הַמִּתְפַּלֵּל עַל מַה שֶּׁעָבַר, כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יְהֵא קוֹל זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וּלְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם מֵעִבּוּרָהּ מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, כִּי מַה שֶּׁהָיָה הָיָה. אֲבָל בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם מוֹעִילָה תְּפִלָּה וְיָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל. וּלְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיְהֵא הַוָּלָד זֶרַע שֶׁל קַיָמָא, טוֹב לַשָּׁמַיִם וְטוֹב לַבְּרִיּוֹת.
על מה שעבר – דברים שהם עובדה קיימת, אלא שהוא עדיין לא יודע את העובדות.
קול צווחה– זעקות שבר בגלל אסון שאירע, והוא שומע מרחוק ואינו יודע את משמעות הזעקות.
לאחר ארבעים יום מעיבורה – מסוף השבוע השמיני למניין שהרופאים רגילים למנות [גיל ההריון היום מחושב משבועיים לפני תחילת ההריון בפועל, וארבעים יום הם שבעה שבועות וחמשה ימים, אך קביעת גיל ההריון אינו מדע מדוייק, ויש בהחלט מקום להתפלל עד סוף השבוע השמיני]. ובגיל זה כבר ניכר ההבדל בין זכר לנקבה.
תפילת שוא – ואינה מועילה, ואין להתפלל תפילה כזאת.
זרע של קיימא – שההריון יסתיים עם לידה של ילד בריא, והוא ישרוד את שנות הילדות ויגיע לבגרות.
טוב לשמים וטוב לבריות – שאמנם אין צדקותו או רשעותו של הילד בידי שמים אלא תלויה בבחירה שלו, אבל ניתן להתפלל שיסייעו לו מן השמים, ואין זו תפילת שוא.
הַנִּכְנָס לָמֹד אֶת גָּרְנוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ יִתְפַּלֵּל וְיֹאמַר, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁתִּשְׁלַח בְרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה. הִתְחִיל לָמֹד, אוֹמֵר, בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה (וְאוֹמֵר בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת). מָדַד וְאַחַר כָּךְ הִתְפַּלֵּל, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַת שָׁוְא, שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַנֶּעְלָם מִן הָעַיִן (ר"ל).
למוד – למדוד את כמות היבול.
גרנו – המקום בשדה שבו צוברים את התבואה לאחר מלאכת הדישה והזרייה, כאשר היא מוכנה לשיווק.
שתשלח ברכה – אף שהתבואה כבר צמחה ונקצרה, מאחר ובינתיים לא ניתן לדעת מה גודל היבול, ואם הכמות תתרבה לא יהיה הנס ניכר לאף אחד, יש לברכה מקום לחול.
כרי – ערימת גרעיני התבואה.
ואומר בלא שם ומלכות – מאחר ובחו"ל אין מפרישים מעשרות מהיבול, אין הבטחה שאכן תשרה ברכה בכרי. אבל בארץ ישראל, אם מודד כדי לדעת כמה מעשר להפריש, מובטחת לו הברכה, שכך נאמר בסוף עניין המעשרות (דברים יד כט) 'למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה'.
תפילת שוא – כי עכשיו הכמות נתונה וידועה.
בדבר הנעלם מן העין – שאין מי שיודע אם התברך או לא.
הערות:
- בעקרון המלצת חכמינו היא שלא למדוד או לספור כלל, כדי שהברכה תוכל לשרות. ורק כאשר יש אילוץ למדוד [למשל אם צריך להפריש מעשרות וכדי לחשב את הכמות שצריך לעשר צריך לדעת את הכמות הכוללת, או שיש לו אריס שהמשכורת שלו היא באחוזים של הכמות הכוללת, או כאשר הממשלה דורשת ספירת מלאי לצרכי מיסים], יש להתפלל בשלב זה לפני הספירה או המדידה, כי זוהי ההזדמנות האחרונה לברכה לחול.
מִי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה[1], כְּשֶׁעוֹלֶה לַתּוֹרָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל סֵפֶר הַתּוֹרָה[2], מְבָרֵךְ הָאָב[3] וְאוֹמֵר, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם[4], אֲשֶׁר פְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה (עַיֵּן בספר חיי"א). וּמִצְוָה עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה בְּיוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה[5], דְּהַיְנוּ בְּיוֹם שֶׁנִּכְנַס לִשְׁנַת הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וְאִם הַנַּעַר דּוֹרֵשׁ, הֲוֵי סְעוּדַת מִצְוָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּאוֹתוֹ יוֹם (רכ"ה).
בר מצוה – בן מצוה. שמעכשיו הוא מחוייב במצוות ואחראי למעשיו בעצמו.
כשעולה לתורה בפעם הראשונה – מנהג האשכנזים שלא להעלות ילד לתורה, כמבואר בסימן כג סעיף כד, ונמצא שעלייתו לתורה של ילד מסמל את הגעתו לגיל מצוות.
אשר פטרני מעונשו של זה – שעד שהילד נעשה בר מצוה האחריות הבלעדית לחינוכו מוטלת על האב, ואם אינו מחכנו כראוי לתורה ולמצוות, האב נענש על כך, ומעכשיו והלאה הילד נושא בעצמו במלא האחריות, והאב אינו חייב לחנכו אלא רק להעיר לו כמו לכל אחד אחר שיתכן שיפנים את ההערה, כמו שהתבאר בסימן כט סעיפים טו-טז.
מצוה – שהילד זוכה לקיים מעכשיו את מצוות התורה כמצווה, ולא רק בהתנדבות ולתרגול, והמקיים את המצוות מתוך מחוייבות שכרו גדול הרבה יותר ממי שמקיימם בהתנדבות.
שנכנס לשנת הארבע עשרה – ביום הולדתו השלוש עשרה, שהרי שלוש עשרה שנה מלאים הסתיימו ביום שלפני יום הולדתו. ובסימן טו סעיף ב מתבאר בהרחבה כיצד יש למנות שנים אלו.
אם הנער דורש – כך היה נהוג מימי קדם שנער בר מצוה היה דורש בסעודה בדברי תורה, וזה היה החלק המרכזי של האירוע, ובשנים האחרונות נוצר מנהג גרוע, שאין נותנים לילד לדרוש אלא מפריעים לו בשירה, ואף שנהגו כן כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע, לא נהגו כן על פי גדולים בתורה, ונכון שהילד יתכונן היטב, ויאפשרו לו להשלים את דבריו.
הוי סעודת מצוה – למעשה כל סעודה שנאמרים בה דברי תורה היא סעודת מצוה, וגם אם אין הנער דורש אלא תלמיד חכם אחר, או אביו של הילד, הרי היא סעודת מצוה.
אינה באותו יום – ובכל זאת מן הראוי לקיים סעודה זו באותו יום שנעשה בו בר מצוה אם הדבר מתאפשר איך שהוא, ולא להקדים או לאחר אלא אם יש לכך אילוץ של ממש.
הערות:
- בסימן קמג סעיף כא יתבאר, שלעיתים האב גורם למיתת בניו על ידי עוונותיו, ובמקרה כזה האב נושא באחריות על מיתת בניו, וייענש על כך בעתיד. ויש שפירשו כך את ברכת ברוך שפטרני, שהאב מודה על כך, שמכאן ואילך שוב אין הוא נושא באחריות אם בנו ימות.
- נוהגים לברך ברוך שפטרני רק בשעה שנודע לציבור שנעשה בר מצוה, זאת אומרת, כאשר הילד עושה דבר בציבור שבתור ילד לא יכל לעשותו, כגון להיות שליח ציבור, לקרוא בתורה, או לעלות לתורה. ובמקומות שנוהגים שילד מתחת לגיל בר מצוה עולה לתורה למפטיר כמו שמתבאר בסימן עט סעיף ט, אין לברך ברוך שפטרני על עליית הבר-מצוה למפטיר, עד שיעלה לתורה כאחד מן הקרואים העיקריים, או שייעשה שליח ציבור, או שמזמן בברכת המזון בסעודת המצווה.
- ילד חילוני, שאינו מתכוון לשמור מצוות לעת עתה, אין הסעודה שנעשית לרגל הבר מצוה סעודת מצוה, ואין מקום לשמוח ביום זה כלל, שהרי מיום זה והלאה ייענש על כל העברות שיעשה, בעוד שעד היום לא היה נענש. ובכל זאת, אם ילד חילוני רוצה לחגוג בר מצוה, והוא פונה לאדם דתי שידריך אותו, צריך להסביר לו את המשמעות של היותו 'בר מצוה', וללמד אותו את עיקרי היהדות.
אִם הָיְתָה עֲצִירַת גְּשָׁמִים, אֲפִלּוּ בִּמְדִינוֹתֵינוּ שֶׁהַגְּשָׁמִים תְּדִירִים וְאֵינָן נֶעְצָרִין כָּל כָּךְ, אִם אֵרַע שֶׁנֶּעְצרוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהָיָה הָעוֹלָם בְּצַעַר, אֲזַי כְּשֶׁיָּרְדוּ הַגְּשָׁמִים[6], אִם יָרְדוּ כָּל כָּךְ וְרַבּוּ עַל הָאָרֶץ שֶׁמַּעֲלִים אֲבַעְבּוּעוֹת מִן הַמָּטָר וְהוֹלְכִין זֶה לִקְרַאת זֶה[7], צְרִיכִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם.
במדינותינו שהגשמים תדירים – באירופה יש משקעים לאורך כל השנה, גם בקיץ וגם בחורף, ותקופות ארוכות ללא גשם הם נדירים מאד. ואכן אנשים אינם שמחים שם כשיורד גשם, ואינם יודעים להעריך את זה.
עד שהיה העולם בצער – שהיבול נפגע, או מי השתייה מתמעטים, ואפילו האירופאים כבר מייחלים לגשם ושמחים בו.
אזי כשירדו הגשמים – ובארץ ישראל בגשם הראשון המשמעותי בחורף.
מעלים אבעבועות... – מי הגשם מצטברים ויוצרים שלוליות באדמה, שגורמות לטיפות הנוספות שיורדות להתיז מים.
צריכין לברך – בסעיף הבא יתבאר מה מברכים.
הערות:
- שיעור כמות הגשם אינו נמדד בכבישי אספלט או במקומות מרוצפים, ורק כשהגשם מתחיל להתיז מים בקרקע חקלאית יש לברך.
מַה מְבָרֵךְ. אִם אֵין לוֹ שָׂדֶה, אוֹמֵר: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ, וְאִלּוּ פִּינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וְכוּ' (כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּבִרְכַּת נִשְׁמַת) עַד וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֵל רֹב הַהוֹדָאוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְאִם יֵשׁ לוֹ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת עִם יִשְֹרָאֵל אַחֵר, מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב[8]. וְאִם אֵין לוֹ שֻׁתָּף יִשְֹרָאֵל בַּשָּׂדֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, מְבָרֵךְ שֶׁהֱחֱיָנוּ[9]. בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב וּבִרְכַּת שֶׁהֱחֱיָנוּ, מְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַגְּשָׁמִים, אֶלָּא שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ שֶׁיּוֹרְדִים גְּשָׁמִים. אֲבָל בִּרְכַּת מוֹדִים אֲנַחְנוּ, אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַגְּשָׁמִים[10].
אין לו שדה – והנאתו מן הגשם היא עקיפה ולא ישירה.
כמו שהוא בברכת נשמת – בשבתות ובימים טובים בסוף פסוקי דזמרה, לפני ישתבח שהיא הברכה שאחרי פסוקי דזמרה, אומרים פיוט ארוך, שסיומו ישתבח, ותחילתו נשמת כל חי, ותוכנו לבאר עד כמה אין היכולת בידי האדם להודות לה' באמת על כל הטובות שעושה עמנו, וברכה זו שעל הגשם המוזכרת כאן היא לקוחה מתוך פיוט זה.
את שמך מלכנו – עד כאן מתוך 'נשמת', וצריך לחתום בברכה.
יש לו שדה – ואם כן הגשם היא בשורה טובה עבורו, וצריך לברך לפי הכללים שבסימן נט סעיף א, שהדבר תלוי אם הטובה היא לו בלבד או שיש לו שותפים בטובה.
אף על פי שאינו רואה – שהרי על כל שמועה טובה מברכים כמבואר בסימן נט.
צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹא לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵרוֹ. וכֹל הַמְאַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין שֶׁהַמּוֹכֵר מְאַנֶּה אֶת הַלּוֹקֵחַ, בֵּין שֶׁהַלּוֹקֵחַ מְאַנֶּה אֶת הַמּוֹכֵר, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְהִיא הַשְׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתוֹ לַדִּין, נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה (חו"מ רכז, שַׁבָּת לא. וְעַיֵּן באוֹרַח חַיִּים קנה, וביו"ד רמו).
להונות – לרמות. לא מדובר כאן על רמאות במובן של לספר דברים שאינם נכונים, או ליצור רושם מוטעה על איכות המוצר [דברים שגם הם אסורים, ומתבארים בסעיפים ד-ה], אלא מדובר בלמכור חפצים במחיר גבוה מהמקובל ולנצל את אי ידיעת הקונה, או לקנות חפצים במחיר נמוך מהמקובל ולנצל את אי ידיעת המוכר.
שנאמר – ויקרא כה יד.
שמכניסין אותו לדין – בבית דין של מעלה אחרי מיתתו.
באמונה – ללא שקר.
הערות:
- אפילו בדיעבד, אם אדם מכר ביוקר או קנה בזול יותר ממחיר השוק, יש מקרים רבים שבהם המקח מתבטל, ויש לכל אחד לברר את המחיר האמיתי של העיסקה, ואם נראה לו שנתאנה לא ישתמש בחפץ, ויודיע במהירות האפשרית למוכר/קונה שברצונו לבטל את העיסקה, וישאל רב אם המקרה שלו מצדיק את ביטול העיסקה.
כְֹּשֵם שֶׁיֵשׁ אִסּוּר אוֹנָאָה בְּמַשָֹּא וּמַתָּן, כָּךְ יֵשׁ אִסּוּר אוֹנָאָה בִּשְׂכִירוּת וּבְקַבְּלָנוּת וּבְחִילּוּף מַטְבֵּעַ.
משא ומתן – קניה ומכירה.
שכירות – של פועלים או של חפצים.
קבלנות – מחיר עבודה.
חילוף מטבע – שער חליפין גבוה או נמוך יותר ממה שמקובל.
הַנּוֹשֵֹא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְאוֹנָאָה. כֵּיצַד. חֵפֶץ זֶה בְּכָךְ וְכָךְ לְקַחְתִּיו, כָּךְ וְכָךְ אֲנִי רוֹצֶה לְהִשְׂתַּכֵּר בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶהוּא נִתְאַנָּה בִּלְקִיחָתוֹ, וְכָל הַמִּתְאַנֶּה אֵינוֹ רַשַאי לְהוֹנוֹת אֲחֵרִים בִּשְׁבִיל זֶה, מִכָּל מָקוֹם זֶה מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ לוֹ, שֶׁלֹּא יִסְמֹךְ עַל שֹׁוִי הַמִקָּח אֶלָא עַל הַדָּמִים שֶׁנָּתַן הוּא בַּעֲדוֹ.
באמונה – שמאמין למוכר בכמה קנה את החפץ, ועל בסיס זה עושה את העיסקה, ולא על בסיס השווי האמיתי של החפץ.
להשתכר – להרויח.
הוא נתאנה – המוכר כשקנה את החפץ רימו אותו ומכרו לו אותו ביוקר.
בשביל זה – בגלל שרימו אותו.
זה – שאומר לו בפירוש את המחיר ששילם עליו.
כמפרש לו... – שהרי אם המוכר אומר לקונה במפורש שהשווי האמיתי נמוך יותר ורק הוא רוצה מחיר גבוה, אין כאן אונאה, שהרי הקונה הסכים לקנות אף שידע שמחיר השוק נמוך יותר, ולכן גם אם אומר לו בכמה קנה, הדבר נחשב כאילו אומר לו שאינו יודע מה השווי האמיתי, ויתכן שהוא נמוך במידה ניכרת, אך הוא רוצה את העיסקה בכל זאת על דעת זה, ואם הסכים הקונה לתנאי זה, וויתר מראש על עיסקה במחיר השוק.
הערות:
- רק במקרה שהמוכר אינו יודע שאכן מחיר החפץ נמוך יותר, מותר לו למכור באמונה, אבל אם יודע שרימו אותו, והוא שילם על החפץ מחיר מופקע, אסור לו להתעלם מכך, ולומר לקונה 'זה המחיר ששילמתי, ואני מוסיף לך אחוזי רווח', אלא עליו למכרו במחיר שהיה מוכר אם היה קונה במחיר ריאלי.
[1] ויש מחלוקת אם גם על בת מברך ברכה זו, וספק ברכות להקל. ולכן גם הנוהגים לברך בשם ומלכות על בן, על בת יברכו בלי שם ומלכות. (הלכה ברורה רכה, יג).
[2] ויש אומרים שמברך ברכה זו דווקא בפני הבן. ויש אומרים שצריך לברך ברכה זו דווקא בפני עשרה גדולים כמו ברכת הגומל, ויש חולקין. (הלכה ברורה רכה, יב).
[3] ונכון שגם האם תברך ברכה זו על בנה. וגם על ילד מאומץ יברכו בלי שם ומלכות. (הלכה ברורה רכה, יד).
[4] ואנו נוהגים לברך ברכה זו בלי שם ומלכות. (חזון עובדיה ברכות, תלא).
[5] וסעודה זו נחשבת לסעודת מצוה. (הלכה ברורה רכה, טז). וגם על בת רשאים לעשות סעודה בהשתתפות קרובותיה וחברותיה, ותשמח על שנכנסה בעול מצוות. ואביה יברך בלי שם ומלכות ברוך שפטרני וכו'. וטוב שיגידו דברי תורה בסעודה זו. (חזון עובדיה ברכות, תלא).
[6] ואם גזרו תענית על עצירת גשמים וירדו מעט גשמים (אך לא מספיק בשביל לעצור את התענית), צריכים לברך ברכת הגשמים אע"פ שממשיכים בתעניתם. אך אם ירדו גשמים רבים קודם חצות עד שאינם צריכים להשלים התענית, יאמרו ברכת גשמים קודם שיאכלו וישתו. (הלכה ברורה רכא, ג).
[7] ואפילו לא ירדו הגשמים כל צרכם, כל שירדו כשיעור הנזכר צריך לברך. (הלכה ברורה רכא, א).
[8] ואם יש לו שדה בשותפות עם גוי, יברך 'שהחיינו'. (הלכה ברורה רכא, ז).
[9] ויש אומרים שגם מי שיש לו שדה יאמר מלבד הברכה שמברך, 'מודים אנחנו לך וכו', וכך נכון לעשות ויחתום בלי שם ומלכות. (חזון עובדיה ברכות, שפו).
[10] ואם ירדו גשמים בשבת סמוך לאמירת הציבור 'נשמת', יכוונו באמירת 'נשמת' גם על ברכת הגשמים. (הלכה ברורה רכא, י).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך