אִשָּׁה, אֵין לַאֲנָשִׁים לְהַבְרוֹת אוֹתָהּ[1], אֶלָּא נָשִׁים מַבְרוֹת אוֹתָהּ.
אשה – שמתאבלת לבדה, או שהיא עיקר המשפחה.
אִם נִקְבַּר הַמֵּת בַּלַּיְלָה, אִם רוֹצֶה לֶאֱכוֹל בַּלַּיְלָה, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל מִשֶּׁלּוֹ, אֶלָא מַבְרִין אוֹתוֹ. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכוֹל בַּלַיְלָה, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל בַּיּוֹם סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁלּוֹ, מִשּׁוּם דְּהַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, וַהֲוֵי לֵהּ יוֹם רִאשׁוֹן[2].
אינו רוצה לאכול בלילה – ואם רוצה לאכול בלילה, אבל אין מי שישלח לו סעודת הבראה בלילה, דינו כמו שלמדנו בסעיף ב.
היום הולך אחר הלילה – היממה בהלכה מתחילה מהערב ומסתיימת בערב שלמחרת.
אִם נִקְבַּר הַמֵּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה שֶׁאָז אָסוּר לִקְבּוֹעַ סְעוּדָה, אֵין מַבְרִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד שַׁבָּת, וְלֹא יֹאכַל כְּלוּם עַד הַלָּיְלָה.
אסור לקבוע סעודה – כמבואר בסימן עב סעיף י.
מפני כבוד שבת – אף שמעיקר הדין מותר לאכול אז, על כל פנים סעודה קטנה, ובפרט כשהוא רעב, לא נהגו בזה, שאין כבוד שבת שיביאו לו סעודה מסודרת כל כך צמוד לשבת. ואם יש צורך, מביאים לו מעט אוכל, לחמניה עם ביצה, ויכול לאכול.
עד הלילה – ואפילו במקומות שמתפללים מבעוד יום, אסור לו לאכול משל עצמו אפילו סעודת שבת עד שיהיה לילה.
מַבְרִין עַל שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, וְאֵין מַבְרִין עַל שְׁמוּעָה רְחוֹקָה (עַיֵן סִימָן שֶׁאַחַר זֶה). שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בַשַׁבָּת, אֵין מַבְרִין אוֹתוֹ, וְאוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְגַם בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁלְּאַחֲרָיו, אֵין מַבְרִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִדְחָה יוֹם הַשְּׁמוּעָה[3] (שע"ח).
סימן שאחר זה – שם מתבארים ההבדלים בין שמועה קרובה ששמע שמת לו מת תוך שלושים יום למיתה, לבין שמועה רחוקה ששמע שמת לו מת אחר שלושים יום.
אין מברין אותו – שזה מנהג אבלות בפרהסיא, להאכילו בשבת לחם וביצים, ופוגע בכבוד שבת.
שכבר נדחה יום השמועה – שאין הבראה אלא ביום הראשון שצריך לנהוג בו אבלות, וכמו שלמדנו בסעיף ב, שהמתענה ביום הראשון אין מברין אותו ביום השני.
וְכֵן מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְנִקְבַּר בְּיוֹם טוֹב, אֵין מַבְרִין אוֹתוֹ. וְגַם לְאַחַר יוֹם טוֹב אֵין מַבְרִין אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִדְחָה. אֲבָל אִם נִקְבַּר בְּחֹל הַמּוֹעֵד[4], מַבְרִין אוֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹכֵל כְּשֶׁהוּא יוֹשֵב עַל הַסַּפְסָל אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן כְּדַרְכּוֹ, כִּי אֵין אֲבֵלּוּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד (סי' שע"ח ת"א ובאו"ח תקמ"ז).
ונקבר ביום טוב – על פי הדינים שהתבארו בסימן ר.
מברין אותו – אף על פי שאינו מתחיל להתאבל עד אחרי יום טוב.
הספסל – כסא.
הָיוּ נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם מִיתַת תַּלְמִיד חָכָם (שע"ח).
להתענות – מהרגע ששומעים על מתיתו עד הערב.
מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה שֶׁמֵּת לוֹ קָרוֹב שֶׁהוּא חַיָב לִהְתְאַבֵּל עָלָיו, אִם בָּאָה לוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וַאֲפִלּוּ בַּיוֹם הַשְׁלשִׁים עַצְמוֹ, הֲרֵי זוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, וְקוֹרֵעַ. וְחַיָב לִנְהוֹג שִׁבְעָה יְמֵי אֲבֵלוּת מִיּוֹם שֶׁהִגִּיעָה לוֹ הַשְּׁמוּעָה. וְגַם אֲבֵלּוּת שֶׁנּוֹהֵג בַּשְּׁלשִׁים, מוֹנֶה מִיּוֹם הַשְּׁמוּעָה. וְיוֹם הַשְּׁמוּעָה, דִּינוֹ כְּיוֹם הַקְּבוּרָה לְכָל דָּבָר. וְאוֹתָן שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁנִּקְרְאָה בָהֶן שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, מוֹנֶה מִיּוֹם הַקְּבוּרָה וְלֹא מִיּוֹם הַמִּיתָה[5].
שמועה – אחרי שכבר נקבר.
שהוא חייב להתאבל עליו – כמבואר בסימן רג סעיף א.
ואפילו ביום השלושים עצמו – אף שדיני אבלות שנוהגים במשך שלושים יום, מסתיימים בבוקר של יום השלושים, כמבואר בסימן רטז סעיף ב.
וקורע – דיני קריעה מבוארים בסימן קצה.
אבלות שנוהג בשלושים – הלכות אלו מתבארים בסימן ריא סעיפים ז-טו ובעוד מקומות.
דינו כיום הקבורה לכל דבר – באותו יום מברין אותו כמבואר בסימן רה סעיף ז, ואינו מניח תפילין כמו שיתבאר בסימן ריא סעיף ב.
מיום הקבורה – אפילו אם חלק מן האבלים התחילו להתאבל ביום המיתה, למשל ששלחו את המת לעיר רחוקה כמו שמבואר בסימן רד סעיף ג.
בָּאָה לוֹ הַשְּׁמוּעָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, זוֹהִי שְׁמוּעָה רְחוֹקָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְהוֹג אֲבֵלוּת רַק שָׁעָה אֶחָת[6]. לָא שְׁנָא שָׁמַע בַּיּוֹם, וְלָא שְׁנָא שָׁמַע בַּלַיְלָה וְנָהַג שָׁעָה אַחַת, דַּיּוֹ, וַאֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ. (וּלְעִנְיַן קְרִיעָה, עַיֵן לְעֵיל סִימָן קצה סָעִיף ח). אַךְ דְּבָרִים שֶׁנּוֹהֲגִין עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָר חֹדֶש, נוֹהֵג גַּם בִּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה[7], וּמוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמִּיתָה. וְאִם בָּאָה לוֹ הַשְּׁמוּעָה עַל אָבִיו וְאִמּוֹ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת אֶלָּא שָׁעָה אַחַת גַּם בַּדְּבָרִים שֶׁנּוֹהֲגִין כָּל שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ.
שעה אחת – זמן מועט.
לא שנא – אין הבדל בין...
דיו – אף שלעניין מקצת היום ככולו יתבאר בסימן רטז שצריך לנהוג אבלות דוקא ביום.
עיין לעיל – שעל אביו ואמו צריך לקרוע בשעת השמועה, ועל שאר קרובים אין קורעים בשמועה רחוקה.
כל שנים עשר חודש – מתבאר בסימן ריב, ובסימן ריא סעיף י וסעיף יב.
מיום המיתה – לאו דוקא, אלא מיום הקבורה, כמבואר בסימן רכא סעיף ב. וכוונתו רק שלא מונים מיום השמועה, בין אם מדובר בשמועה קרובה ובין אם מדובר בשמועה רחוקה.
הַשּׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָה רְחוֹקָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְהוֹג כָּל דִּין אֲבֵלוּת, אֶלָּא דַּיּוֹ בַּחֲלִיצַת מִנְעָל לְבָד, וּמֻתָּר בִּמְלָאכָה וּרְחִיצָה וְסִיכָה וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. וְאִם אֵין מִנְעָלִים בְּרַגְלָיו בִּשְׁעַת שְׁמוּעָה, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה אַחֵר שֶׁיְהֵא נִכָּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשּׁוּם אֲבֵלוּת, כְּגוֹן שֶׁיֵשֵׁב עַל הַקַרְקַע שָׁעָה אֶחָת.
צריך לעשות מעשה אחר – אבל אינו יכול להסתפק במניעת פעולות כרחיצה, שבזה אין האבלות ניכרת, אלא צריך לעשות מעשה חיובי של אבלות.
בָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בַּשַׁבָּת, יוֹם הַשַׁבָּת עוֹלֶה לוֹ לְיוֹם אֶחָד, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת קוֹרֵעַ, וּמוֹנֶה לוֹ עוֹד שִׁשָּׁה יָמִים.
יום השבת עולה לו – ונוהג בו דברים שבצנעה כמבואר בסימן ריט.
בָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בַּשַׁבָּת אוֹ בָרֶגֶל, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ לְמוֹצָאֵי הָרֶגֶל נַעֲשֵֹית רְחוֹקָה, אָסוּר בְּיוֹם הַשַׁבָּת אוֹ בִימֵי הָרֶגֶל בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא. וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהָרֶגֶל, נוֹהֵג שָׁעָה אַחַת אֲבֵלוּת כְּמוֹ בִּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה.
נעשית רחוקה – שהשבת או הרגל היו ביום השלושים לקבורה.
אסור ביום השבת... – שהרי עדיין שמועה קרובה היא.
נוהג שעה אחת אבלות – שחולץ מנעליו במשך זמן מועט.
בָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בַּשַׁבָּת וְהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁדְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא נוֹהֵג בּוֹ, מְבַטֵּל הָרֶגֶל אֶת הַשִּׁבְעָה.
כיון שדברים שבצנעה נוהג בו – אין דינו כדין מי שלא הספיק להתאבל לפני הרגל, שמבואר בסימן רכ סעיף ב שאין הרגל מבטל את האבלות.
מבטל הרגל את השבעה – כמו בסימן רכ סעיף א.
[1] ואם יש לה בנים גדולים מותר להברותה. (חזון עובדיה אבלות א, תצג).
[2] לכן מת שנקבר בלילה מברין אותו בלילה, ואם לא הברוהו, מברין אותו ביום. אך אם מת ביום והיה אפשר להברותו ולא הברוהו, כבר נדחה ואוכל בלילה משלו. (חזון עובדיה אבלות א, תצג).
[3] והשולחן ערוך (יו"ד שעח, יא) כתב, שצריך להברותו בסעודה הראשונה שמתחיל בה האבלות.
[4] דעת השולחן ערוך להברות בחול המועד, אבל המנהג בירושלים לא להברות בחול המועד רק על אב ואם, ואז מברים גם לשאר הקרובים. ועל קרובים אחרים שנפטרו, מברים רק במוצאי יום טוב כשמתחילה האבלות. ובשאר ערי ישראל יש לנהוג כמרן השולחן ערוך להברות בחול המועד על כל הקרובים. ועושין ההבראה בקפה ועוגה ולא באכילת בצים ועדשים מפני כבוד המועד. ואם היתה הקבורה ביום טוב ראשון, יש לעשות ההבראה במוצאי יום טוב שני כשמתחילים ה'שבעה'. (חזון עובדיה אבלות, תצד).
[5] והחזון עובדיה (אבלות ג, קמב) כתב, ששמועה קרובה מונין מיום המיתה ולא מיום הקבורה.
[6] כל מקום שכתוב בסימן זה שעה אחת, הכוונה היא לזמן מועט, וצריך שיעשה מעשה אבלות. (כמ"ש בשולחן ערוך תב, ב).
[7] אבל לענין גזרת שלושים, נוהג שלושים יום לתספורת עד שיגערו בו חבריו. ומונה י"ב חודש מיום המיתה לענין איסור להכנס לבית המשתה. ואם באה לו השמועה על אביו ואמו אחר י"ב חודש, אינו נוהג רק יום אחד אפי' לגזירת שלושים. (חזון עובדיה אבלות ג, קמא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך