אִם יֵשׁ אָבֵל בָּעִיר, הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּלַּיְלָה וְגַם בַּיּוֹם עַד שֶׁיִּגְמְרוּ הַקִּינוֹת, וּמֻתָּר לוֹ לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה וְלִקְרוֹת הַהַפְטָרָה, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם אֲבֵלִים הֵם (תקנ"ד תקנ"ט).
אבל – אסור לו לצאת מביתו במשך שבעת ימי האבל, אפילו לבית הכנסת, כמבואר בסימן ריד סעיף ב.
עד שיגמרו הקינות – ואז חוזר לביתו, עוד לפני שאומרים הציבור אשרי, קדושה דסידרא, וקדיש.
ומותר לו לעלות לתורה – אף שאבל אסור לו לעלות לתורה, כמבואר בסימן רי סעיף ג.
כולם אבלים הם – וכולם אסורים בדברי תורה כמו האבל, כמבואר בסעיף ה.
הערות:
- למנחה אסור לאבל לבוא לבית הכנסת, ואם מתפללים בביתו אינו עולה לתורה, כדין כל אבל.
דִּבְרֵי תּוֹרָה מְשַׂמְּחִין אֶת הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. וְלָכֵן אָסוּר בְּתִשְׁעָה בְּאָב לִלְמֹד תּוֹרָה, כִּי אִם בִּדְבָרִים שֶׁמַּעֲצִיבִים אֶת לִבּוֹ, כְּגוֹן בְּסֵפֶר יִרְמִיָּה בַּדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבּוֹ, וּפְסוּקֵי נֶחָמָה שֶׁבּוֹ יְדַלֵּג. וְכֵן פֻּרְעָנִיּוֹת עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁכְּתוּבוֹת שָׁם יְדַלֵּג. וְכֵן מֻתָּר לִלְמֹד בְּסֵפֶר אִיּוֹב, וּמִדְרַשׁ אֵיכָה, וּגְמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין וְכוּ', דְּמַיְרֵי בְּדִינֵי אָבֵל וּמְנֻדֶּה, וּבַהַגָּדָה דְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין, וִירוּשַׁלְמִי סוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִית, דְּמַיְרֵי מֵחֻרְבָּן[1]. וְאַף בְּאֵלוּ שֶׁהוּא מֻתָּר לִלְמֹד, אָסוּר לְעַיֵּן בָּהֶם אֵיזֶה קֻשְׁיָא וְתֵרוּץ אוֹ דְרוּשׁ, כִּי מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב. וְכָל מַה שֶּׁמֻּתָּר הָאָדָם לִלְמֹד בְּעַצְמוֹ, מֻתָּר לִלְמֹד גַּם עִם תִּינוֹקוֹת. מֻתָּר לִקְרוֹת כָּל סֵדֶר הַיּוֹם, אֲפִלּוּ אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן. וְסֵדֶר מַעֲמָדוֹת אֵין לוֹמַר, אֲפִלוּ מִי שֶׁרָגִיל לְאָמְרוֹ בְּכָל יוֹם (תקנ"ד).
שנאמר – תהילים יט ט.
בדברים הרעים שבו – כמעט כל ספר ירמיהו. פרקים א-כט, לב- מה, נב.
פסוקי נחמה שבו – ב א-ג, ג יד-כג, ד א-ב, י א-טז, טז יד-כא, יז ז-ח, כג א-ח, כט י-טו, ל, לא, לב לו-מד, לג, נב לא-לד.
פורעניות על אומות העולם – פרקים מו-נא.
ספר איוב – כולו עוסק בסבל של האדם בעולם הזה, מלבד סוף הספר (מב י-יז).
פרק אלו מגלחין – פרק שלישי של מסכת מועד קטן. וידלג את הגמרא בדף יד עמוד א, ומדף יח סוף עמוד א עד המשנה בדף יט סוף עמוד א.
דמיירי – שעוסק.
הגדה דפרק הניזקין – בפרק חמישי של מסכת גיטין מדף נה עמוד ב אמר רבי יוחנן מאי דכתיב... עד דף נח סוף עמוד א.
דמיירי – שעוסקים.
לעיין בהם איזה קושיא ותירוץ או דרוש – אבל מותר להבין את הדברים ולהתבונן בהם, ולא אסרו אלא עיונים שמסיחים את הדעת מן החומר הנלמד.
תינוקות – ילדים, אבל אין לומדים עם הילדים במסגרת הרגילה של התלמוד תורה, אפילו דברים הרעים.
כל סדר היום – כל מה שהוא חלק מן התפילה, כפסוקי דזמרה, קריאת שמע, פסוקים של הוצאת ספר תורה, ושיר של יום, ופטום הקטורת, אלא שנוהגים לומר את אלו במנחה כמו שהתבאר בסוף סעיף ג ובסעיף יט.
אפילו איזהו מקומן – פרק חמישי של מסכת זבחים, שתיקנו לאומרו כל יום לפני פסוקי דזמרה, עם פרשת התמיד וברייתא דרבי ישמעאל. אבל אין אומרים את החלקים שלא תוקנו כתקנה אלא שטוב לאומרם, ואפילו אם רגיל לאומרם כל יום, כמו פרשיות של קרבנות, פרשת המן, ופרשת העקדה.
סדר מעמדות – בזמן בית המקדש היו עם ישראל מחולקים לעשרים וארבע קבוצות, שבכל שבוע קבוצה אחרת היו עולים לירושלים כדי לעמוד ליד הכהנים כאשר הם מקריבים את קרבנות הציבור עבור כל עם ישראל. ואלו שלא יכלו לעלות, היו מתאספים בעריהם, וצמים וקוראים בתורה ומתפללים על עם ישראל. והקדמונים סידרו סדר של פסוקים ומשנה של מסכת תמיד, מחולקים לימי השבוע, זכר למעמדות שהיו בזמן בית המקדש, וקוראים להם 'סדר מעמדות', ואין אומרים אותם בציבור כדי לא להטריח את הציבור, והם מיועדים ליחידים שעתותיהם בידיהם.
אֲפִלּוּ עֻבָּרוֹת וּמֵנִיקוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְטַעֲרוֹת הַרְבֵּה, צְרִיכוֹת לְהַשְׁלִים הַתַּעֲנִית, אִם לֹא בִּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ חַס וְשָׁלוֹם לְסַכָּנָה. אֲבָל חוֹלֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, יֵשׁ לְהָקֵל שֶׁלֹּא יַשְׁלִים הַתַּעֲנִית[2], רַק יִתְעַנֶּה אֵיזֶה שָׁעוֹת, וּמִכָּל שֶׁכֵן אִם הוּא חָלוּשׁ בְּטִבְעוֹ. וְיוֹלֶדֶת לְאַחַר שִׁבְעָה[3] יָמִים עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם נַמִּי דִּינָהּ כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ חוֹלָה. אַךְ אִם מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ שֶׁהִיא בְּרִיאָה לְגַמְרֵי וְהַתַּעֲנִית לֹא יַזִּיק לָהּ, יֵשׁ לָהּ לְהַשְׁלִים. וְאֵלּוּ שֶׁצְּרִיכִין לֶאֱכֹל בְּתִשְׁעָה בְּאָב, לֹא יִתְעַנְּגוּ בְּמַאֲכָלִים, אֶלָּא בִּכְדֵי צֹרֶךְ בְּרִיאוּת הַגּוּף [תק"נ תקנ"ד].
עברות – נשים בהריון.
חולה – וכן מעוברות ומניקות אם הצום הופך אותן לחולות ממש, אין צריכות לצום.
יתענה איזה שעות – להראות שהוא משתתף בצער הציבור.
נמי – גם.
דינה כחולה – ומתענה כמה שעות, ואחר כך יכולה לאכול.
הערות:
- נשים בהריון שיש להם בחילות והקאות עד שיש לחוש להתייבשות, אסור להם לצום בתשעה באב.
- מי שרגיש למיגרנות, והצום גורם לו להתקף מיגרנה, אינו חייב לצום בתשעה באב.
- אשה מניקה, יש לה לשהות במקום ממוזג, ולא להתאמץ בטיפול בשאר הילדים, ובמקרה הצורך יש לבעל להישאר בבית כדי לטפל בילדים. וכדאי אם אפשר שיהיה לה בקבוק או שנים חלב אם שאוב או תחליף חלב במקפיא, כי לקראת סוף הצום קורה שהחלב מתמעט, ואז התינוק רוצה לינוק כל הזמן, שזה מתיש מאד עבור האשה. בלילה שלאחר הצום יש לה להניק לפי הביקוש של התינוק, כדי להגביר בחזרה את ייצור החלב, ולא תתפתה לתת לו בקבוקים.
- גם נשים בהריון יש להן לשהות במקום ממוזג ולחסוך במאמץ פיזי.
רְחִיצָה, אֲסוּרָה בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן. וַאֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ לְתוֹךְ מַיִם, אָסוּר[4]. וְאֵינָהּ אֲסוּרָה רַק רְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוּג. אֲבָל שֶׁלֹּא לְתַעֲנוּג, מֻתָּר. וְלָכֵן רוֹחֵץ יָדָיו בְּשַׁחֲרִית, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִרְחַץ רַק אֶצְבְּעוֹתָיו, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הָרְחִיצָה בְּשַחֲרִית, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עַל הָאֶצְבָּעוֹת. וּלְאַחַר שֶׁנִּגְבָן קְצָת וַעֲדַיִן לַחוֹת קְצָת, מַעֲבִירָן עַל עֵינָיו. וְאִם עֵינָיו מְלֻכְלָכוֹת וְדַרְכּוֹ לְרָחְצָן בַּמַיִם, רוֹחֲצָן גַּם עַתָּה כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְכֵן אִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לִרְחוֹץ בְּמָקוֹם הַמְלֻכְלָךְ. וְכֵן כְּשֶׁעוֹשֶׂה צְרָכָיו, מֻתָּר לִרְחוֹץ יָדָיו קְצָת כְּדַרְכּוֹ תָמִיד[5]. וְכֵן לִתְפִלַּת מִנְחָה, יִרְחַץ אֶצְבְּעוֹתָיו (תקנ"ד תרי"ג תרי"ד).
רוחץ ידיו בשחרית – כמבואר בסימן ב באריכות.
עיקר הרחיצה – עיקר הסיבה שהרחיצה מותרת בתשעה באב, היא מפני רוח רעה השורה על האצבעות, ולזה די מעיקר הדין ברחיצת האצבעות, כמו שהתבאר בסימן ב סעיף ג.
רוח רעה שורה על האצבעות – ומבואר בסימן ב סעיף ה שישנם הרבה מקומות ודברים שהרוח הרעה מזיקה להם כשנוגעים בהם בלא נטילת ידים, וקשה מאד להיזהר שלא לגעת בשום מקום כל היום, ולכן התירו ליטול ידים בתשעה באב, שאין נטילה זו של תענוג אלא כמו רחיצה להסרת לכלוך.
לחות קצת – במידה שאין ביכולתם ללחלח דבר אחר.
מעבירן – אם רוצה בכך.
כדרכו תמיד – כמבואר בסימן ד סעיף ו, ויזהר שלא לרחוץ אלא אצבעותיו.
ירחץ אצבעותיו – אף שמתבאר בסימן יב סעיף ה ובסימן סט סעיף ד שצריך ליטול ידיו לתפילה עד הפרק, בתשעה באב לא יעשה כן.
הערות:
- במנחה של תשעה באב בארץ ישראל, כשהכהנים נושאים כפיהם כמו שיתבאר בסעיף יט, צריכים ליטול את כל כף היד, ולא רק את האצבעות, כמבואר בסימן קלג סעיף ד.
- גם כשנוטלים ידים לאכילת לחם, כגון חולה שאוכל או ילדים, נכון שיטלו ידים עד פרק היד, ולא רק את האצבעות, שכך צריך ליטול כמו שמתבאר בסימן מ סעיף ד.
נָשִׁים הַמְבַשְּׁלוֹת וּצְרִיכוֹת לְהָדִיחַ הַמַּאֲכָלִים, מֻתָּרוֹת. דְּהָא אֵינָן מִתְכַּוְּנוֹת לִרְחִיצָה. הַהוֹלֵךְ לְצָרְכֵי מִצְוָה וְאֵין לְפָנָיו דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, רַק לַעֲבֹר בַּמַּיִם, עוֹבֵר בַּמַּיִם, בֵּין בַּהֲלִיכָתוֹ בֵּין בַּחֲזִירָתוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אֲבָל אִם הוֹלֵךְ בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ, בַּהֲלִיכָתוֹ מֻתָּר, וּבַחֲזִירָתוֹ אָסוּר. הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לְרָחֳצָן בַּמַיִם (תקנ"ד תרי"ג).
המבשלות – לילדיהם או לסעודה שלאחר הצום.
לצרכי מצוה – כגון להתפלל בציבור.
בין בחזירתו – התירו לו כדי שלא יימנע מלעשות מצוה.
ואינו חושש – שיש כאן איסור כלשהו.
כהות – עייפות, וזקוקות לרחיצה כדי לחזקם.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה כִּי אִם רְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוּג, מִכָּל מָקוֹם אִשָּׁה שֶׁחָלָה טְבִילָתָהּ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, לֹא תִּטְבֹּל, כֵּיוָן דַּאֲסוּרִין בְּתַשְׁמִישׁ (וּלְעִנְיָן לְבִישַׁת הַלִּבּון, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קנט) (תקנ"ד).
לא תטבול – אף שאין זו רחיצה של תענוג אלא רחיצה של מצוה.
כיון דאסורין בתשמיש – כמבואר בסעיף יב. ובזמננו המצוה שהאשה תטבול בזמן הראשון האפשרי אינה אלא בשביל בעלה, כמו שהתבאר בסימן קסב סעיף א.
לבישת הליבון – כאשר אשה פוסקת בטהרה ומתחילה לספור שבעה נקיים, כמבואר בסימן קנט.
סימן קנט – סעיף ה, כיצד תנהג בתשעה באב.
סִיכָה גַּם כֵּן אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא שֶׁל תַּעֲנוּג, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין אוֹ לְצֹרֶךְ שְׁאָר רְפוּאָה, מֻתָּר לָסוּך[6]. (תקנ"ד תרי"ד).
סיכה – היו רגילים בעבר לסוך את הגוף בשמן לתענוג. ובזמננו יש נשים הסכות את גופן בתחליבים או שמנים, והיא כעין סיכה של זמנם, ואסורה בתשעה באב.
חטטין – פצעים.
נְעִילַת הַסַּנְדָּל, אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא שֶׁל עוֹר. אֲבָל שֶׁל בֶּגֶד וְכַדּוֹמֶה, אִם אֵינוֹ מְחֻפֶּה בַּשּׁוּלַיִם בָּעוֹר מֻתָּר. הַהוֹלְכִים בֵּין הָאֵינָם יְהוּדִים, נוֹהֲגִים לִלְבּוֹשׁ מִנְעָלִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ לְלַעַג, וְיֵשׁ לִיתֵּן עָפָר בְּתוֹךְ הַמִּנְעָלִים, וּמִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ. וְהַיּוֹשְׁבִים בַּחֲנֻיּוֹת, וַדַּאי אֲסוּרִים. הַמְּהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה בְּרַגְלָיו, כֵּיוָן שֶׁהוּא טֹרַח גָּדוֹל, לֹא אָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּמֻתָּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. אַךְ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לָעִיר, חוֹלֵץ. וְאִם יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה[7], אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל.
הסנדל – נעליים או סנדלים.
וכדומה – כגון פלסטיק, גומי, לבד.
מחופה בשוליים בעור – שהסוליה עשויה עור, וכן להיפך, אם החלק העליון מעור גם אם הסוליה מפלסטיק, אסור.
שלא יהיו ללעג – שהגוים ילעגו עלינו על שאנחנו הולכים יחפים. ואם יש לו נעליים שאינם מעור ורגילים גם הגוים ללכת בהם, כגון נעלי ספורט, אסור ללכת בנעלי עור.
בעל נפש – חסיד, שרגיל לנהוג עם הקב"ה לפנים משורת הדין.
יחמיר על עצמו – שהרי בכל מקרה הגוים לועגים עלינו.
בחנויות – מאחורי תיבה, שאי אפשר לראות אם הם נועלים נעליים.
דרך רחוקה – מעיר לעיר, מפני שקשה מאד ללכת דרך רחוקה יחף.
חולץ – מיד.
הערות:
- בזמננו מצד אחד אפילו בתוך העיר קשה לנו ללכת יחפים, ומי שצריך ללכת אפילו בתוך העיר בדרך שאינה מרוצפת יש לצדד שמותר לו לנעול נעליים. אך מצד שני, אם יש לו נעליים שאינם של עור, שיכול ללכת בהם, כגון קרוקס או נעלי ספורט, אסור לו ללכת בנעלי עור אפילו בדרך רחוקה.
[1] וכן תהילים מותר לומר בדרך בקשה ולא בדרך של שירות ותשבחות. וגם מוסר מותר ללמוד בת"ב (חזון עובדיה ד' תעניות, שיא שלז).
[2] חולה שאין בו סכנה וכן מעוברות ומניקות, פטורים מד' תעניות, ואין צריכים לאכול פחות מכשיעור.ובתשעה באב חייבים להתענות, וצום תשעה באב דחוי, פטורים מלהתענות בו.(חזון עובדיה תעניות נז)
[3] ויולדת בתוך שבעה ימים ללידתה, אסור לה להתענות כלל. ומשבעה ימים ללידתה עד שלושים יום (ומונין מעת לעת), פטורה מלהתענות. וכן חולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות. (חזון עובדיה ד' תעניות, רפ).
[4] וכתב האור לציון (ג, כט, יג) שממחטות לחות, אם הן לחות בטופח על מנת להטפיח אין להשתמש בהן לניגוב פנים וידים וכדומה.
[5] העושה צרכיו נוטל ידיו עד סוף פרקי אצבעותיו. (חזון עובדיה ד' תעניות, רצ).
[6] מותר לשים בתשעה באב דאודורנט וכדומה, בשביל להעביר ריח הזעה. (חזון עובדיה ד' תעניות, רצה).
[7] או במכונית.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך