה[7], כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לִמְחוֹז חֶפְצָם, וּבִכְלָל זֶה גַּם מִי שֶׁהָיָה בְּסַכָּנָה אַחֶרֶת וְנִצֹּל הֵימֶנָּה[8], כְּגוֹן שֶׁנָּפַל עָלָיו כֹּתֶל אוֹ נְגָחוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׁבָּאוּ עָלָיו לִסְטִים בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹדְדֵי לַיְלָה וְנִצַּל מֵהֶם וְכַדּוֹמֶה, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה[9], כְּגוֹן מַכָּה שֶׁל חָלָל, אוֹ שֶׁהָיָה מוּטָל בַּמִּטָּה שְׁלשָׁה יָמִים מֵחֲמַת הַחֹלִי וְנִתְרַפֵּא וְהוֹלֵךְ עַל בָּרְיוֹ[10]. וּמִי שֶהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים[11], אֲפִלּוּ רַק עַל עִסְקֵי מָמוֹן וְיָצָא. וְסִימָנְךָ וְכֹל הַחַיִּי"ם יוֹדוּךָ סֶלָה, חוֹלֶה, יִסּוּרִים, יָם, מִדְבָּר. מַה מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ[12] אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַגּוֹמֵל לַחַיָּבִים[13] טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב. וְהַשּׁוֹמְעִים אוֹמְרִים, מִי שֶׁגּמָלְךָ טוֹב הוּא יִגְמָלְךָ כָּל טוֹב סֶלָה.
ארבעה צריכים להודות – אנשים שעברו מצבים מסוכנים, שבהם לא היתה להם שליטה על מצבם, והיו נתונים לחסדי ה' בלבד, ויצאו ממצבים אלו, והם מתוארים יפה בתהילים במזמור קז, ושם נאמר על כל אחד מהם 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'.
כשיגיעו למחוז חפצם – אבל לא בתחנות ביניים.
שמוחזק שיש בו סכנה – כגון שמצויים בו שודדים, או מיידי אבנים. ובני עדות המזרח מברכים בכל מקרה שמתפללים בו תפילת הדרך, כמבואר בסימן סח סעיף ב.
היה בסכנה אחרת וניצול – אבל לא מי שנמלט מסכנה לפני שהגיעה, למשל שלא עלה למטוס שהתרסק, או לאוטובוס שהתפוצץ, או שהיה חשש שחולה במחלה מסוכנת והתברר שהוא בריא.
שודדי לילה – גנבים שפרצו לו לבית בלילה.
שיש בו סכנה – ובני עדות המזרח מברכים כל שנפל למשכב בגלל המחלה, גם אם לזמן קצר, וגם אם לא מדובר במחלה מסוכנת.
מכה של חלל – שמחללים עליה שבת, כמבואר בסימן צב סעיף ד.
או – אפילו אין בו סכנה.
הולך על בריו – אין מברכים אלא אחרי שהמחלה עברה לגמרי, והכוחות חזרו לו.
חבוש – עצור, כלוא.
רק על עסקי ממון – בזמן הגמרא שלילת החופש לא היוותה עונש, ובית האסורים שימש כבית מעצר עד שיתברר דינו, והיה מקום לומר שרק אם הוא במעצר מפני שדנים עליו דיני נפשות צריך לברך, שרק אז יש סכנה, אבל דעת הקיצור שולחן ערוך כדעת הפוסקים שגם כאשר אין שום סכנה מברך, כיון שהיה במקום שאינו שולט על עצמו כמו שביארתי בתחילת הסעיף. ולפי זה גם מי שנמצא בכלא בעונש מאסר מברך כשיוצא.
סימנך – סימן כדי לזכור את ארבעתם.
וכל החיי"ם יודוך סלה – קטע מתוך ברכת מודים שבתפילת שמונה עשרה, והמילה 'חיים' מהווה ראשי תיבות לארבעתם.
הערות:
- לפי מה שהתבאר, גם הטס במטוס מברך, אף שהסכנה בטיסה פחותה מאשר בנסיעה בכביש, כיון שהיה באויר, במצב שבו אינו שולט בעצמו. ויש חולקים.
צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זֹאת בִּפְנֵי עֲשָׂרָה, חוּץ מִמֶּנּוּ, וּשְׁנַיִם מֵהֶם יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּהֲלָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ. וְאִם אֵינָם נִמְצָאִים לוֹ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֵינוֹ מְעַכֵּב. וְנוֹהֲגִין לְבָרֵךְ כְשֶׁעוֹלֶה לַתּוֹרָה[14], לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה. וּלְכַתְּחִלָּה אֵין לְאַחֲרָה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים. וְלָכֵן אִם נִצַּל בְּיוֹם בּ', יְבָרֵךְ מִיָּד בְּלֹא סֵפֶר תּוֹרָה, וְלֹא יַמְתִּין עַד יוֹם ה'. וְכֵן אִם הָיָה אָבֵל, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה, לֹא יַמְתִּין אֶלָּא יְבָרֵךְ מִיָּד. אַךְ יְבָרֵךְ מְעֻמָּד בִּפְנֵי עֲשָׂרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. וּבְדִיעֲבַד אִם אֵחֵר יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים, יָכוֹל לְבָרֵךְ גַּם אַחַר כָּךְ[15] (רי"ט) [שו"ת חת"ס או"ח נ"א].
בפני עשרה – בנוכחות עשרה יהודים.
חוץ ממנו – ולפי זה אם יש מניין של עשרה אנשים בדיוק, לא יברך. והמנהג הוא שאם אי אפשר לברך בפני עשרה חוץ ממנו, מברך בכל זאת, בתנאי שיחד איתו יש עשרה.
שעוסקים בהלכות – מי שאינו עוסק אלא בפלפולים ואינו לומד כדי להסיק הלכה למעשה, גם אם הוא ראש ישיבה מפורסם, אינו נחשב תלמיד חכם לעניין זה.
שנאמר – תהלים קז לב.
קהל עם – עשרה.
זקנים – תלמידי חכמים, וכל מילה שהיא בלשון רבים מתפרשת לכל הפחות על שנים.
אינו מעכב – ויכול לברך בכל זאת.
כשעולה לתורה – אמנם אין חובה להעלותו לתורה, אבל המנהג בקרב האשכנזים, שאם אין 'חיובים' אחרים, ואין סיבה להעלות דוקא אחרים, מעלים אותו לתורה, כמבואר בסימן עח סעיף יא.
יותר משלושה ימים – אחרי שניצל.
מיד – אם יש לו מניין. אבל אם אין לו מניין, ימתין עד שיזדמנו לו עשרה, אפילו לאחר יותר משלושה ימים.
אבל – תוך שבעת ימי האבלות.
אינו רשאי לעלות לתורה – כמבואר בסימן רי סעיף ג.
מִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס, יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁ לִצְדָקָה מָמוֹן כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ, וִיחַלֵּק לְלוֹמְדֵי תּוֹרָה. וְיֹאמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן מָעוֹת אֵלוּ לִצְדָקָה, וִיהִי רָצוֹן שֶׁיְהֵא נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי תוֹדָה (וְעַיֵּן סֵדֶר אֲמִירַת קָרְבַּן תּוֹדָה בַּסֵּפֶר חַיֵּי אָדָם סוֹף חֵלֶק רִאשׁוֹן). וְטוֹב וְרָאוּי לוֹ לְתַקֵּן אֵיזֶה צָרְכֵי רַבִּים בָּעִיר, וּבְכָל שָׁנָה בַּיּוֹם הַזֶּה יִתְבּוֹדֵד לְהוֹדוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְלִשְׂמוֹחַ וּלְסַפֵּר אֶת הַנֵּס (סִימָן רי"ח ובחיי"א).
יש לו להפריש... – בזמן שבית המקדש היה קיים, היה מן הראוי שמי שנעשה לו נס יקריב קרבן תודה, שהוא לכל הפחות כבש או עז, ומן הראוי שלא ירויח מכך שבית המקדש חרב, ויפריש כסף מרכושו למטרה חיובית כדי להודות לה' על ידי זה.
ללומדי תורה – שזו הצדקה המובחרת ביותר, כמבואר בסימן לד סעיף יד.
הריני נותן מעות אלו לצדקה – אבל לא יאמר הרי כסף זה לתודה, שאם יאמר כן הם יהיו קדושים לצורך הקרבת קרבן תודה.
סדר אמירת קרבן תודה – בזמן שאין בית המקדש, אמירת פסוקי והלכות הקרבנות נחשבת כאילו הקריב, ולכן סידר בספר חיי אדם את הפסוקים ואת ההלכות של קרבן תודה.
צרכי רבים – דבר שכלל הציבור יהנו ממנו, כמו ספסל לישיבה, בית חולים, וכל מה שדומה לאלו.
יתבודד – עם עצמו כדי להיזכר ולהתבונן בנס, שקשה לעשות זאת ברבים.
ולספר את הנס – לאחרים.
הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, וְכֵן קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל אוֹ יִשְׁתֶּה אוֹ יַעֲשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר לִרְפוּאָה, יִתְפַּלֵּל קֹדֶם תְּפִלָּה קְצָרָה, וְיֹאמַר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּהְיֶה לִי עֵסֶק זֶה לִרְפוּאָה, כִּי רוֹפֵא חִנָּם אַתָּה. וְאִם דָּבָר זֶה שֶׁהוּא אוֹכֵל אוֹ שׁוֹתֶה לִרְפוּאָה צְרִיכִין לְבָרֵךְ עָלָיו (עַיִן לְעֵיל סִימָן נ' סָעִיף ח'), יֹאמַר תְּחִלָּה תְּפִלָּה זֹאת, וְאַחַר כָּךְ יְבָרֵךְ (כֵּן נִרְאֶה לִי, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה לַאֲכִילָה). לְאַחַר שֶׁהִקִּיז דָּם, מְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, רוֹפֵא חוֹלִים.
להקיז דם - עד לפני כ-200 שנה, היה מקובל ברפואה, שחום ותסמינים שונים נגרמים מעודפי דם, או מריכוז של דם רע, והפתרון הקבוע היה להקיז דם, לעיתים בכמויות גדולות.
רופא חינם אתה – שאין בתרופות עצמם יכולת לרפא, אלא שהקדוש ברוך הוא נותן חכמה לרופא וכח בצמחי מרפא ותרופות אחרות, ברצותו יחיה וברצותו ימות החולה, והמתפלל לפני שעוסק ברפואה זוכר את כל זה.
הַמִּתְעַטֵּשׁ אוֹמֵר לוֹ חַבֵרוֹ: אֲסוּתָא. וְהוּא יֹאמַר לוֹ: בָּרוּךְ תִּהְיֶה. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה', דְּהַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ, הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָה.
אסותא – רפואה בלשון ארמית. כעין 'לבריאות' שאנחנו רגילים לאחל.
ברוך תהיה – כדי שגם הוא יברך ויאחל משהו לחברו.
לישועתך קויתי ה' – בראשית מט יח.
הוא נענה תחילה – עוד לפני שנענה זה שמתפללים עליו.
[1] ודוקא שיש להם מום קבוע ואינו שכיח באותו מקום. (הלכה ברורה רכה, נג).
[2] ודווקא על ישראל מברך, אבל על הגוי אינו מברך. (הלכה ברורה רכה, נה).
והוא הדין לרואה שאר ישראל שנראים משונה מאוד מברך עליהן. ודווקא בפעם הראשונה שרואהו מברך.
[3] ואם לא יודע אם נולד כך, אינו מברך. וכן אם לא הכירו רק לאחר שנעשה בעל מום, אינו מברך עליו. (הלכה ברורה רכה, נד).
[4] אבל לא יברך על בהמה של עבודה זרה. (הלכה ברורה רכה, נח).
[5] ודווקא אם בטוח שבריה זו יותר נאה מבריה הקודמת שברך עליה, ואולי מחמת כן בזמנינו לא נהגו לברך ברכה זו. (הלכה ברורה רכה, ס).
[6] לספרדים, גם קטן שהגיע לגיל חינוך מברך הגומל בשם ומלכות אם נעשה לו נס. ואב לא יברך ברכת הגומל על בנו. (חזון עובדיה ברכות, שמט).
אשה גם חייבת בברכת 'הגומל'. ולכן היולדת תברך 'הגומל'. וטוב שתברך לאחר שבעה ימים מהלידה, כדי שקודם תתחזק ואז תברך. וצריכה לברך בפני עשרה. והבעל לא יברך במקום אשתו. (חזון עובדיה ברכות, שמג).
[7] ולמנהג הספרדים הנוסע מחוץ לעיר נסיעה של (פרסה) שבעים ושתיים דקות, צריך לברך הגומל שכל הדרכים בחזקת סכנה.ואם יוצא לדרך וחוזר באותו יום (מבוקר עד בוקר), מצטרפים ההליכה והחזרה לשיעור שבעים ושתיים דקות. (חזון עובדיה ברכות, שסד).
בין הנוסע במטוס בין ברכבת ובין ברכב או המפליג בים, אם נוסע שבעים ושתיים דקות צריך לברך 'הגומל'. ואפי' אם יש בדרך מקומות ישוב צריך לברך.(ילקוט יוסף ריט, טז). וההלכה ברורה (ריט, כג)כתב, שאפילו עובר בדרך נסיעתו במקומות ישוב, כל ששוהה בנסיעתו שלא במקום ישוב שבעים ושתיים דקות, צריך לברך.
ובמקומות מסוכנים כגון חברון, או הבקעה וכדומה, מברך גם על פחות מנסיעה של שבעים ושתיים דקות. ואפי' שיש מכוניות בכביש שנוסע. (אול"צ שם, וכ"כ הילקוט יוסף ריט, יח. וההלכה ברורה ריט, כב).
אדם שבכל יום נוסע מחוץ לעיר, יברך הגומל בשבת בלבד. (חזון עובדיה ברכות, שסו).
[8] יש אומרים שכל שניצל מסכנה מברך הגומל, ויש אומרים שרק על ארבעה דברים מברכים הגומל (מי שהיה חולה והתרפא, מי שהפליג בים, מי שהיה במדבר, ומי שהיה חבוש בבית אסורים ושוחרר). וטוב לברך (בשאר דברים) 'הגומל' בלי שם ומלכות. (חזון עובדיה ברכות, שעט).
[9] על כל חולי צריך לברך הגומל, אפי' אם היה חולה שאין בו סכנה. ואפי' אם היה לו חום גבוה בלבד אם היה מרותק למיטתו יום אחד צריך לברך. ואם היה חולה מסוכן אפילו לא היה מרותק למיטה, צריך לברך.(חזון עובדיה ברכות שעב שעד)
[10] ואם כשהתחיל להתרפא, נהיתה לו בעיה רפואית אחרת, לא יברך עד שיתרפא לגמרי. (חזון עובדיה ברכות, שנב בהע').
[11] אבל אם רק לקחוהו לחקירה יום או יומיים ושוחרר, אינו מברך. (חזון עובדיה ברכות, שנח בהע').
ומי שרק הגישו נגדו בפרקליטות כתב אישום ונמצא זכאי, אינו מברך. (חזון עובדיה ברכות, שנח בהע').
מי שהיה במעצר בית ושוחרר, אינו מברך הגומל. ומי שבבית האסורים השליכוהו לצינוק ושוחרר משם, אינו מברך עד שישוחרר לגמרי מבית האסורים. (חזון עובדיה ברכות, שנח בהע').
[12] ומנהג טוב לומר קודם הברכה את הפסוקים הללויה אודה ה' וכו' ויודו לה' חסדו וכו'. (חזון עובדיה ברכות, שמ).
[13] ופירוש הברכה שאפילו לחייבים (הרשעים), הקב"ה גומל טובות.
[14] מעיקר הדין יכול העולה לתורה לברך 'הגומל' וכל מי שרוצה לצאת ידי חובה, יעמוד ויכוון לצאת בברכתו ויענה אחריו אמן. ומכל מקום הרוצה לצאת ידי חובה נכון שיעמוד ליד המברך, ובדיעבד אפילו לא ענה אמן, יצא ידי חובה. (חזון עובדיה ברכות, ריט-כ).
לכתחילה אין לברך הגומל אלא ביום, ובמקום צורך אפשר לברך בלילה. (חזון עובדיה ברכות, שמז) ולכתחילה יברך 'הגומל' בעמידה, ואם ברך בישיבה, יצא. (חזון עובדיה ברכות, שמ בהע').
[15] ואם התאחר מלברך הגומל עד לאחר שלשה ימים, רשאי בדיעבד לברך 'הגומל' אפילו לאחר זמן רב ביותר. (הליכות עולם ב, קעא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך