הקדמה לסעיף ג:
אין מתאבלים על נפל, שהרי לא היה חי מעולם. אלא שמלבד המקרה הפשוט שבו אשה מפילה את עוברה והוא מת מיד, קיימים מצבים רבים שבהם אשה יולדת עובר שחי בשעת הלידה, אבל אינו מפותח מספיק בשביל שיוכל לשרוד, מאחר והוא נולד לפני הזמן, וגם הוא נקרא נפל, ולא תמיד קל להבחין, האם תינוק מת בגלל שהיה פג ולא היה ראוי לחיות, או שהוא תינוק רגיל שמת.
אם ידוע בבירור שהעובר השלים תשעה חודשים מלאים של הריון, הוא ודאי אינו נפל. ואם יודעים בוודאות שהוא נולד בחודש השמיני, הרי הוא ודאי נפל. כמו כן, מסורת היא ביד החכמים, שכל תינוק ששרד למשך חודש שלם אחרי הלידה, הוא בוודאי אינו נפל. בכל מקרה אחר, התינוק הוא ספק נפל.
תִּינוֹק, שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אִם כָּלוּ חֳדָשָׁיו אִם לֹא, אִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וַאֲפִלּוּ בְיוֹם הַשְׁלֹשִׁים, אֲפִלּוּ גָּמְרוּ שַׂעֲרוֹ וְצִפָּרְנָיו, אֵין קוֹרְעִין עָלָיו, וְאֵין אוֹנְנִין עָלָיו, וְאֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי סְפֵק נֵפֶל. וְאִם מֵת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד קֹדֶם הַשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ (עַיֵּן חת"ס שמג), קוֹרְעִין עָלָיו, וְאוֹנְנִין עָלָיו, וּמִתְאַבְּלִין עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע בְּבֵרוּר שֶׁהוּא רַק בֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִים (דְּלָאו בַּר קַיָמָא הוּא). וְאִם יָדוּעַ בְּבֵרוּר שֶׁהוּא בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, כְּגוֹן שֶׁבָּעַל וּפֵרַשׁ וְנוֹלַד חַי לְתִשְׁעָה חֳדָשִים גְּמוּרִים, אֲפִלּוּ מֵת בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ, קוֹרְעִין עָלָיו, וְאוֹנְנִין עָלָיו, וּמִתְאַבְּלִין עָלָיו[1] (ש"מ שמ"א שע"ד).
שאינו ידוע – זה היה המצב הרגיל בזמנם, שלא היה ניתן לדעת במדוייק את גיל העובר.
כלו חדשיו – עברו תשעה חודשים מתחילת ההריון, והכוונה לחודשים של 30 יום, זאת אומרת 270 יום מתחילת ההריון, ולפי צורת החישוב המקובלת ברפואה היום, לחשב את ההריון מתחילת הווסת האחרון, מדובר על 284 ימי הריון, ולידה ביום ה285, ביום החמישי של השבוע ה-41 (40+4).
ביום השלשים – כולל יום הלידה ויום המיתה.
גמרו שערו וצפרניו – לרוב דבר זה מהווה סימן ללידה בזמן, ופגים נולדים בלי שערות וצפורניים, אבל אין די בסימן זה לקבוע שאין התינוק מוגדר כנפל.
קורעין – כמבואר בסימן קצה.
אוננין – כמבואר בסימן קצו.
ביום שלושים ואחד קודם השעה שנולד בה – שעדיין לא עברו שלושים ימים מלאים משעת הלידה.
נודע בבירור שהוא רק בן שמונה חודשים – כגון שנישאו לפני שמונה חודשים בלבד, או שהבעל חזר רק אז מנסיעה או ממילואים וכדומה. אבל אין הוכחה מכך שלפני שמונה וחצי חודשים עוד היה לה מחזור, כי יש נשים שמקבלות מחזור רגיל בתחילת ההריון, ויש אפילו כאלו המתמידות לקבל מחזור למשך כמה חודשים. וכן בדיקת אולטרסאונד לקביעת גיל העובר אין להסתמך עליה, כמו שאבאר בהמשך. ובדיקת הריון שלילית מהווה הוכחה לעיתים, אך לא תמיד, והדבר תלוי בסוג הבדיקה, בצורת עשיית הבדיקה, וביום עשייתה, וצריך להתייעץ עם רב הבקי בעניינים אלו.
כגון שבעל ופרש – זה היה בזמנם הדרך היחידה לדעת בוודאות שמלאו תשעה חודשים, וגם אז היה צריך להוסיף עוד יומיים לבטחון, כי לפעמים ההריון נקלט רק יומיים אחרי הבעילה., ובזמננו ישנם דרכים לוודא הריון בשלב מוקדם מאד, אבל קשה מאד לדייק בימים, כיון שכל הבדיקות המקובלות מסתמכים על סטטיסטיקות. ואפילו בדיקת אולטרסאונד שמטרתה המוצהרת היא קביעת גיל ההריון, ואפילו אם היא נעשית בזמן האופטימלי מבחינה רפואית, יוכלו להיות בה סטיות של כמה ימים לכאן ולכאן. ובבדיקה שנעשית לקראת סוף ההריון, גם חריגה של כחודש תוכל להיחשב כתקינה לעיתים [הרבה רופאים אינם מודעים לזה].
תְּאוֹמִים שֶׁמֵּת אֶחָד מֵהֶם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים וַאֲפִלּוּ בַּיוֹם הַשְׁלֹשִׁים, וְהַשֵּׁנִי חַי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, לֹא אָמְרִינָן מִדְּזֶה חַי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, גַּם הָרִאשׁוֹן הָיָה בֶּן קַיָמָא, אֶלָּא אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו[2].
לא אמרינן – אין אומרים.
מדזה חי לאחר שלושים גם הראשון היה בן קיימא – מאחר ותחילת ההריון של שניהם היתה בו-זמנית, ואם השני שרד שלושים יום סימן שההריון הושלם, ואם כן יש הוכחה שגם הראשון לא היה נפל.
אלא אין מתאבלין עליו – על הראשון שנפטר, כיון שיתכן שההריון שלו נקלט יום לאחר שנקלט ההריון של התאום.
גֵּר אוֹ גִּיֹּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְרוּ עִם בְּנֵיהֶם, אֵין מִתְאַבְּלִין זֶה עַל זֶה[3], דְּגֵר שֶׁנִּתְגַיֵר, כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵּי, וְקֻרְבָה שֶׁהָיְתָה בְגוֹיּוּתָם אֵינָהּ קֻרְבָה (שע"ד).
אין מתאבלין זה על זה – לא ההורים על הילדים, ולא הילדים על ההורים, ולא הילדים אחד על השני.
גר שנתגייר כקטן שנולד דמי – הצטרפותו של הגר לעם היהודי מנתקת אותו מכל קשרי המשפחה הקודמים, והוא כאילו נולד זה עתה ללאום אחר, ללא קרובי משפחה.
בגויותם – כשהם עדיין היו גוים.
הערות:
- מי שרוצה להתאבל, גם כשאינו חייב בכך, מותר לו, אלא שאינו פטור מן המצוות בין המיתה לקבורה. ואם הוא זה שמטפל בפועל בכל ענייני הקבורה, הרי הוא פטור, על דרך שהתבאר בסימן קצד סעיף י.
מִשֶּׁנִּקְבַּר הַמֵּת וְנִגְמְרָה סְתִימַת הַקֶבֶר בֶּעָפָר, מִיָד מַתְחִילָה הָאֲבֵלוּת[4], וְחוֹלֵץ הַמִּנְעָלִים שָׁם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת[5]. וְאִם צָרִיךְ לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ בֵּין שְׁכוּנַת גּוֹים, יָכוֹל לְנָעֳלָם, אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן בָּהֶם קְצָת עָפָר (כְּדִלְקַמָּן סִימָן רט סָעִיף ז) (סי' שע"ה שפ"ב ובסד"ה).
סתימת הקבר בעפר – כמו שנהוג שמכסים את הקבר בפלטות של בטון, ואחר כך שופכים אדמה מעליהם, כמו שהתבאר בסימן רצט סעיף א.
מתחילה האבלות – וצריך לנהוג בכל דיני אבלות שיתבארו בסימנים הבאים.
שם בבית הקברות – ואם בית הקברות מחוץ לעיר אינו חייב לחלוץ מיד, אלא יכול לחלוץ כשיגיע אל העיר, כמו שיתבאר בסימן רט סעיף ז, וכמו שלמדנו בסימן קכד סעיף יא. ואם נוסע ברכב יחלוץ מיד.
בין שכונת גוים – והם עלולים לצחוק עליו על שהוא הולך יחף. ואם יש לו נעליים שאינם מעור ורגילים גם הגוים ללכת בהם, כגון נעלי ספורט, אסור ללכת בנעלי עור.
אִם בֵּית הַקְּבָרוֹת סָמוּךְ לָעִיר, וְהָאָבֵל לֹא הָלַךְ שָׁמָּה אֶלָּא חָזַר לְבֵיתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְהוֹג אֲבֵלוּת, אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ שֶׁנִּסְתַּם הַקֶּבֶר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא סָמוּךְ לַלַּיְלָה וְרוֹצֶה שֶׁיַעֲלֶה לוֹ יוֹם זֶה, אֲזַי מִשָּׁעָה שֶׁהוּא מְשַׁעֵר שֶׁנִּסְתַּם הַקֶּבֶר, יָכוֹל לִנְהוֹג אֲבֵלּוּת (עַיֵן לְשוֹן הריטב"א בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן דף כב שֶׁכָּתַב, אֶלָּא מַמְתִּין עַד כְּדֵי שִעוּר וְכוּ'). וְאִם יֹּאמְרוּ לוֹ אַחַר כָּךְ שֶׁנִּסְתַּם הַקֶּבֶר קֹדֶם הַלַּיְלָה, עוֹלֶה לוֹ זֶה הַיוֹם. וְאִם הוּא עֶרֶב הָרֶגֶל, מְבַטֵּל הָרֶגֶל אֶת הָאֲבֵלוּת שֶׁל שִׁבְעָה.
סמוך לעיר – ומתכננים לקבור אותו ולשוב לעיר באותו יום.
שאומרים לו – שחוזרים מבית הקברות ומודיעים לו, ובזמננו אפשר לדעת דרך הטלפון.
סמוך ללילה – ועד שיבואו להודיע לו כבר ירד הלילה.
ורוצה שיעלה לו יום זה – אם התחיל להתאבל לפני הלילה, נחשבות לו דקות אלו כיום של אבלות, ואם לא יתחיל להתאבל עד הלילה יצטרך להתאבל יום נוסף.
יכול לנהוג אבלות – כי בעצם מאחרי הקבורה הוא זמן שמתאים לאבלות, אלא שלא חייבוהו להתאבל לפני שמודיעים לו.
אם יאמרו לו אחר כך... – אם מתברר שבאמת התחיל הזמן הראוי לאבלות לפני הלילה, והוא באמת התחיל להתאבל לפני הלילה, עולה לו היום. אבל אם נסתם הקבר רק בלילה, אפילו אם הוא שיער שזה קרה כבר לפני הלילה והתחיל להתאבל, אין עולה לו היום. וכן אם לא התחיל לנהוג אבלות, ובסוף התברר שנסתם הקבר לפני הלילה, והאבלים שיצאו לבית הקברות התחילו לנהוג אבלות, כיון שהוא לא התחיל להתאבל צריך למנות שבעה ימים מן היום שלמחרת [או מאחרי הרגל].
הוא – היום הזה שהמת נקבר בסופו.
מבטל הרגל את האבלות – דוקא אם התחיל להתאבל קצת מבעוד יום, כמו שמתבאר בסימן רכ סעיפים א-ב.
בִּמְקוֹמוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִים אֶת הַמֵּת לְקָבְרוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת וְאֵינָם יוֹדְעִים מָתַי יִקְבְּרוּהוּ, אֲזַי הָאֲבֵלִים הַנִּשְׁאָרִים בְּעִירָם, מִיָד כְּשֶׁחָזְרוּ מִן הַלּוְיָה, מַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל, וּמוֹנִים מֵאָז שִׁבְעָה וְגַם שְׁלֹשִׁים. וְהַהוֹלְכִים עִם הַמֵּת עַד מְקוֹם קְבוּרָתוֹ, מוֹנִים מִשֶּׁיִקָּבֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם גְּדוֹל הַבַּיִת הוֹלֵךְ עִם הַמֵּת, אֲזַי גַּם הַנִּשְׁאָרִים אֵינָם מוֹנִים אֶלָּא מִשֶּׁיִקָּבֵר. וּמְשַׁעֲרִין לְפִי אֹמֶד הַדַּעַת מָתַי נִקְבַּר, וּמַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל. (וְהַיָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם, דִּינָם כְּדִלְעֵיל סִימָן קצו סָעִיף ה' וְסָעִיף ו'). וְדַוְקָא לְחֻמְרָא אָזְלֵינָן בָּתָר גְּדוֹל הַבַּיִת דְּגַם הַנִּשְׁאָרִים אֵינָם מוֹנִים אֶלָּא מִשֶּׁיִּקָּבֵר. אֲבָל אִם גְּדוֹל הַבַּיִת נִשְׁאַר בְּבֵיתוֹ, הַהוֹלְכִים עִם הַמֵּת אֵינָן נִגְרָרִין אַחֲרָיו, אֶלָּא מוֹנִין מִשֶּׁנִקְבָּר.
ואינם יודעים מתי יקברוהו – שאז האבלים שבעיר מתייאשים ממנו מיד כשחוזרים מללוותו, ואינם עוקבים אחריו מתי ייקבר במקום רחוק, ואינם מצפים שיבואו לומר להם מתי נקבר.
מונים משיקבר – אפילו אם הלכו לקברו וחזרו להתאבל עם שאר האבלים, אין מונים את האבלות יחד עם שאר האבלים לדעת הקיצור שולחן ערוך, ועיין בהערות.
ויש אומרים – היא הדעה הרווחת בפוסקים, אלא שהקיצור שולחן ערוך עצמו לא היה ברור לו שאכן כך הדין, ולכן כתב זאת בשם יש אומרים.
גדול הבית – יתבאר בסעיף ט.
הולך עם המת – בין אם חוזר אליהם תוך שבעת ימי אבלות, ובין אם אינו חוזר אליהם אלא מתאבל במקום הקבורה. ויש חולקים, עיין בהערות.
אינם מונים אלא משיקבר – אפילו אם יעבור זמן רב עד הקבורה. ויש אומרים שדוקא אם הקבורה תהיה תוך שלושה ימים, עיין בהערות.
ומשערין לפי אומד הדעת – שהרי אין דרך לדעת מתי ייקבר. ובזמננו יש להודיע על כך דרך הטלפון.
הימים שבינתיים – שאין להם כבר מה להתעסק במת, ומצד שני עדיין לא חל עליהם אבלות.
ההולכים עם המת – אפילו אם חוזרים למקומם.
אחריו – שהוא מתחיל להתאבל מיד עם חזרתו מללוות את המת.
הערות:
- במה שכתב הקיצור שולחן ערוך שאם גדול הבית הולך עם המת, אזי גם הנשארים אינם מונים אלא משיקבר, כתבו הרבה פוסקים שאין דין זה נאמר אלא במקרה שהקבורה היא תוך שלושה ימים אחרי הלוויה, אבל אם הדבר ייארך יותר משלושה ימים, מי שהלך עם המת מונה מסתימת הקבר, והנשארים מתחילים למנות מיד כשחזרו מללוות את המת. כמו כן כתבו הפוסקים שרק אם גדול הבית מתאבל במקום הקבורה מונים לכולם משעת הקבורה, אבל אם חוזר לבית שאר האבלים לפני סוף שבעת ימי האבל, ומתאבל עמם, מונים הנשארים משיצא המת מאצלם, וגדול הבית מצטרף למניינם ומונה עמהם. וכן אם גדול הבית נשאר כאן ויצאו חלק מהאבלים לקבורת המת, אם חוזרים להתאבל עם הנשארים כאן, מונים עמהם. והקיצור שולחן ערוך חולק על כל זה, וסובר שתמיד מונים ההולכים לקבורה משנקבר המת, בין אם הם חוזרים למקומם ובין אם מתאבלים במקום הקבורה, ואם גדול הבית הלך לקבורה מונים כולם משעת הקבורה, בין אם חזר אליהם ובין אם נשאר שם, בין אם הקבורה תוך שלושה ימים ובין אם היא לאחר שלושה ימים. ולמעשה יש לשאול את רב המקום כיצד לנהוג.
מִי שֶׁטָּבַע בַּמַיִם אוֹ שֶׁהֲרָגוּהוּ גוֹיִם וְאֵינוֹ נִמְצָא לְקָבְרוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִלְּבַקְשוֹ, לֹא חָלָה לֹא אֲנִינוּת וְלֹא אֲבֵלוּת, וּמֻתָּרִין אֲפִלּוּ בַּתַּשְׁמִישׁ. וּמִשָּׁעָה שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִלְּבַקְּשׁוֹ עוֹד, מַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל. וְאִם לְאַחַר יְמֵי הָאֵבֶל נִמְצָא וְהוּבָא לִקְבוּרָה, אֵינָן צְרִיכִין לִנְהוֹג אֲבֵלוּת עוֹד, אֶלָא שֶׁאִם הוּא אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, צָרִיךְ לִקְרוֹעַ. וּמִי שֶׁטָּבַע בַּמַּיִם וְיֶשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהוּא בְעִנְיָן שֶׁאֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא, אֵין נוֹהֲגִין עָלָיו אֲבֵלוּת[6], וְאֵין אוֹמְרִים אַחֲרָיו קַדִּישׁ. וּמִכָּל מָקוֹם יִשְׁתַּדְּלוּ לַעֲשוֹת נַחַת רוּחַ לַנְּשְׁמָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְרָקִים לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְלִקְרוֹת הַהַפְטָרָה, וּלְבָרֵךְ בְּזִמּוּן, וְלִתֵּן צְדָקָה, וְלִלְמוֹד אוֹ לִשְׂכּוֹר מִי שֶׁיִלְמַד עֲבוּרוֹ.
מלבקשו – מלחפשו.
אפילו בתשמיש – ואינו דומה למה שהתבאר בסימן קצו סעיף ט שמי שמת לו מת בשבת אסור בתשמיש המטה, אף על פי שלא חל עליו לא אנינות ולא אבלות.
לאחר ימי האבל – והוא הדין אם נמצא תוך ימי האבל, שאינם צריכים לספור את ימי האבלות מתחילתם.
צריך לקרוע – כדין שמע שמועה רחוקה על אביו ואמו, שצריך לקרוע, כמבואר בסימן קצה סעיף ח.
והוא בעניין שאין מתירין אותה להינשא – כגון שטבע במים שאי אפשר לראות ממקום אחד את כל החוף, שאז חוששים שהוא עלה מן המים במקום אחר ולא טבע, אף שהסיכוי לכך נמוך מאד, ואין מאפשרים לה להינשא בשנית, כל עוד שלא מוצאים את הגופה.
אין נוהגין עליו אבלות – כדי שלא יווצר הרושם שהאמת הוא שהוא מת, ויתירו לה להינשא על סמך זה שנהגו עליו אבלות ואמרו עליו קדיש.
לעשות נחת רוח לנשמה – שאין לנשמה עניין בקדיש דוקא, אלא כל מצוה ומצוה, ובפרט מצוות שיש בהם זיכוי הרבים, שהבן עושה, נזקפת לזכות הנפטר, כמו שיתבאר בהרחבה בסימן רכא סעיף א. ולכן יש להשתדל לעשות ככל האפשר דברים שאינם מזוהים אצל העם עם יתמות דוקא.
לפרקים – אבל לא באופן קבוע, שזה דרך היתומים.
או לשכור מי שילמד עבורו – אם אינו יכול ללמוד בעצמו, שאז על ידי זה שהוא משלם כסף כדי שאחר ילמד, נחשב קצת כאילו למד בעצמו, וזכות זו תיזקף לעילוי נשמת המת. אבל אם אחר לומד בנדבה עבורו, וכל שכן אם מקדיש לו לימוד שהיה לומד בלאו הכי, אין הדבר מועיל כלום.
הערות:
- מי שנהרג על ידי המלכות, או על ידי האויב, והם אינם מוכנים לתת את הגופה לקבורה, מתחילים למנות אבלות משעה שהתייאשו מלבקש את שחרור הגופה, אפילו אם עדיין מתכננים להשיג אותה על ידי גנבה.
מִי שֶׁמֵּת לוֹ קָרוֹב וְהוּא אֵינֶנוּ שָׁם וְנוֹדַע לוֹ בְּמָקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם, מוֹנֶה לַעַצְמוֹ מִשָּׁעָה שֶנּוֹדַע לוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּא אַחַר כָּךְ לִמְקוֹם הַמֵּת אֶל שְׁאָר הָאֲבֵלִים שֶׁהִתְחִילוּ מִקֹּדֶם לְהִתְאַבֵּל, לֹא יְקַצֵּר אֲבֵלוּתוֹ בִּשְׁבִיל זֶה[7]. וְכֵן אֲפִלּוּ אִם לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁבָּא אֶל הָאֲבֵלִים, אֶלָּא שֶׁהָאֲבֵלִים אֵינָם בִּמְקוֹם שֶׁמֵּת הַמֵּת וְלֹא בִמְקוֹם הַקְּבוּרָה, גַּם כֵּן מוֹנֶה לְעַצְמוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹדַע לוֹ[8].
שם – במקום של המת.
שהתחילו מקודם – כגון שנודע לו רק ביום השני או השלישי.
עד שבא אל האבלים – ונמצא שלא התחיל למנות בפני עצמו, ובסעיף הבא יתבאר שיש מצבים שבהם הוא יכול במקרה כזה להצטרף לספירה שלהם.
במקום שמת המת – באותה עיר.
[1] תינוק שנולד בזמנו (בחודש התשיעי) וחי ל' יום מעת לעת מתאבלין עליו. ואם חי פחות מזה, אין מתאבלין עליו. ואפי' אם בזמן חיותו היה מחובר למכשירי הנשמה שבלעדיהם לא היה חי, מתאבלין עליו.
תינוק שנולד בחודש השישי ושהה חודשיים באינקובטור, וחי יותר מל' יום אין מתאבלין עליו. וכן אם נתנוהו באינקובטור אחר שנולד, ומת תוך ל' יום מהזמן שהוציאוהו מהאינקובטור, אין מתאבלין עליו. (ילקוט יוסף אבלות יד, ז, ח).
תינוק שנולד פג והיה באיקובטור ג' חדשים ומת, אין מתאבלין עליו, שדווקא אם חי ל' יום אחר שהוציאוהו מהאינקובטור מתאבלין עליו, שדנים יום הוצאתו מהאינקובטור כיום לידתו. (חזון עובדיה אבלות א, תקמה).
ותינוק שמלאו לו ט' חדשים אך נולד טריפה וחי ל' יום, מתאבלין עליו. (חזון עובדיה אבלות א, קכג).
[2] אבל על התאום השני שחי יותר מל' יום, מתאבלין. (חזון עובדיה אבלות א, תקמ).
[3] ומיהו רשאי הגר להחמיר על עצמו ולהתאבל על אביו ואמו, רק שלא יתבטל מלימוד תורה. ונכון שיגיד עליהם קדיש והשכבה. (חזון עובדיה אבלות ב, קיט).
[4] והיום שנהגו לכסות בלבנים לפני נתינת העפר. זה נחשב סתימת הגולל.
[5] ומעיקר הדין חובה להחליף נעליים רק כשמגיע לביתו, אך כדאי לבוא ללוויה עם נעלים המותרות לאבל. (ילקוט יוסף אבלות טו, ב).
[6] ואם הוא רווק, מתאבלים עליו משעה שהתיאשו לבקשו. (ילקוט יוסף יו"ד אבלות טו, יא).
[7] השולחן ערוך (שעה, ח) כתב, מי שמת לו מת ולא ידע עד שבא למקום שמת המת או למקום קבורה, אם היה במקום קרוב, שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבוא לשם ביום אחד, אפילו בא ביום הז' ומצא מנחמים אצל גדול הבית שנוהגים אבלות, מונה עמהם. ואם לא מצא מנחמים, או שבא ממקום רחוק, מונה לעצמו.
נחלקו הפוסקים מיהו גדול הבית, יש אומרים שזה הגדול במשפחה, ויש אומרים שאפילו הוא הקטן כל שבני המשפחה נסמכים עליו ומתייעצים עמו נקרא גדול הבית. וכך ההלכה, שכל שהבית נסמך עליו נקרא גדול הבית.(ילקוט יוסף אבלות טו ז)
וכתב היביע אומר (י, נח, ל) שאפי' היה יכול להגיע לשם רק ברכבת או במטוס, נקרא מקום קרוב ומצטרף עמהם.
'אבל' שהיה במדינה אחרת ושמע שמת לו מת, ומיד נסע במטוס דרך יום אחד ובא לארץ ישראל ושכר חדר במלון והתחיל להתאבל, ולא בא לבית גדול הבית, מונה עמהם. (חזון עובדיה אבלות ג, קפו).
[8] ובחזון עובדיה (אבלות ג, קפז) כתב, אם האבלים יושבים שבעה עם גדול הבית בעיר שאינה מקום מיתה ולא מקום קבורה, יש אומרים שגם הבא ממקום קרוב מונה לעצמו, ויש אומרים שבכל אופן מצטרף לגדול הבית. והלכה כמיקל באבל, ומונה עמהם.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך