הָרוֹצֶה לְזַכּוֹת לְעַצְמוֹ, יָכוֹף אֶת יִצְרוֹ הָרַע, וְיַרְחִיב יָדוֹ, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם שָׁמַיִם יִהְיֶה מֵהַטּוֹב וְהַיָּפֶה. אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה, יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ. הֶאֱכִיל רָעֵב, יַאֲכִילֵהוּ מֵהַטּוֹב וּמֵהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָּה עָרֹם, יְכַסֵּהוּ מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. הִקְדִישׁ דָּבָר, יַקְדִּישׁ מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר כָּל חֵלֶב לַה' (סִימָן רמ"ח).
לזכות לעצמו – לצבור לעצמו זכויות.
יכוף את יצרו הרע – יגביר את הרצון שלו לעשיית טוב על נטייות הכוחות החומריים הפועלים בו, שהם המכונים יצר הרע, ובכך יתרגל לעשות את רצון הבורא גם כאשר הוא מנוגד לרצונותיו.
ירחיב ידו – יתן ביד רחבה יותר ממה שחייב, כדי לתרגל נתינה וויתור.
בית תפילה – בית כנסת.
בית ישיבתו – בית מגוריו.
מתוק – טעים.
כיסה ערום – אדם שאין לו לבוש מספק, כגון שבגדיו קרועים, או שהם דקים ואין לו במה להתחמם בימות החורף הקרים. והוא על פי לשון הפסוק (ישעיה נח ז) כי תראה ערום וכיסיתו.
היפה שבכסותו – מבגדיו הנאים ביותר.
הקדיש – בין אם הקדיש לבית המקדש בזמן שהיה קיים, ובין אם הקדיש למטרה כלשהי של מצוה כגון תחזוקה או בניין של בית כנסת, בית חולים, וכל צרכי ציבור.
כל חלב לה' – ויקרא ג טז. ורמזה התורה בכך שיש להביא לה' את המובחר בלבד, וכך עשה הבל, וקרבנו התקבל, שנאמר (בראשית ד ד) 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן – ויישע ה' אל הבל ואל מנחתו'.
הערות:
- מצד הדין די שאדם יתן את הבינוני לה', ובלבד שלא יזלזל ויתן את הגרוע ביותר. והעניין לתת את היפה ביותר הוא כדי להתרגל לוותר על כל מה שיש לו למען מטרות נעלות, כמו שאמרו 'יכוף את יצרו'.
הַנּוֹתֵן לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם (שֶׁהֵם יוֹתֵר מִבְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים), כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הַבָּנִים תּוֹרָה, וּלְהַנְהִיג אֶת הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנוֹת לְאָבִיו (שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ רַק מִמְּעוֹת צְדָקָה שֶׁלּוֹ), וְהֵם צְרִיכִים לְכָךְ, הֲרֵי זֶה בִּכְלָל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו אֶלָּא קְרוֹבוֹ, הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם. וַעֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיוֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. אֲבָל גַּבַּאי צְדָקָה הַמְחַלֵּק אֶת הַצְּדָקָה, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִלִּשְׁאָר עֲנִיִּים[1] (רנ"א רנ"ז).
שהם יותר מבני שש שנים – עד גיל שש אדם חייב מן הדין לפרנס את ילדיו. מגיל שש ומעלה אינו חייב בכך מן הדין, כי מגיל זה ילד יכול להרויח לעצמו את לחמו בעבודות קלות, או לחזר על הפתחים.
כדי ללמד את הבנים תורה – כי ילד שצריך לדאוג לפרנסת עצמו לא יוכל ללמוד תורה, וכן בנות שצריכות לדאוג לעצמן כבר מגיל שש אי אפשר לצפות שהן תגדלנה כבנות יהודיות כשרות ההולכות בדרך הישרה, ואם כן יש מצוה בתמיכה כלכלית שמשחררת אותם מדאגות פרנסה, מה שמאפשר להם לספוג את ערכי היהדות בביתם, או לחילופין בזמננו, בבית ספר תורני שמחנך לערכים אלו.
מתנות – תמיכה כלכלית.
שאינו יכול לפרנסו רק ממעות צדקה שלו – כי אם יש לו מעות משלו, ויכול להרשות לעצמו לפרנס בהם את הוריו, אין לו לתת להם מעות צדקה, כי אין זה מכובד.
צריך להקדימו לאחרים – ומחייבים את האב לפרנס את ילדיו הגדולים אם יש לו את היכולת הכלכלית, שהרי הוא חייב לתת צדקה, וזאת הצדקה המובחרת ביותר, ואין הגיון שהאב יסרב להאכיל את בניו אף שיש לו יכולת, והציבור יצטרך לעשות זאת במקומו. בזמננו מקובל לחייב את האב בכך עד שיגיע הילד לגיל 18 ויסיים את התיכון, שמאז הוא יכול להתפרנס בעצמו, כמובן בהתאם ליכולותיו הכלכליות של האב. מי שאין לו יכולת לפרנס גם את הוריו וגם את ילדיו, הוריו קודמים, שנאמר (בראשית מג ח) 'ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו'.
קודם לכל אדם – אם נשארו לו מעות צדקה אחרי שהאכיל את ילדיו הגדולים ואת הוריו הנזקקים.
עניי ביתו – אנשים שקשורים אליו, כשכנים ומכרים קרובים.
לאחיך לעניך ולאביונך בארצך – דברים טו יא. קודם תפתח את ידך לאחיך, אחר כך לעניך, ורק בסוף לאביון שבארצך.
שלא ירבה לקרוביו – שהרי אין הכסף שלו, והוא רק גזבר, וצריך לחלק לבני העיר כפי צרכיהם.
הערות:
- אסור לתרום כסף לקופות צדקה של עיר אחרת, כל עוד שאין לעניי עירו כל צרכו, וזאת ללא קשר להבטחות, סגולות, והרגלים. אבל מותר לתרום לארגונים כלל ארציים, שגם עניי עירו מקבלים מהם. ועם זאת נכון לחלק את כספי הצדקה באפן שלפחות חלק מהכספים יגיעו ישירות לבני העיר.
- מי שאביו נזקק לצדקה, אם כדי לשרוד, ואם כדי להשיא את בנותיו, ואם כדי לשלם חובות שנוצרו בעקבות נישואי הבנות, והאב כורע מתחת עול החובות, חייב הבן לתת את כל מעשרותיו לאביו, ואין לו רשות לתת לעני אחר כלום כל עוד שהאב נזקק.
כָּל הַנּוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת וּפָנִים כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע. אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים, אִבֵּד זְכוּתוֹ וְהִפְסִידָהּ, וְעוֹבֵר עַל וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ[2] וְגוֹ'. אֶלָּא צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ בְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה, וּמִתְאוֹנֵן עִמּוֹ עַל צָרָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אִיּוֹב אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם, עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן. וִידַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּנְחוּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין.
סבר פנים רעות – פרצוף חמוץ.
פנים כבושות בקרקע – מבליט את מורת רוחו מכך שנאלץ לתת.
איבד זכותו והפסידה – ויותר טוב ממנו הנותן חצי שקל עם חיוך, או מי שאינו נותן כלום אבל משתתף עם העני ומרגיעו.
ולא ירע לבבך – בתתך לו. דברים טו י.
סבר פנים יפות – חיוך.
מתאונן עמו – משתתף עמו ונותן לו את התחושה שהוא מרגיש את צערו וכואב יחד איתו.
אם לא בכיתי לקשה יום... – איוב ל כה.
שנאמר – איוב כט יג.
ארנין – אֲשַׂמֵּחַ.
אָסוּר לְהַחְזִיר אֶת הֶעָנִי שֶׁשָּׁאַל רֵיקָם. וַאֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר, אַל יָשׂב דַּךְ נִכְלָם. וְאִם אֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם מַה לִתֵּן לוֹ, פַּיְסֵהוּ בִּדְבָרִים. וְאָסוּר לִגְעֹר בֶּעָנִי אוֹ לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו בִּצְעָקָה, מִפְנֵי שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהִכְלִים אֵת הֶעָנִי, אֶלָּא יִהְיֶה לוֹ כְּמוֹ אָב, בֵּין בְּרַחֲמִים בֵּין בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים [רמ"ט].
ששאל – שביקש צדקה.
גרוגרת – תאנה מיובשת. מאכל זול ופשוט.
שנאמר – תהלים עד כא.
פייסהו – תרגיע אותו.
לגעור בעני – אפילו אם הוא מעצבן אותו.
מפני שלבו נשבר ונדכה – והוא נעלב ונפגע יותר בקלות.
הוא אומר – תהלים נא יט.
אוי לו למי שהכלים את העני – ביישו. שה' אוהב את העניים, והמבזה אותם כאילו מבזה את הקב"ה, שנאמר (משלי יז ה) 'לועג לרש חרף עושהו'.
בין ברחמים בין בדברים – גם בייחס האוהד והמזדהה, וגם בדברים מנחמים ומרגיעים, ועצות טובות שהעני יבין שהם נאמרים מתוך דאגה לטובתו.
שנאמר – איוב כט טז.
הערות:
- אף שעל פי כתבי האר"י יותר נכון שלא לתת צדקה בלילה, לא נאמרו הדברים אלא למי שביכולתו לבחור מתי לתת צדקה, אבל חס ושלום להימנע מלתת צדקה לעני שמבקש וזקוק לה, בגלל עניינים שבתורת הסוד, שהעושה כן הוא חסיד שוטה.
הַצְּדָקָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים[3] (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"ז סָעִיף ג') לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר, הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי סֶלַע זוֹ צְדָקָה, חַיָּב לִתְּנָהּ לַעֲנִיִּים מִיָּד. וְאִם אֵחַר עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לִתְּנָהּ מִיָּד. וְאִם אֵין עֲנִיִּים מְצוּיִים לוֹ, מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. וְאִם נָדַר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת צְדָקָה שֶׁנּוֹתְנִים לִידֵי הַגַּבַּאי, אֵינוֹ עוֹבֵר עַד שֶׁיִתְבַּע אוֹתוֹ הַגַּבַּאי וְאָז עוֹבֵר עָלֶיהָ מִיָּד, אִם לֹא כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַגַּבַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ כָּעֵת הַמָּעוֹת אֶלָּא שֶׁיַּנִּיחוֹ אֶצְלוֹ.
הצדקה – אדם שמקבל על עצמו לתת צדקה.
נדרים – הלכות נדרים מתבארים בסימן סז.
סעיף ג – שיותר נכון שלא לנדור אפילו לצדקה.
סלע – מטבע כסף גדול.
מיד – בהקדם האפשרי.
בבל תאחר – שנאמר (דברים כג כב) 'כי תידור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו'.
מצויים לו – אין לו דרך להעביר לעניים מיידית.
מפריש – שם בצד את הסכום שנדר.
צדקה שנותנים לידי הגבאי – לכל מטרה שהיא, בין אם לצורך עניי העיר, ובין אם לצרכים אחרים.
עובר – על איסור 'בל תאחר'.
עליה – על הצדקה שנדר ועדיין לא נתן.
אלא שיניחו אצלו – שהגבאי אינו תובע ממנו את הכסף אלא בגלל שלגבאי יותר נוח שהכסף יהיה מונח אצלו עד שיצטרכו לו.
מִי שֶׁאָמַר: אֶתֵּן סֶלַע צְדָקָה לִפְלוֹנִי, אֵינוֹ עוֹבֵר עַד שֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ עָנִי. וְיָכוֹל כָּל אָדָם לְהַפְרִישׁ מָעוֹת לִצְדָקָה, שֶׁיִהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ לְחַלְּקָם בִּמְעַט מְעַט, כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ (רנ"ז).
עובר – על 'בל תאחר'.
שיהיו מונחים אצלו... – אבל צריך לומר זאת בפירוש בשעה שמפריש את המעות, כדי שלא יצטרך לתת מיד לעניים המצויים, כמבואר בסעיף הקודם.
הַכּוֹפֶה אֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ צְדָקָה וּמְעַשֶּׂה אוֹתָן, שְׂכָרוֹ גָּדוֹל מִשְּׂכַר הַנּוֹתֵן, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. וְעַל גַּבָּאֵי צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁגּוֹבִים אֶת הַצְּדָקָה, נֶאֱמַר וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כְּכוֹכָבִים. וְגַבָּאֵי צְדָקָה שֶׁהָעֲנִיִּים מְחָרְפִים אוֹתוֹ, אֵין לוֹ לָחוּשׁ. כִּי עַל יְדֵי זֶה, זְכוּתוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל[4].
כופה – מכריח.
מעשה אותן – גורם להם לעשות.
גדול משכר הנותן – שבזכותו יש לעני כסף, כאילו הוא נתן, ובנוסף גם זיכה את חברו במצווה.
והיה מעשה הצדקה שלום – ישעיה לב יז. כאילו היה כתוב 'מְעַשֶּׂה הצדקה'.
כיוצא בהם שגובים את הצדקה – נראה שצריך לומר 'גבאי צדקה שגובים את הצדקה, וכיוצא בהם', והכוונה לשאר אנשים שמזכים אחרים לעשות מצוות, ויש לכך דוגמאות רבות.
נאמר – דניאל יב ג.
העניים מחרפים אותו – מקללים אותו על שאינו נותן להם כפי שמגיע להם לפי דעתם, ונותן לאחרים שלא מגיע להם לפי דעתם.
אין לו לחוש – לא יאמר שאינו רוצה לעסוק בכך, שהרי הוא מתאמץ ומקדיש זמן וכח פיזי ונפשי ומתבזה אצל העשירים, ועושה את כל זה למען העניים, והם אינם יודעים להכיר לו טובה.
זכותו יותר גדול – שאם מביעים לו הערכה על בסיס קבוע, אינו עושה את המצווה לשם שמים לגמרי, אבל אם יודע שיספוג בזיונות בלבד, ובכל זאת עושה, הרי הוא עוסק במצווה לשם שמים לגמרי, ללא נטיות זרות.
הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּהּ בְּמַעֲלוֹת הַצְּדָקָה[5], הִיא הַמַּחְזִיק בְּיַד יִשְֹרָאֵל הַמָּךְ וּמַטָּה יָדוֹ, קֹדֶם שֶׁהֶעֱנִי לְגַמְרֵי, שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנָה הֲגוּנָה בְּדֶרֶךְ כָּבוֹד, אוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ מָעוֹת, אוֹ יַעֲשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת, אוֹ יַמְצִיא לוֹ אֵיזֶה עֵסֶק אוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק יָדוֹ, עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר, וְהֶחְזַקְתָּ בוֹ. כְּלוֹמַר הַחְזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּוֹל.
המעלה הגדולה – המדרגה הגבוהה. ישנם סוגים רבים של צדקה, וזאת הצדקה המובחרת ביותר.
המך ומטה ידו – שהוא בדרך להפוך לעני, מפני שעסקיו עומדים להתמוטט, וניתן עדיין להצילם על ידי הזרמת מזומנים.
בדרך כבוד – אם קיימת דרך כזאת.
כדי לחזק ידו – שלא יצטרך לחסל את עסקיו.
עד שלא – עוד לפני ש...
נאמר – ויקרא כה לה.
יֵשׁ לִזָּהֵר לִתֵּן הַצְּדָקָה בְּהֶסְתֵּר בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר. וְאִם אֶפְשָׁר לִתְּנָהּ בְּאֹפֶן שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ, וְגַם הֶעָנִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי קִבְּלָהּ טוֹב מְאֹד. וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יִתְפָּאֵר הָאָדָם בִּצְּדָקָה שֶׁהוּא נוֹתֵן. אַךְ אִם מַקְדִּישׁ אֵיזֶה דָּבָר לִצְדָקָה, מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּכְתֹּב שְׁמוֹ עָלָיו, שֶׁיְהֵא לוֹ לְזִכָּרוֹן. וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן (רמ"ט).
בהסתר בכל מה שאפשר – שלא ידע העני ממי קיבלה עד כמה שהדבר מתאפשר, ושלא ידע הנותן למי נתנה עד כמה שהדבר מתאפשר, ושלא ידעו אחרים שהוא נתן צדקה עד כמה שהדבר מתאפשר.
אינו יודע למי נותנה... – כגון שנותן לגבאי.
טוב מאד – זו הרמה הגבוהה ביותר של הסתר, והמצוה הגדולה ביותר.
על כל פנים – זו הרמה הכי נמוכה, שלא רק שאינו משתדל להסתיר, אלא להיפך, ואם מתפאר בצדקה שעושה מקבל עונש ולא שכר.
יתפאר – בפני אנשים אחרים.
מקדיש איזה דבר – מוגדר.
לצדקה – לאו דוקא, אלא לבית כנסת או שאר צרכי ציבור.
מותר לו שיכתוב שמו עליו – כמו שמנו בספר נחמיה (פרק ג) את כל מי שלקח על עצמו ובנה חלקים בחומת ירושלים.
שיהא לו לזכרון – כדי שלא ישנו הציבור את יעד החפץ בלי הסכמתו, או למטרה אחרת, אבל לא כדי להתפאר בו.
ראוי לעשות כן – נכון שהציבור יפרסמו את שמות התורמים כדי שאחרים ילמדו מהם לתרום לצרכי מצוה.
[1] רבים נוהגים לתת מעשר כספים ורואים בזה סימן ברכה. וטוב שהמפריש יתנה שיוכל לעשות במעות אלו איזה מצוה שירצה. ואם לא התנה, יעשה התרה על שלא אמר שהוא מפריש בלי נדר ואחר כך יתנה התנאי הנזכר. וכן יתנה שהוא נותן מעשר אחרי ניכוי הוצאות ביתו. ומי שחננו ה' בעושר, יתן את המעשר לעניים, לעמלי התורה, או לישיבות וכדומה. (ילקוט יוסף יו"ד רמז, י).
הנותן מעשר כספים, רשאי לנכות פרנסת ביתו וכלכלת ילדיו הגדולים מגיל שש. וכן רשאי לסייע ממעות אלו להוצאות נישואי בניו ובנותיו, וכל שכן כשבניו או חתניו עוסקים בתורה, שמצוה לפרנסם וצדקה גדולה היא. (יחוה דעת ג, עו).
[2] ואם נותן בעצב, אמנם אינו עובר על "ולא ירע", אך מעלתו פחותה. (ש"ך רמט, יג).
[3] וצריך להזהר מלנדור. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר בלי נדר. (שולחן ערוך יו"ד רנז, ד).
[4] קופת צדקה שלא נגבתה הרבה זמן ולא יודעים מי בעליה, ראוי להשאל אצל חכם עיקרו של נדר, ויעבירו את הכסף לצורך מטרה הדומה למטרת אותה קופת צדקה. (ציץ אליעזר ה,יג).
[5] עיין בשולחן ערוך (יו"ד רמט, ו) שיש שמונה מעלות בצדקה וזו המעלה הגדולה מכולם.
שאלה 1:
לפי סעיף ו, מי שאינו חייב במזונות ילדו מעל גיל:
א. 12
ב. 8
ג. 6
ד. 4
שאלה 2:
מהו הפסוק המובא בסעיף ו לגבי עדיפות תמיכה בקרובים ועניי העיר על פני אחרים?
א. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
ב. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ
ג. לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ
ד. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
שאלה 3:
מה הפירוש של "פייסהו בדברים" המובא בסעיף ז?
א. הקשיב לו בסבלנות
ב. הרגיע אותו במילים טובות
ג. הציע לו עבודה
ד. נזף בו על בקשת הנדבה
שאלה 4:
על פי סעיף ז, מי שנותן צדקה חייב:
א. לתת את הכי הרבה שיוכל
ב. לתת בסבר פנים יפות
ג. לוודא שהעני ראוי לעזרה
ד. לברר היטב את מצבו הכלכלי של העני
שאלה 5:
מהו מקור הציטוט "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" המופיע בסעיף ז?
א. תהילים
ב. משלי
ג. דברים
ד. ישעיה
התשובות הנכונות:
1. ג
2. ג
3. ב
4. ב
5. א
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך