בַּלַּיְלָה, אֵין אוֹמְרִים לֹא צִדּוּק הַדִּין וְלֹא קַדִּישׁ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת[1] (שם).
עַל תִּנוֹק פָּחוֹת מִשְׁלשִׁים יוֹם, אֵין אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין (יו"ד שמ"ד).
פחות משלושים יום – הוא ספק נפל, ולא ברור שמלכתחילה היה ראוי לחיות, כמו שיתבאר בסימן רג סעיף ג.
קְבוּרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה[2], הִיא שֶׁיִּתֵּן אֶת הַמֵּת בַּקַּרְקַע מַמָּשׁ. וּבְהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לְהַנִּיחַ אֶת הַמֵּת בְּאָרוֹן הֶעָשׂוּי מִנְּסָרִים וְכָךְ קוֹבְרִין אוֹתוֹ, דְּאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ נְקָבִים בְּאָרוֹן זֶה, וְסַגֵּי בְּהָכִי. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹבְרִין בְּלֹא אָרוֹן, אֶלָּא מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַל הַקַּרְקַע מַמָּשׁ בְלֹא דַף תַּחְתָּיו, אֶלָּא מִן הַצְּדָדִין נוֹתְנִים שְׁנֵי דַפִּים, וְעַל אֵלּוּ נוֹתְנִים עוֹד דַּף אֶחָד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּוֹל הֶעָפָר עַל גּוּף הַמֵּת, שֶׁזֶּה בִזָּיוֹן לוֹ. וְיֵשׁ עוֹד מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹבְרִין שְׁאָר מֵתִים כָּךְ בְּלֹא אָרוֹן, וְרַק לְכֹהֲנִים וּבְכוֹרִים שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים, עוֹשִׂים אָרוֹן. כְּשֶׁעוֹשִׂין אָרוֹן, יֵשׁ לִזָּהֵר בְּשִׁיּוּרֵי הַנְּסָרִים, שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת מֵהֶם אֵיזֶה תַשְׁמִישׁ, וְיֵשׁ לְהַסִּיק בָּהֶן תַּחַת הַכְּלִי שֶׁמְּחַמְּמִים אֶת הַמַּיִם לְטָהֳרָה. טוֹבֵי לֵבָב שֶׁהֶאֱכִילוּ עֲנִיִים עַל שֻׁלְחָנָם, יֵש לַעֲשוֹת לָהֶם אָרוֹן מִן הַשֻׁלְחָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ[3].
האמורה בתורה – כי קבור תקברנו ביום ההוא (דברים כא כג).
בקרקע ממש – שנאמר (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
נסרים – קרשים.
נקבים – חורים קטנים, כך היתה המציאות בצורת בניית הארונות בזמנם.
סגי בהכי – די בכך.
ויש מקומות – וכן נוהגים בארץ ישראל.
דפים – קרשים רחבים, לתמיכה בקרש העליון.
שלא יפול העפר על גוף המת – ונמצא המת שוכב על העפר, אבל אין העפר נוגע בו מלמעלה ומן הצדדים. וכן נוהגים בארץ ישראל, להניח מעל המת פלטות של בטון ששוכבים על כעין מסילה בדופני הקבר.
כמו שכתוב והלך לפניך צדקך – ישעיה נח ח, שצדקות האדם שעשה בחייו מלווים אותו לאחר מותו. ועושים זאת כדי להשריש בלב האנשים כי האדם אילו יגיע כבודו לשמים ועושרו עד עשרו של שלמה המלך, שלא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש כי אם את הטוב שעשה ואת הצדקה שהיה מרחם על העניים.
מַנִּיחִין אֶת הַמֵּת עַל גַבָּיו וּפָנָיו לְמַעְלָה, וּמִי שֶׁיֶשׁ לוֹ עֲפַר אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל[4], מְפַזְרִין קְצַת תַּחְתָיו וּקְצָת עָלָיו, עַל שֵׁם וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְהָעִקָּר לָתֵת עַל בְּרִית הַקֹּדֶשׁ, וְגַם עַל פִּיו וְעַל עֵינָיו וְעַל כַּפָּיו.
וכפר אדמתו עמו – האדמה של ארץ ישראל מכפרת.
והעיקר... – כל זה נוהג במתים שבחו"ל כשיש להם עפר ארץ ישראל, אבל מתים שבארץ ישראל נותנים מעט עפר בעיניים ודי בכך, שהרי המת שוכב כולו על קרקע ארץ ישראל.
אֵין קוֹבְרִין אֶת הַמֵּתִים זֶה אֵצֶל זֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַדֹּפֶן הַמַפְסִיק בֵּינֵיהֶם יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהוּא לַפָּחוֹת שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת. וְאִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁיִהְיוּ שִׁשָׁה טְפָחִים בֵּין זֶה לָזֶה. אֲבָל הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה, נִקְבָּרִים עִם בְּנָם אוֹ בִתָּם, אוֹ עִם בֶּן אוֹ בַּת בְּנָם וּבִתָּם. זֶה הַכְּלָל, כָּל קָטֹן שֶׁיָשֵׁן עִמּוֹ בְּחַיָיו, נִקְבָּר עִמּוֹ בְּמוֹתוֹ. אֲבָל בֵּן גָּדוֹל עִם אָבִיו אוֹ בַּת גְדוֹלָה עִם אִמָּהּ, אֵינָם נִקְבָּרִים יָחַד. וַאֲפִלּוּ בִּקְטַנִּים, דַּוְקָא לִקְבֹּר שְׁנֵיהֶם בְבַת אַחַת, אֲבָל אִם כְּבָר נִקְבַּר אֶחָד, אָסוּר לִקְבֹּר אֶצְלוֹ אֶת הָאַחֵר.
זה אצל זה – בקברים סמוכים יותר מדי.
יכול לעמוד בפני עצמו – ולא רק נתמך בארון, או אדמה רכה ששפכו שם.
שש אצבעות – כ15 ס"מ.
ששה טפחים – 45-60 ס"מ.
כל קטן שישן עמו בחייו – שהדין הוא שמותר לאדם לישון ערום עם בתו או בת בתו הקטנה, והאם עם בנה או בן בנה הקטן, אבל לא עם ילדים אחרים. וגדר קטנים לעניין זה שנוי במחלוקת, ויש לשאול רב.
אינם נקברים יחד – אף שמותר להם לישן ביחד.
אסור לקבור אצלו – בתוך אותו קבר, כי הקבר נאסר בהנאה.
כְּבָר מְבֹאָר בְּסִימָן קסג סָעִיף ז, דְּתִינוֹק שֶׁמֵּת, מָלִין אוֹתוֹ אֵצֶל קִבְרוֹ וְקוֹרְאִין לוֹ שֵׁם[5], וְכֵן לְתִינֹקֶת גַּם כֵּן צְרִיכִין לִקְרוֹא לָהּ שֵׁם. וּצְרִיכִין לְהַזְהִיר אֶת הַקַּבְּרָנִים עַל זֶה (השיב משה אוֹרַח חַיִּים סִימָן יג).
תינוק שמת – לפני שהספיקו לעשות לו ברית מילה.
וקוראין לו שם – כדי שיכיר את אביו בתחיית המתים, כמו שביארתי שם.
וכן לתינוקת – מאחר שזאת הסיבה, אין הבדל בין בנים לבנות, ואפילו שאין עושים ברית מילה לבנות, אבל צריך לקרוא להן שם.
אֵין נוֹתְנִים שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת זֶה עַל זֶה, אֶלָּא אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן עָפָר שִׁשָּׁה טְפָחִים.
אין נותנים – בקבר, אפילו אם קוברים איש ואשתו באותו קבר.
ששה טפחים – 45-60 ס"מ.
אֵין קוֹבְרִים רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, שֶנֶּאֱמַר, אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי. וַאֲפִלּוּ רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל, אֵין קוֹבְרִים. וְכֵן אֵין קוֹבְרִין צַדִּיק וְכָל שֶּׁכֵּן בֵּינוֹנִי וְכָשֵׁר אֵצֶל חָסִיד מֻפְלָג. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה, אֵין לְקָבְרָם יַחַד, שֶׁגַּם בְּמוֹתָם אֵין לָהֶם מְנוּחָה יָחַד[6] (שס"ב).
רשע – הגדרת רשע לעניינים אלו יתבארו בסימן רא.
שנאמר – תהלים כו ט.
רשע חמור אצל רשע קל – העובר עבירה שהעונש המוגדר עליה בתורה הוא חמור יותר, הוא רשע גדול יותר, מאשר מי שעובר עבירה שהעונש המוגדר עליה בתורה הוא קל יותר. כגון מי שחילל שבת ולא חזר בתשובה, שהוא חייב סקילה, אסור לקבור אותו ליד מי שבא על אשת איש או רוצח שלא חזרו בתשובה, שאינם חייבים אלא חנק או הרג, שהם סוגי מוות קלים יותר, ואותם אסור לקבור ליד מי שאוכל ביום הכיפורים או שאכל חמץ בפסח, שאינם חייבים מיתת בית דין כלל אלא כרת בלבד, ואותם אסור לקבור ליד מי שאוכל חזיר ופירות ים.
צדיק – שקיים את כל התורה, מה שמותר נהג בו היתר, ומה שאסור נהג בו איסור.
בינוני וכשר – מי שמשתדל לקיים את כל התורה, אבל לעיתים נכשל בעברות.
חסיד – מי שמקדש את עצמו במותר לו.
הַמִּנְהָג לְהַקְפִּיד שֶׁלֹּא לִקַּח מָרָא אוֹ חֲצִינָא מִיַד חֲבֵרוֹ כְּשֶׁקּוֹבְרִין אֶת הַמֵּת, אֶלָּא זֶה זוֹרְקוֹ מִיָדוֹ וְזֶה נוֹטְלוֹ (חכ"א וסד"ה).
מרא או חצינא – כלי חפירה.
זורקו – מניחו ליפול.
לְאַחַר שֶׁהִנִּיחוּ אֶת הַמֵּת בַּקֶּבֶר, מְהַפְּכִין אֶת הַמִּטָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כִּי מִטָּה בְּגִימַטְרִיָא דִין, לְרַמֵּז שֶׁיִתְהַפֵּךְ הַדִין לְרַחֲמִים וְהַהֶסְפֵּד לְמָחוֹל. זֵכֶר לַדָּבָר, הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי. וּבְיוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, אֵין עוֹשִׂין זֹאת.
את המטה – שעליה נשאו את המת עד הקבר.
הפכת מספדי למחול לי – תהלים ל יב.
אִם יֵשׁ יָתוֹם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲזַי לְאַחַר הַקְּבוּרָה (אִם הוּא יוֹם) מַרְחִיקִין לְכָל הַפָּחוֹת אַרְבַּע אַמּוֹת מֵהַקְּבָרִים, וְאוֹמְרִים אֶת הַמִּזְמוֹר לַמְנַצֵּחַ וְגוֹ' שִׁמְעוּ זֹאת וְגוֹ' (תהלים מט). וּבְיוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, אוֹמְרִים מִכְתָּם לְדָוִד וְגוֹ' (תהלים טז), וְהַיָתוֹם אוֹמֵר קַדִּישׁ דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָּתָא, וְהַקָּהָל אוֹמְרִים עִמּוֹ עַד וִיקָרֵהּ. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁגַּם הַקַּדִּישׁ אוֹמְרִים תְּחִלָּה קֹדֶּם הַקְּבוּרָה לְאַחַר צִדּוּק הַדִּין. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת, שֶׁגַּם צִדּוּק הַדִּין אֵין אוֹמְרִים עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה[7].
יתום – בנו של המת.
אם הוא יום – כמו שהתבאר בסימן קצח סעיף טו.
מרחיקין לכל הפחות ארבע אמות מהקברים – כי אסור להגיד דברי תורה או שאר דברים שבקדושה בתוך ארבע אמות של קבר כמו שיתבאר בסעיף טו. ובזמננו נוהגים רבים להקל בזה בארץ ישראל, על סמך מה שמבואר שם שמה שלכבוד המת מותר.
המזמור למנצח וגו' – שמדבר על היחס הנכון לחיים ולמוות.
מכתם לדוד – על שהצדיקים שמורים גם אחרי מיתתם.
קדיש דהוא עתיד לאתחדתא – קדיש, שמוסיפים בו קטע שעוסק בתחיית המתים ובגאולה העתידה.
עד ויקריה – סוף התוספת.
קודם הקבורה לאחר צידוק הדין – בסימן קצח סעיף יד. וגם אז צריך להתרחק מן המת ארבע אמות.
[1] מותר לומר 'צידוק הדין' בלילה אחר תפילת ערבית. (ילקוט יוסף אבלות כט, יח).
[2] ויש מצות עשה לקבור מתים. (חזון עובדיה אבלות א, שסט).
[3] אבל הנותן את המת בארון ואינו קוברו בקרקע, עובר על הלנת מת. ואם נתנו בארון, אם קוברים את הארון בקרקע, אינו עובר על האיסור, אך עדיף לקברו בלי ארון. וכך נהגו בירושלים לעשות עם ארונות הבאים מחו"ל, שמוציאין את המת מהארון, וקוברין אותו בלי ארון. ואין לשנות המנהג. ובמקומות שהדרך לקבור בארון, כדאי לעשות נקבים בארון שיגיע לעפר, ואין זה מעכב. (ילקוט יוסף אבלות מה, א).
[4] אם הוא בחוץ לארץ.
[5] תינוק שמת קודם ח' ימים או שהיה חולה וקברוהו מבלי שמלו אותו, פותחין את קברו כדי למולו. (חזון עובדיה אבלות א, שפח בהע').
[6] ואם קברו בטעות רשע אצל צדיק, מותר מהדין לפנות את הרשע מקברו כדי לקברו במקום רחוק מהצדיק. (ילקו"י אבלות מה, ה).
[7] בחזון עובדיה (אבלות א, שכז) כתב, שאומרים צידוק הדין אחר שנסתם הגולל, ואחר כך אומרים קדיש יהא שלמא והשכבה. ומסיים בפסוק בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. והוא רחום וכו', לך בשלום וכו'.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך