מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לַעֲנִיֵּי יִשְֹרָאֵל[1], שֶׁנֶּאֱמַר פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ. וְנֶאֱמַר, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ וְהֶעֱלִים עֵינוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה[2], שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. הַצְּדָקָה היִא סִימָן לְזֶרַע אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֵת בָּנָיו וְגוֹ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה. וְאֵין כִּסֵּא יִשְֹרָאֵל מִתְכּוֹנֵן וְדַת הָאֱמֶת עוֹמֶדֶת אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. וְגָדוֹל הָעושֶׁה צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לה' מִזָּבַח. וְאֵין יִשְֹרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר צִיוֹן בְּמִּשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה, וְאֵין דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק בָּא בִשְׁבִיל הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. כָּל הַמְרַחֵם, מְרַחֲמִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ. וְכָל מִי שֶׁהוּא אַכְזָרִי, יֵשׁ לָחוּשׁ לְיִחוּסוֹ. וְהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לְשַׁוְעַת עֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר וְצַעֲקַת עֲנִיִים יִשְׁמָע. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצַעֲקָתָם, שֶׁהֲרֵי בְּרִית כְּרוּתָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, וְאָמְרוּ בִּירוּשַׁלְמִי תַּרְעָא דְלָא תִפְתַּח לְעֲנִיָּא תִּפָּתַח לְאַסְיָא[3]. וְיִתֵּן הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ כָּל שָׁעָה פַּרְנָסָתוֹ מֵהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְמוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמַע שַׁוְעָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ, כָּךְ יִשְׁמַע הוּא שַׁוְעַת הָעֲנִייִּם. גַּם יִתֵּן הָאָדָם אֶל לִבּוֹ כִּי גַּלְגַל הוּא הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם, וְסוֹף שֶׁיָּבֹא הוּא אוֹ בְּנוֹ אוֹ בֶּן בְּנוֹ לְקַבֵּל צְדָקָה. וְאַל יַעֲלֶה עַל לִבּוֹ לוֹמַר: אֵיךְ אֲחַסֵּר מָמוֹנִי לִתְּנוֹ לַעֲנִיִּים, כִּי יֵשׁ לוֹ לָדַעַת שֶׁאֵין הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, אֶלָּא פִּקָּדוֹן לַעֲשׂוֹת בּוֹ רְצוֹן הַמַּפְקִיד, וְזֶה חֶלְקוֹ מִכָּל עֲמָלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ. וְהַצְּדָקָה דּוֹחָה גְּזֵרוֹת רָעוֹת וּמוֹסֶפֶת חַיִּים (יורה דעה סִימָן רמ"ז, שַׁבָּת דף קנ"א, ביצה דף ל"ב).
לעניי ישראל – אף שמתבאר בסעיף ג שמפרנסים גם עניי גוים, אבל המצווה אינה אלא לעניי ישראל.
פתוח תפתח את ידך לו – לאחיך האביון, כמו שכתוב בפסוק שלפני כן (דברים טו ז-ח), די מחסורו אשר יחסר לו.
וחי אחיך עמך – ויקרא כה לו. תדאג לו שיוכל לחיות, כמבואר בפסוק שם.
העלים עינו ממנו – התעלם מצרכיו.
שנאמר – דברים טו ו.
הצדקה היא סימן לזרע אברהם אבינו – הנותן צדקה כראוי, הדבר מוכיח שהוא יהודי, מצאצאי אברהם.
שנאמר – בראשית יח יט.
ידעתיו – אני מכיר אותו [את אברהם] ויודע בו.
כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת – עם ישראל אינם יכולים להתקיים בארצם ואינם יכולים לקיים את שלטון התורה.
שנאמר – ישעיה נד יד.
גדול – מצוה יותר גדולה וחשובה.
עושה צדקה ומשפט – צריך לומר 'עֲשֹׂה צדקה ומשפט', והוא פסוק במשלי כא ג.
ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה – ישעיה א כז. שביה הם השבים אליה.
אין אדם מעני מן הצדקה – אלא אם נותן יותר ממה שהרשו לו חכמים, כמו שיתבאר בסעיף ד. ועיין בהערה שהרחבתי בנקודה זו, שלא רק שאינו מעני אלא גם מעשיר.
והיה מעשה הצדקה שלום – ישעיה לב יז.
שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך – דברים יג יח, אחרי שתהרוג את אנשי עיר הנידחת, שעבדו עבודה זרה, ששם אין לך את הזכות לרחם, אלא עליך להתאכזר אליהם, ה' יחזיר לך את מידת הרחמים הטבועה באופי שלך, כדי שתהיה ראוי לרחמיו.
אכזרי – שמתעלם מצרכי העניים והנזקקים.
יש לחוש לייחוסו – צריך לבדוק אם הוא באמת יהודי, כי האכזריות אינה מצוייה אלא אצל אומות העולם.
וצעקת עניים ישמע – איוב לד כח.
להיזהר בצעקתם – להיזהר שלא יצעקו, ועל כל פנים לא בגללנו.
ברית כרותה להם – ה' הבטיח להם לשמוע את צעקתם.
שנאמר – שמות כב כו.
בירושלמי – לא מצאתיו שם, ולא מצאתי מחבר אחר שהביא מאמר כזה בשם הירושלמי, אבל יש מאמר דומה במדרש רבה.
תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיא – שער שאינו נפתח לעני נפתח לרופא.
מבקש – מאחל לעצמו.
שוועתו – צעקתו.
גלגל הוא החוזר בעולם – העניות מתגלגלת מאדם לאדם וממשפחה למשפחה.
וסוף שיבוא הוא... – וגם אז ירצה שאנשים ירחמו עליו ויתנו לו, ולכן אין לו לנצל את מעמדו כעשיר ולזלזל בעניים כאשר הוא בצד העליון של הגלגל.
איך אחסר ממוני ליתנו לעניים – אני עבדתי על כסף זה, ומה פתאום אחלק אותו.
אין הממון שלו – שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות' (חגי ב ח).
המפקיד – הקדוש ברוך הוא.
זה חלקו מכל עמלו בעולם הזה – שכל מה שאדם עמל בו בעולם הזה אינו יכול לקחת איתו בשעת מיתתו, חוץ מתורה ומעשים טובים.
כדכתיב – כמו שכתוב. ישעיה נח ח.
דוחה גזרות רעות ומוספת חיים – ואפילו ממוות מצילה את האדם, שנאמר (משלי י ב, יא ד) וצדקה תציל ממוות.
הערות:
- מלבד שאסור להעלים עיניו מן הצדקה ולשמור את הכסף לעצמו, גם מובטח לאדם שאם נותן צדקה אינו מפסיד מכך, ולא יחסר לו ממון בגללה, שנאמר (דברים טו י) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. ואף שאסור לנסות את ה' אם הוא עומד בהבטחותיו, בצדקה מותר לנסותו, שנאמר (מלאכי ג י) 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די'. והוא בדוק ומנוסה, כמבואר גם בדברי הימים ב לא י.
כָּל אָדָם חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מָמוֹן שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹשֵׁא וְנוֹתֵן בָּהֶם, דְּמֻתָּר לוֹ לִטֹּל מִן הַצְּדָקָה כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ קֶרֶן כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מִן הָרֶוַח, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפַּרְנֵס, חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה מִמַּה שֶּׁיִּתְּנוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן אֶלָּא דָּבָר מֻעָט, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ, כִּי הַמְּעַט מִשֶּׁלוֹ חָשׁוּב כְּמוֹ הַרְבֵּה מִן הֶעָשִׁיר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, וּבְעוֹלַת עוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, וּבְמִנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחֻ, לוֹמַר לְךָ, אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְכַוֵּן לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא דֵּי פַּרְנָסָתוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה דְּפַרְנָסַת עַצְמוֹ קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם (סִימָן רמ"ח רנ"א רנ"ג ומשנה סוֹף מנחות).
השגת ידו – יכולתו הכלכלית.
כגון שיש לו מעט ממון שלו – יותר מהמינימום שהוא זקוק לו כרגע לפרנס את עצמו. כי מי שאין לו פרנסה בעצמו אינו חייב לתת צדקה, כמבואר בסוף הסעיף.
ואינו נושא ונותן בהם – כי אם יש לו מעט כסף, אבל הוא עוסק במסחר בכסף זה, אסור לו לקחת צדקה.
קרן כדי להתפרנס מן הרווח – די כסף, כדי שאם יסחור בו יש ברווחים כדי פרנסתו, שזהו סכום הכסף שמי שיש לו אותו ועוסק במסחר אסור לו לקחת מן הצדקה.
אל ימנע עצמו – לא יאמר שסכום פעוט כמו זה שהוא מסוגל לתת לא שוה לתת.
עולת בהמה... – קרבן עולה הוא קרבן שעולה כולו למזבח, ואין לכהנים ולבעלים חלק בבשר, אלא הוא מתנה לה'. ואפשר להקריב עולת בהמה [זכר מן הבקר או מן הצאן] או עולת העוף [תור או בן יונה], כל אחד לפי יכולתו.
אשה ריח ניחוח – ויקרא א ט, א יג. דבר הנשרף באש שעל המזבח, והריח העולה משריפתו עושה נחת רוח לה'.
בעולת עוף – ויקרא א יז.
במנחה – מי שאין לו כסף להקריב עולה, ואפילו עולת העוף, יכול להתנדב קרבן מנחה, שהוא סולת בלולה בשמן זית.
אשה ריח ניחוח – ויקרא ב ב, ב ט.
אחד המרבה ואחד הממעיט... – כל העוסק בעבודת ה' כפי כוחו ויכולתו, אין הבדל בין אם יכולתו מרובה או מועטת, שאין הקב"ה מודד את הכמות, אלא את המאמץ שבו הדבר נעשה.
די פרנסתו – עד החלוקה הבאה של קופת הצדקה. או שמרויח בעצמו את לחמו בצמצום.
כַּמָּה נוֹתְנִים לֶעָנִי. דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. וְהַיְנוּ בֶּעָנִי שֶׁמְקַבֵּל בַּחֲשַׁאי, מְחֻיָּבִים אַנְשֵׁי הָעִיר לִתֵּן לוֹ כָּל מַחְסוֹרוֹ כַּאֲשֶׁר הָיָה רָגִיל מִקֹּדֶם שֶׁהֶעָנִי[4]. אֲבָל עָנִי הַמְּחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, נוֹתְנִים לוֹ מַתָּנָה מֻעֶטֶת לְפִי עֶרְכּוֹ. וּלְכָל הַפָּחוֹת יִתְּנוּ לוֹ בְּכָל עִיר לֶחֶם וּמָזוֹן שִׁעוּר בּ' סְעֻדּוֹת וּמָקוֹם לָלוּן. מְפַרְנְסִין וּמַלְבִּישִׁין עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי אֱלִילִים עִם עֲנִיֵּי יִשְֹרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם (ר"נ רנ"א).
די מחסורו אשר יחסר לו – לשון הפסוק בדברים טו ח.
בחשאי – מקופת העיר, ושאר אנשי העיר אינם יודעים שהוא עני, והוא מתבייש לאסוף כספים בעצמו.
כל מחסורו כאשר היה רגיל – אפילו אם היה רגיל לחיי תפנוקים, צריכים לספק לו כהרגלו, עד שישלים נפשית עם מצבו החדש.
מתנה מועטת – כל אחד מעט, כדי שבסוף הסיבוב יהיה לו את הסכום שהוא זקוק לו. וגם מהקופה נותנים לו מעט.
לפי ערכו – לפי צורך העני ויכולת הנותן.
לו – לעני המחזר על הפתחים.
בכל עיר – בסך הכל, והוא אחריות של קופת העיר לדאוג לו למינימום הזה אם לא הצליח לאסוף.
מפרנסין – דואגים להם לאוכל.
מלבישין – דואגים להם ללבוש הולם.
דרכי שלום – שלא תתפתח שנאה בין הגוים ליהודים.
הערות:
- כל צרכי האדם הם בכלל מצוות צדקה, די מחסורו אשר יחסר לו, הראוי ליתן לו פת נותנין לו פת, הראוי ליתן לו כסף נותנים לו כסף, הראוי ליתן לו לחם טרי נותנים לו, לחם מאתמול נותנים לו, להאכילו לתוך פיו מאכילו, אין לו אשה ורוצה לישא משיאין לו אשה, ושוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישיו ואח"כ משיאין לו. אשה שבאה לינשא משיאין ונותנין לה לפי כבודה.
- גם עיר שיש בה רק יהודי אחד או שנים, הרי אלו חייבים לספק לעני את כל מחסורו, אם יש להם יכולת זו, לפי הקריטריונים שבסעיף הבא.
כַּמָּה יִתֵּן הָאָדָם צְדָקָה. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הַמַּעֲשֵׂר מִן הַקֶּרֶן. מִכָּאן וָאֵילַךְ יִתֵּן מַעֲשֵׂר מִן הָרֶוַח שֶׁהִרְוִיחַ כָּל שָׁנָה, [חוּץ מִצָּרְכֵי בֵּיתוֹ], זוֹ הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתֵּן חֹמֶשׁ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִן הַקֶּרֶן, וְאַחַר כָּךְ כָּל שָׁנָה חֹמֶשׁ מִן הָרֶוַח. וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מִן הַחֹמֶשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הוּא אַחַר כָּךְ לַבְּרִיּוֹת. וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו. אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹתוֹ, יָכוֹל אָדָם לִתֵּן עַד שְׁלִישׁ רְכוּשׁוֹ צְדָקָה. אֵין לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ דְּבַר מִצְוָה[5], כְּגוֹן נֵרוֹת לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר דְבָרִים לְמִצְוָה, רַק יִתְּנוּהוּ לַעֲנִיִּים. וְאִם נִזְדַּמְּנָה לוֹ מִצְוָה לִהְיוֹת בַּעַל בְּרִית, אוֹ לְהַכְנִיס חָתָן וְכַלָּה עֲנִיִּים לַחֻפָּה וְכַדּוֹמֶה וְכֵן לִקְנֹת סְפָרִים לִלְמֹד בָּהֶם וּלְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים לִלְמוֹד בָּהֶם, אִם לֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ מִצְוָה מֵמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂר. אִם קוֹנֶה סְפָרִים מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר, צָרִיךְ לִזָּהֵר לְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים, אִם לֹא כַּאֲשֶׁר הוּא צָרִיךְ לָהֶם, אֲזַי הוּא קוֹדֵם. וְגַם יִזָּהֵר לִכְתּוֹב עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר, לְמַעַן לֹא יַחְזִיקוּ בָּהֶם בָּנָיו אַחֲרָיו (סִימָן רמ"ח [רמ"ט]).
שנה ראשונה – אם קיבל סכום כסף התחלתי כדי לסחור בו, במתנה או בירושה.
חוץ מצרכי ביתו – מהרווח שנשאר אחרי שקנה אוכל וביגוד וכל מה שצריך לצרכי משפחתו שהוא צריך לפרנסם, יש להפריש עשירית, ואת השאר יכול להשקיע כדי להגדיל את מסחרו, או לקנות מוצרי מותרות שאינם בכלל 'די מחסורם אשר יחסר' לבני המשפחה.
מידה בינונית – התנהגות ממוצעת של אדם רגיל.
חומש – חמישית.
יבזבז – לתמוך בעניים או לשאר ענייני מצוה.
עד שליש – אבל לא יותר, כדי שלא יישארו בניו ללא רכוש.
דבר מצוה – שהוא מחוייב בו.
נרות לבית הכנסת – שהתחייב לתתם.
להיות בעל ברית – סנדק, שמחזיק את התינוק על ברכיו בשעת הברית, והמנהג היה שהוא משלם את סעודת הברית.
להכניס חתן וכלה עניים לחופה – לאפשר להם להתחתן, על ידי שמשלם להם את הוצאות החתונה.
ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם – כי אם קונה אותם רק לעצמו אסור לקנותם ממעות מעשר, שהרי הם נשארים רכושו.
אם לא היה יכולת בידו... – כי יותר נכון שלא לעשות שום מצוות ממעות מעשר, אלא לתת אותם לעניים בלבד, ולשאר מצוות להשתמש בכסף נוסף שיש לו.
ליזהר להשאילן לאחרים – מתי שהם ירצו, וצריך להודיע לרבים שיש בביתו ספרים להשאלה.
למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו – כאשר ימות, לא ידעו היורשים שספרים אלו שייכים לציבור כי הם נקנו ממעות מעשר, ולא ישאילו אותם לאחרים, ונמצא שהם גוזלים את הציבור.
[1] מותר לתת צדקה בלילה. אך לדעת האר"י ז"ל אין ליתן צדקה בלילה, כוון שהוא זמן "דינים". ומכל מקום מעיקר הדין אין להקפיד בזה. (ילקוט יוסף שכו, ח).
[2] והמעלים עיניו מהצדקה כאילו עובד עבודה זרה ונקרא בליעל. (שולחן ערוך רמז, א).
[3] פירוש: אם לא תפתח כיסך לעני, תצטרך לפתוח אותו לרפואה.
[4] אבל היחיד אינו מחויב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים. (רמ"א יו"ד רנ, א).
[5] ממעות מעשר לא יכול לעשות דבר של מצוה, כגון לקנות טלית ותפילין. אבל הידור מצוה יכול לקנות מממעות מעשר.(שולחן ערוך רפב, ד)
שאלה 1:
א. מאיזה גיל חייב אדם במצוות צדקה?
א. מגיל 13
ב. מגיל 20
ג. כל גיל
ד. מגיל 18
שאלה 2:
ב. כמה אחוזים מותר לאדם לתת צדקה בשעת מותו?
א. עד רבע
ב. עד שליש
ג. ללא הגבלה
ד. עד חצי
שאלה 3:
ג. האם מותר לקנות ספרים ללימוד תורה מכספי מעשר?
א. אסור בהחלט
ב. מותר בהחלט
ג. מותר רק אם משאיל אותם לאחרים
ד. אסור אלא אם כן קונה אותם לעניים
שאלה 4:
ד. כמה חייב אדם לתת צדקה בשנה הראשונה לפי המידה הבינונית?
א. חומש
ב. עשירית
ג. כל מה שידו משגת
ד. עשירית
שאלה 5:
א. האם חייבים לתת צדקה לעני נכרי?
א. כן
ב. לא
ג. רק אם יש עודף
ד. רק במקרים מיוחדים
תשובות:
1. ג
2. ב
3. ג
4. ד
5. א
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך