הלימוד היומי ל אב

סעיף ו

אֲבָל אִם לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁבָּא אֶל הָאֲבֵלִים שֶׁהֵם בִּמְקוֹם הַמֵּת אוֹ בִמְקוֹם הַקְּבוּרָה, אֲזַי אִם הָיָה בִּשְׁעַת קְבוּרָה בְּמָקוֹם קָרוֹב, דְהַיְנוּ לֹא יוֹתֵר מִמַּהֲלֵךְ עֶשֶׂר פַּרְסָאוֹת שֶׁהוּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הָיָה כָּאן בִּשְׁעַת קְבוּרָה וּמוֹנֶה עִמָהֶם. וַאֲפִלּוּ בָּא בְיוֹם שְׁבִיעִי קֹדֶם יְצִיאַת בֵּית הַכְּנֶסֶת, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן נוֹהֲגִין קְצָת אֲבֵלוּת, מוֹנֶה עִמָהֶם שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים. וְדַוְקָא כְּשֶׁגְּדוֹל הַבַּיִת אֶצְלָם שֶׁכֻּלָּם נִגְרָרִין אַחֲרָיו. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם גְּדוֹל הַבַּיִת, מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. וְכֵן אִם בָּא מִמָּקוֹם רָחוֹק, אַף עַל פִּי שֶׁיֶשׁ שָׁם גְּדוֹל הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם מוֹנֶה לְעַצְמוֹ.

 

עשר פרסאות – כל פרסה ארבעה מיל, כל מיל אלפיים אמה, ובמידות של היום פרסה היא כ-4 ק"מ, על הדרך, ולא במרחק אוירי.

שהוא מהלך יום אחד – ובזמננו כל מקום שניתן באמצעי תחבורה רגילים להגיע תוך יום אחד נקרא מקום קרוב.

קודם יציאת בית הכנסת – כמבואר בסימן רטז סעיף א, שזה הזמן שבו נגמר האבלות ביום שביעי.

גדול הבית – יתבאר בסעיף ט.

שכולם נגררין אחריו – גדול הבית מאחד את מושב האבלות, וגורם לכולם למנות מניין אחיד.

סיכום:

כדי שיוכל למנות עם האבלים צריכים להתקיים תנאים אלו:

-       שעדיין לא התחיל להתאבל במקומו

-       שבא לשאר האבלים במקום המיתה או במקום הקבורה

-       שהיה בשעת הקבורה במקום קרוב [מהלך יום אחד]

-       שגדול הבית נמצא במקום האבלים

 

סעיף ז

זֶה שֶׁהוּא מוֹנֶה עִם הַנִּמְצָאִים, אֲפִלּוּ הוּא חוֹזֵר לְבֵיתוֹ, מִכָּל מָקוֹם מוֹנֶה עִמָּהֶם.

 

אפילו הוא חוזר לביתו – אחרי שהתחיל להתאבל עמהם.

 

סעיף ח

גְּדוֹל הַבָּיִת שֶׁבָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב אֵינוֹ נִגְרָר אַחַר הַקְּטַנִּים וּמוֹנֶה לְעַצְמוֹ[1] (שע"ה).

 

שבא ממקום קרוב – לא ידע שמת לו מת, ובא ומצא את האבלים מתאבלים.

אינו נגרר... – אפילו אם יתמלאו כל התנאים שהתבארו בסעיפים ה-ו.

 

סעיף ט

מִי הוּא נִקְרָא גְּדוֹל הַבָּיִת? זֶה אֲשֶׁר עַל פִּי הָאֹמֶד, אִם הָיוּ עוֹסְקִין בְּעִזְבוֹן הַמֵּת, הָיוּ הַדְּבָרִים נֶחְתָּכִין עַל פִּיו, וְהָיוּ כֻלָם הוֹלְכִין אַחַר עֲצָתוֹ אֲפִלּוּ הוּא קָטָן בַשָּׁנִים, נִקְרָא גְּדוֹל הַבָּיִת. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹרֵשׁ, כְּגוֹן שֶׁהָאַלְמָנָה בְכָאן וְהִיא מַנְהֶגֶת אֶת הַבַּיִת, הִיא נִקְרֵאת גְּדוֹל הַבָּיִת. מִי שֶׁהוּא דָר אֵצֶל חָמִיו וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ, חָמִיו הוּא הַגָּדוֹל (שם ובסד"ה וחכמ"א ע"ש).

 

גדול הבית – שמוזכר בסעיפים ג, ו, ח.

על פי האומד – משערים שכך היה.

אם היו עוסקים בעזבון המת – שהרי למעשה אסור בימי השבעה לעסוק בעזבון המת, שאין להם להסיח את דעתם מן האבלות.

נחתכין – נקבעים ומוחלטים.

קטן בשנים – יותר קטן משאר אחיו, ובלבד שכבר הגיע לגיל מצוות.

חמיו הוא הגדול – אף שענייני הקבורה מוטלים בעיקר על הבעל.

 

סעיף י

מִי שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, וּכְבָר הִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר עַרְבִית וַעֲדַיִן הוּא יוֹם, אִם הוּא עֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, אֵינוֹ נִגְרָר אַחַר הַצִּבּוּר, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עוֹלֶה לוֹ. אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ אוֹתוֹ הַיּוֹם, וּמוֹנֶה שִׁבְעָה וּשְׁלשִׁים מִיּוֹם הַמָּחֳרָת. וְדַוְקָא לְחֻמְרָא אָמְרִינָן הָכִי, וְלָא לְקֻלָּא. שֶׁאִם שָׁמַע בַּיּוֹם הַשְּׁלשִׁים לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵל עַרְבִית, לָא אָמְרִינָן שֶׁכְּבָר הוּא לַיְלָה וַהֲוֵי לֵהּ שְׁמוּעָה רְחוֹקָה (שֶׁיִתְבָּאֵר דִּינָהּ בְּסִימָן רו) לְהָקֵל עַלָיו, אֶלָּא חָשְׁבִינָן לָהּ לְיוֹם, וַהֲוֵי לֵהּ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, וְיוֹם זֶה עוֹלֶה לוֹ בְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ. וּלְעִנְיַן תְּפִלִין, בִּשְׁאָר הַיָמִים, אִם שָׁמַע לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵל עַרְבִית וַעֲדַיִן הוּא יוֹם, יַנִּיחֵם לְמָחָר בְּלֹא בְרָכָה וִיכַסֶּה אוֹתָם. וְאִם הָיָה כֵן בַּיּוֹם הַשְׁלֹשִׁים, מֵנִּיחַ לְמָחָר תְּפִלִין וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּמִמַּה נַּפְשָךְ. וְאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת לָהּ מֵת וּכְבָר הִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר עַרְבִית, אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן הוּא יוֹם, אִם אֵין דַרְכָּהּ לְהִתְפַּלֵל עַרְבִית, נִגְרֶרֶת אַחַר הַצִבּוּר לְחֻמְרָא, וְאוֹתוֹ הַיוֹם אֵינוֹ עוֹלֶה לָּה (שע"ה שפ"ח ת"ב).

 

התפללו הציבור ערבית – ותפילת ערבית שייכת כבר ליום הבא, ונמצא שעל ידי תפילתם הם קבעו לעצמם ששעה זו כבר נחשבת מבחינה הלכתית כלילה.

ועדיין הוא יום – כמבואר בסימן ע סעיף א שנוהגים במקומות רבים להתפלל ערבית מבעוד יום.

עולה לו – כיום ראשון של אבלות.

אמרינן הכי – אומרים כך.

לאחר שהתפלל ערבית – והוא עדיין יום.

שמועה רחוקה – מי ששמע על מת רק אחרי שלושים יום, אינו צריך להתאבל במשך שבעה ימים אלא זמן קצר בלבד, כמבואר בסימן רו סעיף ב.

חשבינן לה – מחשיבים אותה, את השעה הזאת.

והוי ליה שמועה קרובה – השמועה נחשבת כקרובה והוא צריך להתאבל שבעה ימים.

עולה לו בממה נפשך – איך שלא תסתכל על זה, אם השעה הזאת נחשבת לילה, הרי אינו צריך להתאבל כלל במשך שבעה ימים, ואם היא נחשבת יום, הרי היא נחשבת על כל פנים כיום אחד.

תפילין – אבל ביום ראשון לאבלותו אינו מניח תפילין, גם אם עדיין לא הניח באותו יום, כמבואר בסימן ריא סעיף ב.

בשאר הימים – אם שמע שמת לו מת אחרי שהתפלל ערבית בין היום הראשון ליום העשרים ותשע לקבורה.

יניחם למחר בלא ברכה – שמא אין שעה זו נחשבת לו כיום ראשון, ונמצא פטור מן התפילין, ושמא נחשבת כיום ראשון ונמצא שלמחרת הוא כבר היום השני וחייב בתפילין. ולכן מניח כדי שלא להפסיד מצוה מן התורה, אבל אינו מברך כי ספק ברכות להקל.

ומברך עליהם בממה נפשך – שאם השעה הזאת נחשבת לו כיום ראשון, הרי חייב בתפילין למחרת כי הוא היום השני, ואם אינה נחשבת כיום ראשון כיון שהוא כבר לילה, אין לו כלל דיני אבלות ומותר לו להניח תפילין.

אם אין דרכה להתפלל ערבית – נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, אבל ערבית אינן חייבות להתפלל, אבל מצוה מן המובחר שתתפללנה כשהדבר מתאפשר להן. ואשה שרגילה להתפלל ערבית, דינה כאיש, ואינה נגררת אחרי הציבור אם היא בעצמה עדיין לא התפללה.

ואותו היום אינו עולה לה – ולמעשה יש לשאול רב, כי יש בזה דעות שונות, ובפרט אם חלק מן האבלים נחשב להם היום כיום ראשון והיא יושבת עמהם ואינה גדול הבית.

 

סעיף יא

בִּשְׁעַת הַדֶּבֶר, רַחֲמָנָא לִצְלָן, נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִין, מִשּׁוּם בִּעֲתוּתָא (שע"ד). וְאִם עָבַר הַזַעַם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, צָרִיךְ לְהִתְאַבֵּל אָז. אֲבָל אִם לֹא עָבַר עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים אוֹ שֶׁהִפְסִיק רֶגֶל בֵּינְתַיִם, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְתְאַבֵּל אַחַר כָּךְ (עַיֵּן חת"ס סִימָן שמב) [פ"ת שצ"ו].

 

הדבר – מגפה, שרבים חולים ומתים ממנה.

רחמנא לצלן – הרחמן יצילנו.

ביעתותא – פחד, בהלה, שאין הוא יכול להתמקד בהצלה ושמירה על חייו כאשר הוא צריך לשבת על הקרקע במשך שבעה ימים.

הזעם – כעסו של הקדוש ברוך הוא.

אז – כדין מי שלא נהג אבלות, המבואר בסימן ריז סעיף א. ואם נהג מקצת דיני אבלות, אינו צריך להשלים, כמבואר שם בסעיף ג.

שהפסיק רגל בינתיים – אף שבדרך כלל הרגל אינו מבטל אלא אם נהג בפועל הלכות אבלות, כמבואר בסימן רכ סעיף ב.

 

סימן רה - דין סעודת הבראה ובו ט סעיפים:

סעיף א

הָאָבֵל, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁלּוֹ[2]. וּמִצְוָה עַל שְׁכֵנָיו שֶׁיִשְׁלְחוּ לוֹ לִסְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה, וְנִקְרֵאת סְעוּדַת הַבְרָאָה. וּתְחִלַּת הַסְּעוּדָה, תְּהֵא בְבֵצִים אוֹ עֲדָשִׁים[3] שֶׁהֵן עֲגֻלּוֹת וְאֵין לָהֶן פֶּה, כְּמוֹ שֶׁהָאָבֵל אֵין לוֹ פֶּה. וְאַחַר זֹאת, מֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל כָּל מַאֲכָל וַאֲפִלּוּ בָשָׂר. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת קְצָת יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה כְּדֵי לִשְׁרוֹת הַמַּאֲכָל בְּמֵעָיו, אֲבָל לֹא לִרְוֹת. (יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכָל הַיּוֹם הַרִאשׁוֹן, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל מִשֶּׁלּוֹ, אֲפִלּוּ אוֹכֵל כַּמָה פְעָמִים בַּיּוֹם[4]).

 

שהן עגולות – העדשים.

ואין להן – הביצים והעדשים.

פה – סדק.

אין לו פה – הוא יושב ודומם ומתבונן בצערו.

ומותר לשתות קצת יין – ואמרו חכמים 'לא נברא יין אלא לנחם אבלים'.

לא לרוות – לשתות יין לצמאו שלא במסגרת הסעודה.

יש אומרים... – ואין המנהג להקפיד בזה.

כל היום הראשון – מאחרי הקבורה ועד שקיעת החמה.

 

סעיף ב

אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכוֹל בַּיּוֹם עַד הַלַּיְלָה, כֵּיוָן שֶׁעָבַר הַיּוֹם, הֻתַּר לוֹ לֶאֱכוֹל מִשֶּׁלּוֹ. וְלָכֵן מִי שֶׁהוּא דָר יְחִידִי בִּכְפָר וְאֵין מִי שֶׁיִשְלַח לוֹ סְעוּדַת הַבְרָאָה, נָכוֹן שֶׁיִתְעַנֶה עַד הַלָּיְלָה[5]. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַנּוֹת, אֵינוֹ מְחֻיָב לְצַעֵר אֶת עַצְמוֹ וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל מִשֶּׁלּוֹ.

 

אם אינו רוצה... – אין חובה לאכול דוקא משל אחרים, אלא העיקר שאינו אוכל משל עצמו, ולכן מותר לו לצום.

יחידי בכפר – של גוים, או של יהודים שאינם שומרי מצוות, ואינם מכירים את ההלכה, או שאי אפשר לסמוך על הכשרות שלהם.

נכון – למצוה מן המובחר.

שיתענה –לאו דוקא, דלכל הדעות מותר לו לשתות מים משלו.

אינו יכול – קשה לו, ובפרט שאם הקבורה היתה בשעות הערב, נמצא שצריך להתענות עד למחרת בערב כמבואר בסעיף ה, ולרוב גם לפני הקבורה לא אכל ארוחה באמת, כדין האונן המבואר בסימן קצו סוף סעיף א.

 

סעיף ג

אִשָּׁה נְשׂוּאָה שֶׁאֵרְעָהּ אֵבֶל, אָסוּר לָהּ לֶאֱכוֹל סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁל בַּעְלָהּ, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא מְחֻיָב לְזוּנָהּ, שֶׁלָּהּ הִיא. וְכֵן מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ שָׂכִיר, אִם אוֹכֵל בִּשְׂכָרוֹ וְאֵרְעוֹ אֵבֶל, לֹא יֹאכַל סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁל בַּעַל הַבִַּיִת שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִי שֶׁהוּא זָן יָתוֹם אוֹ בְנוֹ אוֹ בִתּוֹ בְּלֹא תְנַאי וְאֵרְעָם אֵבֶל, יְכוֹלִים לֶאֱכוֹל מִשֶּׁלּוֹ, שֶאֵין זֹאת שֶּׁלָּהֶם.

 

מחוייב לזונה – ביארתי בהקדמה לסימן קמז.

שכיר – לטווח ארוך, כגון משרת, או סופר, שאינם מקבלים לפי יום עבודה אלא גלובלי.

אוכל בשכרו – מגיע לו ארוחה כחלק מן ההסכם.

בלא תנאי – ללא סיכום ומחוייבות. תנאי היינו שסיכם על כך איתם כמחוייבות שלו, כמו שהיה נהוג שבהסכמי השידוכים היו מתחייבים לפרנס את הבן/בת/חתן במשך תקופה מסוימת. או שסיכם עם הקהילה/הרווחה לדאוג לצרכי יתום, ומקבל על כך משכורת.

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] השולחן ערוך (שעה, ח) כתב, מי שמת לו מת ולא ידע עד שבא למקום שמת המת או למקום קבורה, אם היה במקום קרוב, שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבוא לשם ביום אחד, אפילו בא ביום הז' ומצא מנחמים אצל גדול הבית שנוהגים אבלות, מונה עמהם. ואם לא מצא מנחמים, או שבא ממקום רחוק, מונה לעצמו.

נחלקו הפוסקים מיהו גדול הבית, יש אומרים שזה הגדול במשפחה, ויש אומרים שאפילו הוא הקטן כל שבני המשפחה נסמכים עליו ומתייעצים עמו נקרא גדול הבית. וכך ההלכה, שכל שהבית נסמך עליו נקרא גדול הבית.(ילקוט יוסף אבלות טו ז)

וכתב היביע אומר (י, נח, ל) שאפי' היה יכול להגיע לשם רק ברכבת או במטוס, נקרא מקום קרוב ומצטרף עמהם.

'אבל' שהיה במדינה אחרת ושמע שמת לו מת, ומיד נסע במטוס דרך יום אחד ובא לארץ ישראל ושכר חדר במלון והתחיל להתאבל, ולא בא לבית גדול הבית, מונה עמהם. (חזון עובדיה אבלות ג, קפו).

[2] ובחזון עובדיה (אבלות ג, קפז) כתב, אם האבלים יושבים שבעה עם גדול הבית בעיר שאינה מקום מיתה ולא מקום קבורה, יש אומרים שגם הבא ממקום קרוב מונה לעצמו, ויש אומרים שבכל אופן מצטרף לגדול הבית. והלכה כמיקל באבל, ומונה עמהם.

[3] גדול הבית שבא ומצא שבני ביתו יושבים שבעה על קרובו והם כבר התחילו את השבעה, יושב עמהם ואין צריך לספור לעצמו, וכשהם גומרים את השבעה, גם הוא גומר. (חזון עובדיה אבלות ג, קצא).

[4] קפה או תה מותר לשתות משלו, ופירות ותבשיל אסור. וכן יכול לעשות הבדלה מיין שלו. (חזון עובדיה אבלות א, תפח).

[5] עיקר סעודת ההבראה היא בלחם, והאבלים צריכים להשתדל לאכול פת או עוגה.(ילקוט יוסף אבלות יג ד)

[6] השולחן ערוך (יו"ד שעח, א) פסק, שמותר לאכול משלו סעודה שניה ביום הראשון.

 

[7] והחזון עובדיה (אבלות א, תצא) כתב, שאינו מחוייב להתענות כל היום, אלא יכול לאכול משלו. ואמרו 'תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך'.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה